משנה כתובות ה ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק ה · משנה ז | >>
המורדת על בעלה, פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת.
רבי יהודה אומר, שבעה טרפעיקין.
עד מתי הוא פוחת? עד כנגד כתובתה.
רבי יוסי אומר, לעולם הוא פוחת והולך, שמא תיפול לה ירושה ממקום אחר, גובה הימנה.
וכן המורד על אשתו, מוסיפין כה כו לה על כתובתה שלושה כז דינרין בשבת.
רבי יהודה אומר, שלושה טרפעיקין.
הַמּוֹרֶדֶת עַל בַּעְלָהּ,
- פּוֹחֲתִין לָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ שִׁבְעָה דִּינָרִין בְּשַׁבָּת.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁבְעָה טַרְפְּעִיקִין.
- עַד מָתַי הוּא פּוֹחֵת?
- עַד כְּנֶגֶד כְּתֻבָּתָהּ.
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
- לְעוֹלָם הוּא פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ;
- שֶׁמָּא תִּפּוֹל לָהּ יְרֻשָּׁה מִמָּקוֹם אַחֵר, גּוֹבֶה הֵימֶנָּה.
- וְכֵן הַמּוֹרֵד עַל אִשְׁתּוֹ,
- מוֹסִיפִין לָהּ עַל כְּתֻבָּתָהּ שְׁלֹשָׁה דִּינָרִין בְּשַׁבָּת.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה טַרְפְּעִיקִין:
המורדת על בעלה -
- פוחתין לה מכתובתה - שבעה דינרין בשבת.
- רבי יהודה אומר: שבעה טרפעיקים.
- עד אימתי הוא פוחת?
- עד כנגד כתובתה.
- רבי יוסי אומר:
- לעולם - הוא פוסק והולך,
- שמא תיפול לה ירושה ממקום אחר - ויחזור ויגבה ממנה.
- וכן המורד על אשתו -
- מוסיפין לה על כתובתה - שלשה דינרין בשבת.
- רבי יהודה אומר: שלשה טרפעיקים.
טרפעיק - שלשה דרכמונים, נקראים "דרהאם" בלשון ערבי. והטרפעיק הוא משקל שלשה דרכמונים מכסף צרוף מן הדרכמונים, שכל דרכמון ודרכמון מהם יש בו משקל שש עשרה שעורות הכסף. וכבר בארנו פעמים רבות שהדינר ששה דרכמונים, נמצא שהשלשה טרפעיקין דינר ומחצה.
ואמרו כתוב בתלמוד, רבותינו חזרו ונמנו ואמרו, מכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו, ושולחין לה מבית דין הוי יודעת שאפילו כתובתך מאה מנה הפסדת, אחת ארוסה ואחת נשואה ואפילו נדה ואפילו חולה ואפילו שומרת יבם. ותהיה זאת ההכרזה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובכל יום ויום רצופין יאמר פלונית מרדה על בעלה. ושולחין לה קודם ההכרזה ויאמרו לה אנו רוצין להכריז. ואחרי תשלום ההכרזה יודיעוה גם כן ויאמרו לה נשלמה ההכרזה, ואז הפסידה כתובתה.
ומורדת - נקראת בכאן הנמנעת מתשמיש המטה בלבד. אבל אם אינה רוצה לעשות שום דבר מן המלאכות שאשה עושה לבעלה אינה מורדת, אלא היו כופין אותה על כך בכל צד מיני הכפייה:
המורדת - מתשמיש. אבל ממלאכה כופין אותה לעשות מלאכה כד ולא דיינינן לה כמורדת:
טרפעיקין - כל טרפעיק הוא משקל ארבעים ושמונה שעורות של כסף צרוף, כמשקל שלשה דרכמונים שקורין בערבי דראה"ם שכל דרכמון שש עשרה שעורות בינוניות של כסף:
עד כנגד כתובתה - ואח"כ נותן לה גט ויוצאה בלא כתובה. אבל אינו משהה אותה כדי לפחות על הנכסים שנפלו לה מבית אביה ולהפסידם ממנה. מוסיפין על כתובתה שלשה דינרים. משום דצערא דגברא קשה כשהוא נמנע מן התשמיש יותר מצערא דאתתא, לפיכך כשהיא מורדת ומצערתו פוחתין לה שבעה דינרין וכשהוא מורד ומצערה אין מוסיפין לה אלא ג' דינרים והיכא דמורדת אמרינן בגמרא חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עליה ארבע שבתות כח זו אחר זו בבתי כנסיות ובתי מדרשות ואומר פלונית מרדה בבעלה ושולחין לה מבית דין הוי יודעת שאפילו כתובתך מאה מנה הפסדת את כולן, אחת ארוסה ואחת נשואה ואפילו נדה כט ואפילו חולה ואפילו שומרת יבם. וקודם הכרזה מודיעים לה שרוצים להכריז עליה, ואחר הכרזה מודיעין אותה שכבר שלמה ההכרזה, ואם עמדה במרדה תצא בלא כתובה:
המורדת. כתב הר"ב מתשמיש אבל ממלאכה כופין אותה כו' כ"כ הרמב"ם בפכ"א מה"א ואף ע"פ שכתבתי לעיל במ"ד דס"ל דיכולה אשה לומר איני ניזונית ואיני עושה. י"ל שסובר כדעת המפרשים שסוברים דלא אמרינן שיכולה לומר כן אלא כדי להפטר מטוויית צמר שזהו תחת מזונות דהא אמרינן בגמרא מידי דקייץ ממידי דקייץ לעיל ריש ד' נ"ט. ושאר מלאכות לא קייץ אבל כל שאר מלאכות צריכה לעשות אפילו אומרת איני ניזונית. ואע"פ שהרא"ש והתוספות דחו סברא זו י"ל דהרמב"ם הכי ס"ל. ועי"ל שלא אמר הרמב"ם לכופה לעשות אלא בשאמרה איני עושה בלבד וניזונית. כסף משנה:
[*שבעה דינרים. טעמא דשבעה כתבתי לקמן בד"ה שלשה וכו']:
טרפעיקין. כתב הר"ב כל טרפעיק היא משקל מ"ח שעורות של כסף צרוף כמשקל ג' דרכמונים וכתב הרמב"ם שהם חצי דינר וק"ל שבספ"ב דדמאי כתב שהדינר צ"ו שעורות וכן פירש עוד בריש קדושין כמו שאכתוב גם שם בס"ד וכן בריש פ"ו דשבועות וכל זה בשל תורה וכבר כתבתי במ"ב פ"ק דכל של דבריהם הוא השמינית והכא נמי ודאי שאין השיעור מן התורה שאין זה אלא תקנה מדבריהם וכן לשון הטור סימן ע"ז המורדת כו' בתחלה תקנו בימי חכמי המשנה שיפחתו לה מכתובתה ז' דינרין כו' ונמצא שאלו ז' טרפעיקים צריך אתה לחשבם השמינית בלבד לכסף צרוף ולא יהיה כל טרפעיק כי אם ו' שעורות והשבעה עולים מ"ב שעורות ולפי דברי התוספות שאכתוב במ"ח פ' דלקמן דזה שאמרו בשל דבריהם בסלע מדינה לא אמרו בדוקא אלא בסלע ולא בזוזי ומנה. וא"כ הה"נ בשאר מטבעות כי הכא דלא. אבל בגמרא מפורש בהדיא דטרפעיק שלש מעות. והצורי הוא כ"ד מעות נמצא שהוא שמינית הצורי וכן לשון הרמב"ם בפרק י"ד מה"א בדין המורד על אשתו דלקמן דתנן שמוסיף ג' דינרין כתב שהם משקל ל"ו שעורות כסף. דהיינו השמינית משלשה דינרין של כסף צורי:
עד מתי הוא פוחת כו'. כתב הר"ב חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו פירש"י שבתות ממש שהם ימים שאינם של מלאכה והכל מצויין בב"כ ובבתי מדרשות והיינו דקתני זו אחר זו דסד"א דכיון דסוף סוף מפסקי ימי חול בינייהו שבתות גופייהו לא בעינן רצופים קמ"ל זו אחר זו. אלא אי אמרת דהנך שבתות שבועות נינהו מנא תיתי דלסגי במפוזרים דליצטריך למתני זו אחר זו ובהדיא קתני בתוספתא פעם אחת בשבת. הר"ן. ומ"ש הר"ב ואפילו נדה פרכינן בגמרא. נדה בת תשמיש היא. ותירצו אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. וכתבו התוספות ולעיל דגמר מדיר מנדה משום דמדיר הוי [טפי] פת בסלה ממורד שמא *)יפתח פתח לנדרו. תדע דבמורד מוסיפין אבל לא במדיר. והר"ן כתב דהיינו טעמא דבמורד מוסיפין ובמדיר אין מוסיפין לפי שהמורד כל שעה ושעה עומד במרדו וכדי שיחזור ממרדו מוסיפין עליו כל שבת ושבת אבל מדיר מכיון שהדירה ואינו מוצא פתח לנדרו מה בידו לעשות ולפיכך אין מוסיפין על כתובתה כלום אלא יוציאה ויתן כתובה לסוף שבוע אחת וכיון שהיא יודעת שלסוף שבוע אחת תפטר ממנו פת בסלה מקרי ומש"ה גמרי לה ב"ה מנדה אבל כשהאיש או האשה מורדין מתשמיש כיון שאין למורדן קצבה לאו פת בסלו מקרי ומש"ה פוחתין או מוסיפין אפילו כשהיא נדה ע"כ. ומ"ש הר"ב ואפילו שומרת יבם כלומר שאינה רוצה להתיבם וכמשנה ראשונה דמצות יבום קודמת וכן פסק הר"ב בספ"ק דבכורות:
וכן המורד על אשתו מוסיפין כו'. מלבד האיסור שהוא עושה. וז"ל הרמב"ם פי"ד מה"א ואע"פ שכתובתה הולכת ונוספת הרי הוא עובר בל"ת שנאמר לא יגרע. שאם שנאה ישלח אבל לענות אסור:
שלשה דינרין בשבת. פירש הר"ב משום דצערא דגברא קשה כו' ומפרש בגמרא דלכך אמרו ג' ולא ג' וחצי שיהא מחצית שיעורא דאתתא. לחצאין אי אפשר דהאי דפוחתין לאשה ז' דינרין לשבת הם כנגד ז' ימי השבת דינר ליום אבל באיש דמוסיפין לה אי יהיב לה עוד חצי דינר כנגד יום השבת מיחזי כשכר שבת שהרי אין מוסיפין לכל השבוע ביחד שיהא שכר שבת מובלע בכלל אלא מה שעולה בכל יום ויום שאם יתפייס היום או למחר באמצע השבוע אין מצטרפין כל ימי השבוע זה עם זה:
(כד) (על הברטנורא) הר"מ. ואע"ג דסבירא ליה דיכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה, יש לומר שסובר דלא אמרינן שיכולה לומר כך אלא כדי להיפטר מטוויית צמר שהוא מידי דקייץ כו', אבל כל שאר מלאכות צריכה לעשות אפילו אמרה איני ניזונית:
(כה) (על המשנה) מוסיפין. ולא דמי למדיר, לפי שהמורד כל שעה עומד במרדו וכדי שיחזור ממרדו מוסיפין, אבל מדיר כיון שאינו מוצא פתח לנדרו מה בידו לעשות, ולפיכך אין מוסיפין אלא יוציאה ויתן כתובה לסוף שבוע אחד. הר"נ. ועתוי"ט:
(כו) (על המשנה) מוסיפין כו'. מלבד מאיסור שהוא עושה שעובר בלא תעשה שנאמר לא יגרע. שאם שנאה ישלח, אבל לענות אסור. הר"מ:
(כז) (על המשנה) שלשה. בגמרא, דלכך לא אמרו שלשה וחצי, שיהא מחצית שיעורא דאתתא, לחצאין אי אפשר, דהאי דפוחתין לאשה שבעה דינרין היינו דינר ליום, אבל באיש דמוסיפין לה אי יהיב לה עוד חצי דינר כנגד יום השבת מחזי כשכר שבת, שהרי אין מוסיפין לכל השבוע ביחד שיהא שכר שבת מובלע בכלל, אלא מה שעולה בכל יום ויום, שמא יתפייס באמצע השבוע. ובירושלמי מפרש, כנגד שבע מלאכות שהאשה עושה לבעלה. וגבי המורד דמוסיפין שלשה כנגד שארה כסותה ועונתה. ת"ח:
(כח) (על הברטנורא) פירש רש"י שבתות ממש, שהם ימים שאינם של מלאכה והכל מצויים בבית הכנסת ובבית המדרש:
(כט) (על הברטנורא) דאינו דומה מי שיש לו פת כו':
המורדת על בעלה: ביד שם פי"ד סי' ח' ט"ו ובטור א"ה סי' ע"ז. ופי' הרמב"ם ז"ל מורדת מתשמיש המטה בלבד אבל אם אינה רוצה לעשות שום דבר מן המלאכות שהאשה עושה לבעלה אינה מורדת אלא כופין אותה על כך בכל צד מיני הכפייה ע"כ. וכן כתב ג"כ בפכ"א מה"א וכתב שם בכ"מ שזה מיירי כשאינה אומרת איני נזונת אלא היא רוצה ליזון ולא לעשות ועוד י"ל דאפילו באומרת איני נזונית ואיני עושה מיירי דעד כאן לא אמרינן דיכולה שתאמר איני נזונית ואיני עושה אלא לפטור עצמה מטוויית צמר בלבד אבל כל שאר מלאכות צריכה לעשות אפילו אומרת איני נזונת וכמו שכתב הרב המגיד פי"ב והר"ן ז"ל פ' אע"פ ע"כ ובסמוך אכתוב עוד בזה:
עד כנגד כתובתה: ואחר כך נותן לה גט וכו'. לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט זהו פי' רש"י ז"ל וכתב עליו הר"ן ז"ל ולפי פי' זה ר' יוסי בתרתי פליג דל"מ שהוא פוחת על נ"מ שיש לה כבר אלא אפילו על אותן שיש לה לאחר מכאן אבל יש שפירשו דעד כדי כתובתה דקאמר ת"ק לאו דוקא דאה"נ דמודה ליה לר' יוסי שהוא פוחת והולך אפי' מנכסי מלוג שנפלו לה כבר ולישנא דר' יוסי נמי דייק דלא פליג אלא בחדא דאם איתא דלת"ק אינו פוחת אלא כדי כתובתה בלבד ור' יוסי בתרתי פליג עליה הכי הל"ל לעולם הוא פוחת והולך ואפי' נפלה לו ירושה ממקום אחר ומדלא קאמר הכי משמע דבנכסי מלוג שנפלו לה כבר אפילו ת"ק מודה אלא שר' יוסי מוסיף שלעולם הוא פוחת והולך ואותו פחת נעשה חוב עליה שמא תפול לה ירושה ממקום אחר יחזור ויגבה ממנה והכי איתא וכו' ע"ש ועוד כתב בשם הרא"ה ז"ל דשבעה דינרין שפוחתין לה מכתובתה לאו שבעה דינרין בטובת הנאה דכתובתה קאמר דהוו טפי מז' דינרין אלא ז' דינרין מכתובתה ממש קאמר וכן מנכסי מלוג שלה פוחתין שבעה דינרין ממה שהנכסים שוין עכשיו אע"פ שיש לבעל בהן אכילת פירות וכן נמי אם נתנו לה הנכסים במתנה על מנת שאין לבעלה רשות בהן ג"כ פוחתין מהן ז' דינרין ואע"פ שאין השיעורין שוין שבנכסים שלה שאין לבעלה רשות בהן השבעה דינרין ז' דינרין גמורים ושבעה דינרין דכתובה ונכסי מלוג שלה אין שוויין כך לא פלוג רבנן וגבי דידיה כי הוי מורד שמוסיפין לה שלשה דינרין לאו דיהבינן להן לה לאלתר ונימא דילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אלא מוסיפים על כתובתה קאמ' כלומ' שנעשה חוב עליו כשאר סך הכתובה עכ"ל הר"ן ז"ל:
ור' יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך עד שאם וכו': אית דגרסי והולך שמא תפול כו'. בסמוך אכתוב דעת הר"ן ז"ל בזה:
שלשה טרפעיקין: שהן דינר וחצי שהטרפעיק שלש מעין והדינר ששה מעין וכתב עוד הר"ן ז"ל בשם קצת מפרשים ועמהן הגאון ז"ל דהמורדת ממלאכה שאומרת איני עושה כופה אותה בשוטים או אינו זנה או ב"ד מוכרין לו מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור עליה עבד או שפחה או שמשמתין אותה ע"כ. ובגמ' א"ל רב חייא ב"ר יוסף לשמואל מ"ש כשהיא מורדת עליו דיהבינן ליה דיום שבת דהא שבעה דינרין הוי דינר לכל יום לת"ק או טרפעיק לכל יום לר' יהודה ומ"ש כשהוא מורד דלא יהבינן לה דיום שבת או חצי דינר לת"ק או חצי טרפעיק לר' יהודה א"ל איהו דמפחת קא פחית לא מיחזי כשכר שבת דאסור משו' מקח וממכר ושכירות אבל איהו דאוסופי הוא דקא מוסיף מיחזי כשכר שבת ואסור וכתבו תוס' ז"ל דלא הוי כמו הבלעה דהרי אין מוסיפים לכל שבת יחד אלא מה שעולה בכל יום ויום שאם יתפייס היום או למחר באמצע השבוע אין מצטרפין כל ימי השבוע זה עם זה ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל ונראה לי דהיינו טעמא דבמורד מוסיפין ובמדיר אין מוסיפין לפי שהמורד כל שעה ושעה עומד במרדו וכדי שיחזור ממרדו מוסיפין עליו כל שבת ושבת אבל מדיר מכיון שהדירה ואינו מוצא פתח לנדרו מה בידו לעשות ולפיכך אין מוסיפין על כתובתה כלום אלא יוציא ויתן כתובה לסוף שבוע אחת וכיון שהיא יודעת של סוף שבוע אחת תפטר ממנו פת בסלה מיקרי ומש"ה גמרי לה ב"ה מנדה אבל כשהאיש או האשה מורדין מתשמיש כיון שאין למרדן קצבה לאו פת בסלו מיקרי ומש"ה פוחתין או מוסיפי' אפי' כשהיא נדה ע"כ ובזה מובן שפיר קשר מתניתין לשלמעלה הימנה. בפי' ר"ע ז"ל ואפי' שומרת יבם כלומר שאינה רוצה להתייבם וכמשנה ראשונה דמצות יבום קודמת בספ"ק דבכורות:
יכין
המורדת על בעלה: מתשמיש, אבל מז' מלאכות שחייבת לו [כמ"ה], כופין שתעשה:
שבעה דינרין בשבת: כל שבוע וסתמא משמע אפילו הוא ספן שאינו בא עליה רק אחר ו' חדשים, דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו, למי שאין לו. וכל דינר של דבריהם הוא כסף צרוף במשקל י"ב שעורות שהוא שמינית שבדינר תורה:
רבי יהודה אומר שבעה טרפעיקין: טרפעיק הוא חצי דינר דבריהם:
עד מתי היא פוחת עד כנגד כתובתה: ואחר כך מגרשה בלי כתובה:
רבי יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שמא תפול לה ירושה ממקום אחר גובה הימנה: וקיי"ל דבאומרת מאיס עלי וחפצה גט, יש ב' חלוקים (א) אם אמרה יתן לי גט וכתובה, אז דינה כמורדת שאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה במניעת תשמיש מחמת קטט שיש לי עמו, דדנינן לה בדינא דמתיבתא, דמתרינן בה שתפסיד כתובתה, ומכריזין בביה"כ ד' שבתות פלונית מרדה בבעלה, ואח"כ חוזרין ומתרין בה כנ"ל, ואם תחזור בה, י"א שמנכין מכתובה ז' דינרין לכל שבוע שעמדה במרדה, אפילו חזרה תוך ד' שבועות ראשונות, ואם עמדה במרדה עד אחר הד' שבועות, י"א שאבדה כתובתה מיד רק מבקשין שאל יגרשנה תוך יב"ח שאין זה כבוד בנות ישראל שמתגרשות מתוך קטטה, ויש אומרים שאין מפסדת כתובתה עד שעמדה במרדה כל היב"ח. מיהו לכ"ע תוך יב"ח אין לה מזונות ומעש"י שלה, רק אוכל פירות נכסי מלוג שנה, וחייב בקבורתה, אבל אם ירצה יכול לגרשה תוך יב"ח בע"כ, מיהו בכה"ג לי"א בתרא הנ"ל יש לה כתובה, ורק לאחר יב"ח מגרשה בלי כתובה. וכשמגרשה, לי"א קמא אפילו תוך יב"ח ולי"א בתרא לאחר יב"ח, אין לה נצ"ב רק בתפסה, ודוקא בקרקעות מהני תפיסה. אבל במעות נדוניא לא מהני תפיסה, ורק נ"מ מחזיר לה מה שנשאר בעין. ובאינה רוצה להתגרש מתירין לו לישא אחרת אחר י"ב חודש, ואפילו תוך יב"ח כשלא רצתה להתגרש ונשא אחרת, לא יוציא. (ב) מיהו באינה תובעת כתובתה ומבקשת רק גט, יש ג' חלוקים
- (א) בטוענת מאיס עלי מחמת שמבררת בב' עדים שאינו נוהג כשורה ומכלה ממונו, אז דיינינן דינא דמתיבתא, דאע"ג דאין כופין אותו שיגרשנה, אין כופין אותה שתשאר אצלו, רק כשתרצה פורשת ממנו, ואין להם זע"ז שום תנאי כתובה רק אם מתה ירשנה וחייב בקבורתה. מיהו כשנתרצו לגירושין, מחזיר לה כל הנצ"ב ומה שנשאר בעין מהנ"מ, וגם הנדוניא צריך להחזיר לה, אבל כל מה שנתן לה, היא מחזרת לו.
- (ב) ובאינה יכולה לברר ע"פ עדים, אבל אין נראה רמאות בטענתה, ג"כ דינה כנ"ל, רק דבנצ"ב יש חלוק, דדוקא בתפסה אותן או כנגדן, מהני, אבל אין מוציאין אותן מידו, מיהו קרקעות נכסי מלוג, ברשותה עומדין והוי כאילו תפסה אותן, וגם הנדוניא צריך להחזיר לה. ובמתה קודם שנתגרשה, אם תפסה הצ"ב, כיון שיורשה חייב לקברה. ואם לא תפסה יש ספק אם חייב לקברה.
- (ג) ואם נראה דטענותה שקר, כגון שהתקוטטה עמו עבור מלבושים ותכשיטים ואח"כ אמרה מאיס עלי, או שהנשואין היו ע"ד שהוא עשיר, וכשמצאתו עני אמרה מאיס עלי, אז דינה כסי' א', דבנצ"ב לא מהני תפיסתה, ונכסי מלוג נותן לה [ועי' סי' ע"ז]:
וכן המורד על אשתו: מתשמיש, אבל אשאר וכסות, כופין [וי"ח]:
מוסיפין לה על כתובתה שלשה דינרין בשבת: חצי דינר ליום, חוץ משבת דהו"ל שכר שבת. ובירושלמי אמרינן דז' דנרין לדידיה, נגד ז' מלאכות שחייבת לו, וג' דינרין לדידה נגד שאר כסות ועונה:
רבי יהודה אומר שלשה טרפעיקין: ובמתרצת להתגרש מגרשה מיד ואינו מוסיף על כתובתה, וי"א דגם כשרוצה רק הוא לגרש מיד, דינא הכי, אבל חייב במזונות וכסות ביני ביני, ובכל כופין להתגרש, אם מתה ירשנה [שם]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת