משנה כתובות ה ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק ה · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה, טוחנת, ואופהיב, ומכבסת, מבשלת, ומניקה את בנה, מצעת [לו] המיטה, ועושה בצמריג.

הכניסה לו שפחה אחת, לא טוחנת יד ולא אופה ולא מכבסת.

שתים, אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה.

שלוש, אינה מצעת [לו] המיטה ואינה עושה בצמר.

ארבע, יושבת בקתדרא.

רבי אליעזר אומר, אפילו הכניסה לו מאה שפחות, כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף יז המדיר יח את אשתו מלעשות מלאכה, יוציא יט ויתן כתובתה, שהבטלה מביאה לידי שיעמום.

נוסח הרמב"ם

אלו מלאכות שהאישה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה ומצעת את המיטה ועושה בצמר הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת שתים אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה שלש אינה מצעת את המיטה ואינה עושה בצמר ארבע יושבת בקתדרה רבי אליעזר אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחה כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא וייתן כתובה שהבטלה מביאה לידי שיעמום.


פירוש הרמב"ם

ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו': בין שיש לה שפחות כפי זה המנין בין שהכניסה לו ממון שיקח מהם אלו השפחות הדין א' ומחויב עליה לעשות על כל פנים שתהיה רוחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה אפי' היו אצלה אלף שפחות לפי שאלו הענינים אינו מותר לו לאדם שישתמש לו אלא מאשתו לפי שמעיקר תורתנו אין משתמשים באשה ואין הפרש בין שפחה או זולתה בין גדולה בין קטנה וענין אמרו טוחנת שתהיה ממונה על ענין הטחינה ותנועע את הריחיים וקתדרא אהל נעשה ממשי וממיני הבגדים ומן העצים יושבין בו המלכים כשהולכים בדרכים ופי' שעמום בהלה תרגום ובתמהון לבב (דברים כח) ובשעממות לבא ומקום המחלוקת בין ר' אלעזר ורבן שמעון בן גמליאל כשהיא מתעסקת במיני השחוק והגיעגועים לפי שהיא בזה תבא לידי זימה ולא תבא לידי שעמום והלכה כרבי אלעזר:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

טוחנת - ברחים של יד שהם קטנים. ואם רחים גדולים הם, מכינה כל צרכי הטחינה, כגון נותנתו באפרכסת יא וקולטת הקמח:

הכניסה לו שפחה אחת - מעות או נכסים כדי לקנות בהם שפחה אחת:

יושבת בקתדרא - על כסא מנוחה ואינה הולכת בשליחותו טו לכאן ולכאן ואעפ"כ מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה טז ורוחצת לו פניו ידיו ורגליו שמלאכות אלו אין משתמשים בהם באשה אלא באשתו בלבד:

שעמום - בהלה. תרגום ובתמהון לבב (דברים כח) ובשעמימות לבא. ופלוגתייהו דר' אליעזר ורבן שמעון בן גמליאל הוי באשה שאינה בטלה אלא משחקת במיני הצחוק דלידי זמה איכא, לידי שעמום ליכא, שאין שעמום אלא ביושב ותוהה ובטל לגמרי. והלכה כר' אליעזר:

פירוש תוספות יום טוב

טוחנת. פירש הר"ב נותנתו באפרכס וכן לשון רש"י ופירש נותנתו לאותו דבר שטוחנת. ואפרכס הוא הכלי העליון שעל הרחיים דרחב מלמעלה לקבל וקצר מלמטה ליפול ממנו על הרחיים להטחן מעט מעט וכן אמרו עשה אזנך כאפרכסת [*שכתבו הר"ב בסוף מסכת כלים]:

ואופה. פת. רש"י:

ומכבסת. לפי שהיא מלאכה כבידה כמו טחינה ואפייה וכשמכנסת לו שפחה אחת שלש אלה לא תעשה לו לפיכך שנאן גם בכאן ביחד. אבל הטור סימן פ' העתיק טוחנת אופה מבשלת ומכבסת. ולהרמב"ם אין סדר למשנה בזה בפכ"א מה"א (יש) פעם העתיק אופה מבשלת ומכבסת ומטחנת ופעם העתיק מטחנת ומבשלת ואופה ומכבסת:

ועוש' בצמר. דאילו בפשתן לא פסיקא ליה דהיינו כיתנא רומיתא שאינו כופה לעשות בו לפי שמסריח את הפה ומשרביט את השפתים. פירש רש"י פושטן כמין שרביט עד שנעשים גדולות ע"י שהיא צריכה לשרות החוט תמיד ברוק. גמרא:

הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת וכו'. גמרא. הא שארא עבדא ותימא ליה עיילית לך אשה אחרת במקומי. משום דא"ל הא טרחי לדידי ולדידה. קמי דידך מאן טרח. והתוספות תמהו בהפך שאם הוא זן אותה א"כ מה מרויח הבעל דבלא שפחה היא היתה עושה הכל ולא היה זן אלא אותה לבדה ועתה זן אותה ואת שפחתה:

יושבת בקתדרא. פירש הר"ב כסא מנוחה ועיין בפירושו למשנה ג' פרק ד' [*ובפכ"ד] דכלים [*ובמה שכתבתי שם פרק ד' משנה ג' בסיעתא דשמיא] ומ"ש ואינה הולכת בשליחותו לכאן ולכאן לשון רש"י לילך בשליחות להביא לו מבית לעלייה. ומ"ש הר"ב ואעפ"כ כו' ומצעת לו המטה הכי אמר רב הונא בגמרא ופירש"י ומצעת לו המטה לפרוס לו סדין ולבדין דבר שאינו טורח ובכפיה הני לא כפי לה אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל. וכתב הר"ן אבל אחרים פירשו דמתניתין להציע המטות כולן אבל הכא להציע מטתו בלבד ובמתניתין לא גרסינן ומצעת לו אלא ומצעת את המטה והכא גרסינן ומצעת לו בלבד ע"כ וכך כתבו התוספות שתי הגרסאות בפרק קמא ד"ד ע"ב:

אף המדיר כו'. כלומר אע"פ שברצונו אינה עושה מלאכה יוציא כו' ואצ"ל שאם אין רצונו שלא תעשה מלאכה שיכול לכופה אבל לענין הטעם לא קאי עליה אף דטעמו של ר' שמעון בן גמליאל פוחת מטעמו של ר' אליעזר:

המדיר את אשתו. כגון שאומר הנאת תשמישך עלי אם תעשה שום מלאכה כ"כ טור י"ד ס"ס רל"ה ולשון המגיד ספי"ב מהלכות אישות ודע שכל מקום שתראה המדיר את אשתו מכך וכך ר"ל שהוא אוסר הנאתו עליה אם תעשה כך אבל האוסר על אשתו ואומר לה הריני אוסר עליך שלא תעשה כך אין בדבריו כלום וזה פשוט ע"כ. וכבר כתב כיוצא בזה הרמב"ם בעצמו בפ"ה מהלכות נדרים והעתקתיו במשנה ד' פרק ה' ממסכת נדרים. ועיין משנה ב' פרק ד' דנזיר:

יוציא. כתב המגיד בפרק כ"א מהלכות אישות ולא נזכר בגמרא כמה יהיה זמן ההדרה. ע"כ. והטור שם כתב ז' ימים ולטעמיה קאמר דאסברא לה בהדירה בהנאת תשמיש ולפיכך דינו כמתניתין דלקמן ובודאי שאם הדירה מנכסיו [*דדינו] כדלקמן ריש פרק ז'. [*ומ"ש הר"ב והלכה כר' אליעזר. גמרא. וכתבו התוספות ואף ע"ג דכל מקום ששנה וכו' אין זה רשב"ג שבימי ר' אליעזר ע"כ ועיין מ"ש בסוף פרק ח' דעירובין]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יא) (על הברטנורא) רש"י. חו פירושו, נותנתו לאותו דבר שטוחנת:

(יב) (על המשנה) ואופה. פת. רש"י:

(יג) (על המשנה) בצמר. דאילו בפשתן לא פסיקא ליה, דהיינו כיתנא רומיתא, שאינו כופה לעשות בו לפי שמסריח את הפה ומשרביט את השפתים. פירש רש"י פושטן כמין שרביט עד שנעשות גדולות על ידי שהיא צריכה לשרות החוט תמיד ברוק. גמרא:

(יד) (על המשנה) לא טוחנת. גמרא, הא שארא עבדה, ותימא ליה עיילית לך אשה אחרת במקומי. משום דאמר לה הא טרדזי לדידי ולדידה, קמי דידך מאן טרח. ועתוי"ט:

(טו) (על הברטנורא) לשון רש"י, לילך בשליחות להביא לו מבית לעליה:

(טז) (על הברטנורא) בגמרא. ופירש רש"י, לפרוס לו סדין ולבדין דבר שאינו טורח. ובכפיה הני לא כפי לה, אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל. ועתוי"ט:

(יז) (על המשנה) אף כו'. כלומר, אע"פ שברצונו אינה עושה מלאכה, יוציא כו'. ואין צריך לומר שאם אין רצונו שלא תעשה מלאכה שיכול לכופה. אבל לענין הטעם לא קאי עליה אף דטעמו של רבן שמעון בן גמליאל פוחת מטעמו של ר' אליעזר:

(יח) (על המשנה) המדיר. ודע שבכל מקום שתראה המדיר את אשתו, רוצה לומר שהוא אוסר הנאתו עליה אם תעשה כך. אבל אם אומר לה הריני אוסר עליך שלא תעשה כך אין בדבריו כלום. המגיד:

(יט) (על המשנה) יוציא. לא נזכר בגמרא כמה זמן ההדרה. ובטור כתב שבעה ימים. והיינו בהדירה מהנאתו. אבל מכנסיו, עיין ריש פרק ז'. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה. וכו':    ביד ר"פ כ"א דהלכות אישות עד סי' ט': ובטור א"ה סי' פ'. ירושלמי שבעה גופי מלאכות מנו חכמים והשאר לא הוצרכו למנות פי' דפשיטא שצריכה לעשות כל צרכי הבית ולעמוד לפני בעלה לשרתו בשאר מלאכות קטנות שחייבת לעשות לו כגון לערוך לפניו שולחן ולמזוג לו את הכוס ולהביא כלים ולסלק מלפניו ושאר כל צרכי הבית כגון נתינת התבן לפני בהמתו וכיוצא בהם. ונלע"ד דהיינו שבעה מלאכות דקתני במתני' הם אבות מלאכות ויש לכל אחת ואחת תולדות כגון טוחנת תולדותיה כבירה וברירה. ואופה תולדותיה רקוד ולישה ועריכה ומלוי המים או מן העין או מן הבור. ומכבסת תולדותיה ג"כ הכנת מים לחמומן. ומבשלת תולדותי' קניבת הירקות וחתוכן וכיוצא בזה. ומניקה את בנה תולדותיה קנוח צואתו וחתולו. ומצעת לו את המטה תולדותיה ניעור הכרים והכסתות והעלתן לגג או לשוטחן בחצר בחמה וכיוצא בזה.

ועושה:    בצמר מדלא קתני וטווה בצמר משמע דלאו דוקא טווה אלא ג"כ ניפוץ וסרוק כך נלע"ד:

טוחנת וכו':    לשון הרמב"ם ז"ל שם פכ"א כיצד מטחנת יושבת בריחיים ומשמרת הקמח ואינה טוחנת ומחמרת אחר הבהמה כדי שלא יבטלו הריחיים ואם היה דרכן לטחון בריחיים של יד טוחנת ע"כ: ובגמ' מתני' דלא כר' חייא דתני אין אשה אלא ליופי לבנים ולתכשיטין. וכתבו תוס' ז"ל דלא פליג אלא אטוחנת ואופה ומניקה את בנה שמכחישות את יפיה אבל אעושה בצמר לא פליג דמעשי ידיה תחת מזונות ע"כ: עוד כתבו הם ז"ל בפ' בתולה נשאת (כתובות דף ד') וכן ג"כ כתבו הר"ן ומגיד משנה ז"ל מחמת קושיא דמימרא דרב הונא דמשמע דפליגא אמתני' כמו שאכתוב בסמוך כתבו דיש שאין גורסין במתני' ומצעת לו את המטה אלא ומצעת את המטה ור"ל כל מטות בני הבית ע"כ ע"ש והביאו בית יוסף באבן העזר סימן פ' וז"ל הגהת אשרי הלכך נראה כפי' ר"ת ז"ל שפי' דמתניתין ל"ג ומצעת לו אלא ומצעת ופי' דמצעת דמתני' לארוג ולתקן כלי המטה ע"כ: ודברי רש"י ז"ל אכתבם בסמוך. ובכסף משנה שם גם בבית יוסף שם נתן טעם למה השמיט הרמב"ם ז"ל בבא דהכניסה לו שלש שפחות. וגם לבבא דהרי זו יושבת בקתדרא תירץ דמשום דלא מסתבר ליה לפלוגי בין הצעת המטה דרב הונא להצעת המטה דמתניתין השמיטה גם כן:

ומניקה את בנה:    מתני' דלא כב"ש דתניא נדרה שלא להניק את בנה בש"א שומטת דד מפיו ולא תניקנו שחל הנדר ולא משעבדא ליה ועוד נמי תניא בש"א אינה מניקה אם אינה רוצה אפי' בלא נדר. כתב הרא"ש ז"ל דגרסי' בירוש' הכי א"ר חגיי לא אמרו אלא בנה אבל תאומים לא ולמה אמרו בנה שלא תניק בן חברתה וה"פ הא תאומים לא בתמיה והלא יכולה להניק שניהם למה לא תניקם אלא ודאי חייבת להניק שניהם וא"כ למה אמרו בנה למעוטי בן חברתה ואפי' הוא בן בעלה עכ"ל ז"ל והר"ן ז"ל נראה שיש לו דרך אחרת בירוש' הזה וז"ל ירושלמי לא אמרו אלא בנה אבל תאומים לא ולמה אמרו בנה שלא תניק בנה של חברתה כלומר למה אמרו בנה ולא אמרו את הבן דשמעינן נמי דדוקא בן אבל תאומים לא אלא ודאי לאשמועי' דדוקא בנה אבל בן חברתה לא כלומר שאם מת בנה אינה חייבת להניק בשכר ותעלה לו שכרה וכן נמי אינה חייבת להניק בן שיש לו מאשה אחרת וכן נמי הבעל מעכב עליה מלהניק בן חברתה עם בנה עכ"ל ז"ל:

הכניסה לו שפחה אחת וכו':    ולאו דוקא הכניסה היא לו שפחה או נכסים שראוי לקנות מהם אלא אפילו שהוא יש לו נכסים כדי יכולת לקנות לה שפחה אחת או שתים הרי זה מנכה לה מן המלאכות כפי השפחות שיכול לקנות לה כאשר שנוי במשנה הכי משמע מן הגמ' והובא בדברי הפוסקים ז"ל. ונלע"ד דהא דהכא ברישא נקט לשון לא דקתני לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת ובתרתי באבי דסיפא נקט לשון אין דקתני שתים אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה שלש אינה מצעת את המטה ואינה עושה בצמר בדין הוא דה"ל למנקט גם הכי ברישא לשון דאין וכדנקט הרמב"ם ז"ל לשון אין בכולהו באבי שם ביד פכ"א אלא אפשר דשינה תנא למנקט הכא ברישא לשון דלא לאשמועינן שבאלו השלש מלאכות הראשונות שהם היותר כבדות וקשות אפי' בדרך עזר לשפחתה אינה חייבת ואדרבה בעלה מונעה מלעשותם כיון שהכניסה לו שפחה לעשותם ועוד שהן קשות ומצערות אותה ולחיים ניתנה ולא לצער ניתנה אבל בתרתי באבי דסיפא שהן מלאכות קלות הרבה יותר מאלה קתני לשון אינה כלומר שאפ' הכניסה לו שפחות לעשותם חייבת לעזור מעט מדרך המוסר ואותן שפחות ג"כ יעזרו זו את זו במלאכות הכבדות אי נמי כיון דהנקת בנה הוא מלאכה מתוך גופה שייך שפיר למיתני ביה לשון אינה ואגביה נקט לשון אינה גם במבשלת וגם בבבא שלאחריה ועיין עוד ברבינו דוד קמחי ז"ל בשרש אין בהפרש שבין מלת אין למלת לא. ובגמרא שתים אינה מבשלת הא שארא עבדא משום דאמר לה חדא שפחה טרחא לדידי ולדידה וחדא לדידך ולדידה וקמי אורחיה המשתהים שבת או חודש וכן קמי פרחי שהן עוברי דרכים שאינם משתהים מאן טרח:

שלש אינה מצעת וכו':    תוס' פ' בתולה נשאת (כתובות דף ד':)

ואינו עושה בצמר:    כתב ה"ר יהוסף ז"ל י"ס דל"ג זה. ובגמרא שלש אינה מצעת את המטה הא שארא עבדא פי' רש"י ז"ל כגון דברים קטנים ולא מציא למימר לו עיילית לך אחריתי לארחי ופרחי משום דאמר לה כיון דנפיש ביתא נפישי אורחין ועוברי דרכים אבל כשהכניסה לו ד' שפחות כיון שהן שפחות מרובות מסייען אהדדי:

יושבת בקתדרא:    וכתבו תוס' ז"ל ד' ה"ז יושבת בקתדרא אף על גב דבשלש נמי אינה עושה מכל מלאכות שהוזכרו במשנה מכל מקום עושה מלאכות קטנות שבבית שלא הוזכרו במשנה ואיכא נמי טורח אורחים ועוברי דרכים וכי הכניסה ד' אינה עושה כלום ע"כ. וקשה לעניות דעתי מה מלמדים אותנו תלמוד ערוך הוא כדכתיבנא בסמוך. יושבת בקתדרא פי' הרמב"ם ז"ל קתדרא אהל עשוי ממשי וממיני הבגדים ומן העצים שיושבים בו המלכים כשהולכים בדרכי' ע"כ:

ר' אליעזר:    ביוד גרסי' לי':

ועושה בצמר וכו' עד לעשות בצמר:    בגמ' דייקינן מדקתני בין במילתיה דת"ק בין במילתיה דר' אליעזר צמר ש"מ בצמר אין בפשתן לא ומתני' ר' יהודה היא דאמר אינו כופה אותה לעשות בפשתן מפני שהפשתן מסריח את הפה ומשרבט את השפתים. בפי' ר"ע ז"ל שכתוב שם ור"ש בן אלעזר צ"ל בן גמליאל. ובטור א"ה סי' פ"א. ובגמ' אמר רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' אליעזר הלכך המדיר את אשתו ממלאכה אע"פ שהיא רשאה לטייל בגוריתא ונרדשיר יוציא ויתן כתובה. וכתבו תוס' ז"ל והא דקיימ' לן דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו אין זה אותו שהיה בימי ר' אליעזר ע"כ אבל הרא"ש ז"ל כתב דאפשר דמאי דפסיק בגמרא הלכתא כר' אליעז' היינו במאי דפליג את"ק אבל במאי דפליג ארשב"ג כל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל שם בהלכות אישות פסק הלכה כרשב"ג ולאו מטעמי' אלא מטעם זמה כר' אליעזר. וכבר כתבתי לעיל בסמוך טעם לסמיכות משנה זו עם שלמעלה הימנה כפי הנראה לע"ד:

עוד נלע"ד דמשום דמתניתין דלעיל קתני המקדיש מעשי ידי אשתו ה"ז עושה ואוכלת דאשמעינן דיכולה אשה לומר איני נזונת ואיני עושה כדאיתא בגמרא קמ"ל השתא בסמיכות משנה זו לשלמעלה הימנה דדוקא כשהיא אומרת איני נזונת ואיני עושה רק מה שאעשה לעצמי אז הרשות בידה אבל אם אמרה אני עשירה ואיני נזונת ואיני עושה כלל שום מלאכה לאו כל כמינה דהלכתא כר' אליעזר דקאמר במתני' אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר ואגב דתני בהאי מתני' רשב"ג אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה וכו' קתני בתר הכי המדיר את אשתו מתשמיש המטה וכו' כך נלע"ד. אח"כ מצאתי שכתבו תוס' ז"ל בפירקין בדף ס"ג ע"א והכריחו דכי אמרה האשה איני נזונת ואיני עושה פטורה מכל ז' מלאכות וכי עבדא שאר מלאכות פוחתין לה מעשייתה בצמר כדתנן במתניתין בסוף פירקין ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשי ידיה דנראה דה"ה טוחנת ואופה והא דנקט מנקת משום דאיירי במשרה אותה ע"י שליש דאינה יכולה לעשות לו מלאכה אחרת כיון דאינה עמו בבית ומיהו יש לדחות דאיכא למימר דדוקא נקט התם מניקה משום דהטורח ממעט החלב פוחתין לה ממעשי ידיה אבל מ"מ נראה דכי אמרה איני נזונת ואיני עושה דפטורה מכל המלאכות שאם תעשה לו מלאכות אחרות א"כ לעולם לא תעשה לעצמה ובמאי תהא נזונת עכ"ל ז"ל ובזה יתפרש קשר משנתנו לשלמעלה הימנה ביותר טוב ובהפך ממה שכתבתי:


פירושים נוספים