עיקר תוי"ט על כתובות ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה כתובות ה: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) להוסיף. משמע נוסף על הכתובה שתקנו חכמים ושם כתובה עליו גם הוא למוכרת. ולמוחלת כו'. בגמרא:

(ב) (על המשנה) ר' אלעזר בן עזריה כו'. מסקינן בגמרא, הלכה למעשה כר' אלעזר בן עזריה:

(ג) (על המשנה) כותבת. מפרש בגמ' דאילו באמירה בעלמא הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל, ור' יהודה סבירא ליה נמי דכתובה דרבנן כדקיימא לן בסוף מכילתא, אלא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה:

(ב)

(ד) (על הברטנורא) או עשור, ולא משתעי איניש מעיקרא תרי יומי ואמר ליה לא והדר לישתעי או עשור, אלא, מאי ימים, שנה כו'. גמרא:

(ה) (על המשנה) לאיש. כמה שנותנין לה, אם שנים עשר חודש שנים עשר חודש, ואם שלשים יום שלשים יום. ואין משגיחין בו אם הוא בחור או אלמן. הר"מ:

(ו) (על המשנה) ולאלמנה. פירשו הפוסקים מן הנישואין:

(ז) (על המשנה) נותנין כו'. במה דברים אמורים בבת כהן לכהן (בקיאה בשמירת תרומה ולמוכרה בימי טומאה). אבל בת ישראל לכהן דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה. במה דברים אמורים בארוסה (ובת כהן) דהואיל והיא בבית אביה טרח אביה למכרה בימי טומאה לפי שהוא רגיל בכך, אבל בנשואה (שנותן לה בעלה מזונות בביתה) דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה, דכל כבודה בת מלך פנימה, ואביה ואחיה אינן אצלה שיתעסקו בצרכיה. גמרא:

(ג)

(ח) (על הברטנורא) כן כתב רש"י. והקשה רבינו תם, דאם כן אפילו אכלה כמה שנים בפני הבעל אינה אוכלת בפני היבם, והיכי קתני חסר יום אחד בפני היבם. ועוד, דהוה ליה למתני היבמה אינה אוכלת כו'. לפיכך פירש רבינו תם דדוקא כשלא אכלה בפני הבעל הוא דלא אכלה בפני היבם, דהיבם אינו מאכיל, אבל אכלה בפני הבעל אוכלת נמי בפני היבם. וטעמא עיין בתוספות ובתי"ט:

(ט) (על המשנה) שתכנס. שמתיחד עמה ויפרישנה לו. הר"מ. והר"נ פירש, דחופה לאו היינו יחוד אלא כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נישואין:

(ד)

(י) (על הברטנורא) והמותר קנוי לו במעה כסף שתקנו לו חכמים שיתן לה בכל שבת מעה כסף לצרכיה לבד המזונות. ולמאי דקיימא לן דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה, הוא הדין וכל שכן שיכולה לומר איני נוטלת המעה ואיני נותנת מותר כו'. והא דקדיש, מוקי רב ושמואל דהיינו לאחר מיתה כשיירשנה. ואפילו אינו מעלה לה מעה. ונקט מותר דאף על גב דלא שכיח דמקדיש דבר שלא בא לעולם וכל שכן מעשה ידיה עצמן. הר"ן. ומה שכתב הר"ב ולא הקדיש כו', רוצה לומר אפילו לא הקדיש כו', דאילו הקדיש כל שכן הוא דקדיש לאחר מיתה:

(ה)

(יא) (על הברטנורא) רש"י. חו פירושו, נותנתו לאותו דבר שטוחנת:

(יב) (על המשנה) ואופה. פת. רש"י:

(יג) (על המשנה) בצמר. דאילו בפשתן לא פסיקא ליה, דהיינו כיתנא רומיתא, שאינו כופה לעשות בו לפי שמסריח את הפה ומשרביט את השפתים. פירש רש"י פושטן כמין שרביט עד שנעשות גדולות על ידי שהיא צריכה לשרות החוט תמיד ברוק. גמרא:

(יד) (על המשנה) לא טוחנת. גמרא, הא שארא עבדה, ותימא ליה עיילית לך אשה אחרת במקומי. משום דאמר לה הא טרדזי לדידי ולדידה, קמי דידך מאן טרח. ועתוי"ט:

(טו) (על הברטנורא) לשון רש"י, לילך בשליחות להביא לו מבית לעליה:

(טז) (על הברטנורא) בגמרא. ופירש רש"י, לפרוס לו סדין ולבדין דבר שאינו טורח. ובכפיה הני לא כפי לה, אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל. ועתוי"ט:

(יז) (על המשנה) אף כו'. כלומר, אע"פ שברצונו אינה עושה מלאכה, יוציא כו'. ואין צריך לומר שאם אין רצונו שלא תעשה מלאכה שיכול לכופה. אבל לענין הטעם לא קאי עליה אף דטעמו של רבן שמעון בן גמליאל פוחת מטעמו של ר' אליעזר:

(יח) (על המשנה) המדיר. ודע שבכל מקום שתראה המדיר את אשתו, רוצה לומר שהוא אוסר הנאתו עליה אם תעשה כך. אבל אם אומר לה הריני אוסר עליך שלא תעשה כך אין בדבריו כלום. המגיד:

(יט) (על המשנה) יוציא. לא נזכר בגמרא כמה זמן ההדרה. ובטור כתב שבעה ימים. והיינו בהדירה מהנאתו. אבל מכנסיו, עיין ריש פרק ז'. ועתוי"ט:

(ו)

(כ) (על הברטנורא) גמרא. ויהיב טעמא, דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. ופירש רש"י, אף כאן, בלא נדר דעתה נוחה לבעלה שמא יבוא בתוך הזמן, אבל זו משהדירה הרי היא כמי שאינה מצפה לבעל:

(כא) (על המשנה) ל' יום. אע"פ שמבטלין בזה עונתן כדמוכח מתניתין. ובגמ', שעונת תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת, ופירש רש"י, שהיא ליל תענוג ושמחה ושביתה כו'. ודעת הר"נ דלכך לא הוזכר במתניתין עונת תלמידי חכמים לפי דעונתן משתנית כפי מה שהם צריכים בעסק למודם לנדד שינה מעיניהם ואין כל הזמנים שוים בזה. ועיין תוי"ט:

(כב) (על המשנה) האמורה כו'. כלומר מצות עונה שהיא אמורה בתורה כך היא המדה. אבל אין מלת האמורה מוסבת על זמנם של כל אחד ואחד, שזה לא מקרי אמורה בתורה אע"פ שיש להם סמך מן המקראות. ועתוי"ט:

(כג) (על הברטנורא) וזה לשון התוס', על שם שדרכם לישב בטולא דאפדנייהו:

(ז)

(כד) (על הברטנורא) הר"מ. ואע"ג דסבירא ליה דיכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה, יש לומר שסובר דלא אמרינן שיכולה לומר כך אלא כדי להיפטר מטוויית צמר שהוא מידי דקייץ כו', אבל כל שאר מלאכות צריכה לעשות אפילו אמרה איני ניזונית:

(כה) (על המשנה) מוסיפין. ולא דמי למדיר, לפי שהמורד כל שעה עומד במרדו וכדי שיחזור ממרדו מוסיפין, אבל מדיר כיון שאינו מוצא פתח לנדרו מה בידו לעשות, ולפיכך אין מוסיפין אלא יוציאה ויתן כתובה לסוף שבוע אחד. הר"נ. ועתוי"ט:

(כו) (על המשנה) מוסיפין כו'. מלבד מאיסור שהוא עושה שעובר בלא תעשה שנאמר לא יגרע. שאם שנאה ישלח, אבל לענות אסור. הר"מ:

(כז) (על המשנה) שלשה. בגמרא, דלכך לא אמרו שלשה וחצי, שיהא מחצית שיעורא דאתתא, לחצאין אי אפשר, דהאי דפוחתין לאשה שבעה דינרין היינו דינר ליום, אבל באיש דמוסיפין לה אי יהיב לה עוד חצי דינר כנגד יום השבת מחזי כשכר שבת, שהרי אין מוסיפין לכל השבוע ביחד שיהא שכר שבת מובלע בכלל, אלא מה שעולה בכל יום ויום, שמא יתפייס באמצע השבוע. ובירושלמי מפרש, כנגד שבע מלאכות שהאשה עושה לבעלה. וגבי המורד דמוסיפין שלשה כנגד שארה כסותה ועונתה. ת"ח:

(כח) (על הברטנורא) פירש רש"י שבתות ממש, שהם ימים שאינם של מלאכה והכל מצויים בבית הכנסת ובבית המדרש:

(כט) (על הברטנורא) דאינו דומה מי שיש לו פת כו':

(ח)

(ל) (על המשנה) משני קבים. הם שש עשרה סעודות ושתי סעודות יתירות לארחי ופרחי. גמרא:

(לא) (על המשנה) קטנית. וכן גרוגרות או דבילה לאכול בהן את הפת. ושמן לאכילה ולהדלקת הנר. הר"מ:

(לב) (על המשנה) מטה כו'. לשון הר"מ מטה מוצעת. וכן לשון רש"י בגמרא, עור שטוח על מטה. ופריך בגמרא, ותסגי לה בכך. וכתבו התוס', דממפץ לא פריך, דנהי דלשכיבה אינה צריכה דאית לה מטה, לסמיכה מיהא צריכה (ע"כ). ולגירסת הערוך פריך גם ממפץ. גם הר"מ העתיק מפץ או מחצלת:

(לג) (על הברטנורא) דממועד למועד לא קאי אלא אמנעלים. דתנא במקום הרים קאי, דלא סגי בלא תלתא זוגי מסאני, ואגב אורחיה קמשמע לן דנתבינהו ניהלה במועד, כי היכי דלהוי לה שמחה בגווייהו. גמ'. ומהאי טעמא דבמקום הרים קאי, לא תנן דיהיב לה ציבי לבשל, לפי שיש לה. אי נמי האי תנא לא חשיב מידי דאכשורי אכילה. הר"ן:

(לד) (על המשנה) חמשים זוז. בשל מדינה קאמר וכו'. ואינן עולין אלא עשרים וחמשה זוזי צורי. גמ'. ועתוי"ט:

(לה) (על המשנה) והשחקים. והם מותר הכסות. הר"מ:

(ט)

(לו) (על הברטנורא) כגון פרוטה לכיבוס או למרחץ וכיוצא בהן. הר"מ:

(לז) (על הברטנורא) וסתם לן תנא כמדת תלמיד חכם. ואפשר נמי שמצד עונג שבת מחויבת העונה בו לכל אדם:

(לח) (על המשנה) ואם אין כו'. לאו למימרא דבדידיה תליא כו', אלא הכי קאמר, שאם שתקה היא ולא תבעה מאה כסף לצרכיה ועשתה מותר הרי הוא לע, צמה ואין הבעל יוכל לומר ויתרה. והוא הדין וכל שכן במזונות ומעשה ידיה דאינו יכול לומר ויתרה. ר"ן:

(לט) (על המשנה) ומה היא כו'. הכי קאמר, מעשה ידיה כמה הוי דלידע מותר דידה כמה. גמ':

(מ) (על הברטנורא) דבצמר איירינן כדתנן לעיל. אבל בפשתן אין חילוק, וכמו שכתב הר"ב במשנה א' פרק י"א דנגעים:

(מא) (על המשנה) ומוסיפין כו'. יין ודברים שיפים לחלב. הר"מ:

(מב) (על המשנה) כבודו. דעולה עמו: