עיקר תוי"ט על כתובות ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה כתובות ד: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) בתפוסה. בגמרא, מאי קמשמע לן תנינן המפתה נותן שלשה דברים (ומידי הוא טעמא דלאביה משום דאי בעי מסר לה למנוול כו' ממילא ידעינן נמי דהצער בתפוסה לאביה מהאי טעמא גופיה דאי בעי כו' שנבעלה לו בעל כרחה ומצערה) עמדה בדין אצטריכא ליה, פלוגתא דרבי שמעון ורבנן, ועתוי"ט. והלשון בתפוסה, לישנא דקרא, ותפשה ושכב עמה. רש"י:

(ב) (על הברטנורא) דאין אדם מוריש לבנו זכות שזכתה לו תורה בבתו. ויליף לה בגמרא מקרא:

(ג) (על המשנה) של עצמה. תימא, תינח קנס, אלא בושת ופגם דממונא הוא, דאחין בעי למהוי. ושמא מקראי דלעיל דנפקי בושת ופגם אתקיש אהדדי. תוס'. ועתוי"ט:

(ד) (על הברטנורא) דפשיטא לן דלעצמה, דהא אפילו בחיי האב לא זכה בהן אב אלא אם כן סמוכה על שלחנו, משום איבה, דאי אמרת מציאתה לעצמה לא יהיב לה מזונות. אבל אחין על כרחייהו מיתזנן מנכסי האב:

(ה) (על הברטנורא) וטעמא יליף בגמרא מקרא:

(ב)

(ו) (על המשנה) וגירשה כו'. ולא קתני ונתארמלה בתרווייהו, דאגב אורחיה דק במילתיה דלא לינקט בדרך פורענות, וסתם לן כרבי דאמר נישאת לאחד ומת, לשני ומת, לשלישי לא תנשא, דבתרי הוי חזקה למהוי קטלנית. ולאו דוקא נישאת, אלא הוא הדין נתארסה ונתארמלה שתי פעמים. עיין תוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) רש"י. אי נמי בשכתב לה. הר"נ:

(ג)

(ח) (על המשנה) בתה. הא דלא נקט שנתגיירה סתמא, משום דאיירי בפחות מבת שלש דאין דרכה להתגייר אלא עם אמה כו'. ועוד, משום דבעי למתני הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה. תוספות:

(ט) (על המשנה) אין לה כו'. אין צריך להוציאה אל פתח בית אביה. רש"י:

(י) (על הברטנורא) ואימא לרבות הורתה ולידתה בקדושה, ההיא ישראלית מעלייתא היא. ואימא לרבות הורתה ולידתה שלא בקדושה, הא כתיב בישראל. גמרא:

(ד)

(יא) (על הברטנורא) ולענין ביאה אינה מתקדשת עד שתהיה בת שלש שנים ויום אחד, כדתנן פרק ה' דנדה משנה ד'. ולענין כסף ושטר, עיין משנה ה' פרק ג' דקידושין:

(יב) (על הברטנורא) כשיוצאה מרשותו, ומנו האב, שאין אדון לבת ישראל אלא אביה חוץ מזה שנמכרה לו. רש"י:

(יג) (על המשנה) ובביאה. ירושלמי, ניחא בכסף ובשטר דזכות הוא לו כשמקבל הכסף [לעצמו] [וכן] והשטר לעצמו לצור על פי צלוחיתו. בביאה מאי זכאי שייך ביה, תפתר שאמר לו לכשתקנה לי בתך יהיה לך כסף זה:

(יד) (על הברטנורא) גמרא. ומסיק, דלקטנה לא צריכא קרא, דהשתא זבוני מזבן לה, מעשה ידיה מזבעיא. כי אצטריך קרא, לנערה דלא מצי מזבן לה. ועתוי"ט:
(טו) (על הברטנורא) גמ'. פירש רש"י דהכי קאמר, בנעוריה ברשות אביה היא. דכי הניא אביה אותה [במדבר ל] הוה אמינא דבקטנה משתעי:

(טז) (על המשנה) את גיטה. וזכות יש לו בגט כמו בשטר הקידוש לצור כו'. וכתב רש"י, מן האירוסין. כדתנן לעיל משנה ב'. והוה מצי למתני [במתניתין] דזכאי בכתובתה. ואולי סבירא ליה להאי תנא דאין כתובה. לארוסה. ועתי"ם:

(יז) (על הברטנורא) אלא עושה לה סגולה. רש"י:

(יח) (על המשנה) [שאוכל] פירות. טעמא, כי היכי דלפרקה. והאב אינו אוכל פירות דבלאו הכי פריק לה. גמרא. ומזה כל שכן שהבעל יורש את אשתו. ועיין תוי"ט:

(יט) (על המשנה) במזונותיה. דתניא, שארה, אלו מזונות. ר' אליעזר אומר, עונתה, זו מזונות. וכן הוא אומר, ויענך וירעיבך. ושייר עונה וכסותה. ותנאי כתובה תני להו לקמן. ועיין תוי"ט:

(כ) (על המשנה) בפרקונה. תקנו תחת פירות. גמרא:

(כא) (על המשנה) לא יפחות. מפרש בגמרא דפלוגתייהו כגון דאורחייהו דבני משפחתו להספיד בחלילין ולא אורחייהו דבני משפחתה, תנא קמא סבר כי אמרינן עולה עמו הני מילי בחיים אבל לאחר מיתה לא. ור' יהודה סבר אפילו לאחר מיתה. ואפסיק הלכתא כר' יהודה:

(ה)

(כב) (על הברטנורא) וזכאי בה בכל זכות האב בבתו. רש"י:

(כג) (על הברטנורא) והיינו דתני לעולם. וכמשנה אחרונה, ריש פרק ה' משנה ג'. גמרא:

(כד) (על המשנה) לנישואין. הכי גרס רש"י. ומפרש, כלומר שתכנס לחופה. ונוסח אחר גרס בהדיא, עד שתכנס לחופה. וכרב דאמר אסיפא מסירתה לכל חוץ מתרומה, דהא ברישא תנן עד שתכנס כו'. וכן נראית גירסת הר"ב בנוסחא אחרינא. ואף על פי כן מפרש לה כרב אסי דאמר גם בסיפא אף לתרומה, ומסירתה (היינו) [זו היא] כניסתה. ונראה בעיני שיש טעות סופר בדבריו, ושצריך להיות כגירסת רש"י ופירושו. ועתוי"ט:

(ו)

(כה) (על הברטנורא) ואם תאמר ואי אינו אמיד מה מוציאים מידו. ויש לומר כמו בחיוב האשה דאפילו לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מנייהו או למיכל בהדה במאי דאכיל. כמו שכתוב בטור סימן ע'. אבל ודאי אינו חייב להשכיר עצמו בפועל לפרנסם. אפילו למאן דסבר דבאשה חייב, היינו טעמא. דמספר כתובה נלמד, אנא אפלח:

(כו) (על הברטנורא) והשם יתברך קרא כנסת ישראל כרם, שנאמר, כרם היה לידידי [ישעיה ה] הר"מ:

(ז)

(כז) (על הברטנורא) והיא תטרוף כל מה שימכור או יתן. הר"מ. ועיין תוי"ט:

(ח)

אין פירוש למשנה זו

(ט)

(כח) (על הברטנורא) וקשה לי, אם כן פדיונה נמי כו', והרי אפילו מת קודם שנפדית אין היורשים חייבין לפדותה כדמסיק בגמרא. ויש לומר דהתם כדמפרש בברייתא, שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו, אבל הכא אע"פ שגירשה יכול לקיים בה ואותבינך לי לאנתו. ועתוי"ט:

(י)

(כט) (על המשנה) חייב כו'. טעמא בגמ', כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו, שכן הוא אומר [ירמיה כט] קחו נשים וגו' ואת בנותיכם תנו לאנשים, בשלמא בנים בידיה קיימא כו' אלא בנות מי קיימין בידיה וכי דרך אשה לחזר אחרי איש, אלא הא קמשמע לן דנלבשה ונכסה וניתיב לה מידי כי היכי דקפצי עלה ונסבי לה, ואי לא תיקנו דלירות אלא הנדוניא אבל מנה ומאתים ותוספת לא לירות, אכתי ממנע אב ולא כתב, אחרי שזה מקפיד על שלו מלהוריש להם [לבני בתי אף אני אמשוך ידי מלהרבות לו] נדוניא, הלכך הוצרכו לתקן לירת כסף כתובתה. ולא פלוג רבנן בין יהיב האב נדוניא בין לא יהיב. ולא תקנו אלא בנין דכרין. אבל בת אפילו בין הבנות לא:

(ל) (על הברטנורא) וכתובה עצמה נגבית ממטלטלי. וטעמא, דכתובת בנין דכרין אינו פשוט בכל הישיבות לפיכך העמידוה על דין הגמרא. הר"מ:

(יא)

(לא) (על המשנה) בנן נוקבין. תרגום ויולד בנים ובנות, בנין ובנן. ואפילו הכי תנן נוקבין, אף על גב דלא צריכא, איידי דתנא בנין דכרין, דהתם צריך למיתני דכרין, דבנין שם ליוצאי חלצי האיש בין זכרים בין נקבות, כמו שכתוב בנים אתם וגו':

(לב) (על המשנה) ומתזנן כו'. אתר מותו. הר"מ. דאי בחייו, התנן במשנה ו' האב אינו חייב במזונות בתו:

(לג) (על המשנה) חייב. פירוש, אפילו לא כתב לה. ועל לא כתב דלעיל קאי:

(יב)

(לד) (על הברטנורא) והגירסא בדל"ת. וימשכו ויעלו את יוסף [בראשית לז], תרגומו ונגידו:

(לה) (על המשנה) בביתי. יתירא הוא. אמרינן בגמרא, למידרש בביתי ולא בביקתי (פירוש בית צר וקטן), דיכולין היורשים לדחותה מהם כשאין לאב אלא ביקתא, ולא קאי דיוקא דבביתי אמזוני, דלפי ברכת הבית מיהא יש לה, כמו שכתוב במשנה ג' פרק י"ב: