שב שמעתתא/שמעתא ג/פרק א
פרק א[עריכה]
גרסינן בריש נדה (נדה ב:), תנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאים, לשמאי קשיא למפרע, להלל קשיא ודאי, דאילו מעת לעת שבנדה תולין לא אוכלין ולא שורפין ואלו הכא טומאה ודאי, התם משום דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו ואימר לא טבל, אדרבה העמד מקוה על חזקתה ואימר לא חסר, הרי חסר לפניך, ה"נ הרי דם לפניך, השתא הוא דחזאי, ה"נ השתא הוא דחסר, הכי השתא התם איכא למימר חסר ואתא, הכא מי איכא למימר חזאי ואתא, ומאי קושיא דלמא הגס הגס חזיתיה, התם איכא תרתי לריעותא הכא איכא חדא לרעותא, ומאי שנא מחבית דתנן היה בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואח"כ נמצא חומץ כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק קשיא לשמאי כו', התם איכא תרתי לריעותא הכא איכא חדא לריעותא.
ורמי חבית אמקוה, מאי שנא הכא ודאי ומ"ש הכא ספק, אמר ר' חנינא מסורא מאן תנא חבית ר' שמעון היא דלגבי מקוה נמי ספיקא משוי ליה דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברה"ר בין ברה"י טמאות, ר' שמעון אומר ברה"ר טהורות ברה"י תולין, ושניהם לא למדוהו אלא מסוטה, רבנן סברי כי סוטה מה סוטה ספק ועשאוה כודאי ה"נ ספק עשאוה כודאי, אי מסוטה מה סוטה ברה"ר טהור אף ה"נ ברה"ר טהור, כיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה דמיא, ר' שמעון סבר כי סוטה מה סוטה ברה"ר טהור אף ה"נ ברה"ר טהור, אי מסוטה מה סוטה ברה"י טמא ודאי אף ה"נ ברה"י טמא ודאי, הכי השתא התם רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה הכא מאי רגלים לדבר איכא, ואבע"א היינו טעמא דר"ש גמר סוף טומאה מתחילת טומאה, מה תחילת טומאה ספק נגע ספק לא נגע ברה"ר טהור אף סוף טומאה ברה"ר ספק טבל ספק לא טבל טהור, ורבנן הכי השתא התם גברא בחזקת טהרה קאי מספק לא מחתינן ליה לטומאה הכא גברא בחזקת טמא קאי מספק לא מפקינן ליה מטומאתו.
והרמב"ם כתב בפ"י מהלכות מקואות (פ"י מהל' מקואות ה"ו) דכל הטהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברה"ר בין ברשות היחיד טמאות לפי שהטמא בחזקתו ע"ש, והרי זה כרבנן דר"ש, וגבי חבית בפ"ה מתרומות (פ"ה מהל' תרומות הכ"ד) דשלשה ימים הראשונים ודאי מכאן ואילך ספק וע"ש, והרי זה כר"ש, והקשו עליו בזה דסתרי אהדדי הנך פסקי, ה"ה הרשב"א והריטב"א פ' עשרה יוחסין ע"ש.
וראיתי במשנה למלך פ"י ממקואות שהאריך בזה והעלה בישוב דהרמב"ם סובר כהך תירוצא בתרא ואבע"א, והטעם הוא משום דהוי סוף טומאה, ולכך דוקא גבי טומאה דאשכחן דעשאו הכתוב ברה"י ודאי טומאה ולכן אף ברה"ר עשאוהו כודאי גבי סוף טומאה, אבל גבי חבית דאיסורא אינו אלא ספק, ולפי שהוקשה לתוס' בהך תי' ואבע"א מה חילוק יש בין תחילת טומאה לסוף טומאה, הא קיי"ל ברה"ר טהור אפילו ליכא חזקה, ולזה פירשו הכא סוף טומאה והוי תרתי לריעותא וסמיך אתירוצא קמא, והוא תמוה דא"כ מה זו הוספה שמוסיף ואבע"א, ולזה הביא שם המ"ל תירוץ אחר בשם הרשב"א, דלהך תי' ואבע"א אין הטעם כלל משום תרתי לריעותא, אלא הטעם לרבנן דכיון דאשכחן בטומאה דברה"י עשאו הכתוב ודאי אף שאינו אלא ספק, כן בסוף טומאה אמרו שיהיה ודאי טומאה, ולא משום תרתי לריעותא, ולכן פסק הרמב"ם גבי מקוה דטמא בין ברה"י בין ברה"ר ובחבית פסק דאינו אלא ספק עכ"ל וע"ש.
ואכתי תמוה דכיון דאינו אלא ספק, דהא להך ואבע"א תו לא אמרינן הך סברא דתרתי לריעותא וא"כ אינו אלא ספק, וכמו בחבית, א"כ נהי דברה"י עשה הכתוב ספק כודאי טומאה, הא ברה"ר עשה הכתוב נמי ספק כודאי לטהרה, א"כ בסוף טומאה ברה"ר נימא טהור ודאי וכקושית התוס' כיון דברה"ר טהור אפילו ליכא חזקת טהרה, א"כ מה לי סוף טומאה או תחילתו כיון דאינו אלא ספק, דנגד חזקת טמא איכא נמי חזקת מקוה, ולזה הוכרחו התוס' לפרש דסמיך אתי' קמא דהו"ל תרתי לריעותא, אבל אי נימא דספיקא הוי א"כ להוי טהור ודאי ברשות הרבים וכקושיית התוספות.