תפארת ישראל על כתובות ה

משנה כתובות, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

יוסיף: ולא קתני אם רצה לכתוב אפילו וכו', קמ"ל דאפילו מוסיף, דכולל הכל בכתובה וכותב לבסוף ויהיבנא לכי מהר בתולייכי סך כך דחזי לכי, אפ"ה לא אמרינן שאסור מדמבייש העניות ואף על גב דכבר שמעינן כן [בפ"א מ"ה] דשרי. סלקא דעתך אמינא כהנים שאני דכתיב וקדשתו שחייבים לכבדו [כגיטין נ"ט ב']:

גובה את הכל: אפילו מה שהוסיף לה:

שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה: והלכה כדבריו:

רבי יהודה אומר אם רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת התקבלתי ממך מנה: ואף שלא קבלה דס"ל כיון שלא תקנו כתובה רק כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה [ככתובות י"א א'] וכיון דרק לתקנתה תקנו רשאה לומר אי אפשי בתקנת חכמים [ככתובות פ"ג א'] מיהו בשלא יכתוב כלל ע"י מחילתה, אינה רשאי מדמבטל תקנת חכמים מכל וכל. ואע"ג דקי"ל דיכול לכתוב שאני חייב אף שאינו חייב [כ(שו"ע חו"מ, מ)] הכא קיימא לן דלא, מדמבטל תקנת חכמים ולא קיי"ל כן:

הרי זו בעילת זנות: ולא קתני כל שאינו נותן לבתולה וכו'. דקמ"ל דעכ"פ צריך ליתן, ואפ"ה הו"ל בעילת זנות, והכי קיי"ל. ובנאבדה או נשרפה אסור לבוא עליה עד שיכתוב אחרת, ויש אוסרים גם היחוד עמה, ואף דכתובה אתקני רק כדי שלא יגרשנה בקלות, ועכשיו הרי בל"ז יש חדר"ג, אפ"ה נהגו איסור [(שו"ע אה"ע, סו)]:

משנה ב

לפרנס את עצמה: משהזהירה הארוס להכין א"ע בבגדים ותכשיטים לחופה:

לפרנס את עצמו: דבבתולה נותנין לו י"ב חודש, ובאלמנה ל' יום, אפילו הוא אלמן:

הגיע זמן ולא נשאו: שהארוס עיכב:

ואוכלות בתרומה: כשהארוס כהן, דמדאורייתא משקדשה איכלת, דקניין כספו היא, רק חכמים גזרו שמא תאכילה לאחיותיה, אבל כשהגיע נשואיה נותן לה דירה מיוחדת, וליכא למגזר:

רבי טרפון אומר נותנין לה הכל תרומה: כשירצה ארוס, וכשתטמא תמכרה ותקנה חולין. ודוקא בבת כהן שבקיאה בדיני טהרה, ובארוסה שאביה טורח במכירת התרומה, אבל בבת ישראל, או בנשואה דכבודה בת מלך פנימה לבלי לסבב למכרה, לא:

רבי עקיבא אומר מחצה חולין: לימי טומאת נדתה מיהו בנשואה כ"ע מודו דנותן לה מחצה חולין [ש"ס] והיינו מדאינה אז אצל משפחתה שיטרחו למכור התרומה בימי טומאתה וכבודה בת מלך פנימה, מיהו מדחייב לזונה מעשה ידיה שלו, וכלקמן [רפי"א]:

משנה ג

היבם אינו מאכיל בתרומה: בעודה שומרת יבם:

חסר יום אחד: והוא הדין בשהתה איזה זמן מהי"ב חדשים לפני הבעל ואחר כך י"ב חדשים בפני היבם אינה אוכלת, רק מדנקט רישא חסר יום א' נקט גבי יבם נמי בכה"ג:

אינה אוכלת בתרומה: מדלא אכלה בחיי הבעל:

עד שתכנס לחופה: שמא ימצא בה מום, משא"כ משנכנסה לחופה, כבר בדקה בקרוביו:

משנה ד

ואוכלת: ר"ל יכולה לומר הריני עושה ואוכלת ולא תזונני, דעיקר תקנה היה שיזונה הבעל, ומעשה ידיה הוא תשלומין, להכי מצית למימר כן:

המותר: ר"ל אם הקדיש רק מה שתדחק עצמה לעשות מותר על הראוי לה, שגם המותר תקנו לו חכמים, בעד מעה כסף שיתן לה בכל שבוע:

רבי מאיר אומר הקדש: אף דגם במותר יכולה אשה שתאמר איני רוצה מעה שלך ויהיה המותר שלי. הכא מיירי שלא אמרה, ולאחר מיתתה כשירשנה, ואפילו לא העלה לה המעה, וה"ה במעשה ידיה עצמן, רק רישא רבותא קמ"ל דבחייה אפילו מעשה ידיה עצמן דשכיח, ואפילו רוצה לזונה, אפ"ה אם אינה רוצה לא קדיש, וסיפא רבותא קמ"ל, דלאחר מיתתה אפילו מותר דלא שכיח, ואפילו לא נתן לה המעה שכנגד המותר, אפ"ה קדיש:

רבי יוחנן הסנדלר אומר חולין: דס"ל אין אדם מקדיש דבר שלבל"ע, וכן הלכה:

משנה ה

אלו מלאכות שהאשה: ענייה:

טוחנת: ברחיים דיד, וברחיים גדולים מטחנת, לתת לאפרכס [רומפף בל"א], ולקלוט הקמח:

ומניקה את בנה: אבל לא בנו מאשה אחרת, וכ"ש בן אחר בשכר דלא. ובילדה תאומים פטורה מלהניק א':

ועושה בצמר: וחייבת ג"כ ליתן מספוא לבהמתו נקיבה. ונשי דידן א"צ לטחון ולכבס [ב"ש פ' ח']:

הכניסה לו שפחה אחת: או נדוניא כדי לקנות שפחה, או שהוא עשיר כדי לקנותה:

שלש אינה מצעת לו המטה: י"א דרק ממטות הבית פטורה, אבל מצעת מטתו. וי"א דגם במטתו אינה חייבת רק לפרוס עליו סדינין, מדהוא מילי דחובה [שם]:

ארבעה יושבת בקתדרא: בלשון יון כסא שרים, ואפילו להביא לו דבר ממקום למקום בהבית, פטורה. מיהו אפ"ה מוזגת לו הכוס ומשמשת לפניו בשאר מילי חבה:

כופה לעשות בצמר: ומעשה ידיה לבעל, רק באמרה איני נזונית וכו' [שם]:

אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה: שאמר הנאת תשמישך עלי אם תעשה מלאכה דאל"כ אינו יכול לאסור עליה:

יוציא ויתן כתובתה: אם היה המשך הנדר ז' ימים:

שהבטלה מביאה לידי שיעמום: בטול הדעת ושממה, ולפ"ז במתעסקת במיני שחוק סגי, ולר"א עכ"פ איכא חשש זימה, והכי קיי"ל [שם]. ונ"ל דמה"ט נמי נקט ר"א בעשירה דדרכה להתעסק במיני שחוק ואפ"ה כופה מחשש זימה, ורשב"ג נקט דוקא מדיר דמדשונאה ודאי אסר עליה גם השחוק אז דוקא מחוייב לגרשה אבל בעשירה א"צ לגרש, דלזימה לא חיישינן:

משנה ו

המדיר את אשתו מתשמיש המטה: שאמר הנאת תשמישך עלי, דבאמר שבועה שלא אשמשך, לא מתסר, דמשועבד לה:

ב"ש אומרים שתי שבתות: תמתין, ואח"כ או יתיר נדרו או יגרשנה. וטעמיה דיליף מיולדת נקבה שטמאה שבועיים, דיולדת דמי לנדר שהוא גרם לה:

בית הלל אומרים שבת אחת: דיליף מנדה דאורייתא שטמאה ז"י, דס"ל דנדה דמי לנדר, דשניהן שכיחי. ואפילו ספן שעונתו לו' חדשים, אינה דומה מי שפת בסלו למי שאין לו:

שלשים יום: וקיי"ל אפילו ג' שנים [ע"ו]:

הפועלים: אפילו דרכן (ללון בביתם) [לעשות בעירם] שעונתן ב' בשבוע כלקמן:

שבת אחת: יוצא שלא ברשות:

הטיילין: הבטלין ממלאכה הבריאים ומעונגים:

הפועלים שתים בשבת: [כשעושים מלאכתן בעירן, אבל כשעושים בעיר אחרת פ"א בשבת] ואם לן כל לילה בביתו, פ"א (בשבת) [בח' ימים]:

החמרים: מוליכי תבואה לעיירות על חמורים:

אחת בשבת: כשהן בעירן בכל לילה:

הגמלים: מוליכי סחרות למרחוק:

דברי רבי אליעזר: והכי קיי"ל [שם]:

משנה ז

המורדת על בעלה: מתשמיש, אבל מז' מלאכות שחייבת לו [כמ"ה], כופין שתעשה:

שבעה דינרין בשבת: כל שבוע וסתמא משמע אפילו הוא ספן שאינו בא עליה רק אחר ו' חדשים, דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו, למי שאין לו. וכל דינר של דבריהם הוא כסף צרוף במשקל י"ב שעורות שהוא שמינית שבדינר תורה:

רבי יהודה אומר שבעה טרפעיקין: טרפעיק הוא חצי דינר דבריהם:

עד מתי היא פוחת עד כנגד כתובתה: ואחר כך מגרשה בלי כתובה:

רבי יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שמא תפול לה ירושה ממקום אחר גובה הימנה: וקיי"ל דבאומרת מאיס עלי וחפצה גט, יש ב' חלוקים (א) אם אמרה יתן לי גט וכתובה, אז דינה כמורדת שאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה במניעת תשמיש מחמת קטט שיש לי עמו, דדנינן לה בדינא דמתיבתא, דמתרינן בה שתפסיד כתובתה, ומכריזין בביה"כ ד' שבתות פלונית מרדה בבעלה, ואח"כ חוזרין ומתרין בה כנ"ל, ואם תחזור בה, י"א שמנכין מכתובה ז' דינרין לכל שבוע שעמדה במרדה, אפילו חזרה תוך ד' שבועות ראשונות, ואם עמדה במרדה עד אחר הד' שבועות, י"א שאבדה כתובתה מיד רק מבקשין שאל יגרשנה תוך יב"ח שאין זה כבוד בנות ישראל שמתגרשות מתוך קטטה, ויש אומרים שאין מפסדת כתובתה עד שעמדה במרדה כל היב"ח. מיהו לכ"ע תוך יב"ח אין לה מזונות ומעש"י שלה, רק אוכל פירות נכסי מלוג שנה, וחייב בקבורתה, אבל אם ירצה יכול לגרשה תוך יב"ח בע"כ, מיהו בכה"ג לי"א בתרא הנ"ל יש לה כתובה, ורק לאחר יב"ח מגרשה בלי כתובה. וכשמגרשה, לי"א קמא אפילו תוך יב"ח ולי"א בתרא לאחר יב"ח, אין לה נצ"ב רק בתפסה, ודוקא בקרקעות מהני תפיסה. אבל במעות נדוניא לא מהני תפיסה, ורק נ"מ מחזיר לה מה שנשאר בעין. ובאינה רוצה להתגרש מתירין לו לישא אחרת אחר י"ב חודש, ואפילו תוך יב"ח כשלא רצתה להתגרש ונשא אחרת, לא יוציא. (ב) מיהו באינה תובעת כתובתה ומבקשת רק גט, יש ג' חלוקים

(א) בטוענת מאיס עלי מחמת שמבררת בב' עדים שאינו נוהג כשורה ומכלה ממונו, אז דיינינן דינא דמתיבתא, דאע"ג דאין כופין אותו שיגרשנה, אין כופין אותה שתשאר אצלו, רק כשתרצה פורשת ממנו, ואין להם זע"ז שום תנאי כתובה רק אם מתה ירשנה וחייב בקבורתה. מיהו כשנתרצו לגירושין, מחזיר לה כל הנצ"ב ומה שנשאר בעין מהנ"מ, וגם הנדוניא צריך להחזיר לה, אבל כל מה שנתן לה, היא מחזרת לו.
(ב) ובאינה יכולה לברר ע"פ עדים, אבל אין נראה רמאות בטענתה, ג"כ דינה כנ"ל, רק דבנצ"ב יש חלוק, דדוקא בתפסה אותן או כנגדן, מהני, אבל אין מוציאין אותן מידו, מיהו קרקעות נכסי מלוג, ברשותה עומדין והוי כאילו תפסה אותן, וגם הנדוניא צריך להחזיר לה. ובמתה קודם שנתגרשה, אם תפסה הצ"ב, כיון שיורשה חייב לקברה. ואם לא תפסה יש ספק אם חייב לקברה.
(ג) ואם נראה דטענותה שקר, כגון שהתקוטטה עמו עבור מלבושים ותכשיטים ואח"כ אמרה מאיס עלי, או שהנשואין היו ע"ד שהוא עשיר, וכשמצאתו עני אמרה מאיס עלי, אז דינה כסי' א', דבנצ"ב לא מהני תפיסתה, ונכסי מלוג נותן לה [ועי' סי' ע"ז]:

וכן המורד על אשתו: מתשמיש, אבל אשאר וכסות, כופין [וי"ח]:

מוסיפין לה על כתובתה שלשה דינרין בשבת: חצי דינר ליום, חוץ משבת דהו"ל שכר שבת. ובירושלמי אמרינן דז' דנרין לדידיה, נגד ז' מלאכות שחייבת לו, וג' דינרין לדידה נגד שאר כסות ועונה:

רבי יהודה אומר שלשה טרפעיקין: ובמתרצת להתגרש מגרשה מיד ואינו מוסיף על כתובתה, וי"א דגם כשרוצה רק הוא לגרש מיד, דינא הכי, אבל חייב במזונות וכסות ביני ביני, ובכל כופין להתגרש, אם מתה ירשנה [שם]:

משנה ח

המשרה: הזן:

את אשתו על ידי שליש: ונתרצית כך:

לא יפחות לה משני קבין חטין: לכל שבוע והם כגודל מ"ח ביצים, שהן ט"ז סעודות, שבכל סעודה כדי ג' ביצים, וי"ד צריכה לשבוע, ב' לכל יום, אף דבשבת צריכה ג' סעודות. עכ"פ בליל שבת תאכל עמו [כמ"ט], וב' סעודות היתרים, צריכה לעניים. ואף דבעל יכול למחות באשתו מלתת צדקה [כ(שו"ע יו"ד, רמח)]. הכא במשרה שאני, או י"ל דוקא במעות לצדקה מעכב:

לא פסק לה שעורים: כפליים מחטין:

אלא רבי ישמעאל שהיה סמוך לאדום: ששם השעורים רעות:

או מנה דבילה: תאנים דרוסים, במשקל ק' דינרין. וכולן ללפת הפת:

ונותן לה מטה: [בעטטשטעלל]:

מפץ: רך ממחצלת,*) ואית דגרסי מפץ ומחצלת. ונ"ל דמחצלת לשכב עליו, ומפץ להתכסות בה [וקו' הש"ס ותסגי לה בהכי, רק אמחצלת קאי]:

ונותן לה כפה: [הויבע]:

ומנעלים ממועד למועד: בכל רגל מג' רגלים יתן חדשים ואפילו מפסח לעצרת שאינו רק ז' שבועות, דלא בלו עדיין הראשונים, אפ"ה נותן רק לשמחה ברגל. ונ"ל דממועד למועד אכפה וחגור נמי קאי:

וכלים של חמשים זוז: כל זוז שבש"ס הוא דינר מדינה, שהוא שמינית שבכסף צורי, והוא כסף נקי במשקל י"ב שעורות:

ואין נותנין לה לא חדשים בימות החמה: דחדשים מחממי טפי:

והשחקים שלה: שתתכסה בהן בימי נדתה, ולא הזכיר התנא מכשירי אכילה, כעצים נר וכלים שנותן לה כל פעם ככל הצורך [(שו"ע אה"ע, ע)]:

משנה ט

נותן לה מעה כסף: הוא ששית דינר והוא כסף במשקל ב' שעורות:

לצורכה: בכל שבוע לכבוס ולמרחץ:

ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת: מדהוא ליל עונה לרוב בני אדם, ואע"ג דבנתרצת מיירי וכלעיל סי' נ"ב, א"כ אפילו בליל שבת א"צ, נ"ל דקמ"ל דבנתרצת סתם מיירי:

ואם אין נותן לה מעה כסף לצורכה: ר"ל ששתקה ולא תבעה המעה, ל"א דמחלה, וה"ה במזונות ומע"י:

מעשה ידיה: ר"ל מותר מע"י:

ומה היא עושה לו: דעי"ז נדע מותר מע"י כמה הוה:

משקל חמש סלעים שתי: [אויפצוג], שהוא דק כחצי חוט הערב [והוא כשיעור בגד קטן בפרק ראשית הגז], וע"י דקותו קשה לטוות. ולפי מ"ש רפ"ו דשבועות יהיה משקל ה' סלעים כמשקל ה' לאטה לכל שבוע שצריכה לטוות לו שתי:

שהן עשר סלעים בגליל: דמשקל של יהודה כפל משל גליל:

או משקל עשר סלעים ערב: [דורכוואורף], שעב כפליים מהשתי, מדמתנועע תמיד בין חוטי השתי בשעת האריגה:

במה דברים אמורים: שנותן לה רק כשיעורים הנ"ל:

הכל לפי כבודו: דעולה עמו:

בועז

הלכתא גבירתא