רמב"ם על כתובות ה

<< · רמב"ם · על כתובות · ה · >>

כתובות פרק ה

• ראו גם: נוסח המשנה כתובות ה רמבם

משנה א

הלכה כרבי אליעזר בן עזריה.

והלכה כרבי מאיר:

משנה ב

דין זאת המשנה לפי מה שאבאר לך, וזה כשאדם קידש בתולה או אלמנה ועמד אחר הקדושין זמן ואפילו עשר שנים על דרך המשל, ואחר כך תבעה לינשא, נותנין לה משעת תביעה לבתולה שנים עשר חדש, ולאלמנה שלשים יום, וכמו כן אם תבעתו היא שיכניסנה. ואם תבעה אחר שבגרה או קידשה ביום הבגר, נותנין לה שנים עשר חדש מיום הבגר. וכשעמדה שנים עשר חדש אחר הבגרות ומיד נתקדשה, ותבעה אחר הקידושין, נותנין לה שלושים יום כאלמנה.

וכל אשה שתאמר לבעלה איני רוצה ליקח כל מזונותי תרומה, לפי שאני צריכה זריזות ושמירה לאכלה בטהרה, לכן נותנין לה מחצה חולין ומחצה תרומה כרבי עקיבא. ובזה המחלוקת רבי עקיבא ורבי טרפון רוצה לומר אחר הנישואין, בין שתהיה כוהנת או אשת כהן והיא ישראלית. אבל בת ישראל מאורסת לכהן, כבר בארנו בפרק שקודם זה (הלכה ה) שהיא אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה:

משנה ג

(זו משנה ראשונה. ובית דין שלאחריהן אמרו, אין האישה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה):

משנה ד

מעיקרינו, שתיקנו מזונות תחת מעשה ידיה, ולכך עושה ואוכלת לדברי הכל.

ומן העיקר שסומכין עליו אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ולכך הלכה כרבי יוחנן הסנדלר:

משנה ה

בין שיש לה שפחות כפי זה המניין, בין שהכניסה לו ממון שיקח מהם אלו השפחות, הדין אחד.

והמחויב עליה לעשות על כל פנים, שתהיה רוחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה, אפילו היו אצלה אלף שפחות. לפי שאלו העניינים אינו מותר לו לאדם שישתמש לו אלא מאשתו, לפי שמעיקר תורתנו אין משתמשים באישה. ואין הפרש בין שפחה או זולתה, בין גדולה בין קטנה.

ועניין אמרו טוחנת - שתהיה ממונה על עניין הטחינה, ותנועע את הריחיים.

וקתדרה - אהל, נעשה ממשי וממיני הבגדים ומן העצים, יושבין בו המלכים כשהולכים בדרכים.

ופירוש שעמום - בהלה, תרגום "ובתמהון לבב"(דברים כח, כח) - "ובשעממות לבא".

ומקום המחלוקת בין רבי אלעזר ורבן שמעון בן גמליאל כשהיא מתעסקת במיני השחוק והגיעגועים, לפי שהיא בזה תבוא לידי זימה, ולא תבוא לידי שעמום.

והלכה כרבי אלעזר:

משנה ו

שבת אחת בלבד יקיים את נדרו, ויותר על זה יוציא ויתן כתובה, ואפילו היה גמל או ספן.

ואמרו התלמידים יוצאין בלא רשות נשותיהן שלשים יום - אמנם זה דברי רבי אליעזר, אבל לדעת חכמים שתים שלש שנים.

והלכה כחכמים.

וטיילין - הם הבטלים שאין להם טורח ומשא משום אדם, המעונגים שאינם עוסקים לא בסחורה ולא במלאכה.

ודע כי יש לאשה למנוע לבעלה שלא יפרש בים, ולא יצא בשיירה כי אם למקום קרוב, מפני שלא יגרע עונתה. וכמו כן תמנע ממנו שלא ישנה עצמו מאומנות לאומנות, כי תגרע בסיבת זה העונה, אלא תלמוד תורה בלבד:

משנה ז

טרפעיק - שלשה דרכמונים, נקראים "דרהאם" בלשון ערבי. והטרפעיק הוא משקל שלשה דרכמונים מכסף צרוף מן הדרכמונים, שכל דרכמון ודרכמון מהם יש בו משקל שש עשרה שעורות הכסף. וכבר בארנו פעמים רבות שהדינר ששה דרכמונים, נמצא שהשלשה טרפעיקין דינר ומחצה.

ואמרו כתוב בתלמוד, רבותינו חזרו ונמנו ואמרו, מכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו, ושולחין לה מבית דין הוי יודעת שאפילו כתובתך מאה מנה הפסדת, אחת ארוסה ואחת נשואה ואפילו נדה ואפילו חולה ואפילו שומרת יבם. ותהיה זאת ההכרזה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובכל יום ויום רצופין יאמר פלונית מרדה על בעלה. ושולחין לה קודם ההכרזה ויאמרו לה אנו רוצין להכריז. ואחרי תשלום ההכרזה יודיעוה גם כן ויאמרו לה נשלמה ההכרזה, ואז הפסידה כתובתה.

ומורדת - נקראת בכאן הנמנעת מתשמיש המטה בלבד. אבל אם אינה רוצה לעשות שום דבר מן המלאכות שאשה עושה לבעלה אינה מורדת, אלא היו כופין אותה על כך בכל צד מיני הכפייה:

משנה ח

שיעור זאת המשנה, לא פסק לה שעורים כפליים בחטין אלא רבי ישמעאל שהיה סמוך לאדום, ששעורים שלהם רעות.

וזה כולו מבואר.

והדין בזה כולו חוזר לפי ראות עיני הדיין לפי עניינו ועניינה כפי מה שנוהגים אנשי המדינה:

משנה ט

יש לו לאדם רשות שלא יאכל עם אשתו ולא ידור עמה, אלא משרה אותה על יד שליש, אבל ישלים העונה המחוייבת ביום או בלילה לפי מה שהוא ראוי, אבל אוכל עמה מלילי שבת ללילי שבת על כל פנים כמו שזכר:

משנה כתובות, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב