עיקר תוי"ט על זבחים ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה זבחים ח: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) כל כו'. הא תנינא חדא זמנא בריש פרק ו' דתמורה ובפ"ה דעבודה זרה משנה ט' וצריכי כו'. גמרא ועוד תנינא קנים פרק ב' מ"ג כו'. עתוי"ט:

(ב) (על הברטנורא) לשון רש"י, ומפרש ואזיל מאי היא כגון כו'. ותיבות או או, נ"ל לפרש כמו בין בין:

(ג) (על הברטנורא) הכי נמי הוה מצי לפרושי לעיל בשור שהמית כו':

(ד) (על הברטנורא) ובפ"ו דתמורה מפרש דבעי נמי שעבדו בה הכומרים. [פירוש שעשו בה מעשה לשם ע"א. תוי"ט]:

(ה) (על הברטנורא) וכ"כ רש"י. וכתבו התוספ' משמע לפירושו שהזבח מעורב בריבוא של רובע ונרבע, והלשון משמע כן. וא"א לומר כן דדומיא דרישא קתני שהנסקל נתערב ברוב זבהים וכן מוכח בגמרא כו':

(ב)

(ו) (על הברטנורא) משמע אבל יזכיר לשם מי שהוא. והתוספ' פירשו, לשם מי שהוא היינו סתמא, דסתמא נמי כלשמו דמי:

(ז) (על הברטנורא) ולא משני בחטאת העוף כו', דהכא בזבחים מיירי. ועוד, דעופות לאו בני רעיה ופדיה נינהו. תוספ'. ועתוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) והר"מ מחייבו שימכור כל אחד בפני עצמו. והטעם שאם ימכרום ביחד אכתי הדמים מעורבים ונמצא שעדיין ניחוש שמא יחליף, שקדושת בהמת חלתה על דמיה ואין משנין מקדושה לקדושה:

(ט) (על המשנה) ויאכלו. הכא לא גרסינן וימכרו. דהא בכור ומעשר אסורים במכירה. עתוי"ט:

(י) (על הברטנורא) דשאר פסולי מוקדשים נמכרים באטליז כו' דיש הנאתן להקדש. ועתוי"ט:

(יא) (על הברטנורא) מלבד שעיר נשיא, כדכתיב שעיר עזים. זכר. ומשום הכי אצטריך לפרש דהחטאת אינה לעולם איל, ולא סגי במאי דפירש דהחטאת אינה אלא נקבה:

(ג)

.אין פירוש למשנה זו

(ד)

(יב) (על הברטנורא) דקראי הכי כתיבי, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. ודייקי רבנן, אותם אשאור ודבש קאי, כדדרשינן לעיל קרבן ראשית תקריבו מן השאור והדבש, ודרשו רבנן, אותם, מיעט רחמנא אותם, אותם הוא דאי אתה מעלה על המזבח אבל אתה מעלה לשם עצים ; אבל מידי אחריני שממנו לאישים דנפיק מסיפא דקרא קמא לא. ור"א מוקי למעוטי דאותם כו'. לענין כבש כו' ורבנן תרתי שמע מינה. עתוי"ט:

(ה)

.אין פירוש למשנה זו

(ו)

(יג) (על המשנה) במים כו'. אפילו רבנן מודו דלא אסרי לשם עצים ולשם מים אלא במידי דהקרבה, כו' אבל חולין גמורין שרי לכולי עלמא לשם עצים ולשם מים. וכן דם פסולין והתמצית. תוספ':

(יד) (על הברטנורא) והיינו כשנפל מתוך כלי קטן. שאין מוציא אלא טפה טפה:

(טו) (על המשנה) מראה כו'. לאו באדמימות מעט מתכשר אלא מראית דם גמור קאמר כו'. תוספ'. ועתוי"ט:

(טז) (על המשנה) אין דם. ושניהם מקרא אחד דרשו. ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדמו של פר מרובה משל שעיר. רבנן סברי מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה [והני דמים דמתניתין לא עולין נינהו ולהכי מבטלין אהדדי]. ור"י סבר, מכאן למין במינו שאינו בטל כו'. בגמרא:

(יז) (על הברטנורא) רש"י. ומדבריהם למדנו דר"י בקמא קמא בטיל נמי פליג. ועתוי"ט:

(ז)

(יח) (על הברטנורא) וה"ה בדם פסולים בעצמם לנבי מזבח. ורש"י והר"מ כתבו כגון בדם רובע ונרבע או שנשחט חוץ כו':

(יט) (על הברטנורא) והא דלא גזרינן בדם הבהמה ובדם החיה, משום דבההוא לא אתי למטעי לאכשורי בעיניה. תוספ':

(כ) (על הברטנורא) דאי פליג, לערבינהו וליתננהו כו'. גמרא. ועתוי"ט דלטעמא שכתב הר"ב בריש פרק קמא משום בעיניהו, פליג ר"א בתרווייהו דס"ל דלא גזרינן. ולמ"ש הר"ב כאן לא הו"ל לפרש בתחלה דברי הת"ק משום בעינייהו כו':

(ח)

(כא) (על הברטנורא) כל אשר מום בו לא תקריבו. בפרשת אמור:

(כב) (על הברטנורא) ואי אתמר בהא, בהא קאמרי רבנן, אבל בהא אימא מודו לר"א. גמרא:

(ט)

(כג) (על הברטנורא) ומסיים בכרייתא דיחזור ויתן למטה. עתוי"ט:

(י)

(כד) (על הברטנורא) דס"ל אין בילה, ולכך אי אפשר לפרש מתניתין בבלול, דדלמא מהאי יהיב ומהאי לא יהיב. וכי פליגי בכוסות וקאי גם אמתניתין ז' ומ"ט. ועתוי"ט:

(כה) (על המשנה) בל תגרע. לא ס"ד דר"א שיקשה לו ר"י מבל תוסיף, משום דרואה אני כאלו הוא מים. ור"א שהשיבו, לפי דבריו של ר"י השיבו, דלית ליה טעמא דרואה אני כו'. תוספ':

(כו) (על המשנה) בעצמו. פירוש, כשהדבר עומד בעצמו ולא כשיש בו דבר אחר. ואף על גב דבל תגרע נמי כו', טוב שלא תגרע המצוה. תוספ':

(יא)

(כז) (על המשנה) כשר. וכגון דיהיב דמי הפנימיות בחוץ לשם מים. דאי לאו הכי היאך חזר ונתן בפנים, והלא כבר נתכפר. וכהאי גוונא מיירי בסיפא בפנים ונתן בחוץ, שהכנים דמים החיצונים לשם מים. תוספ'. ועתוי"ט דכן צריך נמי לפרש לעיל במשנה ט':

(יב)

(כח) (על המשנה) פסול כו'. פליגי בילפותא דקרא. כדאיתא בגמרא:

(כט) (על המשנה) שוגג כו'. הא מזיד פסול בשכיפר, כדדייקינן בגמרא כו'. ועתוי"ט: