רמב"ם על זבחים ח
- ראו גם נוסח המשנה זבחים ח רמבם
זבחים פרק ח
[עריכה]עוד יתבאר לך בפרק שני מתמורה מיני החטאות המתות, רוצה לומר שמניחין אותן עד שימותו.
וידוע ששור הנסקל גם כן לסקילה עומד, ואם נפל עירוב ביניהן ובין שאר הזבחים, ואפילו נתערב בעלי חיים אחד מאלו העומדים למות באלף קרבן, מניחין אותן עד שימותו כמו שיתבאר בתמורה. ואין אנו אומרים יבטל ברוב, לפי שהעיקר "בעלי חיים חשיבי, ולא בטילי".
ומוקצה - הוא מה שהופרש לקרב לעבודה זרה.
ועוד יתבאר בששי מתמורה שכל אלו אסורים לגבי המזבח, ושם נביא ראיית איסור כל אחד מהן לקרבן.
ועד שיסתאבו - שיארע בהן מום, ולא יהיו ראוין לקרבן.
ומן הראוי לדעת כי מה שנאמר בכאן רובע ונרבע, לא יהיה אלא בעד אחד, או על פי הבעלים, או קודם גמר דינו, או אם יהיה הרובע והנרבע גוי. אבל אם יהיה מישראל בעדים ונגמר דינו, אותו השור הוא נסקל.
וצריכי אותו המין - כגון שיהיו מעורבים שלמים בחולין, שאז מוכרים הכל למי שיקריב אותו שלמים, זולתי דמי הקרבן שנתערב שאינו נמכר, ולפיכך ימכרו החולין:
מין במינו - מקריבין את כולן ובשביל הבעלים, אף על פי שאין אנו מייחדים אותן לומר זה קרבנו של זה. ואין דין זה נוהג אלא בקרבנות נשים שאינם צריכין סמיכה. אבל קרבנות האנשים שצריכים סמיכה בבעלים, שנאמר "וסמך ידו על ראש קרבנו"(ויקרא ג, ב), מן הנמנע להקריב אותו לשם בעלים הואיל ולא נדע מי הן.
נתערב מין בשאינו מינו - כגון שנתערב לו עולה בשלמים, מניח אותן עד שיפול בהן מום ואז מוכרים שניהם כל אחד בפני עצמו, כאילו מכר אחד בדינר והשני בשני דינרים, ואז יתחייב להביא מדמן עולה בשני דינרים ושלמים בשני דינרים, לפי שאין אנו יודעים אי זה מהן היה עולה ואי זה שלמים, ומפסיד דינר, וזהו מה שאמר ויפסיד המותר מביתו.
ומה שאמר ויאכלו כבכור וכמעשר - רוצה לומר שלא ימכרו בשווקים, ואין שוקלים אותן בליטרים, כמו שאין עושין כן בבכור ובמעשר כשאירע בהן מום, כמו שיתבאר בחמישי מבכורות.
ועניין החטאת שאי אפשר להתערב עם האשם בשום פנים מבואר היטב, והוא שהאשם לא יהיה אלא מזכרי הצאן כמו שבארנו בתחילת דברינו במסכתא הזאת, ולא תהיה חטאת ממין הצאן אלא ממין הנקבות בלבד, וכשתעיין כל הקרבנות כפי חילוקיהן תמצא זה:
כבר נתבאר בחמישי מזו המסכתא כי האשם קדשי קדשים, ונשחט בצפון ונאכל לזכרי כהונה ליום ולילה עד חצות, והשלמים קדשים קלים, ונשחטים בכל מקום בעזרה ונאכלים בכל העיר לכל אדם לשני ימים ולילה אחד.
ואמר רבי שמעון, נדון בשניהן דין האשם להחמיר.
וחכמים אומרים, אם נדון בשניהם דין האשם להחמיר, אנו מביאים השלמים לידי פסול שלא כדין. שאם יוותר משניהם שום דבר ממחרת היום ישרף כמו האשם, ואפשר שהנותר הוא שלמים ודינם שיאכלו לשני ימים ולילה אחת. והעיקר בידינו אין מביאים קדשים לבית הפסול, רוצה לומר שאין עושים בהן שום דבר שמביאים לפסול. ולפיכך אמרו חכמים שלא ישחטם, אלא מניחין אותן עד שיסתאבו, ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן זה ויפסיד המותר מביתו. אבל אם היה העירוב בחתיכות הבשר שאין להן תקנה, אז נדון הכל כחמור שבהן.
מה שאמר הנאכלין ליום אחד בנאכלים לשני ימים - לפי שהקדשים קלים עצמן יש מהן שנאכלין ליום אחד, רוצה לומר תודה כמו שנתבאר בחמישי ממסכת זו.
ואין הלכה כרבי שמעון:
כבר ידעת שהחטאת תאכל, והעולה תשרף.
ועניין מה שאמר יתן למעלן - שיתן הבשר שנתערב למעלה מן העצים במזבח, ונחשוב בשר החטאת שכל מה שניתן ממנו למעלה מן המזבח שהוא עצים, והנשאר בשר עולה.
ועניין תעובר צורתו - שיניח אותו עד שיפסל, וישרף במקום שישרפו פסולי המוקדשים רוצה לומר מבית לעזרה, כמו שיתבאר בשנים עשר ממסכתא זו.
ואין הלכה כרבי אליעזר:
דעת רבי אליעזר במה שאמר ראש אחד - זוג, רוצה לומר אם הקריב שני ראשים מן הראשים המעורבים, אומר שחל הספק בשניהן יחד, לפי שנאמר ראש בעל מום האחד משניהם ולא נדע איזה משניהן, וכבר נקרבו שניהן, והנשארים כשרים.
וחכמים אומרים, אפילו נקרבו כולן ולא נשאר אלא אבר אחד, אפשר שזה הנשאר הוא של בעל מום, לפיכך יצא לבית השריפה.
והלכה כחכמים:
רואין אותו כאילו הוא מים - פירושו כמו שאבאר. והוא שאם נפל מן היין או מדם החולין על דם הקדשים, והוא דבר מועט עד שאילו היה מים עמד הדם בעינו אדום, אז הוא כשר. ואם היה הרבה עד שאילו היה מים בטל מראית הדם, בטל הדם במיעוטו ואסור לעשות ממנו הזייה.
ורבי יהודה אומר, אין דם מבטל דם, אלא אפילו נפל כמו עשר ליטרין דם חולין על משקל דרכמון אחד מדם קדשים, מותר להזות ממנו, ולא נאמר בטל במיעוטו, שפשוט אצלו בכל דבר מין במינו לא בטיל. וכבר נתבאר מדבריו שזה העירוב הוא שיפלו המים או הדומה להן על דם הקרבן, ולא שיפול דם הקרבן במים או ביין או בדם אחר. וכן נאמר בתלמוד "לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם, אבל דם למים ראשון ראשון בטל". וזה כבר מבואר וראוי.
ואין הלכה כרבי יהודה:
האמה - המעבר ששותתים ונגרין עליו הדמים אחר זריקתן על המזבח ויוצאין לנחל קדרון, נקראת "אמה", כמו שיתבאר אחרי כן.
ואמר רבי אליעזר, שהתמצית יש בו מדם הנפש ולפיכך כשר לכתחילה.
ועניין אם לא נמלך - שלא ישאל אותנו אם יזרוק ממנו או לא. אבל אם שאל פי בית דין, מורין שישפך אל מקום שפך הדמים כמו שזכרנו.
ואין הלכה כרבי אליעזר:
מה שאמר רבי אליעזר גם כן קרב כוס אחד - רוצה בו זוג אחד, כמו שאמר באברים.
והלכה כחכמים:
כבר זכרנו בפרק חמישי ממסכתא זו שחטאת בהמה דמה למעלה, ו"דמים הניתנים למטה" הן דם עולת בהמה ואשמות ושלמים ובכור ופסח ומעשר.
וכבר בארנו שלמעלה הוא למעלה מן החוט, ולמטה למטה מן החוט, רוצה לומר הקו שמחלק המזבח.
ואין הלכה כרבי אליעזר:
כבר נתבאר שהחטאת לבדה היא צריכה מתן ארבע, והבכור ומעשר ופסח מתנה אחת. ובזה הוא המחלוקת בין שניהם גם כן בעירוב מתן ארבע במתן שתים, או שתים במתן אחת.
ומה שאמר לא עשית בידך - רוצה לומר שלא השלים מתן ארבע, שהמניעה מלעשות שום דבר אינו מעשה:
אומר שאם נמלך אומרים לו ישפך לאמה, ואם לא שאל ונתן מן הדם המתערב בפנים מה שיהיה ראוי לתת מדם של חוץ, כשר.
ואמר רבי עקיבא, שהדמים כל זמן שנכנסו להיכל לכפר נפסלו, ולא ינתן מהן אחר כן בחוץ כל עיקר.
וחכמים אומרים, החטאת בלבד, לפי שנאמר "וכל חטאת, אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש"(ויקרא ו, כג) וגו', אי זה מין שתהיה, ואפילו חטאת יחיד הניתנת על מזבח הנחושת, אם נכנס דמה לפנים נפסל להזות ממנו על מזבח החיצון.
והלכה כחכמים בכולן:
דע שאם יצא מבשר קדשי קדשים חוץ לעזרה, נפסל ואסור באכילה. וסמך זה למה שנאמר "ובשר בשדה טרפה"(שמות כב, ל), רוצה לומר שהבשר שיצא חוץ למחיצתו שהוא שדהו הרי הוא כבשר טרפה ואסור באכילה. וכן קדשים קלים שיצאו חוץ לחומה דינו אחד. ואם הובא בשר קדשי הקדשים אל ההיכל לא יפסל והוא מותר באכילה כמו שזכרנו בפרק שישי, כמו שנאמר "וכל חטאת אשר יובא מדמה"(ויקרא ו, כג) ואמרו "מדמה ולא מבשרה".
הנה נתבאר שאם יצא בשר לחוץ נפסל, ואם נכנס לפנים לא נפסל. וגם כן המחשבה, אם חשב עליו לאוכלו בחוץ פסל, ואם חשב לאכלו בפנים לא פסל, כמו שבארנו בשני מזו המסכתא.
וחכמים מביאים לראיה "אשר הובא מדמה"(ויקרא ו, כג), אפילו מקצת דמה, ולפיכך אם נכנס מקצת דמה נפסלה.
ורבי יוסי סמך על קל וחומר כמו שאתה רואה אותו.
ודמים היוצאים הם מה שחשב עליהם לזרקו בחוץ, והם נקראים דמים פסולים.
ודבר תורה על ציץ שהוא מכפר טומאת קדשים, שנאמר "והיה על מצח אהרן, ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל"(שמות כח, לח) וגו', ואחר כך פירש בפרשת אמר אל הכהנים שעוון הקדשים שהוא מכפר הוא הטומאה, לפי שנאמר "אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים"(ויקרא כב, ג) וגו'.
וכבר בארנו בסוף עדיות כי סוף הדבר שעל פיו עושים, שאין דם הקדשים מטמא כל עיקר.
והלכה כחכמים, ורבי יהודה:
משנה זבחים, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב