משנה זבחים ח ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת זבחים · פרק ח · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

קדשים בקדשים מין במינו, [זה] יקרב לשם מי שהוא [וזה יקרב לשם מי שהוא].

קדשים בקדשים מין בשאינו מינו, ירעו עד שיסתאבו, ויימכרו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה, ובדמי היפה שבהן ממין זה, ויפסיד המותר מביתו.

נתערבו בבכור ובמעשר, ירעו עד שיסתאבו, וייאכלו ט כבכור וכמעשר.

הכל יכולין להתערב, חוץ מן החטאת ומן האשם.

נוסח הרמב"ם

קדשים בקדשים מין במינו זה יקרב לשם מה שהוא וזה יקרב לשם מה שהוא קדשים בקדשים מין בשאינו מינו ירעו עד שיסתאבו ויימכרו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה ויפסיד המותר מביתו נתערבו בבכור ובמעשר ירעו עד שיסתאבו ויאכלו כבכור וכמעשר הכל יכלין להתערב חוץ מן החטאת ומן האשם.

פירוש הרמב"ם

קדשים בקדשים מין במינו זה יקרב לשם מה שהוא כו': מין במינו מקריבין את כלן ובשביל הבעלים אע"פ שאין אנו מיחדים אותן לומר זה קרבנו של זה ואין דין זה נוהג אלא בקרבנות נשים שאינם צריכין סמיכה אבל קרבן האנשים שצריך סמיכה בבעלים שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו מן הנמנע להקריב אותו לשם בעלים הואיל ולא נדע מי הן והואיל ונתערב מין בשאינו מינו כגון שנתערב לו עולה בשלמים מניח אותן עד שיפול בהן מום ואז מוכרים שניהם כל אחד בפני עצמו כאילו מכר אחד בדינר והשני בשני דינרים ואז יתחייב להביא מדמן עולה בשני דינרים ושלמים בשני דינרים לפי שאין אנו יודעים אי זה מהן היה עולה ואי זה שלמים ומפסיד דינר וזהו מה שאמר ויפסיד המותר מביתו: ומה שאמר ויאכלו כבכור וכמעשר ר"ל שלא ימכרו בשווקים ואין שוקלים אותן בליטרים כמו שאין עושין כן בבכור ובמעשר כשאירע בהן מום כמו שיתבאר בחמישי מבכורות וענין החטאת שאי אפשר להתערב עם האשם בשום פנים מבואר היטב והוא שהאשם לא יהיה אלא מזכרי הצאן כמו שבארנו בתחלת דברינו במסכת הזאת ולא תהיה חטאת ממין הצאן אלא ממין הנקבות בלבד וכשתעיין כל הקרבנות כפי חלוקיהן תמצא זה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מין במינו. חטאת בחטאת, עולה בעולה, שלמים בשלמים, אלא שהן של בעלים הרבה:

יקריב כל אחד לשם מי שהוא. ולא יזכיר שם אדם ו. והני מילי בקרבנות של נשים ז דלא בעי סמיכה, דכתיב "בני ישראל וסמך", בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות. אבל בקרבן אנשים דבעי סמיכה, לא:

מין בשאינו מינו ירעו. שאי אפשר בהקרבה, שחלוקין במתן דמים או בהקטרתן או באכילתן:

ויפסיד המותר מביתו. שאם מכר אחד מהן בשנים והאחר באחד ח, צריך להביא מכל מין בשנים, כיון שאין ידוע מאיזה מין הוא אותו שנמכר בשנים, ונמצא מפסיד אחד מביתו:

נתערבו בבכור ובמעשר. בהמה, שאין להם פדיון שתחול קדושתו על דמיהן ויצאו הן לחולין, אלא נאכלין במומן, הבכור נאכל לכהנים והמעשר לבעלים:

כולן ירעו עד שיסתאבו. שיפול בהן מום. ויאמר, כל מקום שהוא הזבח יתחלל על המעות הללו. ומותרים לאכלן, ובלבד שיאכלו בתורת בכור ומעשר, שלא ימכרם באטליז ולא ישקלם בליטרא י. ומדמי הזבח יקריב מינו של זבח:

הכל יכולים להתערב. כלומר, אם נתערבו יש ספק בתערובתן:

חוץ מן החטאת עם האשם. שהחטאת אינה לעולם איל, ואשם אינו אלא איל. ואי אשם מצורע ואשם נזיר הוא, שהן באים כבשים, מכל מקום הן זכרים, והחטאת אינה באה אלא נקבה יא. אבל חטאת ועולה מתערבים, כגון שעיר נשיא בשעיר עולת נדבה. וכל שכן חטאת ושלמים, שהכל קרב שלמים, בין זכרים בין נקבות. וכן איל של עולת נדבה באשם:

פירוש תוספות יום טוב

זה יקרב לשם מי שהוא. לשון הר"ב ולא יזכיר שם אדם. ומשמע אבל יזכיר לשם מי שהוא. והתוספות הקשו מהא דאמרינן וכתבו הר"ב בספ"ד] שהוא תנאי ב"ד שישחוט סתם ולא לימא לשמן דילמא אתא למימר שלא לשמן. ופירשו לשם מי שהוא היינו סתמא דסתמא נמי כלשמו דמי. ומ"ש הר"ב וה"מ בקרבנות של נשים כו' גמרא. וכתבו התוספות דלא משני הכא א"נ בחטאת העוף כדמשנינן במ"ג פ"ג דגיטין [כמו שהעתקתי שם] דהכא בזבחים מיירי ועוד דעופות לאו בני רעייה ופדייה נינהו. וליכא נמי למימר מין במינו כגון בכור בבכור. ומעשר במעשר דמשמע דמיירי בכל קדשים. וכתבו עוד דאף על גב דמצינו בנזיר פ"ח ששנים מביאין קרבן בתנאי וכן בפ"ה דכריתות שניהן מביאין אשם אחד וחטאת אחת התם כדי לפטור עצמן מקרבן תקנו שיביאו בלא סמיכה מ"מ קרבן אחר שהוא מחויב סמיכה ודאי לא התירו לו חכמים להביאו בלא סמיכה כדי לפטור את עצמו. ע"כ. והרמב"ם פ"ו מהלכות פה"מ כתב עוד תקנה אחרת מלבד הרעייה שיתן האחד חלקו לחבירו. ויראה לי שלמד כן מדר"ש דס"ל הכי בשנים שמביאים אשם אחד וחטאת אחת בפ"ה דכריתות. ואע"ג דהתם הלכה כר"ע ורבי יוסי דפליגי עליה. וכ"כ שם הר"ב והרמב"ם במשנה ה'. וכן פסק הרמב"ם בספ"ח מהלכות שגגות. הכא שאני דאל"ה תומם:

וימכרו ויביא בדמי היפה כו'. לשון הר"ב שאם מכר אחד מהם בשנים כו'. והרמב"ם בפירושו ובחיבורו [פ"ו מהפה"מ] מחייבו שימכור כל אחד בפני עצמו. [*והטעם דאם ימכרום ביחד אכתי הדמים מעורבים. ונמצא שעדיין נחוש שמא יחליף שקדושת בהמה חלתה על דמיה ואין משנים מקדושה לקדושה ומפני כך פירש"י שאח"כ מביא מעות מביתו כו' כמו שהעתקתי לשונו בפ"ט דפסחים משנה ח']:

נתערבו בבכור. עיין במ"ח פ"ט דפסחים ומ"ש הר"ב שאין להם פדיון כו' כדתנן ספ"ג דתמורה:

ירעו עד שיסתאבו ויאכלו כו'. הכא ל"ג וימכרו דהא בכור ומעשר אסורים במכירה. ורש"י כתב מדהכא א"א לגרסו הלכך בכולי מתניתין נמי ל"ג וימכרו ובתחלת חלולין יאמר כל מקום שהיא עולה תהא מחוללת כו':

ויאכלו כבכור וכמעשר. פירש הר"ב שלא ימכרם באטליס כו'. דשאר פסולי מוקדשים נמכרים באטליז כו' דיש הנאתן להקדש כדתנן רפ"ה דבכורות. וכתב רש"י וא"ת השתא איכא בהאי זבח המעורב פסידא דהקדש דכיון דאין נשקל בליטרא לא טפי ופריק ליה [אין] הכי נמי דמשום פסידא דידיה לא מזלזלינן בבכור ומעשר. נהי דאי לא הוה מיערב דליכא זילותא אלא בדידיה. מזלזלינן ביה משום דרווחא נמי דידיה הוא אבל באחריני משום איהו. לא מזלזלינן. ע"כ:

חוץ מן החטאת ומן האשם. [*ובספר אחר גרס והאשם] פירש הר"ב שהחטאת אינה לעולם איל וכו' והחטאת אינה באה אלא נקבה מלבד שעיר נשיא שהוא זכר כדכתיב שעיר עזים זכר. וכמו שכתב הר"ב בסמוך. ומשום הכי נמי איצטריך לפרש דהחטאת אינה לעולם איל. ולא סגי ליה במאי דפירש דהחטאת אינה אלא נקבה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ו) (על הברטנורא) משמע אבל יזכיר לשם מי שהוא. והתוספ' פירשו, לשם מי שהוא היינו סתמא, דסתמא נמי כלשמו דמי:

(ז) (על הברטנורא) ולא משני בחטאת העוף כו', דהכא בזבחים מיירי. ועוד, דעופות לאו בני רעיה ופדיה נינהו. תוספ'. ועתוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) והר"מ מחייבו שימכור כל אחד בפני עצמו. והטעם שאם ימכרום ביחד אכתי הדמים מעורבים ונמצא שעדיין ניחוש שמא יחליף, שקדושת בהמת חלתה על דמיה ואין משנין מקדושה לקדושה:

(ט) (על המשנה) ויאכלו. הכא לא גרסינן וימכרו. דהא בכור ומעשר אסורים במכירה. עתוי"ט:

(י) (על הברטנורא) דשאר פסולי מוקדשים נמכרים באטליז כו' דיש הנאתן להקדש. ועתוי"ט:

(יא) (על הברטנורא) מלבד שעיר נשיא, כדכתיב שעיר עזים. זכר. ומשום הכי אצטריך לפרש דהחטאת אינה לעולם איל, ולא סגי במאי דפירש דהחטאת אינה אלא נקבה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

קדשים בקדשים מין במינו וכו':    עד סוף סימן ה' פ' ששי דהלכות פסולי המוקדשין סימן ד' ה' ו' ז' י"ד ט"ו ט"ז כ' כ"א כ"ב. ואיתה בתוס' פ' כל הגט (גיטין דף כ"ט) ובפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף ס"ב) :

בפירש ר"ע ז"ל מין במינו חטאת בחטאת עולה בעולה וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פירש זה אינו נראה דא"כ לא הל"ל לשם מה שהוא על כן נראה דרוצה לומר כגון תודה ואיל נזיר שיש להם דין אחד או זבחי שלמי צבור ואשמות ודו"ק ע"כ:

לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא:    כצ"ל ופירשו תוס' ז"ל לשם מי שהוא היינו סתמא דסתמא נמי כלשמו דמי ע"כ. משמע דאפילו מלות לשם מי שהוא לא יאמר ולפי מה שכתבתי בסמוך בשם הר"ר יהוסף ז"ל משמע דלא גריס מי אלא מה:

מין בשאינו מינו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן:    כתב רש"י ז"ל ונ"ל דלא גרסינן וימכרו אלא ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה וכו' ובתחלת חלולן יאמר כל מקום שהיא עולה תהא מחוללת על אלו וכל מקום שהן שלמים יהיו מחוללין כל אלו ויביא מאלו עולה ומאלו שלמים ותדע דלא גרסינן ליה דהא נתערבו בבכור ובמעשר דקתני נמי וימכרו אי אפשר דהא תנן במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום וילפינן לה בבכורות דהאי לא יגאל לא ימכר הוא אלא ה"ג ירעו עד שיסתאבו ויאכל כבכור וכמעשר ע"כ:

חוץ מן החטאת עם האשם:    גרסינן. בגמרא פריך מ"ש חטאת ואשם דהאי זכר והאי נקבה חטאת ועולה נמי ופרקינן איכא שעיר דהוא חטאת והוא זכר ומיערב בעולה ומקשינן חטאת ואשם נמי מ"ט לא מיערבי דהא איכא שעיר נשיא ופרקינן משום דהאי שער והאי צמר. ומקשינן פסח ואשם נמי לא מיערבי דפסח הוא בן שנה דכתיב שה תמים זכר בן שנה ואיל הוא בן שתי שנים והיכי קאמר במתניתין דיכולין להתערב דהא לא מפיק אלא חטאת ואשם ופרקינן איכא אשם נזיר ואשם מצורע דכתיב בהו כבש וסתם כבש בן שנה הוא ואיבעית אימא איכא בן שנה דמיחזי כבן שתי שנים ואיכא בן שתים דמיחזי כבן שנה:


פירושים נוספים