משנה זבחים ח יב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת זבחים · פרק ח · משנה יב | >>
חטאת שקיבל דמה בשני כוסות, יצא אחד מהן לחוץ, הפנימי כשר.
נכנס אחד מהן לפנים, רבי יוסי הגלילי מכשיר בחיצון, וחכמים פוסלין.
אמר רבי יוסי הגלילי: מה אם במקום שהמחשבה פוסלת בחוץ, לא עשה את המשואר כיוצא; מקום שאין המחשבה פוסלת בפנים, אינו דין שלא נעשה את המשואר כנכנס?
נכנס לכפר, אף על פי שלא כיפר, פסולכח, דברי רבי אליעזר.
רבי שמעון אומר, עד שיכפר.
רבי יהודה אומר, אם הכניס שוגגכט, כשר.
כל הדמים הפסולין שניתנו על גבי המזבח, לא הרצה הציץ אלא על הטמא, שהציץ מרצה על הטמא, ואינו מרצה על היוצא.
חַטָּאת שֶׁקִּבֵּל דָּמָהּ בִּשְׁנֵי כּוֹסוֹת,
- יָצָא אֶחָד מֵהֶן לַחוּץ,
- הַפְּנִימִי כָּשֵׁר.
- נִכְנַס אֶחָד מֵהֶן לִפְנִים,
- רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַכְשִׁיר בַּחִיצוֹן,
- וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין.
- אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי:
- מָה אִם בִּמְקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת, בַּחוּץ,
- לֹא עָשָׂה אֶת הַמְּשֹׁאָר כְּיוֹצֵא;
- מָקוֹם שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת, בִּפְנִים,
- אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה אֶת הַמְּשֹׁאָר כְּנִכְנָס?
- מָה אִם בִּמְקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת, בַּחוּץ,
- נִכְנַס לְכַפֵּר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִּפֵּר,
- פָּסוּל,
- דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר,
- עַד שֶׁיְּכַפֵּר.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אִם הִכְנִיס שׁוֹגֵג, כָּשֵׁר.
- פָּסוּל,
- כָּל הַדָּמִים הַפְּסוּלִין שֶׁנִּתְּנוּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ,
- לֹא הִרְצָה הַצִּיץ,
- אֶלָּא עַל הַטָּמֵא;
- שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא,
- וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא:
- לֹא הִרְצָה הַצִּיץ,
חטאת שקיבל דמה בשני כוסות -
- יצא אחד מהן לחוץ - הפנימי כשר.
- נכנס אחד מהן לפנים -
- רבי יוסי הגלילי - מכשיר בחיצון.
- וחכמים - פוסלין.
- אמר רבי יוסי הגלילי:
- מה אם במקום שהמחשבה פוסלת בחוץ, לא עשה את המשואר - כיוצא,
- מקום שאין המחשבה פוסלת בפנים, אינו דין שלא נעשה את המשואר - כנכנס.
- נכנס לכפר -
- אף על פי שלא כיפר - פסול,
- דברי רבי אלעזר.
- רבי שמעון אומר: עד שיכפר.
- רבי יהודה אומר: אם הכניס שוגג - כשר.
- אף על פי שלא כיפר - פסול,
- כל הדמים הפסולין שניתנו על גבי המזבח -
- לא ריצה הציץ - אלא על הטמא,
- שהציץ מרצה על הטמא - ואינו מרצה על היוצא.
- לא ריצה הציץ - אלא על הטמא,
דע שאם יצא מבשר קדשי קדשים חוץ לעזרה, נפסל ואסור באכילה. וסמך זה למה שנאמר "ובשר בשדה טרפה"(שמות כב, ל), רוצה לומר שהבשר שיצא חוץ למחיצתו שהוא שדהו הרי הוא כבשר טרפה ואסור באכילה. וכן קדשים קלים שיצאו חוץ לחומה דינו אחד. ואם הובא בשר קדשי הקדשים אל ההיכל לא יפסל והוא מותר באכילה כמו שזכרנו בפרק שישי, כמו שנאמר "וכל חטאת אשר יובא מדמה"(ויקרא ו, כג) ואמרו "מדמה ולא מבשרה".
הנה נתבאר שאם יצא בשר לחוץ נפסל, ואם נכנס לפנים לא נפסל. וגם כן המחשבה, אם חשב עליו לאוכלו בחוץ פסל, ואם חשב לאכלו בפנים לא פסל, כמו שבארנו בשני מזו המסכתא.
וחכמים מביאים לראיה "אשר הובא מדמה"(ויקרא ו, כג), אפילו מקצת דמה, ולפיכך אם נכנס מקצת דמה נפסלה.
ורבי יוסי סמך על קל וחומר כמו שאתה רואה אותו.
ודמים היוצאים הם מה שחשב עליהם לזרקו בחוץ, והם נקראים דמים פסולים.
ודבר תורה על ציץ שהוא מכפר טומאת קדשים, שנאמר "והיה על מצח אהרן, ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל"(שמות כח, לח) וגו', ואחר כך פירש בפרשת אמר אל הכהנים שעוון הקדשים שהוא מכפר הוא הטומאה, לפי שנאמר "אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים"(ויקרא כב, ג) וגו'.
וכבר בארנו בסוף עדיות כי סוף הדבר שעל פיו עושים, שאין דם הקדשים מטמא כל עיקר.
והלכה כחכמים, ורבי יהודה:
יצא אחד מהן לחוץ. חוץ לעזרה:
הפנימי כשר. ונותן ממנו מתנותיו והקרבן כשר:
וחכמים פוסלין. דכתיב (ויקרא ו) אשר יובא מדמה, ואפילו מקצת דמה, פסול. מדלא כתיב את דמה:
ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת בחוץ. כלומר, ומה חוץ, שהוא מקום שהמחשבה פוסלת בו שאם חישב בשחיטה על מנת לזרוק דמה לחוץ, פסולה:
לא עשה. אצל מוציא מקצת דמה לחוץ את המשוייר בפנים כיוצא, כדאמריתו הפנימי כשר:
מקום שאין המחשבה פוסלת בפנים. כלומר, היכל, שהוא מקום שאין מחשבה פוסלת בו, שאם שחט על מנת ליתן את הנתנים בחוץ בפנים כשר, אינו דין כו'. ואין הלכה כר' יוסי הגלילי. ודוקא בדם הוא דאמרינן דאם יצא חוץ לעזרה או נכנס בפנים להזות ממנו בהיכל נפסל, אבל בשר קדשים נהי דאם יצא לחוץ נפסל ואסור באכילה, דכתיב (שמות כב) ובשר בשדה טריפה, בשר שיצא חוץ למחיצתו, דהיינו קדשי קדשים חוץ לעזרה וקדשים קלים מחוץ לעיר, נעשה כאילו הוא בשר בשדה והרי הוא טריפה ולא תאכלו. מכל מקום אם נכנס לפנים אל תוך ההיכל לא נפסל בשביל כן ומותר באכילה, דאמר קרא "אשר יובא מדמה לא תאכל", מדמה ולא מבשרה:
עד שיכפר. בהיכל:
ר' יהודה אומר כו'. והלכה כר"י:
ואין הציץ מרצה על היוצא. ואע"ג דפסולים שעלו לא ירדו, ארצויי מיהא לא ארצו, דכתיב בציץ (שם כח) ונשא אהרן את עון הקדשים, ובפרשת אמור כתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו' וטומאתו עליו, מה קדשים האמורים להלן בטומאה הכתוב מדבר, אף עון קדשים האמורים בציץ בטומאה הכתוב מדבר:
שאין המחשבה פוסלת בפניס. כדתנן ספ"ג:
אע"פ שלא כפר פסול. דיליף לכפר דהכא בחטאת חיצונה מלכפר דחוץ [דמזהיר לאדם שיעמוד חוץ]. וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקדש. (ויקרא י"ו) מה להלן בבואו לכפר משמע מתחילת ביאת המכפר הלכך כתיב לכפר ועדיין לא כפר משמע אף אשר יובא מדמה לכפר בתחלת הבאתה ע"מ לכפר משמע שנפסל. גמרא:
עד שיכפר. דלא יליף לכפר דבבהמה מלכפר דבבואו דבאדם אלא מלכפר דבבהמה ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת [אשר הובא את דמם לכפר] (שם) מה להלן בשכפר דהא שריפה בתר כפרה הוא אף כאן בשכפר. גמרא:
אם נכנס שוגג כשר. הא מזיד פסול בשכפר. כדדייקינן בגמרא מברייתא דדריש לכפר דבפר חטאת כר"ש. והרמב"ם בפ"ב מהלכות פה"מ לא כתב כן והאריך בזה הכ"מ:
שהציץ מרצה על הטמא. ועיין בפירש הר"ב מ"ד פרק בתרא דעדיות ומ"ש הר"ב דכתיב בציץ ונשא וגו' ובפרשת אמור כתיב [כו']. כן כתב הרמב"ם וגם במ"ג פ"ג דמנחות הראה מקום על פירושו בכאן. אבל הר"ב לא פירש שם כן. וכדבריו דהתם איתא בגמרא שם [דף כ"ה] וכן במכילתין פ"ב דף כ"ג. גם בפ"א דפסחים דף י"ז ופ"ק דיומא דף ז'. ועוד דלדרשא דהתם אתי שפיר הא דאיצטריך למתני ואינו מרצה על היוצא. אף על גב דאינו מרצה אלא על הטמא בלבד:
(כח) (על המשנה) פסול כו'. פליגי בילפותא דקרא. כדאיתא בגמרא:
(כט) (על המשנה) שוגג כו'. הא מזיד פסול בשכיפר, כדדייקינן בגמרא כו'. ועתוי"ט:
חטאת שקבל דמה בשני כוסות וכו': ירושלמי פ' כיצד צולין דף ל"ה ע"א. וביד פ"א דהלכות פסולי המוקדשין סימן ל"ה ובפ' שני סימן ט"ו ט"ז:
ר' יוסי הגלילי מכשיר בחיצון: לתת ממנו מתנותיו והקרבן כשר:
וחכמים פוסלין: דכתיב אשר יובא מדמה ואפילו מקצת דמה מדלא כתיב את דמה עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט ור' יוסי הגלילי סבר דהאי קרא בחטאות הפנימיות שדמם נכנס לפנים מצוה כתיב ואמר קרא שאם אירע בהן פסול ישרפו אבית הבירה בעזרה ולא חוץ לשלש מחנות כמצותן בכשרותן כדכתיב בהאי קרא בקדש באש תשרף שתהא שריפתם בקדש וליתן לא תעשה על אכילתן בין כשרין בין פסולין כדכתיב לא תאכל דבמקומן לא נאמר לאו על אכילתן וכתבו כאן אבל פסול דחצונה שנכנס דמה לפנים מהן לא הובא את דמה נפקא ליה והתם כוליהו משמע. ועיין בספר קרבן אהרן פ' צו פ"ח:
מקום שהמחשבה פוסלת בחוץ לא עשה את המשואר כיוצא מקום וכו': כך צ"ל:
נכנס לכפר אע"פ שלא כפר פסול דברי ר' אליעזר: נראה דר' אלעזר גרסינן בלי יו"ד. וכן הוא שם בירושלמי. ובגמרא בברייתא יהיב טעמא דר' אלעזר יליף לכפר דאשר יובא מדמה מלכפר דוכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר ומזהיר שפורשין מן ההיכל בשעת הקטרה מה להלן בבאו לכפר משמע מתחלת ביאת המכפר הוזהרו חבריו לפרוש הלכך לכפר ועדיין לא כיפר משמע אף כאן אשר יובא מדמה לכפר מתחלת הבאתה ע"מ לכפר משמע שנפסל הלכך אע"פ שלא כפר ור"ש יליף מהכא נאמר כאן לכפר ונאמר להלן ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר וגו' מה להלן בשכפר הכתוב מדבר דהא שריפה בתר כפרה היא אף כאן כשכפר ובהא פליגי דר' אליעזר סבר דנין חוץ מחוץ פירש דם חטאת החיצונה שהכתוב מלמדך שתעמוד בחוץ ולא יכניסוה לפנים מאדם זה שהכתוב מזהירו שיעמוד בחוץ ואין דנים חוץ מפנים פירש מפר יום הכפורים שהבאתו מצוה לפנים ור"ש סבר דנין בהמה מבהמה פירש חטאת החיצונה מחטאת פנימית ואין דנין בהמה מאדם:
ר' יהודה אומר וכו': פ' כל הפסולין (זבחים דף ל"ו):
אם נכנס שוגג כשר: בגמרא דייק הא מזיד פסול כשכפר וכר"ש או אפילו בשלא כפר וכר' אלעזר ופשיט דבשכפר וכר"ש סבירא ליה דיליף מלכפר דבפר החטאת. וע"ש בספר קרבן אהרן:
שהציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא: בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ד) כתבו תוס' ז"ל דר' יהושע ס"ל דזריקה מועלת ליוצא כר' עקיבא דריש מעילה דאמר זריקה מועלת להוצאת בשר מידי מעילה וכ"ש להרצאה דהא וכו' ע"ש:
יכין
יצא אחד מהן לחוץ: חוץ לעזרה:
נכנס אחד מהן לפנים: לההיכל:
אמר רבי יוסי הגלילי מה אם במקום שהמחשבה פוסלת בחוץ: ר"ל דהיינו בחוץ, שאם חישב בשחיטה לזרוק בחוץ, הרי נפסל הקרבן, ואפ"ה לא עשה וכו':
לא עשה את המשואר כיוצא: שכשהוציא מקצת הדם לא נפסל הדם הנשאר מלזרקו:
מקום שאין המחשבה פוסלת בפנים: ר"ל דהיינו בפנים שכשחישב בשעת שחיטה להכניס דמו לפנים, הרי לא נפסל הקרבן:
אינו דין שלא נעשה את המשואר כנכנס: ולרבנן שאני הכא דרבייא קרא, דכתיב מדמה ואפילו מקצת דמה, והלכה כחכמים. מיהו רק דם נפסל כשנכנס, אבל בשר אף שכשיצא לחוץ נפסל, אפ"ה כשנכנס לפנים כשר. ובשעת הדחק מותר אף לכתחילה להכניסו להיכל ולאכלו שם [כלעיל פ"ה סי' כ"ד]:
אף על פי שלא כפר: שלא זרקו שם:
רבי יהודה אומר אם הכניס שוגג כשר: אפי' זרקו שם [עי' רכ"מ פ"ב מפסוהמ"ק הט"ז], והלכה כר"י:
אלא על הטמא: דבקרבן יחיד אם נטמא הבשר או החלב, זורק הדם לכתחילה, ובנטמאו שניהן רק בדיעבד אם זרק הורצה, אבל בקרבן ציבור, אפילו נטמאו שניהן זורק לכתחילה. מיהו דם קדשים עצמו אינו מק"ט ואינו מכשיר:
שהציץ מרצה על הטמא: ואפילו אימורי קרבן או אברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה:
ואינו מרצה על היוצא: דכשיצא הדם או הבשר קודם זריקה וזרק אח"כ לא נתכפרו בעלים. וקיי"ל דבשר שיצא קודם זריקה, לא יזרוק, ואם זרק נתכפרו בעלים, (דציץ) [דזריק'] מרצה איוצא [רלח"מ פ"א מפסוהמ"ק הל"א] אבל דם שיצא אפי' חזר והכניסו וזרקו, לא נתכפרו בעליו, וכ"כ אין הציץ מרצה על דם ששקעה עליו חמה [פ"א מפהמ"ק הל"ה ול"ז]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת