קטגוריה:שמות כז כ
ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד.
וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.
וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה ׀ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד׃
וְ/אַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה׀ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְ/יִקְח֨וּ אֵלֶ֜י/ךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַ/מָּא֑וֹר לְ/הַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים (מקור):
וְאַתָּ֞ה
תְּצַוֶּ֣ה ׀
אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל
וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ
שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ
כָּתִ֖ית
לַמָּא֑וֹר
לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר
תָּמִֽיד
וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית מופק בכתישה במכתשת, לַמָּאוֹר, לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.
פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְאַתְּ תְּפַקֵּיד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסְּבוּן לָךְ מְשַׁח זֵיתָא דָּכְיָא כָּתִישָׁא לְאַנְהָרָא לְאַדְלָקָא בּוֹצִינַיָּא תְּדִירָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְאַנְתְּ תְּפַקֵיד יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל וְיִסְבוּן לָךְ מִישְׁחָא דְזֵיתָא דַכְיָא כְּתִישָׁא לְאַנְהוֹרֵי לְאַדְלָקָא בּוֹצִינַיָא תְּדִירָא: |
רש"י
"כתית" - הזתים היה כותש במכתשת ואינו טוחנן בריחים כדי שלא יהא בו שמרים ואחר שהוציא טפה ראשונה מכניסן לריחים וטוחנן והשמן השני פסול למנורה וכשר למנחות שנאמר כתית למאור ולא כתית למנחות
"להעלות נר תמיד" - מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה (שבת כא)
"תמיד" - כל לילה ולילה קרוי תמיד כמו שאתה אומר (במדבר כח) עולת תמיד ואינה אלא מיום ליום וכן במנחת חביתין נאמר (ויקרא ו) תמיד ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב אבל תמיד האמור בלחם הפנים משבת לשבת הוא
[ח] מגרגרו בראש הזית. פירוש, שילקוט גרגריו בראש הזית מקום שהם ראוים להתבשל, שהחמה זורחת שם תמיד בגבהו (רש"י מנחות פו ע"ב):
[ט] ואינו טוחנו בריחיים כו'. ואם תאמר, והרי כבר כתיב "שמן זית זך" שלא יהיו בו שמרים, ואם טחנו יש בו שמרים, ויש לומר דהא אתא קרא שיהיה מגרגרו בראש הזית, אבל "כתית" מלתא בפני עצמו, דהווה אמינא דלא קפיד רק אזית שיהיה זך, שאם אין הזית זך - אין השמן זך, אבל אם הוא טוחן, אף על גב שמעורב בו מכח הטחינה קצת שמרים, אין זה כל כך נחשב, שהרי אין כולו שמרים, ואילו לא היה הזית בעצמו זך אז כל השמן אינו זך, לכך צריך "כתית" 'ולא טחון'. ואי כתב "כתית", הווה אמינא דוקא שלא יהיה נטחן קפיד, דאם נטחן הוא עב מאוד, ויש בו עכירות הרבה, אבל אם אין מגרגרו בראש הזית אין בו עכירות כל כך:
[י] שנאמר כתית למאור ולא כתית למנחות. והא דכתיב (ר' להלן כט, מ) "ועשרון סולת כתית רבע ההין", דמשמע דבעינן כתית, שלא תאמר ד"כתית למאור" רוצה לומר כתית למאור, ואילו למנחות פסול כתית, תלמוד לומר "ועשרון סולת כתית רבע ההין", להכשיר כתית למנחות. ואין להקשות לא לכתוב (כאן) "למאור" כלל, והשתא לא היה צריך לכתוב "ועשרון סולת כתית", דהשתא אמרינן "כתית" למנורה דוקא, אבל גבי מנחות לא צריך כתית, דהא לא כתיב "כתית" רק גבי מנורה, וממילא למנחות כל השמנים כשרים, ואין זה קשיא, דהווה אמרינא דהא דכתיב "כתית" גבי מנורה, משום דהשמן הנטחן, שיש שמרים בתוכו, לא מקרי 'שמן', וממילא פסול אף למנחות, דהא אינו הכל שמן, לכך הוצרך לכתוב "כתית למאור" ולא למנחות. וכדי שלא תטעה לומר אפכא, "כתית למאור" אבל למנחות פסול כתית, משום שבעינן מתוק, ושמן שנטחן יש בו מתיקות טפי, לכך הוצרך למכתב "ועשרון סולת כתית רבע ההין":
ואם תאמר, לא לכתוב "למאור", ואנא ידעינן דלא בענין כתית למנחות, דאי בענין כתית למנחות, לא לכתוב "כתית" גבי מנורה, ותיתי בקל וחומר מן המנחות דבעינן "כתית", אלא מדגלי "כתית" גבי מנורה, שמע מינה כתית גבי מנחות לאו חיובא הוא, אלא שכשר שמן כתית למנחות, ולפיכך צריך קרא גבי מנורה למצוה, ויש לתרץ דהווה אמינא דגבי מנחות נמי מצוה הוא, ואפילו הכי צריך למכתב ["כתית"] גבי מנורה, דהווה אמינא מנחות דלא בעי "זך" - פסול טחון, אבל גבי מנורה דבעי שמן זך, דמגרגרו בראש הזית ומעצמו השמן זך, ואפילו טחון נמי כשר, קא משמע לו דבעי "שמן זית זך":
ואם תאמר, השתא נמי נימא דלעולם בעי כתית גבי מנחות, והא דמעטי כתית - היכי דהוי דומיא דהכא, שהוא שמן זית זך, אז לא בעי כתית, ויש לומר דאם כן הוי למכתב 'שמן זית זך וכתית', ומדכתיב "שמן זית זך כתית" שמע מינה מילי מילי קאמר; "שמן זית זך יהיה" "כתית יהיה", וממילא גבי מנחות אין צריך שיהיה כתית. ועוד, דאם כן לא לכתוב "למאור", [ד]היכי תיסק אדעתן לומר דבעינן שמן, דכיון דגלי גבי מנורה, שמע מינה דלא בענין כתית וזך גבי מנחות, אלא קרא אתא למעוט כל כתית, אפילו אם אין מגרגרו בראש הזית, אפילו הכי גבי מנחות לא בעי כתית כלל:
[יא] עד שתהא שלהבת עולה מאליה. דאם לא כן 'להדליק נר תמיד' מבעי ליה, אלא ללמוד שיהא צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה, ולא ידליק הפתילה ויניחנה והיא מדלקת עצמה והולכת, וזה היא כאילו מעצמה היא נדלקת, אלא צריך להדליקה עד שתהא השלהבת עולה מאליה. ויהיה לפי זה "להעלות נר תמיד" שיהיה מדליקה עד שתהיה עולה:
[יב] וכן במנחות חביתין כתיב תמיד ואינו אלא מחצית וגומר. אין רוצה לומר כי "תמיד" האמור במנחות חביתין (ויקרא ו', י"ג) קאי על שיהיה תמיד חציה בבוקר וחציה בערב, לאפוקי אם אינו רוצה לחלקה בשוה, דזה לא יתכן, ד"תמיד" קאי על המנחה ולא על "מחציתה בבוקר ומחציתה בערב", דכן מוכח האתנחתא דתחת "תמיד", דלא קאי על "מחציתה" דאחר כך. ועוד, דאי קאי על "מחציתה בבוקר ומחציתה בערב" דאחר כך, אם כן אין ראיה מן מנחת חביתים, דהתם תמיד קאי על "מחציתה בערב ומחציתה בבוקר", וזה בודאי נקרא "תמיד" גמור, שהרי לא היה הקרבת המנחה בענין אחר כשהיו מקריבין אותה, רק חציה בבוקר וחציה בערב, אבל לא שהיה הקרבה תמיד. אבל כאן דכתיב סתם "להעלות נר תמיד" קשיא, דהא לא היה נר תמיד. אלא כך פירושו; וכן במנחות חביתין אין "תמיד" הנאמר בה שהיה תמיד מקריב אותה, רק היו מקריבים אותה מחציתה בוקר ומחציתה בערב. ומה שלא אמר כי "תמיד" הנאמר בה הוא מיום ליום כמו "עולת תמיד" (במדבר כ"ח, ו'), שגם עולת תמיד היה אחד בבוקר ואחד בערב (שם שם ד), ד"עולת תמיד" קאי על תמיד של שחר או של בין הערבים, וכל אחד נקרא "עולת תמיד", ולא היה אלא פעם אחת ביום, אבל אצל מנחת חביתין נאמר "תמיד" על המחצית של בוקר ועל של בין הערבים ביחד, ולפיכך זה הוי תמיד יותר:
[יג] אבל תמיד האמור בלחם הפנים וכו'. רוצה לומר זה שכתוב (ר' לעיל כה, ל) "ונתת על השלחן לחם לפני תמיד" הוא משבת אל שבת, וכיון דהיה מונח לילה ויום כל השבת נקרא זה "תמיד" שפיר, ואין צריך לדחוק כלל כמו שאנו דוחקים גבי מנורה שכל לילה ולילה קרוי "תמיד", דהתם כיון דלא היה לילה ויום אין זה תמיד גמור, והוצרכנו לומר דכל לילה ולילה קרוי גם כן "תמיד", אבל לחם הפנים שהיה לילה ויום משבת אל שבת, זה תמיד יותר. ומה שהכריח את רש"י לומר 'אבל "תמיד" האמור בלחם הפנים הוא משבת אל שבת', דהך תמיד עדיף בשביל שהוא משבת אל שבת ונחשב תמיד גמור, היינו מהך סוגיא דשלהי חגיגה (דף כו:) כמו שיתבאר בסמוך, ובשביל זה פירש 'אבל "תמיד" האמור בלחם הפנים כו. וליכא למימר ד"תמיד" האמור בלחם הפנים קאי על הנתינה, שהיה כל שבת ושבת (ויקרא כ"ד, ח'), והכי פירושו שבכל שבת ושבת יתן תמיד הלחם, שהרי כתיב בפרשת תרומה (לעיל כה, ל) "ונתת על השלחן לחם לפני תמיד", ולא כתיב שם שיתן אותו בשבת, שאילו כתיב 'ונתת על השלחן לחם לפני ביום השבת תמיד' היה פירושו כך, אבל מדלא הזכיר שבת, לא קאי "תמיד" על הנתינה ביום השבת, ואין פירושו רק שיהיה מונח לפני ה' תמיד:
והרמב"ן הקשה על רש"י, שמדרש רז"ל (סיפרי במדבר ח, ב) אינו אומר כן, אלא נקרא "תמיד" הנר המערבי, שהוא היה דולק כל היום וממנו היו מדליקין הנרות (שבת דף כב:), וזה נקראת "תמיד", כך הקשה הרמב"ן. ויש לתרץ דרז"ל דרשו מייתורא ד"תמיד", דלא הוי למכתב (כאן) רק 'להעלות נר', ובודאי בכל לילה ולילה היה מדליקן, דכתיב (ר' פסוק כא) "מערב עד בוקר יערוך אותו", לכך דרשו זה על נר המערבי שהיה דולק תמיד, אבל פשוטו של מקרא לא הוזכר נר מערבי בקרא לומר דעליו בלבד קאי לשון "תמיד", ולכך פירש (רש"י) מלת "תמיד" כל לילה ולילה קרוי תמיד:
והא דאמר בשלהי חגיגה (דף כו:) דאין מזהירין עמי הארץ ברגל שלא יגעו במנורה, רק בשלחן מזהירין אותם שלא יגעו, שלא יטמאו את השלחן, ומפרש טעמא בגמרא (שם) משום דבשלחן כתיב (לעיל כה, ל) "תמיד", אם יטמאו את השלחן, לא יהיה זה תמיד, אבל במנורה לא כתיב ["תמיד"], ואף על גב דהיו מטמאין אותה, לא היה כל כך קפידא. ואף על גב דלפי מדרש זה דקאי ["תמיד"] על נר מערבי, נאמר גם כן "תמיד" במנורה, אומר אני דחילוק גדול יש, דבשלחן כתיב תמיד, דאצל עשיית השלחן נאמר (שם) "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד", וכאילו כתיב דזה השלחן יהיה תמיד כדי שיהיה עליו לחם תמיד, דהא הכתוב מפרש עשיית השלחן, ואמר עליו שעשייתו הוא כדי ליתן עליו לחם תמיד, ולפיכך קאמר שהיו מזהירין עמי הארץ כדי שלא יטמאו את השלחן שנאמר בו "תמיד". אבל המנורה, אף על גב דכתיב ביה "תמיד", לא קאי זה על המנורה, רק על הדלקת המנורה, והיא מלתא בפני עצמו. ואף על גב דכתיב "תמיד" בהדלקה, כיון שאין במנורה עצמה "תמיד", לא היו מזהירין על המנורה. ואף על גב דאם היו מטמאין המנורה לא היה כאן הדלקת הנר שהוא "תמיד", אין זה קפידא כל כך, ולא היו מקפידין רק שלא יהיה חסר השלחן, שנאמר "תמיד" אצל השלחן, כדכתיב "ונתת על השלחן לחם הפנים וגומר":
ועוד דלא קשה מידי, דמה ענין מנורה לשלחן, דגבי שלחן כיון דכתיב "ונתת על השלחן לחם פנים לפני", למה הוצרך למכתב "תמיד", אלא בא להזהיר על תמידתו, שיהיה תמיד. אבל גבי מנורה, לא היה ["תמיד"] אזהרה שלו על תמידתו, רק בא לאפוקי מהא דכתיב "מערב עד בוקר", דלכך הוצרך למכתב אצל נר מערבי שיהיה תמיד, ולא בלילה דווקא כשאר נרות. וזה גם כן נכון. והתוספות הקשו בשלהי חגיגה (דף כו:) קושיא זאת, ותרצו בפנים אחרים, עיין שם מי שירצה לעמוד על התירוץ:
ורש"י פירש שם (ד"ה מנורה) 'מנורה לא נאמר בה תמיד', מפני ש"תמיד" שנאמר במנורה לא תמיד יומם ולילה קאמר, אלא תמיד מלילה ללילה וכו'. וזהו שהכריח אותו כאן לומר דגבי לחם הפנים דכתיב ביה "תמיד" הוא משבת לשבת, כלומר שנקרא זה "תמיד" כדלעיל. ולפי המדרש אשר אמרנו שדרש אותו על נר מערבי, לא יתכן לומר כך. אבל לפי הנראה לא היה צריך לאותו הפירוש כלל, אלא אף אם "תמיד" הנאמר במנורה קאי על נר המערבי, כמו שפירשו בספרי וכדברי רמב"ן, לא קשה מידי, כמו שאמרנו למעלה:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
כָּתִית – הַזֵּיתִים הָיָה כּוֹתֵשׁ בְּמַכְתֶּשֶׁת, וְאֵינוֹ טוֹחֲנָן בְּרֵחַיִם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בּוֹ שְׁמָרִים. וְאַחַר שֶׁהוֹצִיא טִפָּה רִאשׁוֹנָה, מַכְנִיסָן לְרֵחַיִם וְטוֹחֲנָן. וְהַשֶּׁמֶן הַשֵּׁנִי פָּסוּל לַמְּנוֹרָה וְכָשֵׁר לִמְנָחוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּתִית לַמָּאוֹר, וְלֹא כָּתִית לִמְנָחוֹת.
לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד – מַדְלִיק עַד שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ (שבת כ' ע"א).
תָּמִיד – כָּל לַיְלָה וְלַיְלָה קָרוּי תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר: "עוֹלַת תָּמִיד" (שמות כט,מב), וְאֵינָהּ אֶלָּא מִיּוֹם לְיוֹם. וְכֵן בְּמִנְחַת חֲבִתִּין נֶאֱמַר "תָּמִיד" (ויקרא ו,יג), וְאֵינָהּ אֶלָּא "מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב" (שם). אֲבָל "תָּמִיד" הָאָמוּר בְּלֶחֶם הַפָּנִים (שמות כה,ל), מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת הוּא.
רשב"ם
זך: בלא שמרים, הזתים כותשים במכתשת כי מן הטחונים בריחים אינו זך כל כך:
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
שלמה המלך ע"ה יזהיר על האדם בכתוב הזה (משלי כז) לרחם על הגר שגלה ממקומו ומארץ מולדתו, ומפני שהתורה הזהירה עליו בכמה מקומות שלא להונות אותו לא בדברים ולא בממון שנאמר (שמות כב כ) וגר לא תונה, וכתיב (שם כג) וגר לא תלחץ, וכתיב (שם) ואתם ידעתם את נפש הגר לכך בא שלמה והוסיף וחדש כאן כי האיש הגולה והנודד ממקומו יתחייב האדם עליו בשתים, הא' שיספיק לו מזונותיו, השני שיסביר לו פנים, והנה הוא נקשר עם הכתוב שלמעלה שאמר כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו, המשיל את האדם שיצא מן המקום אשר נולד שם כעוף היוצא מקנו ששם תחלת הויתו וסבת תולדתו וסמך לו מיד שמן וקטרת, וכנה המזונות כלם וכל מה שמתבשל על האש בשמן וקטורת שהוא העשן העולה מן המזון המתבשל, והודיענו בזה כי חייב האדם לשמח לב האיש הנודד ממקומו בספוק מזונות שהוא שמן וקטורת כי שמן וקטורת ישמח לב, ויתחייב עוד בהסברת פנים, וזהו ומתק רעהו שימתיק לו דבריו והסברת פניו כי מלבד שיצטרך שמן וקטורת עוד יצטרך מתק רעהו במתק שפתים ורכות הדברים. ואמר מעצת נפש כלומר שיהיה אותו מתק והסברת פנים מעצת נפש השכלית דרך אהבה וחבה ולא דרך חנופה כי ייטב לו מתק שפתים יותר ממה שהוא נותן לו, וכן אמרו רז"ל בכתובות טוב המלבין שנים לחברו יותר ממשקהו חלב שנאמר (בראשית מט) ולבן שנים מחלב, אל תקרי לבן שנים אלא לבון שנים. וכן הזכיר הנביא (ישעיה נח) הלא פרוס לרעב לחמך והוא שמן וקטרת, והזכיר עוד (שם) ותפק לרעב נפשך והוא מתק רעהו.
ובמדרש שמן וקטורת ישמח לב שמן המנורה שהיה מתקרב בזמן הקטורת שנאמר (שמות ל) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, משמח לבו של הקב"ה, בארו ז"ל כי כשם שהזכיר הכתוב שמחה בהקב"ה אחר מעשה בראשית והוא שאמר דוד (תהלים קד) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, כך מצינו שמחה בהקב"ה אחר מעשה המשכן שצוה בהדלקת המנורה ובהקטרת הקטורת ושרתה בו שכינה, ועל זה אמר שלמה שמן וקטורת ישמח לב, וכבר ידוע כי מעשה המשכן שקול כמעשה בראשית, וכשם שמצינו אחר מעשה בראשית שנברא באחרונה מי שהיה מכיר את ה' ועובד ומיחד והוא האדם, כן מצינו אחר מעשה המשכן שהוצרך לצוות שיהיה במשכן עובד ומיחד והוא הכהן הגדול, ולפי ששרתה שכינה במשכן ע"י הקטרת על זה אמר שמן וקטורת ישמח לב.
וכבר ידעת מה שנקרא קטורת על שם שריח הקטורת מתקשר במדות ושמחת המדות מתרבה על המקטיר ועל ידו הברכה נמשכת ונשפעת אל התחתונים, והנה השמן הזה שהיה מתקרב בזמן הקטרת הקטורת היה שמן זית לפי שהזית הביא אורה לעולם שנאמר (בראשית ח) והנה עלה זית טרף וגו', וע"כ צותה התורה במצות הדלקת המנורה בשמן זית, זהו שכתוב.
ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. ויקחו אליך לשעה כי מפני שאמר בסוף הפרשה חקת עולם הייתי אומר כי מצוה זו לדורות ולא לשעה ע"כ הוצרך לומר אליך לשעה לומר לך שהמצוה לשעה ולדורות. והזכיר שמן זית למעט שאר שמן, שמן שומשמין, שמן אגוזים וכיוצא בהם. ואמר זית זך כלומר השמן הראשון פרט לשני ולשלישי. כתית שמן היוצא על ידי כתישה למעט שמן היוצא מאליו. למאור כתית למאור ולא למנחות, הראשון למנורה והשני למנחות. ומנהג העולם מי שיש לו שמן רע דולקו בנר, ומי שיש לו שמן טוב נותנו לתבשיל ואוכלו אבל כאן בהפך הראשון שהוא הזך למאור והשני למנחות.
ובמדרש כתית זה מקדש ראשון שעמד ת"י שנה מקדש שני ת"כ שנה, והמדרש הזה ירמוז לשני מקדשים והיה ראוי לרמוז גם השלישי העתיד.
אבל יתכן לומר כי המדרש הזה אפשר שירמוז על המקדשים שהיה זמנם קצוב, ולפי ששניהם עתידים ליחרב ולהיותם מרמס לכך נאמר הרמז בשניהם בלשון כתית שהוא לשון כתישה ומרמס אבל הבית השלישי העתיד אע"פ שלא בא בחשבון לפי שאין זמנו קצוב הנה נרמז במלת למאור והוא כלשון (ישעיה ס) קומי אורי כי בא אורך, והוא הבטחה בבית השלישי בחזרת השכינה והוא שאמר דוד ע"ה (תהלים כז) ה' אורי וישעי, ואמר עוד (שם קיח) אל ה' ויאר לנו, ולפי שאין זמן לעמידת בנינו אבל הוא עומד לעד לעולם לכך אמר להעלות נר תמיד כלומר כי מעלתו תמידית ושוב אינה פוסקת.
להעלות נר. שם הכלל כמו נרות, וכן (בראשית לב) ויהי לי שור וחמור, וכן (שופטים כא) כי נשמדה מבנימן אשה, וכן (יחזקאל א) ודמות על ראשי החיה, והיו ארבע חיות.
תמיד שלא תשאר המנורה בלא נר, או יאמר נר שהוא תמידי, וירמוז לנר מערבי שהוא עקר כל הנרות שכל הנרות פונות כנגדו והוא היה פונה כלפי שכינה שהיא המדה העשירית וזהו לשון תמיד, והבן זה.
ובמדרש להעלות נר תמיד, זהו שאמר הכתוב (איוב יד) תקרא ואנכי אענך למעשה ידיך תכסוף אתה סובל את כל העולם כולו שנאמר (ישעיה מו) אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט, ואתה מצוה לבני קהת להיות נושאים ארון כבודך על הכתף שנאמר (במדבר ז) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, אתה זן את כל העולם ואתה מצוה (במדבר כח) את קרבני לחמי אתה מאיר לכל העולם ואתה מצוה להעלות נר תמיד הוי אומר (איוב יד) למעשה ידיך תכסוף, ואמר הקב"ה לא שאני צריך לאור בשר ודם שבאורי אני מאיר לכל העולם אלא כדי להעלות אתכם ולזכות אתכם. ועוד שם אמר רבי מאיר אמר הקב"ה חביבין עלי נרות שאהרן מדליק מן המאורות שקבעתי בשמים, למה שבשעה שהקריבו הנשיאים חנוכת המזבח ולא הקריב שבט לוי היה נפשו של אהרן עגומה א"ל הקב"ה כל השבטים הקריבו חנוכה אחת ואתה לבדך תעשה חנוכה לעצמך הוא שכתוב (תהלים י) תאות ענוים שמעת ה', וזהו שכתוב מחוץ לפרוכת וגו' יערוך אותו אהרן ובניו ע"כ, ויהיה רמז לחנוכה של נרות חשמונאי ואם כן כשאמר יערוך אותו אהרן ובניו ירמוז לשעה ולדורות.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' מדוע צוה ית' כאן על עריכת הנרות שזה לא היה ראוי לצוותו כי אם אחרי עשיית המשכן והנחת המנורה וכל הכלים במקומתם ועדיין לא ניתנה הכהונה לאהרן ולבניו. ואיך יצוה אותם על אופן השירות והעבודה שיעשו בהדלקת הנרות שהם מכלל עבודתם:
השאלה הב' מה טעם אמר ואתה תצוה היה לו לומר צו את אהרן או צו את בני ישראל כמו שנאמר בפרשת אמור אל הכהנים על זאת המצוה עצמה. ומה שתקן בזה הרמב"ן שאמר ואתה תצוה להקפיד שלא יצוה אותם על ידי שליח היה לו לומר ואתה צוה כמ"ש ואתה הקרב לא ואתה תצוה:
השאלה הג' שהרי פרשה זו עצמה נשנית בסדר אמור אל הכהנים בלי שום שינוי רק שכאן אמר ואתה תצוה מבלי דבור ושם נאמר וידבר ה' אל משה לאמר צו אל בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וגו' ושם היה מקומו הראוי וזמנו ההגון ולמה נאמרה אם כן במקום הזה ללא צורך:
השאלה הד' באמרו אחר זה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו'. כי הנה הפסוק הזה היה ראוי להיות התחלת הפרשה שיצוה ראשונה להבדיל את אהרן ואת בניו מתוך בני ישראל לכהן ואחרי היותם מיוחדים לכהונה יצוה אותם בהדלקת הנרות. ורש"י כתב ואתה הקרב אליך לאחר שתגמר מלאכת המשכן הרגיש הרב בספק הזה אבל לא נתן טעם למה נאמר הצווי הזה שלא במקומו:
השאלה הה' באמרו ואתה תדבר אל כל חכמי לב וגומר והם יקחו את הזהב ואת התכלת וגו' כי מה צורך היה להקדים זה לצווי בגדי הכהנים. והנה לא זכר כזה בארון ובכרובים ולא בשולחן ובמנורה וידוע שהאומנים יעשו אותם ויקחו הדברים הצריכים לעשותם. ובסדר כי תשא צוה על האומנים ומה צורך לזכרו פה:
השאלה הו' למה בזכרון הבגדים אמר חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ ומצנפת ואבנט ולא זכר כאן הציץ שהיה על מצח אהרן ולא המכנסים אלא מה שמצאנו אחרי כן שאמר בבגדי בני אהרן ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה וגו' ולמה אם כן לא נזכרו כאן בצוויי הבגדים ולא נזכר המצנפת ואבנט בעשייתם:
השאלה הז' באמרו ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים כי הנה מלאכת הזהב והמשבצות לא היו אורים ותומים והאבנים לא היו גם כן אורים ותומים כי כל זה היה ממלאכת האומנים. אמנם האורים והתומים לא מצאנו בהם לא צווי עשייה רוצה לומר שיאמר ועשית האורים ותומים ולא עשייה ממש שיאמר ויעשו או ויעש אורים ותומים ויחס נתינתם למשה באמרו ונתת אל החשן את האורים ואת התומים וכן במעשה ויתן אל החשן את האורים ואת התומים ומה היו אם כן ולמה נזכרו בה"א הידיעה את האורים ואת התומים והם לא נזכרו בשום מקום קודם לזה. וחכמינו ז"ל אמרו אורים שמאירים דבריהם תומים שמתמימים דבריהם אבל לא פירשו לנו מה הדבר:
השאלה הח' אם היתה מדרגת האורים והתומים למטה מכל מדרגות הנבואה והיא ממדרגת רוח הקדש שנמצא בה מעלות על השגת הנבואה כי הנה יעודי הנבואה מצות הם חוזרים כפי הכנת המקבלים ויעודי האורים אינם חוזרים כמו שקבלו חכמינו זכרונם לברכה עוד שהנביא לא נבא בכל עת שירצה והכהן ישיג באורים והתומים בכל עת שירצה. ואם נאמר שהיתה השגת האורים והתומים גדולה ממדרגת הנבואה יקשה אם כן איך יזכו אליה כל הכהנים הגדולים כקטון כגדול מהם ובפירוש הפרשה בענין החשן יתבאר עוד הספק הזה:
השאלה הט' מה היה הטעם בקרבנות שצוה יתברך שיעשו אהרן ובניו כל ימי המלואים פר אחד ושני אלים ולחם מצות וגו'. ולמה היה הפר עולה ונשרף מחוץ למחנה והאיל האחד היה גם כן עולה אבל נשרף כלו על גבי המזבח והאיל הב' לא היה עולה כי הוא היה איל המלואים נאכל ממנו לכהן העובד שהיה משה ולאהרן ולבניו:
השאלה הי' למה שני האילים שיקריבו אהרן ובניו לא יהיו שוים בענינם כי האחד צוה שיהיה עולה כלה כליל והב' נאכל לכהנים כמו שזכרתי. הא' היה זורק מדמו על המזבח סביב. אמנם בשני צוה שיתן מן דמו על תנוך אוזן אהרן ובניו ועל בוהן ידם ועל בוהן רגלם ולא עשה כזה מדם האיל הא'. גם מדם האיל הב' ומשמן המשח' צוה שיזה על בגדי אהרן ובניו לקדשם ולא צוה כזה בראשון. האיל הב' קראם הכתוב איל המלואים ולא קרא כן האיל הא' וראוי לדעת על מה היו החלופים האלה ומה סבתם:
השאלה הי"א למה נזכר בכתוב שתי פעמים המשחה באהרן כי הנה ראשונה אמר ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו ומשחת אותו. ואח"כ בזכרון קרבן האיל הב' אמר ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה והזית על אהרן ועל בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו אתו וקדש וגו' הרי כאן שתי משיחות:
השאלה הי"ב למה מכל הקרבנות שהיו עתידין ישראל להקריב על המזבח לא צוה יתברך במקום הזה כי אם התמידין בפרשת וזה אשר תעשה על המזבח ולא זכר שם אחד מכל שאר הקרבנות שצוה אח"כ בסדר ויקרא בצו את אהרן וגם לא קרבנות המועדים שבפרשת אמור אל הכהנים ולא המוספין שבפרשת פנחס והיו ראוי לזכור כל דבר במקומו ולא יזכור כאן מצות התמידין שנכתבם אחר כך במקומה. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
ואתה תצוה את בני ישראל וגו' עד ואתה הקרב אליך. יראה מסגנון הפסוקים שלא בא הכתוב כאן לצוות על שמן המאור ולהזהיר על הדלקת הנרות במנורה. אבל היתה כונתו הראשונה לצוות על בגדי הקדש המיוחדים לכהני ה' ולכן אמר יתברך למשה ואתה תצוה רוצה לומר אתה עתיד לצוות אל בני ישראל שיקחו אליך שמן זית זך ובאוהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה' חוקת עולם לדורותם כי לא יעבוד העבודה ההיא אלא כהני ה' ומפני זה צריך שתקריב אליך את אהרן אחיך ואת בניו לכהנו לי שאינו מהראוי שיבואו שמה בבגדי הדיוט לעבוד העבודה הקדושה ההיא. ומפני זה ראוי שתתעסק בעשיית הבגדים הראוים להם. הנה אם כן לא באה במקום הזה מצוות הדלקת הנרות מכוונות לעצמה אלא לספר הצורך למעשה הבגדים לאהרן ובניו יען וביען הם יכנסו ערב ובקר לפני ה' בהיכל הקדש להדליק את הנרות ולא יבוא שם ערל וטמא. ומפני זה אמר הכתוב ואתה תצוה ולא אמר צו את בני ישראל. והוזכרה כאן הדלקת הנרות. והותרו בזה שתי שאלות הא' והב'. והראב"ע כתב בקשור הפרשיות כי כאשר השלים הכתוב לספר כלי הקדש והמשכן והאהל והמסך ומזבח העולה והחצר התחיל לפרש משרתי המשכן ומה היתה עבודתם בעצמם אין זר אתם והחל שיעשו נרות במנורה ושיעלו אותם בשמן זית לא בשמן זר. ואלה המשרתים שיהיו ניכרים ונבדלים במשפחותם גם במלבושיהם. ואחר כך הזהיר שהם חייבים ללמוד סדר עבודתם שבעת ימי המלואים שילמדם משה וירגילם ואחר כך יעלו עולות התמיד על מזבח העולה לא על מזבח הזהב רק יקטירו עליו ויכפרו על קרנותיו אחת בשנה עד כאן. ועם כל דבריו לא יצא מהספקות אשר זכרתי ולכן מה שכתבתי הוא מתישב בפשט הפסוקים שאין ואתה תצוה כמו צו הנאמר בסדר אמור אל הכהנים כי שם באה המצוה מכוונת לעצמה ובא במקומה הראוי ולכן נאמר שם צו את בני ישראל ויקחו וגו' אבל כאן לא נאמרה אלא ע"ד הקדמת ידיעה והודעת הסבה לענין בגדי אהרן ובניו. לכן אמר ואתה תצוה כאלו אמר ובעבור שאתה תצוה בהדלקת הנרות שיעשו אהרן ובניו בהיכל ה' בכל יום לכן צריך שתיחס אותם לכהונה ותלבישם בגדי ישע והותרה בזה השאלה הג' שלא הוכפלה המצוה הזאת אלא לצורך רב. ולכך צוה מיד אחר זה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואמנם ו"יו ואתה תצוה י"מ שהיא מוסף על מה שאמר למעלה ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו' את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל ואתה כפי מה שאצוה אותך תצוה בשמי על הדלקת הנרות והיותר נכון הוא שדרך להתחיל הספורים בוי"ו ויהי בימים הרבים ההם ויהי בימי שפוט השופטים ורבים כן. ואמר ויקחו אליך שיחד הדלקת הנרות למשה להגיד כדבריהם ז"ל שהוא יתברך לא היה צריך לאורה. אבל היה צריך האור שמה מפני הנכנס בהיכל שיראה לפני מי הוא נכנס ועומד. ולפי שמשה רבינו עליו השלום היה נכנס בכל עת אל הקדש. לכן אמר ויקחו אליך רוצה לומר כי הנה זה שיהיה לתועלתך שתראה בהכנסך שמה עם היות המצוה לדורות. ואמר שמן זית להגיד שלא יתנו בנרות המנורה שמן אגוזים ולא שמן שומשין ולא שמן דגים ושאר השמנים אלא שמן זית. וגם יהיה מובחר במלאכתו שיהיה השמן זך בעצמו מבלי שמרים ויהיה כתית שיכתתו הזית במכתש והשמן היוצא ממנו הטפה הראשונה הזכה הוא הראוי למאור המנורה כי השמן הזך מאיר בשלמות וזה משמח הנפש ומפקחתה וההפך בהפך. ויהיה לפי זה מלת זך חוזר לשמן שיהיה זך ולא עכור באופן שיעלה להב הנר תמיד ולא יכבה מפני עכירות השמן. אמנם השמן מזית על ידי טחינה בדוחק הוא מעורב עם השמרים ולכן לא יוכשר למאור. אבל הוא כשר למנחות ולמשוח החלות כמו שאבאר. ולהיות השמן הזך אשר בזה היוצא כתית מהזית ולא בטעינה דבר יקר לכן לא נמצא אלא אצל הנשיאים והם התנדבו אותו. אך בזמן ישיבת ישראל בארץ היו קונים אותו מן הלשכה כמו שזכרו חכמינו זכרונם לברכה. והראב"ע כתב שאמרו זך כתית למאור חוזר לזית לא לשמן שיהיה הזית זך לא מעופש ויהיה הזית כתית במכתשת והכל תואר לזית. ואמר להעלות נר תמיד רוצה לומר כדי שתהא השלהבת עולה יפה תמיד ולא יחסר שום ערב שלא יעלו הנרות כן פרש"י (שמות פ' כ"ז כ') שכל לילה ולילה יקרא תמיד. אבל חכמינו זכרונם לברכה פירשו להעלות נר תמיד על הנר המערבי שבקנה האמצעי מן המנורה שיהיה דולק תמיד לא תכבה וכן פירשו הרמב"ן והוא הנכון. ואמר באהל מועד מחוץ לפרכת. להגיד כי המאור יהיה אז במקום הועד לצורך משה שהיה נכנס להנבא שמה או לצורך אהרן בהכנסו להקטיר קטרת או להעלות את הנרות או לעריכת לחם הפנים או להכנס לפני לפנים ביום הכפורים אבל לא לצורך השכינה כי לכן צוה שיהיה מחוץ לפרוכת לא מבפנים. ואמר זה גם כן כדי שהכהן בבואו להדליק את הנרות לא יראה משם פני הכרובים ואמר אשר על העדות רוצה לומר הפרכת שנתן בעבור העדות שהוא הארון והכפורת ויהיה על כמו בעבור כמו על מה עשה ה' ככה על שלשה פשעי ישראל ודומיהם. ואמרו יערוך אותו אהרן וגו' ענינו שיערוך אהרן בלבו כמה שמן היה צריך מערב עד בקר לכל היותר על דרך יעריכנו הכהן. ושיערו חכמינו זכרונם לברכה שחצי לוג שמן מספיק בליל תקופת טבת בכל נר היה קרוב לשלישית ההין בכל לילה. ואפשר לפרש יערוך אותו שתהא השלהבת עולה יפה בכלן. ואמר בהדלקת אהרן להגיד שמצוה מן המובחר לכהן הגדול להדליק אחר כך בשאר הכהנים. חקת עולם בזמן שבית המקדש קיים:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
פרשנו הדברים בפרטות קחהו משם ותמצא מרגוע, ולא נשאר לנו רק לדעת למה הפסיק בצווי זה בין מעשה המשכן וכליו ובין מעשה בגדי כהונה, כאלו הוא הקדמה למלאכת הבגדים וקודמות אליהם, וכן הוא האמת, שלפי מה שנבאר שעקר צווי לבישת הבגדים המקודשים ירמוז אל טהרת המדות והדעות שהם בגדי הנפש, צריך לצרף אליה את השמן הקדוש, כמ"ש (קהלת ט' ט') בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר, שר"ל שבגדי הנפש שהם מדותיה ותכונותיה יהיו לבנים מכל חלאה ושמצה, ושמן אל יחסר מעל ראשו, וזה כמ"ש המליץ הבדרשי (פרק ט"ו) התורה והאדם חבורם הוא נר אלהים בארץ, התורה היא להב מתפרד משביב היושבי בשמים, והאדם בשני חלקיו אבוקה שואבת אורו, גוו פתילה נפתלת, נשמתו שמן זית זך, בהסכמתם והצמדם יתמלא הבית כולו אורה וכו', ואמנם לא כל אדם זוכה להשמן הזך המוכן להדליק בו אור האלהי להאיר אור במקדשו, כי בהיות השמן עכור ומלא שמרים, ר"ל שנשמתו לא הוטהרה ולא הוכנה אל אור התורה וזיו השכינה, או בהיות הפתילה מן הפתילות שאין מדליקין בהם, ר"ל שגופו אינו מוכן אל הטהרה וקבלת האורה, אז ידעך נרו באישון חשך, לבד הנפש המוכנת לקבל התורה והחכמה היא המביאה אל מקדשה שמן זית זך, כי ה' יאיר נרו על ראשה כמ"ש כי אתה תאיר נרי וכמש"פ שם, ובאשר ציור המקדש היה כאלו שם התאחדו כל ישראל כאיש אחד כמ"ש ברמזי המשכן, וכל עניני המקדש ועבודתו היה להשכין שם אור ה' ושכינת זהרו, צוה אל הגוף הכללי שהם בני ישראל שיביאו אל משה שמן זית זך שהוא יטהר נשמתם וקדושתה שיהיה מוכן למאור, ואז באמצעות משה שהוא הוריד את התורה ואור אלהים לארץ יעלה את המנורה שהיא כלל נשמת ישראל להעלות נר תמיד, ומפרש שאור הזה בא מן התורה הנתונה בארון הברית שמשם יערוך את הנרות לפני ה' תמיד, ונר מערבי המיוחס להשכינה
אשר במערב ממנה היה מתחיל ומסיים כ"ז שהכ"ג שהוא היה לזה שליח כלל האומה היה צדיק והיו בגדיו לבנים ושמן על ראשו לא חסר, וע"כ הקדים את השמן אל הבגדים:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
ונראה ליישב כל זה ממה שכתב הרמב"ן כי מה שאמר להעלות נר תמיד היינו נר מערבי שהיה דולק לעולם אבל שאר הנרות לא היו תמיד כ"א מערב עד בקר, בהנחה זו יתורצו כל הספיקות הנזכרים כי אמר שצוה ה' למשה על המשכן וכל כליו וחלק המשכן לג' חלקים ועל כולם אמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, והיה הפרוכת מבדיל בין קדש לקדש הקדשים ורצה משה שבכל חלק יהיה דבר המורה על שהשכינה שרויה בישראל, והנה בקודש הקדשים היו לוחות העדות אשר יתנו עדות ה' נאמנה שהשכינה שרויה שם כי הלוחות היו בהם מעשה נסים שהיו נקראים משני עבריהם ומ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים (מגילה ג, א) ותינח שכל הבא למקום ההוא יראה עין בעין כי שם ה' נקרא עליו, האמנם אחר שהפרוכת מפסיק ואין כל אדם רשאי לבא שמה, פן חלילה יאמר המהרהר הרוצה לשקר ירחיק עדיו (הרא"ש פרק שבועות הדיינין יג.) ע"כ הוצרך הקב"ה לעשות גם בהיכל נס תמידי זה בנר מערבי כדי שכולם יסתכלו בו ויראו מנר מערבי שם ה' כי הוא שוכן בתוכם, ואילו לא היה הפרוכת מכסה על ארון העדות לא היה צורך בנס זה.
ולהצעה זו נאמר, שכל פר' זו אין הכוונה לצוות על נרות המנורה כ"א בפרשת אמור שם עיקר מקום של ציווי זה וכאן עיקר הציווי על נר מערבי זה לגלות למשה כי אע"פ שהפרוכת מכסה על ארון העדות מ"מ יהיה גם במקום הקדש נס מתמיד המפרסם כי ה' שוכן שמה וכבר ידעת שמשה רבינו ע"ה נאמר בו (דברים לג, כא) וירא ראשית לו, כי הוא היה ראשית והתחלה לכל הדברים העומדים בנס והוא היה כנר זה שמדליקין ממנו כמה נרות והנר אינו חסר כך הואצל ממנו שפע רוח הקודש על כל הנביאים שבאו אחריו, כי פני משה כחמה (ב"ב עה, א) וממנו הואצל האור על כולם כך נר מערבי זה שהיה אורו מתמיד בדרך נס הואצל עליו מאורו של משה כי הוא היה אמצעי בין אור ה' לכל מיני אורה אשר עמדו בנס, והיה הסימן על זה שבלידתו נתמלא כל הבית אורה להורות שהוא יהיה המקבל הראשון מן אור העליון ובאמצעיתו הושפע האור על כל מקום שיש בו דבר העומד בנס, לכך נאמר ואתה תצוה שני נוכחיות לומר ואתה היינו ממהות עצמותך ותוספות אורה שבך תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן וגו' שהשמן יוקח אליך ר"ל לצרפו אליך כדי שתשפיע עליו מהודך כדי להעלות נר תמיד זה נר מערבי שהיה תמידי בדרך נס.
ואח"כ נתן טעם לשבח, למה היה צורך בנס זה לפי שהוא באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות כי הפרוכת מבדיל בין המקום שיש בו עדות על שהשכינה שרויה בישראל ובין סתם אהל מועד, לפיכך יערוך אותו אהרן מערב ועד בקר וכי כל הלילה היה עומד ועורך אלא שנותן בו שמן כמדת חברותיה שאין בו כ"א שיעור דליקה מערב ועד בקר ואעפ"כ יעלה נר תמיד, ועדיין לא פורש באיזו נר יתמיד נס זה עד שאמר לפני ה' היינו נר מערבי הסמוך לשכינה שבמערב כי מצד העדות דומה נר זה אל ארון העדות ועל פי שנים עדים יקום דבר, ושניהם ע"י משה כי גם התורה נקראת על שמו, ולא הזכיר כאן כל הנרות כי אין כאן מקומם כ"א בפר' אמור כמ"ש שם על המנורה הטהורה יערוך את הנרות ולכך לא נאמר שם ואתה תצוה לפי שעיקר הציווי שם היה על כל הנרות ואגב גררא זכר שם גם נר מערבי זה באמרו להעלות נר תמיד מחוץ לפרכת העדות באהל מועד יערוך אותו.
ונראה לי שסדר הפסוק של פרשת אמור כך הוא, שצריך להפסיק בין מלת לפרכת למלת העדות וכך פירושו להעלות נר תמיד מחוץ לפרוכת רצה ה' שיהיה נר אחד תמידי בדרך נס מחוץ לפרוכת, ואח"כ פירש מה משמש נס זה על זה אמר העדות באהל מועד כי נס זה יתן עדות ה' נאמנה גם באהל מועד שהכל מסתכלים שם ויראו מנר מערבי זה את שם ה' כי בקרבם הוא כי יערוך אותו אהרן מערב עד בקר ויהיה לפני ה' תמיד ולפי שנאמר שם צו את בני ישראל ויקחו אליך ש"מ שיש כאן דבר המיוחס לכל בני ישראל ויש בו דבר המיוחס אל משה לבד שהרי נאמר אליך, ע"כ הוצרך לפרש שניהם כי הדבר המיוחס אליך ולא להם הוא הדבר העומד בנס אשר עליו אמר להעלות נר תמיד עד חוקת עולם לדורותיכם, ואח"כ פירש הדבר המיוחס לכל ישראל הוא מ"ש על המנורה הטהורה יערוך את הנרות לפני ה' תמיד כי כל הנרות היו פונין מול נר מערבי זה ע"כ נאמר בכולם לפני ה' תמיד, ופירוש זה יקר
ד"א לכך נקט מראה מקום זה מחוץ לפרוכת אשר על העדות. שלא יטעו לומר כי הוא ית' צריך לאורה, שהרי הפרוכת מפסיק בין המנורה למקום השראת שכינתו ועוד ששם העדות וכולו אורה, אלא ודאי עיקר קיחה זו אליך לצרכך (ובילקוט שעח.) מסיק שלכך היו חלונות של בהמ"ק רחבות מבחוץ וצרות מבפנים להורות שלא היה השמש מאיר אל המקדש אלא אדרבה המקדש היה מאיר לכל העולם שנאמר (יחזקאל מג, ב) והארץ האירה מכבודו. וכן בארנו למעלה פר' ויצא בפסוק ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ואולי שלכך נקט אליך לרבותא כי אפילו פני משה שהוא כפני חמה מ"מ אתה צריך לאור רוחני זה כי אין השמש מאיר אל המקדש אלא המקדש מאיר אל השמש כי ממנו יוצא השפע אל כל צבא מרום
ויש בפרשה זו מוסר אל הטועים, הנותנים החלק המובחר מן ממונם לצורך החומר לאכול ולשתות ויתר תענוגות בני האדם, וכל המלאכה נמבזה ונמס אותה יתן לצורך נר אלהים נשמת אדם כדרך שעשה קין, אלא ילך בדרך הבל שהביא מנחה לה' מבכורות צאנו ומחלביהן כך יתן ראשון למאור לצורך נר אלהים נשמת אדם אשר אורה נצחי כמ"ש להעלות נר תמיד והשני יתן למנחות שהיה מאכל לכהנים ודי רמז בזה למביניםאור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ורבותינו ז"ל אמרו בזה דרשות - מהם אמרו (תו"כ ס"פ אמור): אין "צו" אלא זירוז, לצד שיש חסרון כיס, ואולי כי לצד שהדבר אינו מן המוסר, לצוות ה' שידליקו נרות בבית ה' אשר ממנו תצא אורה, אשר על כן אמר למשה כי מצוה זו לא יאמרנה לישראל על פי ה' אלא הוא יצוה[9], פירוש, מפי עצמו, שינהגו כבוד זה להביא שמן להדליק.
ולזה אמר ואתה, פירוש, מלבד מה שצויתיך הוסף אתה לצוותם על זה. ודקדק לומר תצוה ולא "תדבר", להצדיק דברינו אלה, שיזרזם הוא על הדבר; שאם אמר "תדבר", יהיה הנשמע כי ידבר דברי ה' כסדר הרגיל לדבר מבלי צורך הזירוז, ולזה לא אמר "צו", שאז יהיה נשמע שיאמר כי ה' אמר אליו לצוות, אלא תצוה, פירוש, מעצמך.
ולא יראה בעיניך כי מצוה זו קלה היא כיון שאינה אלא מפי משה, לא כן הוא, שאין זה אלא משום דרך כבוד לאל עליון, אבל המצוה - הרי אנו רואים כי ה' אמר אליו שיצוה. ואולי כי לזה אמר ויקחו אליך, פירוש, למה שאתה בדעתך תצוה.
עוד ירצה, לצד שצוה ה' כל מעשה המשכן וענייניו לנוכח שיראה שמצוה לו שיעשה הוא כל הנדבר אליו ויביא כל הנדבה אל המשכן לצד התלהבותו בעבודת ה' גם יעשה מלאכת המשכן ועבודתו, לזה אמר אליו: ואתה תצוה, פירוש, מה שיש לך מהיתרון על כל ישראל אינו אלא מה שתצוה אותם לבד; ולזה אמר תיבת ואתה, ותוספת הוא"ו לצד שיש עושים לבד משה, וידוייק גם כן אומרו תצוה ולא אמר "צו":
עוד ירמוז, לצד כי הגיע זמן תת הכהונה לאהרן, ברר ה' למשה המלכות והמליכו על ישראל, והוא אומרו: תצוה את בני ישראל, על דרך אומרו (ש"א, יג): "ויצוהו ה' לנגיד" וגו'. והגם שבארץ מצרים אמר הכתוב (לעיל ו' י"ג): "ויצום אל בני ישראל", ופירשנו שם שעשאם מושלים בעם, כאן יחד[10] משה למלכות ישראל, ואהרן כהן. ואולי כי לזה נתכוון מה שאמר הכתוב (לעיל י"ט ו'): "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש": "ממלכת", חוזר אל משה; "כהנים" - אהרן ובניו; "וגוי קדוש" - אלו הלוים.
ואולי שירמוז באומרו תצוה על דרך אומרם ז"ל (זהר ח"א פ"ג), כי כל תלמיד חכם יש לו ניצוץ מנשמת משה, ולזה רבותינו ז"ל (סוכה דף לט.) היו קוראים זה לזה משה, כי הוא זה[11] המדבר בבחינת נפש הלומדת תורה, והוא אומרו ואתה תצוה, על דרך אומרו (תהלים, צא): "כי מלאכיו יצוה לך", שהוא לשון צוותא, ליווי לאיש ישראל הנכבדים, וכבר ידעת כי אין חשיבות אלא באמצעות עסק התורה. ובחר ה' לרמוז רמז זה במצוות שמן כי הוא בחינת התורה, שהוא אור העולם. ועיין בפסוק שאחר זה:
ויקחו אליך. טעם אומרו אליך יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת שבת דף כ"ב, וזה לשונם: "מחוץ לפרוכת העדות" - עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, מאי "עדות"? אמר רב: זה נר המערבי[12] כו'. עד כאן. והנה אמרו ז"ל (שמו"ר פנ"ב): ליצני הדור היו מתלוצצים על משה, לומר: אפשר שהשכינה שורה על מעשה של משה וכו'. עד כאן.
הרי כי לא היו מצדיקים אפילו מישראל שתשרה שכינה במשכן, וכפי זה, הגם ששרתה שכינה ביום א' בניסן עם כל זה אין זה סימן לתמידות שתקבע השכינה מקומה במשכן, אבל בנס נר המערבי הוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. והוא מאמר ה': ויקחו אליך, פירוש, אליך נוגע הדבר, כי בזה תתחזק נבואתך שיכירו ויצדיקו נבואתך שהשכינה תשרה בתוכם כשיראו נס שיעשה בשמן המנורה. ואולי כי לזה נתכוון באומרו ואתה תצוה, לומר שלא יחוש שלא יאמנו דבריו, להיות הדבר תמוה, שידור אל עליון בתחתונים, וכמו שכן היה, ואם תאמר: מנין יצדיקו? ויקחו אליך, פירוש, בדבר זה יש לך חיזוק והצדקת הדברים כנזכר:
ובדרך רמז יתבאר הכתוב על דרך מאמר הובא בספר זוהר חדש (בראשית, ח), כי ד' גליות של ישראל כל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות אחד: גלות הראשון - נגאלו בזכות אברהם אבינו עליו השלום; ב' - נגאלו בזכות יצחק; ג' - בזכות יעקב; והד' תלוי בזכות משה, ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצות, אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה.
וזה הוא שרמז הכתוב כאן, באומרו ואתה תצוה את בני ישראל: על דרך (תהלים, צא) "כי מלאכיו יצוה", או על דרך אומרם ז"ל: אין "צו" אלא מלכות, כי הוא ימלוך עלינו לעתיד, ותנאי הוא הדבר - שיעסקו ישראל בתורה. וזה הוא אומרו ויקחו אליך שמן זית זך, ירמוז אל התורה שנמשלה לשמן: מה השמן מאיר לעולם, כך התורה, והם דברי הזוהר שכתבנו בסמוך; ודקדק לומר זך, שצריכין לעסוק בתורה לשמה, בלי שמרים, שהם לקנתר ח"ו או להתגדל וכדומה, אלה הם שמריה.
ואמר עוד: כתית, פירוש, שצריכין לעסוק בתורה ולכתת גופם וכחם, על דרך אומרו (במדבר י"ט, י"ד): "זאת התורה: אדם כי ימות" (ברכות דף סג:), וכבר כתבתי ענין זה בחפצי (חפץ ה') בענין המיימינים בה, יעויין שם.
ואומרו למאור, תתפרש גם כן כפי דרכנו, כי בזמן הגלות נחשך מאור הלבנה שנקראת "המאור הקטן", ונפרד אלוף ממנה, ושפחה תירש גבירתה,; ולזה יצו, כי יכוין בשמן זית להאיר למאור וליחדו במכון, גם יכוין אל המאור הגדול, כי כבר ידעת מאמרם ז"ל (מגילה דף כט.) בפסוק (דברים ל', ג') "ושב ה'" - ממה שלא אמר "והשיב", גם מאמרם ז"ל (תענית דף ה.) בפסוק "לא אבא בעיר". והבן.
ואומרו להעלות וגו' עולה תמיד, ותמיד זה אין לו שיעור, ולא תשוב לדאבה עוד[13] והיה לה ה' לאור עולם[14]. ואולי שכיוון עוד לומר: למאור להעלות נר תמיד, כי המאור הגדול הוא יעלה הנר תמיד, על דרך אומרו (ישעי', סב): נשבע ה' וגו' אם אתן את דגנך, והיית רק למעלה:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
תצוה בגימטריה נשים צוה. רמז להדלקת הנר לנשים חובה בשבת:
ויקחו אליך. אבל אני איני צריך לאורה:
כתית. רמז ת"י ת"כ שנים יהא נוהג הדלקת המנורה:
להעלת. חסר ו' לומר שוי"ו נרות מכבים אותם אבל נר מערבי דולק לעולם:
למאור להעלות. בגימטריה חצי לוג שמן לנר:
נר תמיד. בגימטריה בשבת:
- ^ ולא לשון אמירה, למשל.
- ^ כאילו הציווי בא ממנו, ולא מה' יתברך.
- ^ לשון ייחוד.
- ^ מלשה"כ בשמות (כב ח).
- ^ שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים
- ^ ע"פ לשה"כ בירמיה (לא יא).
- ^ ע"פ לשה"כ בישעיה (ס יט).
- ^ ולא לשון אמירה, למשל.
- ^ כאילו הציווי בא ממנו, ולא מה' יתברך.
- ^ לשון ייחוד.
- ^ מלשה"כ בשמות (כב ח).
- ^ שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים
- ^ ע"פ לשה"כ בירמיה (לא יא).
- ^ ע"פ לשה"כ בישעיה (ס יט).
פרשנות מודרנית:
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
קטגוריות־משנה
קטגוריה זו מכילה את 4 קטגוריות המשנה המוצגות להלן, ומכילה בסך הכול 4 קטגוריות משנה. (לתצוגת עץ)
דפים בקטגוריה "שמות כז כ"
קטגוריה זו מכילה את 34 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 34 דפים.