משנה כתובות ד רמבם

נוסח הרמב"ם

(א) נערה - שנתפתתה,

בושתה, ופגמה, וקנסה - של אביה,

והצער - בתפוסה.

עמדה בדין - עד שלא מת האב,

הרי הן - של אב.

מת האב - הרי הן של אחים.

לא הספיקה לעמוד בדין - עד שמת האב,

הרי הן - של עצמה.

עמדה בדין - עד שלא בגרה,

הרי הן - של אב.

מת האב - הרי הן של אחים.

לא הספיקה לעמוד בדין - עד שבגרה,

הרי הן - של עצמה.

רבי שמעון אומר:

אם לא הספיקה לגבות - עד שמת האב,

הרי הן - של עצמה.

מעשה ידיה, ומציאתה,

אף על פי - שלא גבת,

ומת האב - הרי הן של אחים.

(ב) המארס את בתו - וגירשה,

אירסה ונתאלמנה - כתובתה שלו.

השיאה - וגירשה,

השיאה ונתאלמנה - כתובתה שלה.

רבי יהודה אומר:

הראשונה - של אב.

אמרו לו:

אם משהשיאה - אין לאביה בה רשות.

(ג) הגיורת - שנתגיירה בתה עימה,

וזנת - הרי זו בחנק,

אין לה פתח בית אב - ולא מאה סלע.

היתה הורתה שלא בקדושה - ולידתה בקדושה,

הרי זו בסקילה,

אין לה פתח בית אב - ולא מאה סלע.

היתה הורתה ולידתה - בקדושה,

הרי זו כבת ישראל - לכל דבר.

יש לה אב - ואין לה פתח בית אב,

יש לה פתח בית אב - ואין לה אב,

הרי זו בסקילה,

לא נאמר: "פתח בית אביה" (דברים כב כא) - אלא מצוה.

(ד) האב -

זכאי בבתו בקידושיה - בכסף, ובשטר, ובביאה,

וזכאי - במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפר נדריה,

ומקבל - את גיטה,

ואינו אוכל פירות - בחייה.

נישאת - יתר עליו הבעל,

שהוא אוכל פירות - בחייה,

וחייב - במזונותיה, ובפורקנה, ובקבורתה.

רבי יהודה אומר:

אפילו עני שבישראל - לא יפחות משני חלילים, ומקוננת.

(ה) לעולם, היא ברשות האב - עד שתיכנס לחופה.

מסרה האב - לשלוחי הבעל,

הרי היא - ברשות הבעל.

הלכו שלוחי האב - עם שלוחי הבעל,

הרי היא - ברשות האב.

מסרו שלוחי האב - לשלוחי הבעל,

הרי היא - ברשות הבעל.

(ו) האב - אינו חייב במזונות בתו.

זה המדרש,

דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים - בכרם ביבנה,

הבנים יירשו - והבנות ייזונו,

מה הבנים, אינם יורשין - אלא לאחר מיתת אביהם,

אף הבנות, לא ייזונו - אלא לאחר מיתת אביהן.

(ז) לא כתב לה כתובה -

בתולה גובה מאתיים - ואלמנה מנה,

שהוא תנאי בית דין.

כתב לה שדה שוה מנה - תחת מאתיים זוז,

ולא כתב לה - "כל נכסים דאית לי, אחראין לכתובתיך",

חייב - שהוא תנאי בית דין.

(ח) לא כתב לה -

"דאם תשתביין - אפרוקניך ואתבניך לי לאנתו",

ובכוהנת - "אהדרניך למדינתיך",

חייב - שהוא תנאי בית דין.

(ט) נשבת - חייב לפדותה.

אמר: "הרי גיטה וכתובתה, תפדה את עצמה" - אינו רשאי.

לקת - חייב לרפותה.

אמר: "הרי גיטה וכתובתה, תרפא את עצמה" - רשאי.

(י) [ט] *הערה 1: לא כתב לה -

"בנין דכרין - דיהון ליכי מני,

אינון ירתון - ית כסף כתובתיך,

יתר על חולקהון - דעם אחיהון",

חייב - שהוא תנאי בית דין.

(יא) [י] "בנן נוקבן - דיהויין ליכי מני,

יהויין יתבן בביתי, ומתזנן מנכסי - עד דיתנסבן לגוברין",

חייב - שהוא תנאי בית דין.

(יב) [יא] "ואת תהא יתבא בביתי - ומתזנא מנכסי,

כל יומי - מגד ארמלותיך בביתי"

חייב - שהוא תנאי בית דין.

כך - היו אנשי ירושלים כותבין.

ואנשי הגליל - היו כותבין כאנשי ירושלים.

וביהודה היו כותבין -

"עד שירצו היורשים - ליתן לה כתובתה",

לפי כך - אם רצו היורשים,

נותנין לה כתובתה - ופוטרין אותה.

הערות

• הערה 1: [] סימון חלוקת משניות בנוסח המשנה להרמב"ם

הדף הראשי של משנה כתובות ד

משנה כתובות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב