מלבי"ם על שמות כז
(א) "ושלש אמות קומתו". לר' יוסי דהלכתא כוותיה הי' גבהו עשר אמות ומ"ש שלש אמות קומתו, היינו משפת סובב ולמעלה, כמ"ש בברייתא דמלה"מ ובזבחים (דף נט ע"ב), ואם נאמר שגם במזבח של משה היה סובב, כר' יוסי בר' יהודה (שם דף סב) דכרכב זה הסובב, פי' שמה שצריך שיהיה חמש אמות רחבו היינו בשלש אמות קומתו, כי למטה מג' אמות נתארך אמה מכל צד שהיה שם הסובב כמו במזבח של מקדש, ולרבי שם שכרכב זה הכיור ר"ל ששלש אמות מעכב ולא יותר, כמש"ש דמדת רחבו וארכו וקומתו אין מעכב ובלבד שלא יפחתנו ממזבח שעשה משה, וזה נכון למה שנראה מפירש"י שם שמ"ש רב יוסף אמה ופי' אביי מקום מערכה קאמר היינו שיהא אמה דבין הקרנות ומקום הילוך ממעטים בו אמתים לכל צד פש ליה אמה על אמה, א"כ מעכב תמיד שיהא חמש אמות ארכו ורחבו וג' אמות קומתו, אבל למ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' בהב"ח הי"ז) והוא שלא יפחות אמה על אמה ברום ג' אמות כשעור מקום המערכה של מזבח מדבר, א"כ גם מדת ארכו ורחבו די באמה על אמה, רק שבאמת אאל"פ דברי הרמב"ם כפשוטו שא"כ היכן יעמיד הקרנות שהם מעכבים, וע"כ צריך לדחוק בלשונו שיהא אמה על אמה חוץ משתי אמות סביב מקום הקרנות והלוך רגלי הכהנים כפירש"י:
(ד) "ועשית לו מכבר". פי' מכבר נחשת מעשה רשת, מלשון כברה, כמו (עמוס ט') כאשר ינוע בכברה, כמין לבוש עשוי למזבח מעשה רשת, לפי הסדר היה ראוי שיכתב זה קודם, שזה שייך לגוף המזבח וראוי שיקדים עשיתו ואח"כ יאמר ועשית סירותיו כמו בשלחן שאמר ועשית קערותיו וכפותיו לבסוף וכן במנורה, מזה מבואר שהמכבר לא היה מגוף המזבח, רק עשוי בפ"ע והלביש בו את המזבח, שכן דייק רש"י לבוש עשוי למזבח, וע"כ לא עשו כן במזבח בית עולמים רק היה שם חוט של סקרא באמצע המזבח להבדיל בין דמים העליונים לתחתונים, והטעם נ"ל שהיה כדי שיושמו בו הטבעות, שאחר שהיה הצווי שיהיה רבוע ושיהיה סביב, לא היה אפשר לקבוע בו טבעות וכמו שאמר בזבחים (דף ס"ב ע"ב) שני כבשים קטנים יוצאים מן הכבש שבהן פונים ליסוד ולסובב ומובדלים מן המזבח כמלא נימא משום שנאמר סביב ור' אבהו אמר רבוע עיין רש"י שם, וע"כ צוה שהטבעות יהיו קבועים ברשת שהלביש את המזבח, וכיון שהרשת היה כלי בפ"ע הגם שהלביש את המזבח בצמצום עד שנשא ע"ג ולא נפל מתחתיו בכ"ז קורא אני במזבח רבוע וסביב, אחר שהרשת לא היה מחובר בו. [וי"ל דלזה היה תחת כרכוב המזבח שהכרכוב הי' בולט בציצים ופרחים ובליטה זו נסמך על הרשת שתחתיו ולא נפל המזבח בשעת מסע מן הרשת שלא היה מחובר בו], וי"ל שמטעם זה היה צ"ל ככברה נקובה שלא יהיה נראה שהוא מגוף המזבח, כי המזבח נראה מתחת נקבי הכברה, וכ"ז היה צריך במדבר שהיו בו טבעות לשאת אותו ולא בבית עולמים, ובת"י פי' שהמכבר הזה היה יוצא ובולט מן המזבח שאם יפול מעל המזבח גחלת וכדומה נפל על המכבר והחזירו על המזבח, ולפ"ז י"ל דבבית עולמים לא היה צריך לזה כי היה שם הסובב שהיה רחב מן ראש המזבח אמה סביב וכל הנופל מן המזבח נפל על הסובב, וזה לרבי שס"ל כרכב זה הכיור ולא היה סובב במזבח שבמשכן [עיין לקמן פסוק ה], ובמזבח שנזכר ביחזקאל [סי' מ"ג] אמר וגבולה אל שפתה זרת האחד שלפי פירושי שם היה זה במקום המכבר באמצע המזבח והיה רחב זרת שהוא חצי אמה, הגם ששם חשיב סובב עיי"ש:
(ה) "ונתתה אותה תחת כרכב המזבח". פירש"י כל דבר המקיף בעיגול קרוי כרכב כמו ששנינו כל שעתיד לשוף לכרכב היינו שעושים חריצין עגולים בקרשי דפני התיבות, אף במזבח עושה חריץ סביבו והיה רחב אמה בדפנו לנוי והוא בסוף שש אמות של גבהו [וסובב להילוך הכהנים לא היה למזבח הנחושת] ומתחתיו הלבישו המכבר והגיע רחבו עד חצי המזבח נמצא שהמכבר רחב אמה וכו', ובזבחים שם איזה כרכב, רבי אומר זה כיור, ר' יוסי בר"י אומר זה הסובב, ומבואר שרש"י תפס כרבי [כמו שפי' שם כיור היינו ציורים של פרחים וציצים וקלעים], שמ"ש עושה חריץ היינו ציורים, והטעם כי רנב"י שאמר שם תרי הוו חד לנוי וחד לכהנים סבר כרבי שהכרכב היה לנוי, ואני תמה על הרמב"ם שכתב ארבע קרנות של מזבח ויסודו ורבוע מעכבין, דמשמע ותו לא, והלא לרבי כיור מעכב ולריב"י סובב מעכב כמ"ש בגמרא וכן יקשה לרבי שכיור מעכב שלא מצאנו בבית עולמים שהיו שם ציורים דוגמת הכרכב, ואיתא בברייתא דמדות, המזבח ה' על ה' וכבש כולו כנגדו בדרום ומשוך כלמ"ד אמות, ולמ"ד ג' אמות קומתו, עשר אמות היה הכבש שלו, מ"ש כשלשים אמות הוא כדי שיהיה המזבח לא רחוק מן הפתח, כי ר' יוסי דאמר עשר אמות קומתו לשטתו דס"ל זבחים (דף נ"ח) דכוליה מזבח בצפון קאי, אמנם אם היה הכבש ל"ב אמות כמו במקדש היה המזבח רחוק מן הפתח וזה לא יתכן כמ"ש התוס' בזבחים (דף ס"ג) לכן אמר שהיה רק כשלשים אמה, ועיי"ש עוד בתוד"ה חוץ, ור' יהודה דס"ל דחציו בצפון וחציו בדרום לשטתו שהיה רק ג' אמות וכ"ש שצ"ל כן לראב"י שס"ל בספרא (פ"ז מ"א) (וביומא ל"ז ובזבחים נ"ט) דכוליה מזבח בדרום קאי, ומזה ק"ל עמ"ש הכ"מ [פ"ג מה' עבודת יוה"כ] שדעת הרמב"ם כראב"י דכוליה מזבח בדרום קאי, דהא מדבריו (פ"ב מה' בהב"ח הי"ז) מבואר שס"ל שמזבח של משה היה רק חמש בארכו ורחבו וא"כ היה לו עשר בגבהו שזה תלוי בזה כמבואר בגמ', וא"כ איך עמד מזבח של משה עם הכבש בחצר המשכן:
(ח) "נבוב לוחות". עמ"ש בפרשת יתרו בפסוק מזבח אדמה תעשה לי:
(ט) "קלעים לחצר". פירש"י שהיו נקובים, ולהרד"ק [שורש קלע] נקראו כן מפני שנעשו מעשה פתוח כמו מקלעת פקעים:
(י) "ועמודיו עשרים". בברייתא דמ"ה [פ"ה] הקלע יוצא מן העמוד שתי אמות ומחצה מצד זה ושתי אמות ומחצה מצד זה וכן לעמוד השני, הא למדת שבין עמוד לעמוד חמש אמות, ונתקשו המפ' כולם הא בין עשרים עמודי הארך לא יש רק י"ט חללים וחסר חמש אמות, ויותר יקשה זה בעמודי הרוחב, ונדחקו בזה מאד, ויאמרו מקצת מבארים שבקרני הזויות לא היו שם עמודים כלל כי אם משני מקצועי דרומית מזרחית היה האחד משוך על הדרום שתי אמות ומחצה מזה ושתי אמות ומחצה מזה, וזה דבר רחוק שהאהל יהיה פתוח בזויותיו בלא עמודים ועל מה יסמכו הקלעים שלא יפרדו זה מזה בזויות החצר, ועקר העמודים צריך בהזויות כנודע, וע"כ העקר כמ"ש מהרי"א דחשבון חמש אמות הוא חוץ מן העמוד, והגם שמ"ש שהיו עמודים דקים אינו נראה י"ל דאף שהיו העמודים אמה על אמה לא היו מרובעים לגמרי ולא עגולים רק היו בעלי ששה עשר צלעות בקירוב, שצלע הבולט לחוץ אל היריעה מחזיק טפח ומחצה, ועשרים פעמים טפח ומחצה של העמודים משלים החמש אמות, ומ"ש שהיה חמש אמות מכל צד לא אמרו רק במסך שבאורך שהוא הרוב, אבל במסך שבצד מערב היה בו פחות מחמש אמות בין עמוד לעמוד בענין שכשיתחלק לי"א חללים עם הבולט מן העמודים יהיה חמשים אמה, שעקר היה שיהיה רוחב המסך חמשים בין עמודי הרוחב, וכן בעמודי המזרח שהיה שלשה מכל צד היה כ"א חמש אמות עם עובי העמודים כמו שפירש"י, ודברי הברייתא לא נאמרו רק על עמודי הארך והמסך שביניהם, ווי העמודים, הם האונקלאות שעשוים כעין וא"ו זקוף למעלה שתולים בהם הקלעים ע"י שכורכם במיתרים אל קונדסים שארכן וא"ו טפחים ורחבן שלשה וטבעת נחשת קבועה בו באמצעו שתולה אותו על האונקלין שבעמוד, כ"ה בבריי' דמלה"מ הביאו רש"י, והווין היו מכסף והעמודים היו ראשיהם מצופים בכסף וגם מחושקים כסף, והיינו שהיו מוקפים בחוטי כסף סביב ובצווי לא נזכר רק שעמודי החצר מחושקים כסף, אבל במעשה אמר [לקמן ל"ח י"ז] ווי העמודים וחשוקיהם כסף וצפוי ראשיהם כסף והם מחושקים כסף כל עמודי החצר, לבד אתפלא שגבי מסך פתח האהל אמר בצווי (כ"ו ל"ז) וצפית אותם זהב וויהם זהב, ובמעשה (לקמן ל"ו ל"ח) אמר ואת עמודיו חמשה ואת וויהם וצפה ראשיהם וחשוקיהם זהב משמע שלא צפה רק ראשיהם, ובזהר פקודי ואת האלף וכו' עשה ווין כמין וי"ו הוי ורישיהון חפא בדהבא, אינון דכסף ורישיהון חפא בדהבא, וכ"ז צריך ישוב:
(יד) "וחמש עשרה אמה". שלשה העמודים התחילו רחוק ה' אמות מעמוד שבמקצוע, והיה ביניהם שלשה חללים כ"א ה' עם העמוד, וכמו שפרש"י וכנ"ל (פסוק י'):
(טז) "ולשער החצר מסך". בברייתא דמ"ה אבל אין אתה יודע כמה מן הקלעים לפתחו של חצר כשהוא אומר את קלעי החצר ואת מסך שער החצר אשר על המשכן ועל המזבח מה בין משכן למזבח עשר אמות כך מן הקלעים לפתחו של חצר עשר אמות, ר"ל שמסך החצר וד' עמודיו עמדו רחוק מן החצר י' אמות [והיה זה שיכנסו להחצר באותן עשר אמות כי טורח להגביה המסך בכל פעם שיכנס איש לשם ושיהיה נגלל בתמידות א"א שא"כ יראו בחוץ כהן ועבודה בידו] ולמד זה ממ"ש אשר על המשכן שהם דברים מיותרים, ומפרש קלעי החצר אשר על המשכן ואת מסך שער החצר אשר על המזבח, שהקלעים היו רחוקים חמשים אמה מן המשכן, והמסך היה רחוק חמשים אמה מן המזבח שעמד רחוק מן המשכן עשר אמות, ואתיא ברייתא זו כר' יהודה שהקלעים ומסך הפתח לא היו גבוהים רק חמש אמות, אבל לר' יוסי שהוא ס"ל שגובה המזבח י' אמות וגובה הקלעים חמש עשרה אמה ושל מסך הפתח עשרים אמה כמו שנבאר [בפסוק יח], לדידיה פי' בזבחים (דף נ"ט) אשר על המשכן ועל המזבח מה משכן י' אמות אף מזבח י' אמות, הוא מפרש שהמסך ועמודי הפתח עמדו בשוה עם קלעי המזבח, וממ"ש אשר על המשכן ועל המזבח שפי' שהקלעים היו גבוהים ט"ו אמה לכסות את המשכן, שמ"ש [בפסוק י"ח] וקומה חמש אמות היינו אחר י' אמה שהיה גבהן כמדת המשכן והמזבח שהיה גבהן עשר היו הקלעים למעלה מהן חמש אמות שעז"א על ועל, ומזה מוכח שגם המזבח י' אמות, שאל"כ למה אמר על המזבח, הלא אם עלו למעלה מן המשכן כ"ש מן המזבח שהיה רק שלש אמות, ולר' יוסי לשטתו שהיה המזבח י' אמות היה המסך בשוה עם הקלעים, כי הוגלל תמיד ד' אמות למעלה שיהא מוכן לכניסה ויציאה ואין חשש שההולך מרחוק יראה כהן ועבודה בידו [כמו שהשיב לו ר' יהודה שם] כי הכהן עמד בגובה י' אמות, אבל לר' יהודה שהכהן עמד בגובה ג' אמות לא היה אפשר לגלול את המסך שאז יראו כהן ועבודה בידו, לכן לדידיה היה המסך רחוק מצד המזרח והעם נכנסו מן הצד:
(יח) "ורחב חמשים בחמשים". פי' בעירובין (דף כ"ג ע"ב) העמד משכן על שפת חמשים כדי שיהא נ' אמה לפניו וכ' אמה לכל רוח, וראב"ע שאל ע"ז שאם פי' שלפני המשכן היה חמשים על חמשים, היל"ל ורוחב נ' על נ' ואינה שאלה כי פירושו שבחמשים אמה הראשונים יהיה רוחב החצר חמשים, כי אחר חמשים הראשונים יתחיל המשכן וימעט את רוחב החצר עשר אמה ולא יהיה לו עוד רוחב חמשים, ומזה ידענו שהמשכן התחיל בקצה החמשים השניים, ועיין ברש"י שאח"כ יצא החצר סביב המשכן עשרים אמה בצד צפון ודרום ומערב, ופי' מן חלל המשכן, כי עובי הקרשים נחשבו אל עשרים אמה של חצר, וכן פירש רש"י בעירובין שם שעובי הקרשים מיעט אמה מכל צד, וכן מבואר בברייתא דמדות ודמ"ה, ולשון רש"י פה שכתב בין הקלעים ליריעות אינו מדוקדק. וקומה חמש אמות גובה מחיצות החצר והוא רוחב הקלעים [רש"י] והוא לר' יהודה ולר' יוסי פי' קומתם מעל גובה המשכן והמזבח, והיה גובה הקלעים ט"ו אמה, ובפרשת ויקהל אמר ומסך שער החצר וכו' וקומה ברוחב חמש אמות לעומת קלעי החצר, ושם מדבר מן מסך השער ומודיע לר' יוסי שמסך השער היה גבהו עשרים אמה, ופי' שקומה של המסך היה חמש אמות גבוה יותר מן קלעי החצר שהיה גבהן ט"ו אמה, ופי' לעומת שאם נעריכהו לעומת קלעי החצר שבצדו היה קומתו יותר מהם חמש אמה, ולר' יהודה פירושו כפשוטו שגם קומת מסך שער החצר היה רק חמש אמות כמדת יתר קלעי החצר. ועיין עירובין (דף ב' ע"ב) וזבחים (דף ס'):
(כ) "ואתה תצוה". פ' זאת הוכפלה בפרשת אמור (סי' כ"ד) ויש בין הפרשיות כמה שנוים, וחז"ל בספרא למדו שפה מדבר על כלל נרות המנורה ושם מדבר מן נר מערבי, ושם פרשנו הדברים בפרטות קחהו משם ותמצא מרגוע, ולא נשאר לנו רק לדעת למה הפסיק בצווי זה בין מעשה המשכן וכליו ובין מעשה בגדי כהונה, כאלו הוא הקדמה למלאכת הבגדים וקודמות אליהם, וכן הוא האמת, שלפי מה שנבאר שעקר צווי לבישת הבגדים המקודשים ירמוז אל טהרת המדות והדעות שהם בגדי הנפש, צריך לצרף אליה את השמן הקדוש, כמ"ש (קהלת ט' ט') בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר, שר"ל שבגדי הנפש שהם מדותיה ותכונותיה יהיו לבנים מכל חלאה ושמצה, ושמן אל יחסר מעל ראשו, וזה כמ"ש המליץ הבדרשי (פרק ט"ו) התורה והאדם חבורם הוא נר אלהים בארץ, התורה היא להב מתפרד משביב היושבי בשמים, והאדם בשני חלקיו אבוקה שואבת אורו, גוו פתילה נפתלת, נשמתו שמן זית זך, בהסכמתם והצמדם יתמלא הבית כולו אורה וכו', ואמנם לא כל אדם זוכה להשמן הזך המוכן להדליק בו אור האלהי להאיר אור במקדשו, כי בהיות השמן עכור ומלא שמרים, ר"ל שנשמתו לא הוטהרה ולא הוכנה אל אור התורה וזיו השכינה, או בהיות הפתילה מן הפתילות שאין מדליקין בהם, ר"ל שגופו אינו מוכן אל הטהרה וקבלת האורה, אז ידעך נרו באישון חשך, לבד הנפש המוכנת לקבל התורה והחכמה היא המביאה אל מקדשה שמן זית זך, כי ה' יאיר נרו על ראשה כמ"ש כי אתה תאיר נרי וכמש"פ שם, ובאשר ציור המקדש היה כאלו שם התאחדו כל ישראל כאיש אחד כמ"ש ברמזי המשכן, וכל עניני המקדש ועבודתו היה להשכין שם אור ה' ושכינת זהרו, צוה אל הגוף הכללי שהם בני ישראל שיביאו אל משה שמן זית זך שהוא יטהר נשמתם וקדושתה שיהיה מוכן למאור, ואז באמצעות משה שהוא הוריד את התורה ואור אלהים לארץ יעלה את המנורה שהיא כלל נשמת ישראל להעלות נר תמיד, ומפרש שאור הזה בא מן התורה הנתונה בארון הברית שמשם יערוך את הנרות לפני ה' תמיד, ונר מערבי המיוחס להשכינה אשר במערב ממנה היה מתחיל ומסיים כ"ז שהכ"ג שהוא היה לזה שליח כלל האומה היה צדיק והיו בגדיו לבנים ושמן על ראשו לא חסר, וע"כ הקדים את השמן אל הבגדים: