משנה כתובות ה ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק ה · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה, טוחנת, ואופהיב, ומכבסת, מבשלת, ומניקה את בנה, מצעת [לו] המיטה, ועושה בצמריג.

הכניסה לו שפחה אחת, לא טוחנת יד ולא אופה ולא מכבסת.

שתים, אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה.

שלוש, אינה מצעת [לו] המיטה ואינה עושה בצמר.

ארבע, יושבת בקתדרא.

רבי אליעזר אומר, אפילו הכניסה לו מאה שפחות, כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף יז המדיר יח את אשתו מלעשות מלאכה, יוציא יט ויתן כתובתה, שהבטלה מביאה לידי שיעמום.

נוסח הרמב"ם

אלו מלאכות שהאישה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה ומצעת את המיטה ועושה בצמר הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת שתים אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה שלש אינה מצעת את המיטה ואינה עושה בצמר ארבע יושבת בקתדרה רבי אליעזר אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחה כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא וייתן כתובה שהבטלה מביאה לידי שיעמום.


פירוש הרמב"ם

ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו': בין שיש לה שפחות כפי זה המנין בין שהכניסה לו ממון שיקח מהם אלו השפחות הדין א' ומחויב עליה לעשות על כל פנים שתהיה רוחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה אפי' היו אצלה אלף שפחות לפי שאלו הענינים אינו מותר לו לאדם שישתמש לו אלא מאשתו לפי שמעיקר תורתנו אין משתמשים באשה ואין הפרש בין שפחה או זולתה בין גדולה בין קטנה וענין אמרו טוחנת שתהיה ממונה על ענין הטחינה ותנועע את הריחיים וקתדרא אהל נעשה ממשי וממיני הבגדים ומן העצים יושבין בו המלכים כשהולכים בדרכים ופי' שעמום בהלה תרגום ובתמהון לבב (דברים כח) ובשעממות לבא ומקום המחלוקת בין ר' אלעזר ורבן שמעון בן גמליאל כשהיא מתעסקת במיני השחוק והגיעגועים לפי שהיא בזה תבא לידי זימה ולא תבא לידי שעמום והלכה כרבי אלעזר:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

טוחנת - ברחים של יד שהם קטנים. ואם רחים גדולים הם, מכינה כל צרכי הטחינה, כגון נותנתו באפרכסת יא וקולטת הקמח:

הכניסה לו שפחה אחת - מעות או נכסים כדי לקנות בהם שפחה אחת:

יושבת בקתדרא - על כסא מנוחה ואינה הולכת בשליחותו טו לכאן ולכאן ואעפ"כ מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה טז ורוחצת לו פניו ידיו ורגליו שמלאכות אלו אין משתמשים בהם באשה אלא באשתו בלבד:

שעמום - בהלה. תרגום ובתמהון לבב (דברים כח) ובשעמימות לבא. ופלוגתייהו דר' אליעזר ורבן שמעון בן גמליאל הוי באשה שאינה בטלה אלא משחקת במיני הצחוק דלידי זמה איכא, לידי שעמום ליכא, שאין שעמום אלא ביושב ותוהה ובטל לגמרי. והלכה כר' אליעזר:

פירוש תוספות יום טוב

טוחנת. פירש הר"ב נותנתו באפרכס וכן לשון רש"י ופירש נותנתו לאותו דבר שטוחנת. ואפרכס הוא הכלי העליון שעל הרחיים דרחב מלמעלה לקבל וקצר מלמטה ליפול ממנו על הרחיים להטחן מעט מעט וכן אמרו עשה אזנך כאפרכסת [*שכתבו הר"ב בסוף מסכת כלים]:

ואופה. פת. רש"י:

ומכבסת. לפי שהיא מלאכה כבידה כמו טחינה ואפייה וכשמכנסת לו שפחה אחת שלש אלה לא תעשה לו לפיכך שנאן גם בכאן ביחד. אבל הטור סימן פ' העתיק טוחנת אופה מבשלת ומכבסת. ולהרמב"ם אין סדר למשנה בזה בפכ"א מה"א (יש) פעם העתיק אופה מבשלת ומכבסת ומטחנת ופעם העתיק מטחנת ומבשלת ואופה ומכבסת:

ועוש' בצמר. דאילו בפשתן לא פסיקא ליה דהיינו כיתנא רומיתא שאינו כופה לעשות בו לפי שמסריח את הפה ומשרביט את השפתים. פירש רש"י פושטן כמין שרביט עד שנעשים גדולות ע"י שהיא צריכה לשרות החוט תמיד ברוק. גמרא:

הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת וכו'. גמרא. הא שארא עבדא ותימא ליה עיילית לך אשה אחרת במקומי. משום דא"ל הא טרחי לדידי ולדידה. קמי דידך מאן טרח. והתוספות תמהו בהפך שאם הוא זן אותה א"כ מה מרויח הבעל דבלא שפחה היא היתה עושה הכל ולא היה זן אלא אותה לבדה ועתה זן אותה ואת שפחתה:

יושבת בקתדרא. פירש הר"ב כסא מנוחה ועיין בפירושו למשנה ג' פרק ד' [*ובפכ"ד] דכלים [*ובמה שכתבתי שם פרק ד' משנה ג' בסיעתא דשמיא] ומ"ש ואינה הולכת בשליחותו לכאן ולכאן לשון רש"י לילך בשליחות להביא לו מבית לעלייה. ומ"ש הר"ב ואעפ"כ כו' ומצעת לו המטה הכי אמר רב הונא בגמרא ופירש"י ומצעת לו המטה לפרוס לו סדין ולבדין דבר שאינו טורח ובכפיה הני לא כפי לה אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל. וכתב הר"ן אבל אחרים פירשו דמתניתין להציע המטות כולן אבל הכא להציע מטתו בלבד ובמתניתין לא גרסינן ומצעת לו אלא ומצעת את המטה והכא גרסינן ומצעת לו בלבד ע"כ וכך כתבו התוספות שתי הגרסאות בפרק קמא ד"ד ע"ב:

אף המדיר כו'. כלומר אע"פ שברצונו אינה עושה מלאכה יוציא כו' ואצ"ל שאם אין רצונו שלא תעשה מלאכה שיכול לכופה אבל לענין הטעם לא קאי עליה אף דטעמו של ר' שמעון בן גמליאל פוחת מטעמו של ר' אליעזר:

המדיר את אשתו. כגון שאומר הנאת תשמישך עלי אם תעשה שום מלאכה כ"כ טור י"ד ס"ס רל"ה ולשון המגיד ספי"ב מהלכות אישות ודע שכל מקום שתראה המדיר את אשתו מכך וכך ר"ל שהוא אוסר הנאתו עליה אם תעשה כך אבל האוסר על אשתו ואומר לה הריני אוסר עליך שלא תעשה כך אין בדבריו כלום וזה פשוט ע"כ. וכבר כתב כיוצא בזה הרמב"ם בעצמו בפ"ה מהלכות נדרים והעתקתיו במשנה ד' פרק ה' ממסכת נדרים. ועיין משנה ב' פרק ד' דנזיר:

יוציא. כתב המגיד בפרק כ"א מהלכות אישות ולא נזכר בגמרא כמה יהיה זמן ההדרה. ע"כ. והטור שם כתב ז' ימים ולטעמיה קאמר דאסברא לה בהדירה בהנאת תשמיש ולפיכך דינו כמתניתין דלקמן ובודאי שאם הדירה מנכסיו [*דדינו] כדלקמן ריש פרק ז'. [*ומ"ש הר"ב והלכה כר' אליעזר. גמרא. וכתבו התוספות ואף ע"ג דכל מקום ששנה וכו' אין זה רשב"ג שבימי ר' אליעזר ע"כ ועיין מ"ש בסוף פרק ח' דעירובין]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יא) (על הברטנורא) רש"י. חו פירושו, נותנתו לאותו דבר שטוחנת:

(יב) (על המשנה) ואופה. פת. רש"י:

(יג) (על המשנה) בצמר. דאילו בפשתן לא פסיקא ליה, דהיינו כיתנא רומיתא, שאינו כופה לעשות בו לפי שמסריח את הפה ומשרביט את השפתים. פירש רש"י פושטן כמין שרביט עד שנעשות גדולות על ידי שהיא צריכה לשרות החוט תמיד ברוק. גמרא:

(יד) (על המשנה) לא טוחנת. גמרא, הא שארא עבדה, ותימא ליה עיילית לך אשה אחרת במקומי. משום דאמר לה הא טרדזי לדידי ולדידה, קמי דידך מאן טרח. ועתוי"ט:

(טו) (על הברטנורא) לשון רש"י, לילך בשליחות להביא לו מבית לעליה:

(טז) (על הברטנורא) בגמרא. ופירש רש"י, לפרוס לו סדין ולבדין דבר שאינו טורח. ובכפיה הני לא כפי לה, אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל. ועתוי"ט:

(יז) (על המשנה) אף כו'. כלומר, אע"פ שברצונו אינה עושה מלאכה, יוציא כו'. ואין צריך לומר שאם אין רצונו שלא תעשה מלאכה שיכול לכופה. אבל לענין הטעם לא קאי עליה אף דטעמו של רבן שמעון בן גמליאל פוחת מטעמו של ר' אליעזר:

(יח) (על המשנה) המדיר. ודע שבכל מקום שתראה המדיר את אשתו, רוצה לומר שהוא אוסר הנאתו עליה אם תעשה כך. אבל אם אומר לה הריני אוסר עליך שלא תעשה כך אין בדבריו כלום. המגיד:

(יט) (על המשנה) יוציא. לא נזכר בגמרא כמה זמן ההדרה. ובטור כתב שבעה ימים. והיינו בהדירה מהנאתו. אבל מכנסיו, עיין ריש פרק ז'. ועתוי"ט:


פירושים נוספים