מלאכת שלמה על כתובות ה
<< · מלאכת שלמה · על כתובות · ה · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
אף על פי שאמרו וכו': נלע"ד דהא דקתני אע"פ וכו' דנראה לשון יתר דניסגי דליתני הכי הרוצה להוסיף על כתובת אשתו אפי' מאה מנה יוסיף לאשמועי' שאפי' שירצה להוסיף צריך לכתוב בכתובה בר ממאתן זוזי או בר ממנה דחזי ליכי כמו שנוהגים א"נ לאידך גיסא דאפי' שיכתוב אלפים דחזו ליכי או רבוא דחזו ליכי וכמו שכתבתי לעיל בפ"ק סוף סי' ה'. וכן משמע ממה שאכתוב בסמוך משם הר"ן ז"ל כנלע"ד:
אם רצה להוסיף וכו': פ' עשירי דהלכות אישות סי' ז' ט' ובפי"ב סי' ח'. ובתשובות הרי"ק שרש פ"א דתוספת הנזכר בפוסקים ובתלמוד לאו היינו תוספת שליש הנהוגה בינינו דההיא תוספת הנזכרת בתלמוד ובפוסקי' היינו שמוסיף לה לפי דעתו וחבתו עמה ואין לדבר קצב אלא כל איש לפי אשר ידבנו לבו והיא התוספת הנז' בכל מקום בתלמוד כההיא דריש פ' אע"פ דאם רצה להוסיף אפי מאה מנה מוסיף ועלה קאמר ראב"ע דמן האירוסין אינה גובה אותם שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ואיבעיא לן בגמ' אי חבת ביאה קונה אי חבת חופה קונה ופשט ליה מדתנא רב יוסף שלא כתב לה אלא על חבת לילה הראשונה אבל בתוספת שליש הנהוגה בנינו פשיטא שאין לומר כן שהרי אינה באה מחמת חבה כלל ולאו מתנה דבעל היא אלא דין גמור הוא על פי התלמוד ומשנה שלימה בפ' מציאת האשה פסקה לו להכניס לו אלף זוז הוא פוסק כנגדה ט"ו מנה וכן בסיפא הדר תנא מניינא זוטא והכי קתני פסקה להכניס לו סלעים נעשה ששה דינרים ופי' שם רש"י ז"ל וז"ל הוא פוסק כנגדו ט"ו מנה שליש יותר יקבלם עליו לכתוב בכתובה לבד תוספת שהוא מוסיף לה לפי שישתכר בהם עכ"ל הרי לך בהדיא שאותה תוספת שליש היא לבד התוספת שהוא נותן לה ומפני שישתכר בהם ולא מפני חבה כלל והכי איתא בירוש' בהדיא ורב אלפס הביאו בפ' מציאת האשה וז"ל מה ראו לומר בכספים אחד ומחצה ובשום פחות חומש א"ר יוסי ב"ר חנינא שמו דעת האשה שרוצה לבלות כליה ולפחות חומש שמו דעת האיש שרוצה לישא וליתן הכספים ולעשותם אחת ומחצה ע"כ הרי לך בהדיא שאותו תוספת שליש הנוהגת בינינו אינו התוספת הנז' בכל מקום בתלמוד אלא הוא מעיקר הדין ומנהג אבותינו שהנהיגו אותה בכל גלילותינו תורה היא ועל פי התלמוד ויש לה דין נכסי צאן ברזל שהיא הנדוניא ע"כ בקיצור. וכתב הר"ן ז"ל דבירוש' אמרי' שהמוסיף לאשתו אפי' לאחר שכנסה באמירה בעלמא סגי ולא צריך למיקנא מיניה ופירשו טעמא התם משום דרוצה הוא ליתן כדי שלא תחזור בה ומקשינן ויכולה היא למפרקי' מעיקא ליה ומשבק לה וצ"ע משו' דלא אשכחן קולי האי בגמ' דילן אדרבא בגמ' משמע דלית לן כלל האי סברא עכ"ל ז"ל:
נתארמלה או נתגרשה: פ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ"ז) וכתבו שם תוס' ז"ל שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אין לתמיה בסברא זאת דבכמה מקומות בתלמוד מצינו כן וא"ת א"כ כל אדם הלוקח פרה מחברו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא ע"מ כן לקחה וי"ל דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה ליכנס ואפי' אם אומר לו אם תטרף יש לך לקבל הפסד היה לוקחה אבל הכא לא כתב כלל כי אם ע"מ לכונסה ואין דעתו כלל להכניס עצמו בספק ע"כ. ואיתה נמי בס"פ הכותב ובפ"ק דב"מ דף י"ז. והתם בעי למפשט מינה דבתנאי ב"ד יש כתובה לאשה מן האירוסין מדקתני בין מן האירוסין גובה את הכל דמשמע בין עיקר בין תוספת ודחי דדילמא מיירי בדכתב לה וכי תימא אי כתב לה מאי למימרא לאפוקי מדר"א בן עזריה דאמר שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ודייקא נמי דקתני גובה את הכל אא"ב דכתב לה מש"ה גובה את הכל אא"א דלא כתב לה מאי גובה את הכל מנה או מאתים הוא דאית לה שהרי אין כאן תוספת. וכתבו תוס' ז"ל שם במציעא ומ"מ אמת הוא דארוסה יש לה כתובה אפי' לא כתב לה כדמוכח בפ' האומר דקדושין דקתני היא אומרת קדשתני וכו' עיין במ"ש שם בסימן י'. ובטור א"ה סי' נ"ה. ויש לדקדק אמאי קתני במילתיה דר' אלעזר בן עזריה מן הנשואין גובה את הכל כיון דלא פליגי אלא בין מן האירוסין לא הוה ליה למיתני אלא מילתא דפליגי בה ונלע"ד שאפשר לומר שמשנה יתירה אשמעי' דאפי' לראב"ע כיון שנשאת גובה את הכל אע"פ שעדיין לא נבעלה וכדמשמע דפשיט תלמודא דלר' אלעזר ב"ע חבת חופה קונה אפי' שעדיין לא בא עליה וכדפי' הרא"ש ז"ל ואע"ג דתלמודא לא פשיט ליה מהכא כדכתיבנא אפשר לומר משום שאינו ברור כ"כ. ועוד ראוי לדקדק דהכי איבעי ליה למיתני מן האירוסין בתולה א"נה גובה אלא מאתים ואלמנה מנה שלא כתב וכו' ונלע"ד דאי הוה תני הכי הוה משמע דמן הראוי היה שאפי' מאתים או מנה לא תגבה אלא מאחר שכתב לה כתובה תגבה להכי תני מן האירוסין בתולה גובה מאתים וכו' לרמוז דבין לת"ק בין לראב"ע רבנן תקרן כתובה לארוסה וכדסתם לן נמי תנא הכי לעיל בפ' נערה שנתפתתה במשנת המארס את בתו וכו' כך נלע"ד מאחר שהאמת הוא דארוסה יש לה כתובה כמ"ש. ועיין בפי' רש"י סוף פירקי' דלעיל ריש דף נ"ד:
רבי יהודה אומר וכו': בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף נ"א.) ונלע"ד דמשום דקתני רישא אם רצה להוסיף יוסיף קאמר ר' יהודה דגם יכול לגרוע אם היא כותבת לו התקבלתי ור' מאיר סבר שאינו יכול לפחות כלל ועיקר ור' יוסי ס"ל דאפי' על פה יכול לפחות כמו שנכתב בסמוך ומכל מקום נראה דלכ"ע אינו יכול לכתוב לבתולה שטר של מאתים או לאלמנה שטר של מנה והן כותבות התקבלנו כל המאתים או כל המנה:
אם רצה כותב וכו': והיא כותבת וכו'. לשון שובר ובגמ' פריך וסבר ר' יהודה דכותבין שובר והתנן בפ' בתרא דב"ב מי שפרע מקצת חובו ר' יהודה אומר יחליף ויכתב שטר אחר כדי חוב הנשאר ויקרע הראשון ולא יכתוב שובר להרע כח הלוה שיצטרך לשמור שוברו מן העכברים ר' יוסי אומר יכתוב לו שובר ולא יחליף להרע כח המלוה למחול שעבודו מזמן ראשון ותירץ ר' ירמיה דהכא ר' יהודה לא קאמר דליכתוב שובר בפני עצמו אלא בתוך הכתובה עצמה יכתוב שובר והיא אמרה בפנינו התקבלתי חציה דליכא טעמא דשומר שוברו מן העכברים אביי תירץ אפי' תימה דכתבה ליה בשובר בפני עצמו ל"ד דהתם ודאי פרעיה ואיכא למיחש דילמא מירכס שוברו ומפיק ליה מלוה לשטרא והדר גבי זימנא אחרינא אבל הכא מי איכא למימר דודאי יהיב לה בתמיה מילתא בעלמא הוא דאמרה ליה אי נטריה נטריה אי לא נטריה איהו הוא דאפסיד אנפשיה והדר דייק לר' יהודה טעמא דכתבה ליה שובר אבל על פה לא הויא מחילה והא שמעי' ליה לר' יהודה בהדיא בברייתא דבדבר שבממון אפי' על פה תנאו קיים דתניא הרי את מקודשת לי ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה ה"ז מקודשת ותנאו בטל מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר בדבר שבממון כגון שאר וכסות תנאו קיים ומשני דס"ל דכתובה דרבנן וס"ל נמי דעשו חכמים חזוק לדבריהם יותר משל תורה והדר פריך והרי פירות דנ"מ דרבנן ולא עבדו להו רבנן חזוק לדעת ר' יהודה דתנן לקמן רפ"ט ר' יהודה אומר לעולם אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה וקיימ' לן דיכתוב היינו יאמר דבאמירה בעלמא סגי ומשני אביי כתובה דשכיחא לכל עשו חכמים חזוק פירות דהיא מילתא דלא שכיחא לא עשו חכמים חיזוק והדר פריך והרי חמרים דבספ"ד דמסכת דמאי דשכיחי ולא עשו להם חכמים חזוק למיחש לגומלין לר' יהודה ותירץ אביי ודאי דדבריהם עשו חכמים חזוק ספק דדבריהם לא עשו חכמים חזוק ורבא תירץ דבדמאי הקלו דאפי' ספק דדבריהם ליתיה דרוב עמי הארץ מעשרין הן. ור' יוסי סבר בברייתא דרשאי לפחות לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה ואפי' ע"פ ותנאו קיים כיון דידעה ור' יהודה רשאי נמי ס"ל כר' יוסי מיהו על פה תנאו בטל דחכמים עשו חזוק אבל באת למחול תכתוב שובר:
והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה: אע"ג דידעי' ודאי שלא נתקבלה הודאתה זו שוברתה כאילו נתקבלה ואין צריך לומר הריני כאילו התקבלתי וכן הדין בכל חוב אע"פ שיש לו שבועה הריטב"א ז"ל הובא בבית יוסף בחשן המשפט סי' ע"ג. וז"ל תוס' ז"ל בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף נ"א) וקשה לר"י דמנלן דכל הפוחת ואפילו בתנאה משמע דילמא בתנאה מודה ר' מאיר דתנאו קיים דכל הפוחת דמשמע דאפי' באותו ענין שיש לה היינו בסוף ביאה דאמרי' בפ' אע"פ דאינה מוחלת שכבר זכתה ואמירתה לאו כלום הוא אא"כ כתבה שובר התקבלתי וי"ל דלשון כל הפוחת משמע שהוא פוחת לה ובסוף ביאה אינו יכול לפחות אלא היא פוחתת לעצמה ולא שייך לשון פחת א"נ מדנקט כל דייק עכ"ל ז"ל בקיצור: וכתב הר"ן ז"ל בפ' המדיר דף תק"ד ע"ב דכי אמרי' דכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה ה"ז בעילת זנות היינו בבא עליה לאחר שכנסה בלא כתובה אבל אם קדשה על תנאי ונתבטלו הקדושין מפני שלא נתקיים התנאי אם חזר ובא עליה לשם קדושין אין בעילתו נקראת בעילת זנות שלא שמענו בשום מקום שהמקדש בביאה שתהא ביאתו ביאת, זנות עכ"ל ז"ל בשנוי לשון קצת: ובגמ' כי אתא רב דימי א"ר שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת דר' יהודה ור' יוסי דר' יהודה ס"ל דעל פה לאו תנאה הוא ור' יוסי ס"ל דאפי' ע"פ תנאו קיים בתחלת חופה או אפי' בסוף חופה דהיינו תחלת ביאה אבל בסוף ביאה אפי' ר' יוסי מודה דכיון שבא עליה אין מחילתה על פה מחילה אא"כ כתבה שובר התקבלתי ואיכא לישנא אחרינא בגמ' ע"ש. ובטור א"ה סי' ס"ו:
משנה ב[עריכה]
נותנין לבתולה וכו': פ' עשירי דהלכות אישות סי' י"ז י"ח י"ט. ובטור א"ה סי' נ"ו. ונלע"ד דמשום דקתני לעיל במילתיה דראב"ע דהלכתא כותיה דמן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה תנא השתא דנותנין לבתולה וכו' דשייך בסרכא דידה הא דקאמ' בגמ' דקטנה בין היא בין אמה יכולין לעכב שלא תנשא עד שתגדיל ותעשה נערה ולזה סמך זה למילתיה דראב"ע לומר לך שאם היתה קטנה זו שנתאלמנה או נתגרשה אפי' ראב"ע מודה דגובה את הכל אפי' מן האירוסין דכיון שידע שהדבר תלוי בידם לעכב ואעפ"כ קדשה וכתב לה כתובה עם תוספת ודאי כיון דידע קא מחיל לה וגובה את הכל אפי' מן האירוסין אי נמי לאידך גיסה דאפי' רבנן יודו דכיון שיכולין לעכב שלא תנשא בקטנותה אע"פ שקדשה בעודה קטנה אינה גובה מן האירוסין אלא הבתולה מאתים כנלע"ד ובדוחק שלא נחה דעתו עדיין: ואיתה למתני' פ' נערה המאורסה:
משתבעה הבעל: בגמ' בברייתא קתני בין שתבעה הבעל והיא מעכבת ובין שתבעה היא ובעל מעכב נותנין לה י"ב חדש משעת תביעה אבל לא משעת אירוסין ואפי' שהתה כמה שנים ארוסה:
ולאלמנה שלשים יום: דוקא באלמנה בעולה אבל באלמנה מן האירוסין דינה כבתולה שנתנו לכל בתולה דין שנה והכי איתא בירוש' וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפי' מהלכו' אישות:
כך נותנין לאיש: אם תבעה אותו האשה להנשא והיינו לומר דלבחור י"ב חדש אפי' נשא אלמנה ולאלמון שלשים יום אפי' נשא בתולה כל שהיא מוכנת וכן נראה מן הירושלמי אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' עשירי מהלכות אישות שהזמן שנותנין לאיש הוא כפי הזמן שנותנין לה שאם נושא נערה בתולה נותנין לו י"ב חדש ואם נושא אלמנה אפילו הוא בחור אין נותנין לו אלא שלשים יום וכדבריו נ"ל. דאיהו בתרה גריר מדמקשינן בגמ' וכו' הר"ן ז"ל. ומתני' דקתני וכשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש בין זמן שקצב לבתולה בין זמן שקצב לאלמנה אפשר לפרשה כדעת הירוש' וגם כדעת הרמב"ם ז"ל דוק: והאי אלמנה פי' מן הנשואין דוקא:
הגיע זמן וכו': ר"פ בתולה נשאת ע"א ע"ב ומסיק התם רב אשי דדוקא כשהבעלים מעכבין הוא שאוכלת בתרומה אע"פ שהם אנוסין כגון שחלה אבל אם האונס בא מצד האשה כגון שחלתה או שפירסה נדה אינו חייב לזונה ואינה אוכלת בתרומה ומתני' דקתני ולא נישאו דמשמע שהעכוב בא מצדן כגון שהיו אנוסות ואעפ"כ קתני אוכלות משלו ואוכלות בתרומה בדין הוא דאיבעי ליה למיתני ולא נשאו שהרי אין העכוב תלוי אלא באנשים ואם עכב אפי' באונס חייב לזונה אלא איידי דתנא רישא נותנין לבתולה י"ב חדש וכו' בדידהי תנא נמי נישאו בדידהי. וכתבו תוס' ז"ל בפירקין דף נ"ח הגיעו זמן ולא נישאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה וכו' כך היא הגרסא בסדר משנה ירושלמית ולקמן נעתיק לשונם יותר באורך:
רבי טרפון אומר נותנין לה הכל תרומה: כתב רשב"ם ז"ל בפסחים פ' בתרא דף קי"ו כי היכי דפליגי ר"ט ור' עקיבא בפירושא דאוכלת בתרומה ולאו תלתא תנאי הוו דה"נ פליגי תרוייהו התם בפירושא דוחותם בגאולה דקאמר ת"ק ולאו תלתא תנאי הוו אלא שהתנא סותם דבריו בין הכא בין התם והדר מפ' לה בפלוגתא דר"ט ור"ע ע"כ. ור' יהודה בן בתירא סבר שתי ידות תרומה ואחת חולין: [הגהה מצאתי כתוב ברבינו שלמה לוריא ז"ל סימן לדבר סתם אשה רואה משלשים יום לשלשים יום דהיינו שלש ראיות ושבעה נקיים דהיינו עשרה ימים שליש טהרתה ודוק ע"כ]. ור' יהודה סבר כר"ט דאה"נ דנותנין לה הכל תרומה מיהו נותנין לה יותר מכדי מזונותיה כשיעור שאם באת ליקח מחצה חולין לא תפחות מדמי מחצה חולין וטורח מכירה עליה ורשב"ג אומ' דאפי' טורח מכירה אינו עליה אלא נותן לה תרומה הרבה כדי שתתננה בזול ותמצא לוקחין הרבה:
ר' עקיבא אומר מחצה חולין וכו': ביד פי"ב דהלכות אישות סי' י"ג. ירוש' ר"ע אומר מחצה חולין ומחצה תרומה שהנשים מצויות לטמא טהרות ע"כ. בפי' ר"ע ז"ל דהא מייחד לה דוכתא. אמר המלקט פי' רש"י ז"ל דמאחר שהוא זן אותה תמיד מוציאה מבית אביה ומייחד לה מקום שלא תפסיד מזונותיו לחלקם לקרוביה ע"כ:
משנה ג[עריכה]
היבם וכו': פ' נערה המאורסה (נדרים דף ע"ג:)
ואפי' כולם וכו': תוס' פ' אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס"ז:)
או כולם בפני הבעל חסר יום א' בפני היבם: מה שפי' ר"ע ז"ל הוא פי' רש"י ז"ל ועיין בתוי"ט מה שהקשה עליו ר"ת ועוד מדתנן בפירקין בסדר משנה ירושלמית הגיע זמן ולא נישאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה משמע כשמתו בעליהם שהיבם מאכילן בלא ביאה דומיא דהגעת זמן דמיירי בלא נישאו דאי אחר ביאה פשיטא דאשתו גמורה היא ועיין עוד בתוי"ט מה שתירץ ר"ת על זה. ועיין בפי' רש"י ז"ל בנדרים פ' נערה דף ע"ג דמשמע שחזר בו שם. ובגמ' פריך השתא בפני הבעל אמרת לא בפני היבם מיבעיא פי' רש"י ז"ל השתא בפני הבעל חוץ מיום אחד אמרת לא אכלה כולן בפני היבם דעל ידו אין לה לאכול דלאו קניינו היא לא כ"ש ע"כ. ומשני זו ואין צריך לומר זו קתני וכתבו תוס' ז"ל ה"ג זו אף זו קתני ל"מ ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם דלא אכלה אלא אפי' כולם בפני הבעל חוץ מיום אחד לא אכלה וכן מוכיח בירושלמי דמפ' כולה מתני' בזו אף זו עכ"ל ז"ל ונראה שחולקים ג"כ בפי' הקושיא נגד רש"י ז"ל וכמו שנכתוב בסמוך בס"ד בשם רש"ל ז"ל שם שהם ז"ל לא היו גורסין במתני' בבא דכולן בפני היבם וא"כ הקושיא כאן לדעתם ז"ל היא כך דמכיון דתנא בסיפא כולם בפני הבעל אינה אוכלת כ"ש ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם דאינה אוכלת ומשני לא זו אף זו קתני ודרך התנא הוא כן בכמה דוכתי:
זו משנה ראשונה: תוס' פ"ק דקדושין דף י"א:
אין האשה אוכלת בתרומה וכו': וה"ה שאין היבמה אוכלת עם היבם עד שתבעל ואפי' אכלה בחיי ראשון והכי איתא בהדיא בתוספתא זו משנה ראשונה ב"ד של רבותינו חזרו ואמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל וזו ראיה לפי' ר"ת ז"ל דמדקתני דב"ד של רבותינו חזרו ואמרו ולא היבמה עד שתבעל מכלל דלמשנה ראשונה אוכלת בעודה שומרת יבם קודם שתבעל וזה שלא כדברי רש"י ז"ל הר"ן ז"ל. וראיתי שכתב ר"ש לוריא ז"ל וקשה מה יעשה ר"ת ז"ל בסיפא כולם בפני יבם חסר יום אחד דליכא למידק הא כולם בפני היבם אוכלת דהא קתני רישא היבם אינו מאכיל והשתא כ"ש הוא בעיני דהא כולן בפני הבעל חוץ מיום א' איכא לדחוק ולפרש כפי' רש"י ז"ל הא כולן בפני הבעל הויא מיהא אוכלת בפני הבעל ואפ"ה לא ס"ל לר"ת ז"ל לדחוק הכי ודייק מינה כ"ש גבי יבם וצ"ל דלא גריס הך בבא אחרונה וכן בהרי"ף והרא"ש ז"ל וכל ספרים המדוייקים ראיתי שאינו: [הגהה וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחקה לכולה בבא זו או כולם בפני היבם חסר יום אחד בפני הבעל]. ומש"ה פירשו התוס' לקמן דגרסי' זו אף זו קתני ואף שבירושלמי שלפנינו כתוב האי בבא דכולן בפני היבם על כרחך בירושלמי שלהם לא היה כתוב כך שהרי התוספות ז"ל כתבו בשם הירושלמי לא זו ששה חדשים בפני הבעל וכו' אלא אפי' כולם בפני הבעל חסר יום א' ובירוש' שלפנינו כתוב אלא אפי' כולן בפני היבם חסר יום אחד אלא בעל כרחך טעות סופר הוא כך נ"ל עכ"ל ז"ל ונלע"ד דבמחילה מכבוד תורתו דלא דק שפיר דהן אמת דבגמ' ירושלמית בפסקא דעשתה ששה חדשים קאמ' הכי ולא סוף דבר ששה חדשים לפני היבם אלא אפי' כולם בפני היבם חסר יום א' אינה אוכלת בתרומה אבל במשנה אין שם בבא דאו כולן בפני היבם חסר יום אחד וא"כ מוכרח דמלת היבם דקאמר בירוש' אלא אפילו כולם בפני היבם צ"ל אלא אפי' כולם בפני הבעל ומ"מ חסרון לשון יש בירוש' ג"כ לפי מה שכתבו תוס' ז"ל דהירוש' מפ' כולה מתני' בזו אף זו ולולי דמסתפינא מגאוני תקיפי איתני עולם רבותינו בעלי התוס' ז"ל ה"א דהאי לא סוף דקאמ' בירוש' הכא לאו זו אף זו קאמ' דקאי אבבי דקתני במתני' רק הוא פי' על המשנה ואפי' בבא דאו כולם בפני הבעל חסר יום א' בפני היבם לא הוו גרסי ולזה בא הירוש' לפ' לא סוף דבר ששה חדשים בפני היבם אלא אפי' כולם בפני הבעל וכו' וללמדנו חדוש א' שלא נזכר במשנה כלל בא הירושלמי כדרכו בכמה דוכתי דנקיט האי לישנא דלא סוף לאשמועי' רבותא שלא נזכר במשנה: עוד גרסי' בירוש' מתני' לא כמשנה ראשונה ולא כמשנה האחרונה אלא כמשנה האמצעית דתניא בראשונה היו אומרי' ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דהוו דרשין וכהן כי יקנה נפש קנין כספו דלא כן מה בין קונה אשה לבין קונה שפחה חזרו לומר לאחר י"ב חדש לכשיתחייב במזונותיה ב"ד של אחריהן אמרו לעולם אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ע"כ ועד שתכנס לחופה היינו כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נשואין כך פי' הרי"ן ז"ל:
משנה ד[עריכה]
המקדיש מעשה ידי אשתו: פ' ואלו בדרים דף פ"ה וגם בירושלמי שם באותו פרק: ונראה דאגב דתני לעיל פלוגתא דר"ט ור' עקי' אי נותן לה הכל חולין או מחצה חולין ומחצה תרומה תני השתא נמי פלוגתא דר"מ ור' יוחנן הסנדלר דמקדיש מותר מעשי ידי אשתו אי הוי חולין או הקדש. ובתר הכי תני בסמוך ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה וכו' כלומר אע"פ שהקדיש מותר מעשי ידי אשתו לר' מאיר הוי קדש מודה ר"מ דלא חל הקדש אכולהו מלאכות נמי דנימא שיתחייב לשלם לקדש כשיעור מה שהיה צריך לשכור משרתת לעשות לו מלאכות הללו ובסמוך אכתוב עוד בס"ד: וביד פ' ששי דהלכות ערכין סי' כ"ח ובטו' א"ה סי' פ"א:
הרי זה עושה ואוכלת: כלמ' ואין מעשי ידיה קדוש על פיו:
המותר וכו': כתב הר"ן ז"ל בשם השאלתות [עי' תוי"ט] ורב ושמואל דקיימא לן כותייהו מוקמי לה למתני' ברוצה להעלות לה מזונות ואינו רוצה להעלות לה מעה כסף שהקני לה חכמים שיתן לה בכל שבת ושבת מעה כסף לצרכה לבד המזונות וקסברי רב ושמואל דתקנו חכמים מזונות תחת מעשי ידיה ומעה כסף תחת מה שהיא עושה יותר על הראוי שפסקו חכמים שהוא חמש סלעים וכו' ומש"ה תנינן שאם הקדיש את מותר מעשי ידיה. ר"מ אומר הקדש לאחר מיתה דכשתמות היא ויירשנה חיילא דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל מחיים לא חייל כיון שאינו מעלה לה מעה כסף שהוא תחת מותר ור' יוחנן הסנדלר אומר חולין דקסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכי תימא כו' [עי' בתוי"ט] ונלע"ד דבזה הפירוש מדוקדק הא דקתני ברישא דמתני' ה"ז עושה ואוכלת ולא קתני המקדיש מעשי ידי אשתו אינו מוקדש:
משנה ה[עריכה]
ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה. וכו': ביד ר"פ כ"א דהלכות אישות עד סי' ט': ובטור א"ה סי' פ'. ירושלמי שבעה גופי מלאכות מנו חכמים והשאר לא הוצרכו למנות פי' דפשיטא שצריכה לעשות כל צרכי הבית ולעמוד לפני בעלה לשרתו בשאר מלאכות קטנות שחייבת לעשות לו כגון לערוך לפניו שולחן ולמזוג לו את הכוס ולהביא כלים ולסלק מלפניו ושאר כל צרכי הבית כגון נתינת התבן לפני בהמתו וכיוצא בהם. ונלע"ד דהיינו שבעה מלאכות דקתני במתני' הם אבות מלאכות ויש לכל אחת ואחת תולדות כגון טוחנת תולדותיה כבירה וברירה. ואופה תולדותיה רקוד ולישה ועריכה ומלוי המים או מן העין או מן הבור. ומכבסת תולדותיה ג"כ הכנת מים לחמומן. ומבשלת תולדותי' קניבת הירקות וחתוכן וכיוצא בזה. ומניקה את בנה תולדותיה קנוח צואתו וחתולו. ומצעת לו את המטה תולדותיה ניעור הכרים והכסתות והעלתן לגג או לשוטחן בחצר בחמה וכיוצא בזה.
ועושה: בצמר מדלא קתני וטווה בצמר משמע דלאו דוקא טווה אלא ג"כ ניפוץ וסרוק כך נלע"ד:
טוחנת וכו': לשון הרמב"ם ז"ל שם פכ"א כיצד מטחנת יושבת בריחיים ומשמרת הקמח ואינה טוחנת ומחמרת אחר הבהמה כדי שלא יבטלו הריחיים ואם היה דרכן לטחון בריחיים של יד טוחנת ע"כ: ובגמ' מתני' דלא כר' חייא דתני אין אשה אלא ליופי לבנים ולתכשיטין. וכתבו תוס' ז"ל דלא פליג אלא אטוחנת ואופה ומניקה את בנה שמכחישות את יפיה אבל אעושה בצמר לא פליג דמעשי ידיה תחת מזונות ע"כ: עוד כתבו הם ז"ל בפ' בתולה נשאת (כתובות דף ד') וכן ג"כ כתבו הר"ן ומגיד משנה ז"ל מחמת קושיא דמימרא דרב הונא דמשמע דפליגא אמתני' כמו שאכתוב בסמוך כתבו דיש שאין גורסין במתני' ומצעת לו את המטה אלא ומצעת את המטה ור"ל כל מטות בני הבית ע"כ ע"ש והביאו בית יוסף באבן העזר סימן פ' וז"ל הגהת אשרי הלכך נראה כפי' ר"ת ז"ל שפי' דמתניתין ל"ג ומצעת לו אלא ומצעת ופי' דמצעת דמתני' לארוג ולתקן כלי המטה ע"כ: ודברי רש"י ז"ל אכתבם בסמוך. ובכסף משנה שם גם בבית יוסף שם נתן טעם למה השמיט הרמב"ם ז"ל בבא דהכניסה לו שלש שפחות. וגם לבבא דהרי זו יושבת בקתדרא תירץ דמשום דלא מסתבר ליה לפלוגי בין הצעת המטה דרב הונא להצעת המטה דמתניתין השמיטה גם כן:
ומניקה את בנה: מתני' דלא כב"ש דתניא נדרה שלא להניק את בנה בש"א שומטת דד מפיו ולא תניקנו שחל הנדר ולא משעבדא ליה ועוד נמי תניא בש"א אינה מניקה אם אינה רוצה אפי' בלא נדר. כתב הרא"ש ז"ל דגרסי' בירוש' הכי א"ר חגיי לא אמרו אלא בנה אבל תאומים לא ולמה אמרו בנה שלא תניק בן חברתה וה"פ הא תאומים לא בתמיה והלא יכולה להניק שניהם למה לא תניקם אלא ודאי חייבת להניק שניהם וא"כ למה אמרו בנה למעוטי בן חברתה ואפי' הוא בן בעלה עכ"ל ז"ל והר"ן ז"ל נראה שיש לו דרך אחרת בירוש' הזה וז"ל ירושלמי לא אמרו אלא בנה אבל תאומים לא ולמה אמרו בנה שלא תניק בנה של חברתה כלומר למה אמרו בנה ולא אמרו את הבן דשמעינן נמי דדוקא בן אבל תאומים לא אלא ודאי לאשמועי' דדוקא בנה אבל בן חברתה לא כלומר שאם מת בנה אינה חייבת להניק בשכר ותעלה לו שכרה וכן נמי אינה חייבת להניק בן שיש לו מאשה אחרת וכן נמי הבעל מעכב עליה מלהניק בן חברתה עם בנה עכ"ל ז"ל:
הכניסה לו שפחה אחת וכו': ולאו דוקא הכניסה היא לו שפחה או נכסים שראוי לקנות מהם אלא אפילו שהוא יש לו נכסים כדי יכולת לקנות לה שפחה אחת או שתים הרי זה מנכה לה מן המלאכות כפי השפחות שיכול לקנות לה כאשר שנוי במשנה הכי משמע מן הגמ' והובא בדברי הפוסקים ז"ל. ונלע"ד דהא דהכא ברישא נקט לשון לא דקתני לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת ובתרתי באבי דסיפא נקט לשון אין דקתני שתים אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה שלש אינה מצעת את המטה ואינה עושה בצמר בדין הוא דה"ל למנקט גם הכי ברישא לשון דאין וכדנקט הרמב"ם ז"ל לשון אין בכולהו באבי שם ביד פכ"א אלא אפשר דשינה תנא למנקט הכא ברישא לשון דלא לאשמועינן שבאלו השלש מלאכות הראשונות שהם היותר כבדות וקשות אפי' בדרך עזר לשפחתה אינה חייבת ואדרבה בעלה מונעה מלעשותם כיון שהכניסה לו שפחה לעשותם ועוד שהן קשות ומצערות אותה ולחיים ניתנה ולא לצער ניתנה אבל בתרתי באבי דסיפא שהן מלאכות קלות הרבה יותר מאלה קתני לשון אינה כלומר שאפ' הכניסה לו שפחות לעשותם חייבת לעזור מעט מדרך המוסר ואותן שפחות ג"כ יעזרו זו את זו במלאכות הכבדות אי נמי כיון דהנקת בנה הוא מלאכה מתוך גופה שייך שפיר למיתני ביה לשון אינה ואגביה נקט לשון אינה גם במבשלת וגם בבבא שלאחריה ועיין עוד ברבינו דוד קמחי ז"ל בשרש אין בהפרש שבין מלת אין למלת לא. ובגמרא שתים אינה מבשלת הא שארא עבדא משום דאמר לה חדא שפחה טרחא לדידי ולדידה וחדא לדידך ולדידה וקמי אורחיה המשתהים שבת או חודש וכן קמי פרחי שהן עוברי דרכים שאינם משתהים מאן טרח:
שלש אינה מצעת וכו': תוס' פ' בתולה נשאת (כתובות דף ד':)
ואינו עושה בצמר: כתב ה"ר יהוסף ז"ל י"ס דל"ג זה. ובגמרא שלש אינה מצעת את המטה הא שארא עבדא פי' רש"י ז"ל כגון דברים קטנים ולא מציא למימר לו עיילית לך אחריתי לארחי ופרחי משום דאמר לה כיון דנפיש ביתא נפישי אורחין ועוברי דרכים אבל כשהכניסה לו ד' שפחות כיון שהן שפחות מרובות מסייען אהדדי:
יושבת בקתדרא: וכתבו תוס' ז"ל ד' ה"ז יושבת בקתדרא אף על גב דבשלש נמי אינה עושה מכל מלאכות שהוזכרו במשנה מכל מקום עושה מלאכות קטנות שבבית שלא הוזכרו במשנה ואיכא נמי טורח אורחים ועוברי דרכים וכי הכניסה ד' אינה עושה כלום ע"כ. וקשה לעניות דעתי מה מלמדים אותנו תלמוד ערוך הוא כדכתיבנא בסמוך. יושבת בקתדרא פי' הרמב"ם ז"ל קתדרא אהל עשוי ממשי וממיני הבגדים ומן העצים שיושבים בו המלכים כשהולכים בדרכי' ע"כ:
ר' אליעזר: ביוד גרסי' לי':
ועושה בצמר וכו' עד לעשות בצמר: בגמ' דייקינן מדקתני בין במילתיה דת"ק בין במילתיה דר' אליעזר צמר ש"מ בצמר אין בפשתן לא ומתני' ר' יהודה היא דאמר אינו כופה אותה לעשות בפשתן מפני שהפשתן מסריח את הפה ומשרבט את השפתים. בפי' ר"ע ז"ל שכתוב שם ור"ש בן אלעזר צ"ל בן גמליאל. ובטור א"ה סי' פ"א. ובגמ' אמר רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' אליעזר הלכך המדיר את אשתו ממלאכה אע"פ שהיא רשאה לטייל בגוריתא ונרדשיר יוציא ויתן כתובה. וכתבו תוס' ז"ל והא דקיימ' לן דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו אין זה אותו שהיה בימי ר' אליעזר ע"כ אבל הרא"ש ז"ל כתב דאפשר דמאי דפסיק בגמרא הלכתא כר' אליעז' היינו במאי דפליג את"ק אבל במאי דפליג ארשב"ג כל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל שם בהלכות אישות פסק הלכה כרשב"ג ולאו מטעמי' אלא מטעם זמה כר' אליעזר. וכבר כתבתי לעיל בסמוך טעם לסמיכות משנה זו עם שלמעלה הימנה כפי הנראה לע"ד:
עוד נלע"ד דמשום דמתניתין דלעיל קתני המקדיש מעשי ידי אשתו ה"ז עושה ואוכלת דאשמעינן דיכולה אשה לומר איני נזונת ואיני עושה כדאיתא בגמרא קמ"ל השתא בסמיכות משנה זו לשלמעלה הימנה דדוקא כשהיא אומרת איני נזונת ואיני עושה רק מה שאעשה לעצמי אז הרשות בידה אבל אם אמרה אני עשירה ואיני נזונת ואיני עושה כלל שום מלאכה לאו כל כמינה דהלכתא כר' אליעזר דקאמר במתני' אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר ואגב דתני בהאי מתני' רשב"ג אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה וכו' קתני בתר הכי המדיר את אשתו מתשמיש המטה וכו' כך נלע"ד. אח"כ מצאתי שכתבו תוס' ז"ל בפירקין בדף ס"ג ע"א והכריחו דכי אמרה האשה איני נזונת ואיני עושה פטורה מכל ז' מלאכות וכי עבדא שאר מלאכות פוחתין לה מעשייתה בצמר כדתנן במתניתין בסוף פירקין ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשי ידיה דנראה דה"ה טוחנת ואופה והא דנקט מנקת משום דאיירי במשרה אותה ע"י שליש דאינה יכולה לעשות לו מלאכה אחרת כיון דאינה עמו בבית ומיהו יש לדחות דאיכא למימר דדוקא נקט התם מניקה משום דהטורח ממעט החלב פוחתין לה ממעשי ידיה אבל מ"מ נראה דכי אמרה איני נזונת ואיני עושה דפטורה מכל המלאכות שאם תעשה לו מלאכות אחרות א"כ לעולם לא תעשה לעצמה ובמאי תהא נזונת עכ"ל ז"ל ובזה יתפרש קשר משנתנו לשלמעלה הימנה ביותר טוב ובהפך ממה שכתבתי:
משנה ו[עריכה]
המדיר את אשתו מתשמיש המטה: פ' המדיר (כתובות דף ע"א.) ונלענ"ד עוד בסמיכות משנה זו לשלמעלה הימנה דמשום דהלכתא כר' אליעזר במאי דאמר במתניתין דלעיל כדכתיבנא ראה רבינו הקדוש לסמוך האי מתני' הכא דהיא מילתיה דר' אליעזר דהלכתא כותיה ג"כ כמו שנכתוב בסמוך בס"ד. וביד שם פי"ד סי' א' ב' ו'. ובטור י"ד סי' רל"ה ובאבן העזר סימן כ"ה וסי' ע"ו:
בש"א שתי שבתות ובה"א שבת אחת: גמ' אמר רב מחלוקת במפרש נדרו לב"ש שפירש שהדירה שתי שבתות ולב"ה שפירש שהדירה שבת אחת אבל אם הדירה סתם ולא פירש בנדרו כמה לדברי הכל יוציא ויתן לה כתובתה ושמואל אמר אף בסתם נמי ימתין לב"ש שתי שבתות ולב"ה שבת אחת שמא בתוך הזמן ילמוד. למצוא פתח חרטה לומר דאדעתא דהכי לא נדרי ומתיר לו חכם נדרו והלכתא כשמואל. ועיין במה שכתבתי לקמן ר"פ המדיר:
התלמידים יוצאין ללמוד תורה שלא ברשות שלשים יום: פי' שלא ברשות בתיהם. וכתבו בתוס' פי' ר"י ז"ל דאתא לאשמועי' דאע"ג דמנהגם היה ללמוד ולעשות מלאכה בעירן ועונה האמורה בתורה לתלמיד [חכם] מע"ש לע"ש כדאמרינן בגמ' ולפועלים שתים בשבת כדקתני בסיפא אפ"ה יכולין לשנות מנהגם ולצאת התלמידים שלשים יום ופועלים שבת א' ע"כ. ובגמ' בעי' ברשות כמה ומשני כמה דבעי ואורחא דמילתא שלא ישא עליו חטא אפילו שהוא יכול לפתותה שתתן לו רשות פליגי בה אמוראי רב אמר חדש כאן וחדש בביתו ור' יוחנן אמר חדש כאן ושנים בביתו וכל חד מייתי ראיה מקרא דרב יליף לה מקרא דכתיב בד"ה גבי שנים עשר נשיאים המשרתים את המלך לכל דבר מחלקות חדשי השנה וכתב דבר מחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה משמע שהיה שם שתי מחלקות מלבד הי"ב נשיאים שהיו אלו השתי מחלקות אחרות נצבים ומשרתים לעזור הי"ב משמרות כל אחת חדשה פירוש שאחת מאלו השתי מחלקות משרתת עם האחרות זו ששה חדשים בדלוג וזו ששה חדשים בדלוג דרך משל שהאחת מאלו השתים משרתת עם הנשיא של כ"ד אלף של חדש תשרי וחברתה עם הנשיא של עשרים וארבעה אלף של חדש מרחשון וחוזרת הראשונה ומשרתת עם הנשיא של עשרים וארבעה אלף של חדש שבט וחברתה בחדש אדר וכן על סדר זה בששה חדשים של הקיץ הרי חדש בבית המלך וחדש בביתו אף כאן חדש בבית רבו וחדש בביתו כך נלע"ד פירוש לפירוש רש"י ז"ל וקרוב לזה הוא ברש"ל ז"ל: ור' יוחנן יליף לה מבנין בית המקדש שנאמר חדש יהיו בלבנון ושנים בביתו ובגמ' יהיב טעמא מר מ"ט לא אמר כמר:
וכתב הר"ן ז"ל: אי אתלמידים קמייתו ראיה הא תנן דאפי' שלא ברשות די להם פעם אחת לשלשים יום והיכי נימא דאפי' ברשות דוקא שני חדשים או חדש א' בבית ואפשר דכי תנן במתני' שלשים יום לא שיעשו כן בקבע תדיר אלא באקראי בעלמא ואחרים פירשו דבגמ' אפועלים קיימי דקראי דמוכחי מינייהו רב ור' יוחנן בפועלים מיירו ואע"ג דאמרי' בגמ' שאני התם דאית ליה רווחא ה"ק דרווחא דעבודת המלך נפיש מרווחא דפועלים ע"כ:
העונה האמורה בתורה וכו': כתב סמ"ג טעם אלו העונות שמאחר שהעונה סתומה בתורה יש לפרש לפי הנראה הכל לפי טורח אומנותו ע"כ וכתב הר"ן ז"ל ה"ה דהני דלעיל נמי הוי עונה האמורה בתורה לתלמידים שלשים יום ולפועלים ז' ימים והאי דלא תני ברישא עונה האמורה בתורה משום דלא אפשר דהיכי ליתני עונה האמורה לתלמידים שלשים יום ולפועלים שבעה ימים כי היכי דקתני סתמא בכל הנך הטיילין בכל יום וכו' א"כ הוה משמע אפי' בתלמידים ובפועלים העושים בעירם אבל גמלים חמרים וספנים מסתמא משמע דחוץ לעירם מיירי שהרי דרכן בכך וטיילין ופועלין דקתני סתמא היינו בעירם ומש"ה תנא פועלים ותלמידים קודם העונה האמורה בתורה לאשמועינן דסתמא אין עונתן בכך ותמה אני וכו'. [עי' בתוי"ט ד"ה התלמידים כו']. וכתב עוד דלדעת הרי"ף ז"ל הפועלים שבת אחת דתנן במתני' היינו שעונתן אחת לשבעה ימים אבל הוא ז"ל דקדק דמדלא קתני הפועלים אחת בשבת כלישנא דברייתא דבגמ' דפירושו דעונתן ביום השביעי אלא קתני שבת אחת משמע ביום השמיני וה"פ תלמידים ופועלים מתוך שדרכן שצריכין ללכת חוץ לעירן יכולין לבטל עונתן. תלמידים שלשים ופועלים שבת אחת ע"כ בקיצור מופלג וכן דקדקו ג"כ תוס' ז"ל ע"ש:
הטיילין: בגמרא בעי מאי טיילין ומסיק אביי כדאמר רב כגון רב שמואל בר שילת דאכיל מדיליה ושתי מדיליה וגנאי בטולא דאפדניה ולא חליף פריסתקא דמלכא אבביה או כגון מפנקי דמערבא:
הפועלים שתים בשבת: בעושין מלאכה בעירן מיירי דאי בעיר אחרת הא תני בהדיא בברייתא אחת בשבת. וכתב הר"ן ז"ל ולפי זה אפשר לומר ששלש מדות בפועלים שהעושין מלאכתן בעירן שתים בשבת ואם צריכין לצאת חוץ לעירם אחת לשמנה ימים והיינו רישא דמתני' ואם מנהגם קבוע לעשות בעיר אחרת עונה הקבועה להם אחת בשבת ומיהו אם אירע שיש להם צורך מלאכה יכולין לאחר עד יום שמיני דלא גרעי מעושין מלאכתן בעירן עכ"ל ז"ל:
הספנים אחת לששה חדשים: בגמ' פריך איכפל תנא לאשמועינן טייל ופועל פי' תנא דסתים לעיל ברישא המדיר בה"א שבת אחת אין לו לומר זאת לא בספן ולא בגמל ולא בחמר ולא בת"ח שהרי עונתם של חמר ות"ח אחת בשבת ובשביל יום א' יוציא ויתן כתובה בתמיה למה הרי שעונתן משבעה לשבעה וכ"ש גמל וספן ואין בכלל הזה אלא טייל ופועל העושה מלאכה בעירו שדרכו לשמש שתים בשבת והוא דוחק גדול ומשנינן דאכולהו קאי דע"י נדר אפי' גמל וספן יתר משבת לא דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. וזו כיון שהדירה הויא לה כמי שאין לה פת בסלה ויוציא ויתן כתובה אפי' אשבת אחת ועיין במ"ש בפ' החולץ סי' י"א. וכתבו הפוסקים שפסק רב בגמ' הלכה כר' אליעזר דמתני' וכן פסק הרב אלפס ז"ל וי"מ דטעמא הוי משום דגרסי' עלה בגמ' דרבנן סמכו למעבד כדברי חכמים שאפילו שתים ושלש שנים יוצאין שלא ברשות ונענשים ומתים אבל הרמב"ם ז"ל פסק אפי' שתים ושלש שנים כדברי חכמים דברייתא. ובנוסחאות שלנו לא מצאתי שפסק רב הלכה כר' אליעזר אלא שמצאתי שר"ש לוריא ז"ל כתב שחסר בלשון הגמרא וכתב שכצ"ל אמר רב ברונא אמר רב הלכה כר' אליעזר ובתר הכי אמר רב אדא בר אהבה אמר רב זו דברי ר' אליעזר וכו'. ובתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל הוגה יותר מזה כך פסקא דברי ר' אליעזר אמר רב ברונא וכו' ונכון הוא לפי הלשון של רש"י ז"ל אשר שם בגמ' גם בגמרא משמע בעובדא דרב רחומי שאשתו של רב רחומי היא שמתה ומתוך פי' רש"י ז"ל והר"ן ומגיד משנה ז"ל נראה שרב רחומי הוא שנענש ומת על ששהה מלבוא לביתו ואפשר דהא והא איתנהו שבעון שמעגנים אותה ומתה לפעמים מן הדאגה נענשים ומתים הם אע"פ שהיא לא תמות:
משנה ז[עריכה]
המורדת על בעלה: ביד שם פי"ד סי' ח' ט"ו ובטור א"ה סי' ע"ז. ופי' הרמב"ם ז"ל מורדת מתשמיש המטה בלבד אבל אם אינה רוצה לעשות שום דבר מן המלאכות שהאשה עושה לבעלה אינה מורדת אלא כופין אותה על כך בכל צד מיני הכפייה ע"כ. וכן כתב ג"כ בפכ"א מה"א וכתב שם בכ"מ שזה מיירי כשאינה אומרת איני נזונת אלא היא רוצה ליזון ולא לעשות ועוד י"ל דאפילו באומרת איני נזונית ואיני עושה מיירי דעד כאן לא אמרינן דיכולה שתאמר איני נזונית ואיני עושה אלא לפטור עצמה מטוויית צמר בלבד אבל כל שאר מלאכות צריכה לעשות אפילו אומרת איני נזונת וכמו שכתב הרב המגיד פי"ב והר"ן ז"ל פ' אע"פ ע"כ ובסמוך אכתוב עוד בזה:
עד כנגד כתובתה: ואחר כך נותן לה גט וכו'. לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט זהו פי' רש"י ז"ל וכתב עליו הר"ן ז"ל ולפי פי' זה ר' יוסי בתרתי פליג דל"מ שהוא פוחת על נ"מ שיש לה כבר אלא אפילו על אותן שיש לה לאחר מכאן אבל יש שפירשו דעד כדי כתובתה דקאמר ת"ק לאו דוקא דאה"נ דמודה ליה לר' יוסי שהוא פוחת והולך אפי' מנכסי מלוג שנפלו לה כבר ולישנא דר' יוסי נמי דייק דלא פליג אלא בחדא דאם איתא דלת"ק אינו פוחת אלא כדי כתובתה בלבד ור' יוסי בתרתי פליג עליה הכי הל"ל לעולם הוא פוחת והולך ואפי' נפלה לו ירושה ממקום אחר ומדלא קאמר הכי משמע דבנכסי מלוג שנפלו לה כבר אפילו ת"ק מודה אלא שר' יוסי מוסיף שלעולם הוא פוחת והולך ואותו פחת נעשה חוב עליה שמא תפול לה ירושה ממקום אחר יחזור ויגבה ממנה והכי איתא וכו' ע"ש ועוד כתב בשם הרא"ה ז"ל דשבעה דינרין שפוחתין לה מכתובתה לאו שבעה דינרין בטובת הנאה דכתובתה קאמר דהוו טפי מז' דינרין אלא ז' דינרין מכתובתה ממש קאמר וכן מנכסי מלוג שלה פוחתין שבעה דינרין ממה שהנכסים שוין עכשיו אע"פ שיש לבעל בהן אכילת פירות וכן נמי אם נתנו לה הנכסים במתנה על מנת שאין לבעלה רשות בהן ג"כ פוחתין מהן ז' דינרין ואע"פ שאין השיעורין שוין שבנכסים שלה שאין לבעלה רשות בהן השבעה דינרין ז' דינרין גמורים ושבעה דינרין דכתובה ונכסי מלוג שלה אין שוויין כך לא פלוג רבנן וגבי דידיה כי הוי מורד שמוסיפין לה שלשה דינרין לאו דיהבינן להן לה לאלתר ונימא דילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אלא מוסיפים על כתובתה קאמ' כלומ' שנעשה חוב עליו כשאר סך הכתובה עכ"ל הר"ן ז"ל:
ור' יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך עד שאם וכו': אית דגרסי והולך שמא תפול כו'. בסמוך אכתוב דעת הר"ן ז"ל בזה:
שלשה טרפעיקין: שהן דינר וחצי שהטרפעיק שלש מעין והדינר ששה מעין וכתב עוד הר"ן ז"ל בשם קצת מפרשים ועמהן הגאון ז"ל דהמורדת ממלאכה שאומרת איני עושה כופה אותה בשוטים או אינו זנה או ב"ד מוכרין לו מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור עליה עבד או שפחה או שמשמתין אותה ע"כ. ובגמ' א"ל רב חייא ב"ר יוסף לשמואל מ"ש כשהיא מורדת עליו דיהבינן ליה דיום שבת דהא שבעה דינרין הוי דינר לכל יום לת"ק או טרפעיק לכל יום לר' יהודה ומ"ש כשהוא מורד דלא יהבינן לה דיום שבת או חצי דינר לת"ק או חצי טרפעיק לר' יהודה א"ל איהו דמפחת קא פחית לא מיחזי כשכר שבת דאסור משו' מקח וממכר ושכירות אבל איהו דאוסופי הוא דקא מוסיף מיחזי כשכר שבת ואסור וכתבו תוס' ז"ל דלא הוי כמו הבלעה דהרי אין מוסיפים לכל שבת יחד אלא מה שעולה בכל יום ויום שאם יתפייס היום או למחר באמצע השבוע אין מצטרפין כל ימי השבוע זה עם זה ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל ונראה לי דהיינו טעמא דבמורד מוסיפין ובמדיר אין מוסיפין לפי שהמורד כל שעה ושעה עומד במרדו וכדי שיחזור ממרדו מוסיפין עליו כל שבת ושבת אבל מדיר מכיון שהדירה ואינו מוצא פתח לנדרו מה בידו לעשות ולפיכך אין מוסיפין על כתובתה כלום אלא יוציא ויתן כתובה לסוף שבוע אחת וכיון שהיא יודעת של סוף שבוע אחת תפטר ממנו פת בסלה מיקרי ומש"ה גמרי לה ב"ה מנדה אבל כשהאיש או האשה מורדין מתשמיש כיון שאין למרדן קצבה לאו פת בסלו מיקרי ומש"ה פוחתין או מוסיפי' אפי' כשהיא נדה ע"כ ובזה מובן שפיר קשר מתניתין לשלמעלה הימנה. בפי' ר"ע ז"ל ואפי' שומרת יבם כלומר שאינה רוצה להתייבם וכמשנה ראשונה דמצות יבום קודמת בספ"ק דבכורות:
משנה ח[עריכה]
המשרה את אשתו וכו': תוס' פ' היה נוטל דכ"א ור"פ המקבל דקי"ג ובירוש' ר"פ המדיר. ועיין במה שכתבתי ס"פ בתרא בשם הרב ר' שמשון ז"ל. וביד פי"ב דהל' אישות סי' י' י"ב וברפי"ג וסי' ג' ד' ה' ובטור א"ה סי' ע' וסי' ע"ג:
לא יפחות לה מקביים חטים או מארבעת: קבין וכו' כך הוגה במשנת ה"ר יהוסף ז"ל: ובגמ' פריך מתני' לא ר' יוחנן בן ברוקא דהא שמעינן דאמר לגבי עירוב במתני' בפ"ח דעירובין ככר הלקוח בפונדיון כשלוקחין ד' סאין בסלע והסלע מ"ח פונדיונין וד' סאין כ"ד קבין מ"ח חצאי קבין נמצא לריב"ב לחצי קב שתי סעודות הצריכות לעירוב ומתניתין קתני קביים שהן ח' סעודות וי"ד סעודות היא צריכה ואי ר"ש הא אמר התם משלש ככרות לקב ולדידי' ט' סעודות הוי הקב ומתני' קתני דיהיב לה קביים שהן י"ח סעודות והיא אינה צריכה אלא י"ד או על הרוב ט"ו סעודות בעבור דלכ"ע סעודה שלישית בעינן בשבת. ומסיק דאתיא ככולי עלמא ואפי' לריב"ב אדרבא עדיף חד והוי לאורחים דכדאמר רב חסדא התם לענין עירוב צא מהן מחצה לחנוני בעבור דמי העצים ובמה שהא רוצה להשתכר פשו להו תמניא הכי נמי לענין מזונות האשה אימא אפכא דאייתי פלגא ושדי עלייהו דהני תמניא והוו שיתסרי ככרות בשני קבין דל חד לסעודה שלישית דשבת דלכ"ע שלש סעודות בעינן ודל חד לאורחים נמצא שנותן לה י"ד סעודות בלבד וא' לסעודה שלישית וכן לר"ש מיתוקמא מתני' והוי כל העודף לאורחים:
וחצי לוג שמן: קשה בעיני מה יספיק לה שיעור שלש ביצים שמן דהיינו החצי לוג לאכול ולהדליק ואפשר דהוי חצי לוג לאכול וחצי לוג להדליק וקצת רמז מצאתי לדברי שכתוב שם ביד בפי"ב מה"א סי' י' ושמן לאכילה ושמן להדלקת הנר ומדכתב תרי זימני שמן ולא ערבינהו ש"מ דכל חד למילתי' דהיינו לכל הפחות חצי לוג לאכילה וחצי לוג להדלקה כנלע"ד. ויין לא פסק התנא לאשה מפני שמרגילה לתאות תשמיש. וכתוב בטור א"ה שם סי' ע' ואם היא מניקה נותן לה יין ואם היא רגילה ביין נותן לה אפי' אינה מניקה ע"כ. וכן הוא שם ג"כ ברמב"ם ז"ל:
נותן לה מטה ומפה ומחצלת: הרא"ש ז"ל נראה דגריס ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת וכן הוגה במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל וכן הוא בירוש' ובערוך. וכן ביד שם כי"ג סי' ג' ומפץ או מחצלת ע"כ: ופירש הוא הרמב"ם ז"ל ברפכ"ג דהלכות כלים המפץ הוא המחצלת שאורגים אותה מן החבלים ומן הסוף ומן הגומא ע"כ. ורש"י ז"ל פרק ר' עקיבא דף פ"ד פי' מפץ של קנים אלא שלשם הקשו עליו תוס' ז"ל ותוס' דפ' כיצד הרגל דף כ"ה כתבו דיש מפצים של עץ שיש להם טהרה במקוה ויש מפצים של שיפה וגמי שאין להם טהרה במקוה. ובגמ' מוקי רב פפא למתני' דמיירי באתרא דנהיגי לעשות סרוגי חבלים במטה שמצערין ומזקינין אותה ואין רגילים לשים עור שטוח על המטה דאי במקום שרגילים לשים עור שטוח על המטה למה הוא צריך לתת לה מפץ הרי עור שטוח טוב מן המפץ. וכתבו תוספות ז"ל ונותנין לה מטה ומפץ אע"ג דלגבי סדור אמרינן בהמקבל (דף קי"ג) דנותנין לה מטה ומטה ומפץ משום דשמואל גבי אשה לא הטריחוהו חכמים כ"כ דאפשר לה שתלך ד' אמות אחר אכילה ע"כ. אבל התם תרצו דמתני בעני שבישראל שלא היה לו אלא מטה אחת קודם שנשאת לו ע"כ. ובגמ' בברייתא פליגי תנאי דאי אורחיה דידיה ליישן על גבי כרים וכסתות ולאו אורחה דידה דת"ק דברייתא סבר דאין נותן לה כר וכסת אלא כי אתי לגבה מייתי להו וכי אזיל שקיל להו ור' נתן סבר דנותן לה כר וכסת משום דאמרה ליה זימנין דמתרמי דאתית לגבאי מן השמשות ולא מצית מייתית להו ומגנית לי על ארעא אע"ג שגם אתה עכשיו אין לך כר וכסת רצוני לעלות עמך ושיהיה תמיד מוכן אצלי כר וכסת כדין תורה שעולה עמו ואינה יורדת עמו:
והשחקים שלה: שמתכסה בהן בימי נדתה כדי שלא תתגנה על בעלה בימי טהרתה כשלובשת בגדים שלבשה בימי נדתה ולכאורה משמע דשחקים הוו בגדים בלואים יותר מן הבלאות אבל מן הברייתא דבגמ' משמע קצת שהכל אחד דתנו רבנן מותר מזונות כגון אשה שמזונות האמורים במשנתנו עודפים לה שאינה רעבתנית המותר הוי לבעל ומותר בלאות לאשה ואמר רחבה להתכסות בהן בימי נדתה ע"כ אכן מדקתני ומותר בלאות לאשה משמע בהפך דמותר היינו שחקי בלואי הבלאות וכדכתיבנא: ולשון הרמב"ם ז"ל שם פי"ג דהלכות אישות נותנין לה חדשים בימות הגשמים ולובשות בלאותיהן בימות התמה והשחקים והן מותר הכסות הרי הן של בעל ע"כ: ולשון הטור שם א"ה סי' ע"ג והשחקים שהן מותר הבלאות הן שלה להתכסות בהן בימי נדתה ע"כ:
משנה ט[עריכה]
נותן לה מעה כסף לצרכה: פי' המעה היא משקל ששה עשר גרעיני שעורות. וביד פי"ב דהילכות אישות סי' י' י"ב. ובטור א"ה סי' ע' וסי' פ':
ואם אינו נותן לה וכו': בפירקין דף נ"ט הוא דמפרשינן לה אליבא דרב ושמואל דהלכתא כוותייהו במאי דכתיבנא לעיל סי' ד' דמעה כסף תקנו לה לתת לה תחת מותר מעשי ידיה מפ' התם דמאי דקתני הכא דאם אינו נותן לה מעה כסף לצרכה מעשי ידיה שלה ר"ל מותר מעשי ידיה כדפי' כבר רעז"ל. והא דקתני בתר הכי כמה היא עושה לו אע"ג דמעשי ידיה מאן דכר שמייהו הכא ה"ק מעשי ידיה כמה דנידע מותר דידה ומשני מתני' משקל חמש סלעים וכו':
ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת: הרמב"ם ז"ל שם פי"ב סי' י"ב העתיק ותקן לשון המשנה ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת. ובגמ' מאי אוכלת רב נחמן אמר אוכלת ממש רב אסי אמר תשמיש כמה דאת אמר אכלה ומחתה פיה וכתבו תוס' ז"ל רב אסי אמר תשמיש אפי' גמל וספן הואיל ומשרה אותה ע"י שליש ע"כ:
מלילי שבת ללילי: רשב"ג ס"ל בברייתא בגמרא דאוכלת עמו לילי שבת ויום שבת ג"כ:
משקל חמש סלעים: היינו כשאינה עושה שום מלאכה אבל אם יש לה מלאכה אחרת פוחתין לה מזה השיעור ומסיק נמי הרא"ש ז"ל דלא אמרו שהאשה עושה חמש סלעים אלא במשרה אשתו ע"י שליש שאינה עושה שום מלאכה אבל אם היא מניקה וטוחנת ואופה ועושה שאר מלאכות אינה חייבת לעשות משקל ה' סלעים ע"כ ולעיל בפירקין סוף סי' ה' כתבתי דברי תוס' ז"ל בזה. ומצאתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל שֶּׁתִי בנקוד סגו"ל ורפא בתיו. ומלת פוחתין נקד החית בשבא:
שהן עשר סלעים בגליל: כתב ה"ר שמשון ז"ל בפי"ז דמסכת כלים דכל פקיעה בת עשר סלעים שהעשר סלעים רביע מנה גדול בן מ' סלעים כדאיתא ס"פ ראשית הגז ושמא שזהו שיעור מלאכת הגליל דתנן בס"פ אע"פ עכ"ל ז"ל בשמי לשון קצת:
מניקה מוסיפין לה על מזונותיה: משום דבעי ינוקא למיכל בהדיה שחייב אדם לזון את בניו עד שש שנים ודקדק מכאן הר"ן ז"ל לומר דהא דאמרי' דחייב אדם לזון את בניו קטני קטנים דוקא בשאמן קיימת ומדין מזונות אמן שכיון שהן נגררין אחריה אי אפשר להעמיד עצמה שלא תזון אותן אבל בשאין אמן קיימת אינו חייב במזונותיהן דאי לא תימא הכי מאי סייעתא מסייעין בגמ' ממתני' לעולא דאמר דזן אדם את בניו קטני קטנים דילמא שאינו חייב לזונן אלא זמן הנקתם אלא ודאי דייקינן הכי דמדתנן מוסיפי' על מזונותיה משמע דמזונות הבן הנגרר אחריה הרי הן כמזונותיה ומדין מזונות שלה נגעו בה וכן משמע מלשון רש"י ז"ל ע"כ בקיצור: וביד פכ"א דהלכות אישות:
בד"א בעני וכו': ביד שם פי"ב סי' י"א ובפ' מציאת האשה (כתובות דף ס"ח) אמרינן אליבא דשמואל דגם כשהבנות נזונות או מתפרנסות פרנסת עצמן מנכסי אביהן שאם היה עני אביהן נותנין להם כפי מה ששנינו הכא בהמשרה את אשתו ע"י שליש בין באכילה ושתיה בין בלבוש וכסות ואם היו הנכסים מרובין הכל לפי הכבוד ובטור א"ה סי' ע' הלשון כך בד"א בעני שבישראל אבל בעשירים הכל לפי כבודם ע"כ. וכתוב שם בבית יוסף ז"ל דשינה רבינו יעקב ז"ל הלשון לכתוב אבל בעשירים הכל לפי כבודם לומר שאע"פ שהוא אינו עשיר ולא מכובד אם בני משפחתה רגילין במזונות מרווחין יותר אע"פ שאין כולם רגילין באותן הגדולות כיון שרובם רגילין חייב ליתן לה מזונות מרווחים כדרך רוב בני משפחתה מאחר שהוא משרה אותה ע"י שליש דעולה עמו ואינה יורדת אבל אם הוא והיא אוכלין יחד מאחר שאין כל בני משפחתה מבקשין אותן הגדולות אז אינו חייב להאכילה מזונות מרווחים כל זמן שאוכלת עמו ע"כ בהרחבת לשון קצת מאתנו להבנת הענין. וכן נלע"ד שאפשר שדקדק רש"י ז"ל בלשונו שכתב המשרה את אשתו ע"ז שליש שנותן לה מזונותיה בבית אפטרופוס ואינה מתגלגלת עמו ע"כ אלא שנלע"ד לדקדק עוד בלשון משנתינו דה"ל למיתני בד"א בעני שבישראל אבל בעשיר הכל לפי עשרו כדי שתהיה יציאה ממש ככניסה אלא נלע"ד דהא קמ"ל דאפילו אדם שאינו עשיר אלא שהוא מעונג מתכבד וחסר לחם ירגיל ללות ולאכול הוא עצמו מעדנים ומאכלו בריאה גם לאשתו יעשה כן אלא שאם הוא אדם חולניי ומפני כך הוצרך ללוות ולהריץ מעותיו לחנוני אז נראה שהוא פטור מלפטם אותה מאחר שהיא בריאה ובכחה מהלכת כך נראה לעניות דעתי: