"לא תשא שמע שוא" - כתרגומו לא תקבל שמע דשקר אזהרה למקבל לשון הרע ולדיין שלא ישמע דברי בעל דין עד שיבא בעל דין חבירו
"אל תשת ידך עם רשע" - הטוען את חבירו תביעת שקר שהבטיחהו להיות לו עד חמס
"לא תהיה אחרי רבים לרעות" - (סנהדרין ב) יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו. מכאן דרשו שאין מטין לחובה בהכרעת דיין אחד, וסוף המקרא דרשו "אחרי רבים להטות" שאם יש שנים במחייבין יותר על המזכין הטה הדין על פיהם לחובה ובדיני נפשות הכתוב מדבר, ואמצע המקרא דרשו "ולא תענה על ריב" - על רב, שאין חולקין על מופלא שבבית-דין, לפיכך מתחילין בדיני נפשות מן הצד, לקטנים שבהן שואלין תחלה שיאמרו את דעתם (סנהדרין לו א). ולפי דברי רבותינו, כך פתרון המקרא:
"לא תהיה אחרי רבים לרעת" - לחייב מיתה בשביל דיין אחד שירבו המחייבין על המזכין
"ולא תענה על רב" - לנטות מדבריו לפי שהוא חסר יו"ד דרשו בו כן
"אחרי רבים להטות" - ויש רבים שאתה נוטה אחריהם ואימתי בזמן שהן שנים המכריעין במחייבין יותר מן המזכין וממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני אבל היה עמהם לטובה מכאן אמרו דיני נפשות מטין ע"פ אחד לזכות וע"פ שנים לחובה.
ואונקלוס תרגם "לא תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא". ולשון העברי לפי התרגום כך הוא נדרש "לא תענה על ריב לנטות" - אם ישאלך דבר למשפט לא תענה לנטות לצד אחד ולסלק עצמך מן הריב אלא הוי דן אותו לאמיתו. ואני אומר ליישבו על אופניו כפשוטו, וכך פתרונו:
"לא תהיה אחרי רבים לרעת" - אם ראית רשעים מטין משפט לא תאמר הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם.
"ולא תענה על ריב לנטות וגו'" - ואם ישאלך הנדון על אותו המשפט, אל תעננו על הריב דבר "הנוטה אחרי אותן רבים להטות" את המשפט מאמתו, אלא אמור את המשפט כאשר הוא' וקולר יהא תלוי בצואר הרבים.
"כי תראה חמור שונאך וגו'" - הרי כי משמש בל' דלמא שהוא מד' לשונות של שמושי כי וכה פתרונו שמא תראה חמורו רובץ תחת משאו
"וחדלת מעזב לו" - בתמיה
"עזב תעזב עמו" - עזיבה זו לשון עזרה וכן (מ"א יד) עצור ועזוב וכן (נחמיה ג) ויעזבו את ירושלים עד החומה מלאוה עפר לעזוב ולסייע את חוזק החומה כיוצא בו (דברים ז) כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וגו' שמא תאמר כן בתמיה לא תירא מהם ומדרשו כך דרשו רבותינו כי תראה וחדלת פעמים שאתה חודל ופעמים שאתה עוזר הא כיצד זקן ואינו לפי כבודו וחדלת או בהמת נכרי ומשאו של ישראל וחדלת
"ונקי וצדיק אל תהרג" - מניין ליוצא מב"ד חייב ואמר א' יש לי ללמד עליו זכות שמחזירין אותו ת"ל ונקי אל תהרג ואע"פ שאינו צדיק שלא נצטדק בב"ד מ"מ נקי הוא מדין מיתה שהרי יש לך לזכותו ומניין ליוצא מב"ד זכאי ואמר א' יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו לב"ד ת"ל וצדיק אל תהרוג וזה צדיק הוא שנצטדק בב"ד
"כי לא אצדיק רשע" - אין עליך להחזירו כי אני לא אצדיקנו בדיני אם יצא מידך זכאי יש לי שלוחים הרבה להמיתו במיתה שנתחייב בה
"ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" - (מכילתא) לעשות כל מצות עשה באזהרה שכל שמירה שבתורה אזהרה היא במקום לאו
"לא תזכירו" - (ע"ז ג) שלא יאמר לו שמור לי בצד ע"א פלונית או תעמוד עמי ביום ע"א פלונית ד"א ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו ללמדך ששקולה ע"א כנגד כל המצות כולן והנזהר בה כשומר את כולן
"לא ישמע" - מן הנכרי
"על פיך" - שלא תעשה שותפות עם נכרי וישבע לך בע"א שלו נמצאת שאתה גורם שיזכר על ידך
"ראשית בכורי אדמתך" - אף השביעית חייבת בבכורים לכך נאמר אף כאן בכורי אדמתך כיצד אדם נכנס לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה כורך עליה גמי לסימן ומקדישה ואין בכורים אלא משבעת המינין האמורין במקרא (דברים ח) ארץ חטה ושעורה וגו'
"לא תבשל גדי" - אף עגל וכבש בכלל גדי שאין גדי אלא ל' ולד רך ממה שאתה מוצא בכמה מקומות בתורה שכתוב גדי והוצרך לפ' אחריו עזים כגון (בראשית לח) אנכי אשלח גדי עזים את גדי העזים (שם כז) שני גדיי עזים ללמדך שכ"מ שנא' גדי סתם אף עגל וכבש במשמע ובג' מקומות נכתב בתורה א' לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה וא' לאיסור בישול (פסחים כז חולין קטו)
"הנה אנכי שולח מלאך" - כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת להם (שמות לג) כי לא אעלה בקרבך
"אשר הכינותי" - אשר זמנתי לתת לכם זהו פשוטו ומדרשו אל המקום אשר הכינותי כבר מקומי ניכר כנגדו וזה א' מן המקראות שאומרים שבהמ"ק של מעלה מכוון כנגד בהמ"ק של מטה
"והמתי" - כמו והממתי ותרגומו ואשגש וכן כל תיבה שפועל שלה בכפל אות אחרונה כשתהפוך לדבר בלשון פעלתי יש מקומות שנוטל אות הכפולה ומדגיש את האות ונוקדו במלאפום כגון והמותי מגזרת (ישעיהו כח) והמם גלגל עגלתו וסבותי מגזרת (ש"א ז) וסבב בית אל דלותי מגזרת (ישעיהו יט) דללו וחרבו (שם מט) על כפים חקותיך מגזרת (שופטים ה') חקקי לב (ש"א יב) את מי רצותי מגזרת (איוב כ) רצץ עזב דלים והמתרגם והמותי ואקטל טועה הוא שאלו מגזרת מיתה היה אין ה"א שלה בפת"ח ולא מ"ם שלה מודגשת ולא נקודה מלאפום אלא והמתי בצירי כגון (במדבר יד) והמתה את העם הזה והתי"ו מודגשת לפי שתבא במקום ב' תוי"ן האחת נשרשת לפי שאין מיתה בלא תי"ו והאחרת משמשת כמו אמרתי חטאתי עשיתי וכן ונתתי התי"ו מודגשת שהיא באה במקום שתים לפי שהיה צריך שלשה תוי"ן שתים ליסוד כמו (יהושע י) ביום תת ה' (קוהלת ג) מתת אלהים היא והשלישי לשמוש
"ערף" - שינוסו מלפניך ויהפכו לך ערפם
"הַצִּרְעָה" - מין שרץ העוף והיתה מכה אותם בעיניהם ומטילה בהם ארס והם מתים. והצרעה לא עברה את הירדן והחתי והכנעני הם ארץ סיחון ועוג לפיכך מכל ז' אומות לא מנה כאן אלא אלו וחוי אע"פ שהוא מעבר הירדן והלאה שנו רבותינו במסכת סוטה (לו.) על שפת הירדן עמדה וזרקה בהם מרה:
"כי תעבד וגו'" - הרי אלו כי משמשין במקום אשר וכן בכמה מקומות וזהו לשון אי שהוא אחד מד' לשונות שהכי משמש וגם מצינו בהרבה מקומות אם משמש בלשון אשר כמו (ויקרא ב) ואם תקריב מנחת בכורים שהיא חובה
