רמב"ם על כתובות ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על כתובות · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה של אביה והצער בתפוסה כו': אמרו מעשה ידיה ומציאתה ר"ל מעשה ידיה כמציאתה כמו שמציאתה בחיי אביה לאביה כמו כן מעשה ידיה שעשתה בחיי אביה לאחים ואע"פ שלא נגבו אלא לאחר מיתת האב וזה אמת ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה ב[עריכה]

המארס את בתו וגרשה אירסה ונתארמלה כתובתה שלו כו': רבי יהודה אומר שהכתובה הראשונה שיש לו בה זכות היא של אביה הואיל וברשותו היתה בשעה שנכתבה לה אותה כתובה ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ג[עריכה]

הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזנתה הרי זו בחנק כו': וזנתה ר"ל שזנתה לאחר שנתגיירה והיא נערה המאורסה ולא נמצאו לה בתולים מיתתה בחנק כמו כל אשת איש שזנתה לפי שהיא אינה בחזקת בעולה מפני שהיא גיורת ובעלה אינו חייב מאה סלע אם הוציא עליה שם רע ואפי' נתפרסם שקרו:

משנה ד[עריכה]

האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה כו': אלו הענינים שהאב זכאי בהם כל זמן שבתו נערה לפי שנאמר (במדבר ל) בנעוריה בית אביה ובא בקבלה כל שבח נעוריה לאביה אבל משתבגור אין לאביה בה רשות ואין לו דין עליה כלל:

משנה ה[עריכה]

לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנישואין כו': היה העיקר אצלם בראשונה שבת ישראל כשנתארסה לכהן תאכל בתרומה והיא בבית אביה לפי שהיא כבר חזרה לכהן קניין כספו אבל נאסר זה שאנו חוששים שמא תאכל אחרת עמה והיא אצל אביה ולכך אמרו לא תאכל בתרומה עד שתכנס לחופה ולזה רמז באמרו לעולם היא ברשות האב ואע"פ שהגיע זמן ולא נשאת שחזר חיוב מזונותיה על בעלה כמו שיתבאר בפ' הבא אחר זה (הלכה ב):

משנה ו[עריכה]

האב אינו חייב במזונות בתו זה כו': כרם הוא שם הקיבוץ מן החכמים שהיו מתקבצים ביבנה באותו הזמן שנא' (ישעיה כז) כרם חמר ענו לה והלכה כר"א בן עזריה אבל יש בזה דינין ואני אבארם לך בכאן וזה שהאדם חייב במזונות בניו עד שישלמו שש שנים ירצה או לא ירצה וכופין אותו על זה בין שהוא עשיר או עני. וכשהוסיפו הבנים על אלו השנים ואינו רוצה לזונם ראוי לו לדיין לכופו בדברים ולהוכיחו על זה בפני ראשי הקהל ויאריך דבריו בזאת הכוונה ואם לא ירצה להוציא עליהם בשום פנים יראה הדיין בענינו אם יש לו ממון היו כופין אותו ולוקחין ממנו מה שיצטרך להוציא לפי שיעור ממונו כמו שעושין במזון האבות לא שיהיה חייב במזונותיהם ר"ל באביו ובבניו שיש להם יותר משש שנים אבל הוא מחוייב בצדקה לפי שיעור ממונו וכשאנו לוקחין ממנו זאת הצדקה אנו מוציאין אותו על בניו או על אביו לפי שהם בני צדקה ויש להם בה דין יותר לפי שנאמר (דברים טו) לאחיך לענייך ומן הידוע שיש לו לדיין לכפות בני אדם על נתינת הצדקה לפי שהיא מכלל מצות עשה שהיה מן החיוב להלקות האדם עד שיעשה מצוה זאת שיש לו לעשותה באותו זמן או ימות וזה היה עיקר בכל מצות עשה ואין הפרש בזה בין הזכרים ובין הנקבות בענין ההוצאה:

משנה ז[עריכה]

לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה כו': אפילו היה לו לאדם קרקע באלף דינרי זהב כולם תחת שעבוד הכתובה ואפי' היתה מנה והיא תטרוף כל מה שימכור או יתן אא"כ תסתלק ידה משעבודה וזה תקנת שמעון בן שטח בכתובת אשה:

משנה ח[עריכה]

לא כתב לה אם תשתבאי אפרקיניך ואותביניך לי לאינתו כו': כבר ידעת שהכהן נאסרת עליו השבויה ואמרו בכאן ובכהנת ר"ל אם היתה אשת כהן שהיא אסורה עליו הרי הוא מחויב לפדותה ולהחזירה למדינתה אשר נשאת שם וחייב בכתובתה ואע"פ שהיא אנוסה כמו שנבאר בפרק אחרון ממסכת נדרים (הלכה יב) ואין דינה כדין האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו עדים ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה שאין לה כתובה אחר שנאסרה על בעלה ואפילו שהיא אנוסה ומאי הוי לה למיעבד:

משנה ט[עריכה]

הרמב"ם לא פירש משנה זו.


משנה י[עריכה]

לא כתב לה בנין דיכרין דיהויין ליכי מינאי אינון ירתון כו': דין זה התנאי כמו שאפרש לך וזה כי האדם כשנשא אשה ויש לו בנים ממנה בן זכר או בנים זכרים ואח"כ מתה היא בחייו ונשא אח"כ אשה אחרת ויש לו ממנה כמו כן בנים זכרים ואח"כ מתה ואח"כ מת הוא והניח קרקע שיעור כתובת הראשונה ושניה ודינר יותר ירשו כל בני אחת מהן כתובת אמן ואז יחלקו כולם שאר הממון בשוה ואם מתה אחת בחייו ואחת אחר מותו אותה שמתה אחר מותו אין יורשיה יורשים כתובתה אלא אם נשבעה ואח"כ מתה ובכך יורשיה יורשין כתובתה תחלה ואחר כך ירשו כמו כן כתובת אמם הבנים שמתה אמם בחייו אם נשאר אליהם מה שירשו ואם הותיר שום דבר על שתי הכתובות חולקין השאר בשוה ואם מתו שניהם אחר מותו ואחר שנשבעו כמו שאמרנו הרי יורשי הראשונה קודמים ליורשי אחרונה וזה מבואר כמו שיתבאר בפרק העשירי מזאת המסכתא (הלכה א):

משנה יא[עריכה]

בנן נוקבין דיהויין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי כו': עד דתנסבן עד שיתארסו ומשיתארסו אין להם מזונות וכמו כן אם בגרו אין להם מזונות ואפי' לא נתארסו וזה הוא פסק הלכה שבוגרת אין לה מזונות ואפי' לאחר מיתת אביה:

משנה יב[עריכה]

את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך כו': ואין הלכה כאנשי יהודה אלא כל זמן שאינה תובעת כתובתה בב"ד ולא תינשא תדור בבית שהיתה דרה בה עם בעלה בחייו והרי היא משתמשת בכל המטלטלין והכלים שהיתה משתמשת בהם עמו בחייו ויתבאר שלימות זה הדין לקמן (פי"ב הלכה ג) ופי' מיגר אלמנותיך בביתי ר"ל אחר מותו: