משנה כתובות ה ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק ה · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה.

וכשם שנותנין לאשה, כך נותנין לאיש ה לפרנס את עצמו.

ולאלמנה ו שלשים יום.

הגיע זמן ולא נישאו, אוכלת משלו ואוכלת בתרומה.

רבי טרפון אומר, נותנין ז לה הכל תרומה.

רבי עקיבא אומר, מחצה חולין ומחצה תרומה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

נוֹתְנִין לִבְתוּלָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִשֶּׁתְּבָעָהּ הַבַּעַל לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ.

וּכְשֵׁם שֶׁנּוֹתְנִין לָאִשָּׁה, כָּךְ נוֹתְנִין לָאִישׁ לְפַרְנֵס אֶת עַצְמוֹ.
וּלְאַלְמָנָה, שְׁלֹשִׁים יוֹם.
הַגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִשְּׂאוּ,
אוֹכֶלֶת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה.
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר:
נוֹתְנִין לָהּ הַכֹּל תְּרוּמָה;
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
מֶחֱצָה חֻלִּין וּמֶחֱצָה תְּרוּמָה:

נוסח הרמב"ם

נותנים לבתולה שנים עשר חודש משיתבע לה הבעל לפרנס את עצמה כשם שנותנין לאישה כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו ולאלמנה שלשים יום הגיע זמנם ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה רבי טרפון אומר נותנים לה הכל תרומה רבי עקיבה אומר מחצה חולין ומחצה תרומה.

פירוש הרמב"ם

נותנין לבתולה י"ב חדש כו': דין זאת המשנה לפי מה שאבאר לך וזה כשאדם קדש בתולה או אלמנה ועמד אחר הקדושין זמן ואפי' עשר שנים על דרך המשל ואח"כ תבעה לינשא נותנין לה משעת תביעה לבתולה שנים עשר חדש ולאלמנה שלשים יום וכמו כן אם תבעתו היא שיכניסנה ואם תבעה אחר שבגרה או קדשה ביום הבגר נותנין לה י"ב חדש מיום הבגר וכשעמדה י"ב חדש אחר הבגרות מיד שנתקדשה ותבעה אחר הקידושין נותנין לה ל' יום כאלמנה וכל אשה שתאמר לבעלה איני רוצה ליקח כל מזונותי תרומה לפי שאני צריכה זריזות ושמירה לאכלה בטהרה לכן נותנין לה מחצה חולין ומחצה תרומה כר' עקיבא ובזה המחלוקת ר"ע ור' טרפון ור"ל אחר הנישואין בין שתהיה כהנת או אשת כהן והיא ישראלית אבל בת ישראל מאורסת לכהן כבר בארנו בפ' שקודם זה (הלכה ה) שהיא אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

נותנין לבתולה - זמן לכנסה לחופה מיום שתבעה הבעל לאחר שקידשה להזהירה על עסקי חופה להכין תכשיטיה:

לפרנם עצמה - בתכשיטיה שנים עשר חודש, דכתיב (בראשית כד) תשב הנערה אתנו ימים, ד ומאי ימים, שנה, דכתיב (ויקרא כד) ימים תהיה גאולתו:

לפרנס עצמו - בצרכי סעודה וחופה:

ולאלמנה שלשים יום - שאינה טורחת כ"כ בתכשיטיה שכבר יש בידה:

ולא נשאו - שהבעלים מעכבים. ואיידי דתנא רישא בדידהי תנא סיפא נמי בדידהי:

ואוכלת בתרומה - ואם כהן הוא והיא ישראלית שמשעה שקידשה אוכלת בתרומה מן התורה, דכתיב (שם כב) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, והאי קנין כספו הוא, אלא דרבנן גזור על בת ישראל המאורסת לכהן שלא תאכל בתרומה גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותיה, וכשהגיע הזמן ולא נישאת שאוכלת משלו אינה אוכלת בבית אביה אלא בעלה כהן מייחד לה מקום ומאכילה שם וליכא למגזר תו שמא תשקה מכוס של תרומה לאחיה ולאחיותיה:

נותנים לה הכל תרומה - אם ירצה. וכשיגיעו ימי טומאתה תמכרנה ותקח חולין:

ר' עקיבא אומר מחצה חולין - לאכול בימי טומאתה:

פירוש תוספות יום טוב

נותנין לבתולה שנים עשר חודש. עיין מ"ש במשנה ה' פ"י דנדרים:

שנים עשר חדש. כתב הר"ב דכתיב תשב הנערה אתנו ימים או עשור ולא משתעי אינש מעיקרא תרי יומי ואמר ליה לא. והדר לשתעי או עשור. אלא מאי ימים שנה דכתיב ימים תהיה גאולתו [ורישא דקרא עד תום שנת ממכרו] ודנין ימים סתם מימים סתם ואין דנין מימים דכתיב בהן חדש שנאמר (במדבר י"א) עד חדש ימים. גמרא. ומהאי טעמא נמי לא ילפינן מויהי מקץ שנתים ימים (בראשית מ"א) וליהוי שתי שנים וכדאיתא בכה"ג בפ"ק דנזיר דף ה': ;כך

נותנים לאיש. כמה שנותנין לה אם שנים עשר חדש שנים עשר חדש. ואם שלשים יום שלשים יום. ואין משגיחין בו אם הוא בחור או אלמן. הרמב"ם פ"י מה"א. ואע"פ שהמגיד כתב דבירושלמי [נראה] שזמנו הוא לפי מה שהוא. הר"ן הכריח מגמרא דידן כהרמב"ם:

ולאלמנה. פירשו הפוסקים מן הנשואין:

ולא נשאו. כתב הר"ב שהבעלים מעכבין ואיידי דתנא רישא בדידהי [נותנים לבתולה וכו'] תני נמי סיפא בדידהי הכי איתא בריש מכילתין בגמרא ואע"ג דהגירסא נשאו בלא יו"ד וכשאתה קורא הנו"ן קמוצה משכחת דתני בדידהו כבר כתבו התוספות שם וז"ל מקובלים היו כך לקרות לא נישאו ועוד דאי לא נשאו אאנשים קאי הל"ל נמי בלשון רבים אוכלות משלהם ע"כ. [*והכי נמי אשכחית דדייקינן קבלה בקריאת חיר"ק בברייתא דפרק אין בין המודר דף ל"ה] וראיה מצאתי לגירסא זו בספ"ח דב"ב דתנן נשאו גדולות וכו' והתם ודאי קרינן נישאו. [*ומיהו ק"ל דתנן התם ישאו קטנות והל"ל ינשאו ועוד תנן התם אנו נושאות] ומיהו במשלה דבירושלמי גרס בין הכא בין התם נישאו ביו"ד. וכתבו עוד התוספות דלישנא דלא נישאו דמשמע שהעכבה היתה בין מבעל בין מהיא אבל לא דמשמע שהעכבה היתה דוקא ממנה ולא ממנו דמשום איידי אין לשנות טעות בסיפא ע"כ:

רבי טרפון אומר נותנין לה כו'. בד"א בבת כהן לכהן [בקיאה בשמירת תרומה ולמוכרה בימי טומאה] אבל בת ישראל לכהן ד"ה מחצה חולין ומחצה תרומה. בד"א בארוסה [ובת כהן] [דהואיל והיא בבית אביה טרח אביה למכור תרומה בחולין לימי טומאה לפי שהוא רגיל בכך] אבל בנשואה [שנותן בעלה מזונות בביתה] [כגון המשרה כו' דמתניתין ח'] דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה [דכל כבודה בת מלך פנימה ואביה ואחיה אינן אצלה שיתעסקו בצרכיה] ברייתא בגמרא:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ד) (על הברטנורא) או עשור, ולא משתעי איניש מעיקרא תרי יומי ואמר ליה לא והדר לישתעי או עשור, אלא, מאי ימים, שנה כו'. גמרא:

(ה) (על המשנה) לאיש. כמה שנותנין לה, אם שנים עשר חודש שנים עשר חודש, ואם שלשים יום שלשים יום. ואין משגיחין בו אם הוא בחור או אלמן. הר"מ:

(ו) (על המשנה) ולאלמנה. פירשו הפוסקים מן הנישואין:

(ז) (על המשנה) נותנין כו'. במה דברים אמורים בבת כהן לכהן (בקיאה בשמירת תרומה ולמוכרה בימי טומאה). אבל בת ישראל לכהן דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה. במה דברים אמורים בארוסה (ובת כהן) דהואיל והיא בבית אביה טרח אביה למכרה בימי טומאה לפי שהוא רגיל בכך, אבל בנשואה (שנותן לה בעלה מזונות בביתה) דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה, דכל כבודה בת מלך פנימה, ואביה ואחיה אינן אצלה שיתעסקו בצרכיה. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

נותנין לבתולה וכו':    פ' עשירי דהלכות אישות סי' י"ז י"ח י"ט. ובטור א"ה סי' נ"ו. ונלע"ד דמשום דקתני לעיל במילתיה דראב"ע דהלכתא כותיה דמן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה תנא השתא דנותנין לבתולה וכו' דשייך בסרכא דידה הא דקאמ' בגמ' דקטנה בין היא בין אמה יכולין לעכב שלא תנשא עד שתגדיל ותעשה נערה ולזה סמך זה למילתיה דראב"ע לומר לך שאם היתה קטנה זו שנתאלמנה או נתגרשה אפי' ראב"ע מודה דגובה את הכל אפי' מן האירוסין דכיון שידע שהדבר תלוי בידם לעכב ואעפ"כ קדשה וכתב לה כתובה עם תוספת ודאי כיון דידע קא מחיל לה וגובה את הכל אפי' מן האירוסין אי נמי לאידך גיסה דאפי' רבנן יודו דכיון שיכולין לעכב שלא תנשא בקטנותה אע"פ שקדשה בעודה קטנה אינה גובה מן האירוסין אלא הבתולה מאתים כנלע"ד ובדוחק שלא נחה דעתו עדיין: ואיתה למתני' פ' נערה המאורסה:

משתבעה הבעל:    בגמ' בברייתא קתני בין שתבעה הבעל והיא מעכבת ובין שתבעה היא ובעל מעכב נותנין לה י"ב חדש משעת תביעה אבל לא משעת אירוסין ואפי' שהתה כמה שנים ארוסה:

ולאלמנה שלשים יום:    דוקא באלמנה בעולה אבל באלמנה מן האירוסין דינה כבתולה שנתנו לכל בתולה דין שנה והכי איתא בירוש' וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפי' מהלכו' אישות:

כך נותנין לאיש:    אם תבעה אותו האשה להנשא והיינו לומר דלבחור י"ב חדש אפי' נשא אלמנה ולאלמון שלשים יום אפי' נשא בתולה כל שהיא מוכנת וכן נראה מן הירושלמי אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' עשירי מהלכות אישות שהזמן שנותנין לאיש הוא כפי הזמן שנותנין לה שאם נושא נערה בתולה נותנין לו י"ב חדש ואם נושא אלמנה אפילו הוא בחור אין נותנין לו אלא שלשים יום וכדבריו נ"ל. דאיהו בתרה גריר מדמקשינן בגמ' וכו' הר"ן ז"ל. ומתני' דקתני וכשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש בין זמן שקצב לבתולה בין זמן שקצב לאלמנה אפשר לפרשה כדעת הירוש' וגם כדעת הרמב"ם ז"ל דוק: והאי אלמנה פי' מן הנשואין דוקא:

הגיע זמן וכו':    ר"פ בתולה נשאת ע"א ע"ב ומסיק התם רב אשי דדוקא כשהבעלים מעכבין הוא שאוכלת בתרומה אע"פ שהם אנוסין כגון שחלה אבל אם האונס בא מצד האשה כגון שחלתה או שפירסה נדה אינו חייב לזונה ואינה אוכלת בתרומה ומתני' דקתני ולא נישאו דמשמע שהעכוב בא מצדן כגון שהיו אנוסות ואעפ"כ קתני אוכלות משלו ואוכלות בתרומה בדין הוא דאיבעי ליה למיתני ולא נשאו שהרי אין העכוב תלוי אלא באנשים ואם עכב אפי' באונס חייב לזונה אלא איידי דתנא רישא נותנין לבתולה י"ב חדש וכו' בדידהי תנא נמי נישאו בדידהי. וכתבו תוס' ז"ל בפירקין דף נ"ח הגיעו זמן ולא נישאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה וכו' כך היא הגרסא בסדר משנה ירושלמית ולקמן נעתיק לשונם יותר באורך:

רבי טרפון אומר נותנין לה הכל תרומה:    כתב רשב"ם ז"ל בפסחים פ' בתרא דף קי"ו כי היכי דפליגי ר"ט ור' עקיבא בפירושא דאוכלת בתרומה ולאו תלתא תנאי הוו דה"נ פליגי תרוייהו התם בפירושא דוחותם בגאולה דקאמר ת"ק ולאו תלתא תנאי הוו אלא שהתנא סותם דבריו בין הכא בין התם והדר מפ' לה בפלוגתא דר"ט ור"ע ע"כ. ור' יהודה בן בתירא סבר שתי ידות תרומה ואחת חולין: [הגהה מצאתי כתוב ברבינו שלמה לוריא ז"ל סימן לדבר סתם אשה רואה משלשים יום לשלשים יום דהיינו שלש ראיות ושבעה נקיים דהיינו עשרה ימים שליש טהרתה ודוק ע"כ]. ור' יהודה סבר כר"ט דאה"נ דנותנין לה הכל תרומה מיהו נותנין לה יותר מכדי מזונותיה כשיעור שאם באת ליקח מחצה חולין לא תפחות מדמי מחצה חולין וטורח מכירה עליה ורשב"ג אומ' דאפי' טורח מכירה אינו עליה אלא נותן לה תרומה הרבה כדי שתתננה בזול ותמצא לוקחין הרבה:

ר' עקיבא אומר מחצה חולין וכו':    ביד פי"ב דהלכות אישות סי' י"ג. ירוש' ר"ע אומר מחצה חולין ומחצה תרומה שהנשים מצויות לטמא טהרות ע"כ. בפי' ר"ע ז"ל דהא מייחד לה דוכתא. אמר המלקט פי' רש"י ז"ל דמאחר שהוא זן אותה תמיד מוציאה מבית אביה ומייחד לה מקום שלא תפסיד מזונותיו לחלקם לקרוביה ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

לפרנס את עצמה:    משהזהירה הארוס להכין א"ע בבגדים ותכשיטים לחופה:

לפרנס את עצמו:    דבבתולה נותנין לו י"ב חודש, ובאלמנה ל' יום, אפילו הוא אלמן:

הגיע זמן ולא נשאו:    שהארוס עיכב:

ואוכלות בתרומה:    כשהארוס כהן, דמדאורייתא משקדשה איכלת, דקניין כספו היא, רק חכמים גזרו שמא תאכילה לאחיותיה, אבל כשהגיע נשואיה נותן לה דירה מיוחדת, וליכא למגזר:

רבי טרפון אומר נותנין לה הכל תרומה:    כשירצה ארוס, וכשתטמא תמכרה ותקנה חולין. ודוקא בבת כהן שבקיאה בדיני טהרה, ובארוסה שאביה טורח במכירת התרומה, אבל בבת ישראל, או בנשואה דכבודה בת מלך פנימה לבלי לסבב למכרה, לא:

רבי עקיבא אומר מחצה חולין:    לימי טומאת נדתה מיהו בנשואה כ"ע מודו דנותן לה מחצה חולין [ש"ס] והיינו מדאינה אז אצל משפחתה שיטרחו למכור התרומה בימי טומאתה וכבודה בת מלך פנימה, מיהו מדחייב לזונה מעשה ידיה שלו, וכלקמן [רפי"א]:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים