מ"ג במדבר ח ב
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | מַלֵּיל עִם אַהֲרֹן וְתֵימַר לֵיהּ בְּאַדְלָקוּתָךְ יָת בּוֹצִינַיָּא לָקֳבֵיל אַפֵּי מְנָרְתָא יְהוֹן מְנָהֲרִין שִׁבְעָא בוֹצִינַיָּא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | מַלֵיל עִם אַהֲרן וְתֵימַר לֵיהּ בִּזְמַן אַדְלָקוּתָךְ יַת בּוֹצִינַיָא כָּל קֳבֵיל אַפֵּי מְנַרְתָּא יְהוֹן מְנַהֲרִין שִׁבְעָתֵי בּוֹצִינַיָא תְּלַת לִקֳבֵיל רוּחַ מַעַרְבָא וּתְלַת לִקֳבֵל רוּחַ מַדִינְחָא וּשְׁבִיעָא בִּמְצִיעָאָה: |
רש"י
"בהעלתך" - על שם שהלהב עולה כתוב בהדלקתן לשון עליה שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה ועוד דרשו רבותינו מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב
"אל מול פני המנורה" - אל מול נר האמצעי שאינו בקנים אלא בגוף של מנורה
"יאירו שבעת הנרות" - ששה שעל ששת הקנים שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי הפתילות שבהן וכן שלשה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי ולמה כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך
[ב] ועוד דרשו וכו'. אף על גב דלפי לשון זה הוי למכתב 'בעלותך', כי לשון "בהעלותך" הוא פועל יוצא, ואינו נופל על העולה, לפיכך הוי למכתב 'ב (ה) עלותך' (קושית הרא"ם), מכל מקום לא קשה מידי, דלא דרשו רז"ל (סיפרי כאן) כך רק מיתורא, דלא הוי למכתב רק 'בהעלות הנרות', כמו "להעלות נר תמיד" (שמות כ"ז, כ'), והוי ליה למכתב 'דבר אל אהרן בהעלות את הנרות וגו, ומשום כך דרשו שלכך כתב "בהעלותך" מפני שהיה שם מעלה לפני המנורה, והיה צריך לו לעלות, כתב גם כן בזה הלשון "בהעלותך". וכבר אמרנו לך פעמים הרבה כי זהו מיסוד מדרשי התורה שכתוב לשון נופל על לשון, ומפני שכאן היה עליה אל אהרן כתב "בהעלותך":
[ג] אל מול פני המנורה וכו'. הקשו דאם כן 'יאירו ששת הנרות' מיבעי ליה, דלא היו מאירים אל מול המנורה רק ששה. ויש מפרשים ד"אל מול פני המנורה" היינו הנוכח שהוא כנגד האמצעי, דהיינו הנוכח בכותל מערבי שכנגד נר האמצעי. והשתא הוי שפיר "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", דהא כנגד הנקודה ההיא מאירים שבעה נרות. ופירוש זה משובש הוא, שהרי הרב כתב בפרשת תרומה (רש"י שמות כה, לז) ששת הנרות יאירו כלפי האמצעי, לא שהיה מאיר אל נוכח האמצעי:
ויש מפרשים שכך פירוש הכתוב; "בהעלתך את הנרות אל מול פני המנורה" כאשר תדליק הנרות יהיו אל מול פני המנורה, שיהיו ששה פונים אל מול האמצעי, ו"יאירו שבעה נרות" מילתא בפני עצמו, כלומר שבזה האופן יהיו מאירים שבעה הנרות. וכן משמע מלשון ספרי, שכתב "והאיר על עבר פניה" (שמות כ"ה, ל"ז), 'שומע אני שיהיו הנרות דולקות על פני כל הנרות', פירוש שכל אחד מן הנרות יהיה דולק נוכח עצמו, 'תלמוד לומר "אל מול פני המנורה", שיהיו הנרות מקבילין את המנורה והמנורה מקביל את הנרות, הא כיצד, שלשה כלפי מזרח ושלשה כלפי מערב, נמצא כולם מקבילין האמצעי', עד כאן. הרי שמפרש שהנרות והאמצעי מקבילין זה את זה. ואם כן לפי זה צריך לפרש "אל מול פני המנורה" כמו שפירש בספרי, שיהיו הנרות אל מול האמצעי והאמצעי מול הנרות. ועל כרחך אנו צריכין לפרש אחר כך "יאירו שבעת הנרות" שבזה האופן יהיו מאירים שבעה הנרות, ולא קאי זה על "אל מול פני המנורה":
והקשה הרא"ם על זה, שאם כן לא היה לרש"י לכתוב פירוש (ד"ה יאירו) 'ששה שעל ששת הקנים שלשה וכו על מאמר "יאירו שבעת הנרות", כיון שהוא מילתא באפיה נפשיה, והוי ליה לפרש על "אל מול פני המנורה", ששם אנו צריכין לפרש כך. ואין זה קשיא, כי רש"י מפרש זה על "יאירו שבעת הנרות", מפני שהוקשה לו פירוש הכתוב, דמשמע כי שבעת נרות יאירו אל מול פני המנורה, לכך פירש כי לא היו שבעה נרות מול פני המנורה, רק 'ששה שעל ששת הקנים כו. מכל מקום פירוש זה דוחק, דאם כן היה "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה" ענין חסר לכתוב "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה", ויאמר אחר כך בזה האופן יהיו מאירים שבעת הנרות, וכך הוי למכתב; 'בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה תדליקם יאירו שבעת הנרות':
ורבי יצחק בר ששת פירש דהא דכתיב "שבעת הנרות" פירוש הנשארים מן השבעת הנרות. וכך פירש הכתוב; אל מול פני המנורה יאירו הנשארים מן שבעת הנרות, שהאחד מהם הוא המנורה, והנשארים מן השבעה יאירו אל מול פני המנורה. ובודאי אין טעם לזה הפירוש, שהרי לא שייך לומר על ששה, שהם עיקר והאחד הוא בטל אצלם, איך יאמר בזה 'הנשארים מן הנרות', דודאי אם היה זה מעוט השבעה יאמר בזה 'הנשארים', אבל על ששה נרות לא יאמר בזה הלשון 'נשאר', דהם עיקר, והאחד הוא בטל אצלם (כ"ה ברא"ם):
והרא"ם פירש ששייך שפיר לומר "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", מפני כי נר האמצעי הוא מאיר אל מול עצמו, ומה שהוא מאיר אל מול עצמו שייך לומר עליו "אל מול פני המנורה". ולפיכך לא פירש רש"י רק על ששת הקנים היאך יאירו אל מול פני המנורה, אבל באמצעי אין שייך לפרש כלום, דודאי הוא מאיר אל מול עצמו, [ד] כשהוא עומד כסדר הנרות בודאי הוא מאיר אל מול עצמו, כך פירש הרא"ם. וגם יש להקשות, כי איך יאמר על דבר שהוא מאיר לעצמו שהוא נוכח עצמו, כי "אל מול" לשון נוכח הוא, ואיך יאמר שהוא נוכח עצמו, כי ה'נוכח' הוא מלשון התנגדות. ומכל שכן שהברייתא דספרי מפרש בהדיא שיהיו הנרות מול המנורה והמנורה מול הנרות, ולפי דברי הרא"ם יהיו הנרות וגם המנורה מול המנורה, ולא יהיה המנורה מול הנרות כלל. ומה שהביא ראיה מן "והעלה על עבר פניה" (ר' שמות כה, לז) דאמר בספרי 'יכול שיהיו הנרות מאירים על פני כל הנרות כו, ומזה הוכיח שכל נר הוא מאיר מול עצמו אם הוא עומד כסדר הנרות, גם זה צריך ביאור, כמו שיתבאר איך הנרות מאירים מול עצמו:
ויש לפרש דשפיר היו כל שבעת הנרות מול פני המנורה באופן זה, ד"פני המנורה" הוא הפנים מן הנר האמצעי, שהנר היה עגול, והפנים ממנו נקרא אותו צד שהוא עומד נגד כותל מערבי, וקאמר הכתוב שכל שבעה הנרות יהיו מוסבים אורם נגד פני המנורה, שגם האור של הנר האמצעי יהיה מאיר על פניו, דהיינו שיהיה השלהבת, שהוא האור, נגד פניו של המנורה, דהיינו שלא תהא הנר האמצעי הפתילה משונה לצדדין, אלא שיהיה מאיר נגד פניו של האמצעי. ואין להקשות מלשון ספרי שכתב ש'יהיו הנרות מקבילין את המנורה והמנורה מקבילה את הנרות, הא כיצד, שלשה כלפי מזרח ושלשה כלפי מערב ואחת באמצע, נמצא כולם מקבילין את האמצעי', מוכח מזה שמפרש הכתוב כי הששה מקבילין את האמצעי, לא שיהיו השבעה מקבלים פני מנורה, דאין זה קשיא, לפי שרצה לומר כאשר היה אורם מול פני המנורה יהיו שלשה נרות כלפי מזרח, ושלשה נרות כלפי מערב, ואחת באמצע, שבזה האופן היו הנרות מקבילין את המנורה והמנורה את הנרות, אבל בכתוב כתיב "יאירו שבעת הנרות", ושייך לומר שפיר "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", כיון שאור הנרות כולם היה מול פני המנורה, כמו שנתבאר למעלה. זה הפירוש עולה והגון מאד, ואין בו קושיא כלל. ומה שכתב רש"י ש'יהיו שלשה המזרחים פונים וכו, והוי ליה לפרש על כל השבעה נרות שיהיו מאירים אל מול פני המנורה, בודאי זה כמו שכתב הרא"ם, דרש"י לא בא רק לפרש ששת הקנים, דנר אמצעי פשיטא, כיון שהיה מונח כמו שאר הנרות של שאר מנורות, לא הוצרך לפרש מידי, רק על ששת הקנים שלא היו מונחים כסדר שאר המנורות, הוצרך לפרש בהם היאך היו מונחים:
אמנם הפירוש האמיתי אשר הוא ברור בעיני ונכון, כי הכתוב אמר "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", ולא כתיב 'שבעה', שאילו כתב לך 'אל מול פני המנורה יאירו שבעה הנרות' היה קשיא, והרי לא היו שבעה נרות מאירים, רק ששה נרות, אבל "שבעת" אינו בא על שבעה נפרדים, רק על כלל השבעה, על זה יאמר "שבעת". וזה החילוק בין 'שבעה' ו"שבעת". ועל הכלל של "שבעת" יאמר שהם מול פני המנורה, אף על גב שלא שייך זה בכל שבעה נרות בכל אחד ואחד בפני עצמו, יאמר על כלל השבעה שהם "מול פני המנורה", דהיינו מה שאפשר להיות מול פני המנורה, דהיינו ששת הקנים מול פני המנורה. שכיון שכל השבעה הם כלל אחד, אף על גב שאין כל אחד מול פני המנורה, יאמר כך. כי 'שבעה' הוא בא על שבעה נפרדים כל אחד ואחד בפני עצמו, וכיון שהשבעה הם נפרדים, צריך שיהיה כל אחד ואחד נגד המנורה. אבל "שבעת" יאמר על הכלל שהם מול פני המנורה:
וכן תמצא במדרש בראשית רבה פרשת "וירא האור", שאמר שם כי האור הראשון לא היה משמש רק שלשה ימים, וברביעי נתלו המאורות. ומקשה, והא כתיב (ר' ישעיה ל, כו) "ואור החמה יהיה כאור שבעת הימים", דמשמע שהיה משמש כל שבעה ימים, ומתרץ דלא היה משמש רק שלשה ימים, ואמר עליהם "כאור שבעת הימים" כאדם האומר דבר זה אני מצניע לשבעת ימי המשתה, ואף על גב שאינו לכל ז' ימי משתה, אלא ליום אחד, עד כאן. וכל ענין זה מפני כי שבעת ימי בראשית כלל אחד, ולפיכך דבר שהיה במקצת הימים - יאמר שהיה בכולם, כי כל הימים דבר אחד. כמו שיאמר האדם 'הסכין חותך', אף על גב שאין חותך רק חוד הסכין, ולא כל הסכין. ולא יאמר 'חוד הסכין חותך', אלא כיון שכל הסכין אחד, יאמר שפיר 'הסכין חותך'. כך יאמר 'שבעת נרות מאירים מול פני המנורה', אף על גב שאין מאירים רק ששה אל מול פני המנורה, כיון שכל שבעת הנרות מנורה אחת, ואי אפשר לאחד בלא השני, דבר שהוא שייך במקצת נאמר על כל השבעה. לכך כתיב "שבעת הנרות", לא כתיב 'שבעה נרות', שאם כתב 'שבעה נרות' היה קשה הרי לא כל השבעה מול פני המנורה, אבל "שבעת הנרות" בא על כל שבעה נרות שהם כאחד, כמו "שבעת ימים תאכל מצות" (שמות י"ג, ו'), "כאור שבעת הימים" בכל מקום. ופירוש זה נראה לי ברור, ואין בו ספיקא. והשתא ברייתא דספרי עולה כהוגן, ואין בה ספיקא כלל:
[ד] ולמה כדי שלא כו'. פירוש, מפני מה נשתנה אור של מנורה זו - שיאירו כל הנרות אל מקום אחד, אדרבה, דרך שאר מנורה להבדיל נר אחד מן השני, כדי שיתפשט כל האור לכל הבית, ומתרץ 'כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך':בד"ה ועוד דרשו כו' נ"ב ולי נראה מדלא כתיב תעלה את הנרות כאשר כתב אח"כ העלה את נרותיה ש"מ שאינו מלשון ציווי הדלקה לחוד אלא מלמד שמעלה היתה לפניהם וזהו בהעלותך כאלו אמר בעלייתך ומ"מ מדלא כתיב בעלותך וכתיב בהעלותך שהוא פועל יוצא ללמד על המדליק שידליק עד שיעלה הלהב ודוק מהרש"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
בְּהַעֲלֹתְךָ – עַל שֵׁם שֶׁהַלַּהַב עוֹלֶה, כָּתוּב בְּהַדְלָקָתָן לְשׁוֹן עֲלִיָּה, שֶׁצָּרִיךְ לְהַדְלִיק עַד שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ (שבת כ"א ע"א). וְעוֹד דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ: מִכָּאן שֶׁמַּעֲלָה הָיְתָה לִפְנֵי הַמְּנוֹרָה, שֶׁעָלֶיהָ הַכֹּהֵן עוֹמֵד וּמֵיטִיב (ספרי ס; מנחות כ"ט ע"א).
אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה – אֶל מוּל נֵר הָאֶמְצָעִי, שֶׁאֵינוֹ בְּקָנִים, אֶלָּא בַּגּוּף שֶׁל מְנוֹרָה (ספרי נט; מנחות צ"ח ע"ב).
יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת – שִׁשָּׁה שֶׁעַל שֵׁשֶׁת הַקָּנִים, שְׁלֹשָה הַמִּזְרָחִיִּים פּוֹנִים לְמוּל הָאֶמְצָעִי הַפְּתִילוֹת שֶׁבָּהֶן, וְכֵן שְׁלֹשָׁה הַמַּעֲרָבִיִּים, רָאשֵׁי הַפְּתִילוֹת לְמוּל הָאֶמְצָעִי (ספרי שם). וְלָמָּה? כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: "לְאוֹרָהּ הוּא צָרִיךְ" (תנחומא שם).
רשב"ם
אל מול פני המנורה וגו': היה מטה ראשי הפתילות של כל שבעת הנרות להאיר אל השולחן:
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
(במדבר ח ב): "דבר אל אהרן" - כי הוא חייב במצות הדלקת הנר.
"אל מול פני המנורה" פירוש (שמות כה לז): "והאיר אל עבר פניה".
והנה, מלת "האיר" יוצאה, כמו (תהלים יח כט): "תאיר נרי". ואין כן "יאירו", (יחזקאל מג ב): "והארץ האירה".
ונסמכה זאת הפרשה, להורות, כי הדבור יהיה גם בלילה, כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה.רמב"ן
(במדבר ח ב): "בהעלתך" - "למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו; אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב", לשון רש"י ממדרש אגדה.
ולא נתברר לי, למה ניחמו בהדלקת הנרות, ולא ניחמו בקטורת בקר וערב, ששיבחו בו הכתוב (דברים לג י): "ישימו קטורה באפך", ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלהינו?
ועוד: מה טעם לחלישות הדעת הזו? והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים!
ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנכת המזבח - גם הדלקת הנרות שנחמו בה חובה ונצטוה עליה!
אבל ענין ההגדה הזו, לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו.
ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים, שהזכיר האגדה הזו ואמר: "ראיתי במדרש, כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח", עד כאן לשונו.
וראיתי עוד ב"ילמדנו" (תנחומא בהעלותך ה), וכן בבמדבר רבה טו ו: "אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לאהרן 'אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו - וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם'". והנה, דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו. וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנכת הנשיאים נוהגת לעולם, דרשו סמוכין לחנכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרן שלא נמנה עמהם.
ור' אברהם אמר, כי "נסמכה זאת הפרשה, להודיע כי הדבור יהיה גם בלילה, כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה". וזה איננו ככה על דעת רבותינו, שאמרו (מכילתא בא א) "והלא לא נדבר עמו אלא ביום". ואלו ידע ר' אברהם מה בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, לא חשב כן. והוא מה שאמר הכתוב (במדבר יב ו): "במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה", שאין נבואתו בחלום, כי החלום בלילה ממש.
אבל הסדור בפרשיות האלה הוא, כאשר פירשתי (בתחלת הספר), כי בא הכתוב בספר הזה להשלים תורת הקרבנות וכל המחוייב לעשות באהל מועד. והנה:
- אמר מתחלה (שמות כז כ): "ואתה תצוה ויקחו אליך שמן זית זך להעלות נר תמיד", ולא הזכיר שם המנורה, והיה במשמע שידליקו במנורה בהימצאה כמו שאמר בעשייתה (שמות כה לז): "והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה", אבל אם אולי תאבד או תישבר, ידליקו בלתי מנורה, ואין המנורה מעכב ההדלקה, כי המצוה להעלות נר תמיד לעולם.
- ואחר כן הוסיף וצוה מיד ולדורות (ויקרא כד ב): "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך", ואמר "על המנורה הטהורה יערוך את הנרות", שלא יערוך אלא במנורה הטהורה.
- ובכאן, כאשר השלים להזכיר הקמת המשכן, השלים עוד כל דיני הנרות, וצוה שיהיו שבעת הנרות כולן דולקות לדורות אל מול פני המנורה, כאשר הזכיר במעשה המנורה "והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה", לא בלתי מנורה, ולא בלתי שיאירו כולם אל עבר פניה.
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
שלמה המלך ע"ה המשיל נפש צדיק לאור מפני שהנפש אור שכלי לוקח מכסא הכבוד, והאור ההוא אינו אלא מעצמותו וגופו, איננו בא לו ממקום אחר ואיננו תלוי בדבר אחר, והמשיל נפש הרשע לנר שאור הנר אינו מעצמו אבל תלוי בדבר אחר והוא השמן והפתילה, כי מיד שיכלה השמן והפתילה ידעך הנר מיד, כן נפש הרשע תלויה בקיום גופו, כי אין עיקר שמחתה רק בשמחת הגוף, ועל כן תכלה ככלות הגוף, והכליון הוא שלא תאור באור החיים, ואע"פ שאין לנפש מות, תענש בעונש מר ממות. ולפי שלא השתדל בדרכי האור אלא בדרכי החשך על כן תחול עליה מדת החשך והנה זה כליון חרוץ לנפש, והוא העונש שאין לו סוף ויסורין שאין להן קץ, וזהו שאמר שלמה ע"ה (שם יא) במות אדם רשע תאבד תקוה, לא אמר במות רשע אלא במות אדם רשע, לבאר כי הנמשך אחר תולדות האדמה ומשתקע בתאוות הגופניות נקרא רשע, ועל כן במותו תאבד תקותו עמו כי לא היתה תקותו כי אם בעניני גופו לא בעניני נפשו, ומפני זה באבדן גופו תאבד תקותו. ומזה אמר ידעך, שהוא בטול האור והוא העונש בנפש הרשע. ונראה לומר שאין לשון דעיכה בטול לגמרי אלא שלא תאיר ותזכה לנועם הראוי לה, וכן אמר בלדד (איוב יח) גם אור רשעים ידעך ולא יגיה שביב אשו, אך לשון כבוי הוא בטול לגמרי, והעד (ישעיה מג) דעכו כפשתה כבו. אבל במעלת נפש הצדיק הזכיר ישמח והוא השכר, כי לשון שמחה תוספת השגה ורוח הקדש וזהו (תהלים קד) אנכי אשמח בה', וכן (שם) ישמח ה' במעשיו, ולפי שהצדיקים עובדים להקב"ה בשמחה על כן זוכים למעלת השמחה לעוה"ב כי מדת השמחה תחול עליהם ושואבת נפשם ומקיימת אותם לנצח. ועוד לטעם אחר המשיל נפש הצדיק לאור לפי שנבראת ביום ראשון עם בריאת האור הראשון, ויש פסוק מדבר בנפשותיהן של צדיקים מעיד על זה, הוא שכתוב (דברי הימים א ד) עם המלך במלאכתו ישבו שם, והיא מעותדת לאותו האור הנברא ביום ראשון. ומצינו חמשה אורים בפרשה וכן לנפש חמשה שמות. האור ההוא תחלת הנבראים היה ועליו אמר דוד ע"ה (תהלים קיט) פתח דבריך יאיר מבין פתיים, ודרשו רז"ל פתח דבריך יאיר, מפתח פומך לן הוה נהורא שנאמר (בראשית א) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. האור ההוא הוציאו הקב"ה מתוך החשך, לא כמלך בשר ודם, מלך בשר ודם מדליק נר מנר שמא יכול להדליק נר מתוך החשך, ואלו הקב"ה הוציא אור מתוך החשך דכתיב (שם) וחשך על פני תהום, וכתיב בתריה יהי אור ויהי אור. וכן אמר הכתוב (איוב יב) מגלה עמוקות מני חשך ויוצא לאור צלמות, וכן אמר דניאל (דניאל ב) הוא גלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא, ודרשו רז"ל עמיקתא זה מעשה מרכבה, ומסתרתא זה מעשה בראשית, ידע מה בחשוכא וחשך על פני תהום, ונהורא עמיה שרא ויאמר אלהים יהי אור. כיון שהוציא הקב"ה האור מתוך החושך אינו צריך לאור של בשר ודם, שכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלט) גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה. וכיון שהכל הוא לפניו יתעלה שוה, כחשכה כאורה, מהו זה שכתוב (שם יח) ישת חשך סתרו, זה כנוי לרוב הסתר השגת השי"ת, כי המשיל השגתו לחשך מפני שהמקום החשוך אי אפשר להשיג מה שבתוכו, ורמז לך הכתוב כי החומר שלנו הוא המסך המונע והחשך המבדיל בין השם יתעלה ובינינו שאין בנו כח לראותו, וזהו לפי דעתי (שיר ב) הנה זה עומד אחר כתלנו, יאמר כי זה אלי ואנוהו כותל מפסיק בינינו ובינו והוא החומר, והבן זה. וא"כ סתרו חשך מצד השגתנו שהיא קצרה בהיותנו בחומר, וכולו אורה מצד עצם כבודו, וזהו שאמר כחשיכה כאורה, ואע"פ שכולו אורה ואינו צריך לאורה שלנו נצטוינו במשכן ובמקדש לכבוד הבית שהשכינה שורה עליו שנדליק נרות המנורה וזהו שכתוב.
בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. לשון בהעלותך על שם השלהבת שהיא עולה מאליה. והחכמים ז"ל עושין אותו מלשון עלוי, שכך אמרו במדרש בהעלותך אמר הקב"ה לא שאני צריך לאורה שלכם אלא שתאירו לפני כדרך שהארתי לכם במדבר בעמוד האש, כדי לעלות אתכם בפני האומות שיהיו אומרים היאך ישראל מאירים לפני הקב"ה לפי שהוא מאיר לכל, והלא מתוך החשך הוצאתי אורה ואיני צריך לאורה שלכם, והרי העינים שבאדם יש בתוכן לבן ואינו רואה מתוך הלבן אלא מתוך השחור. ועוד הברק הזה תולדות אש של מעלה והוא יוצא ומבהיק לכל העולם שנאמר (יחזקאל א) ודמות החיות מראיהן כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים וגו' ומן האש יוצא ברק, ומבהיק לכל העולם ואיני צריך לאורה שלכם, ולמה צויתי אתכם, בשביל להעלותך, כדי לעלות אתכם בפני האומות, עד כאן. ונצטוה אהרן בפרשה זו בהדלקת המנורה לשעה ולדורות, דבר אל אהרן לשעה, שהמנורה נמסרה לו וחיוב ההדלקה מוטל עליו, ואמרת אליו לדורות. ולפי שהמצוה אף לדורות לא תמצא בפרשה זו שיזכיר באהל מועד כמו שאמר במקום אחר (שמות כו) באהל מועד יערוך אותו אהרן ובניו, שלא תאמר כי באהל מועד היו צריכין לאורה זו לפי שלא היו שם חלונות אבל בבהמ"ק שהיו שם חלוני שקופים אטומים אין צריך, לכך סתם הכתוב.
ודע כי החלונות שהיו בבהמ"ק היו צרות מבפנים ורחבות מבחוץ וזהו שדרשו רז"ל דרך העולם כשאדם בונה בית עושה לו חלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים כדי שיהא האור נכנס מבחוץ ומאיר מבפנים, אבל שלמה לא עשה כן, בנה בהמ"ק ועשה שם חלונות צרות מבפנים ורחבות מבחוץ כדי שיהא האור יוצא מבהמ"ק ומאיר לחוץ, להודיעך שכולו אור ואינו צריך לאורה, וזהו שכתוב (מלכים א ו) ויעש לבית חלוני שקופים אטומים, פירוש שקופים פתוחים לצד חוץ, אטומים סתומים לצד פנים, כלומר קצרים. ומזה אמר הכתוב ביחזקאל (מ) וחלונים לו ולאלמיו סביב סביב כהחלונות האלה, לא אמר כחלונות אלא כהחלונות בתוספת ה"א, לרמוז כי חלונות המקדש היו בדמיון צורת ה"א שהיא צרה מבפנים ורחבה מבחוץ כדי שתצא האורה משם לחוץ. ועוד דרשו רז"ל כהחלונות, כחלונות לא נאמר אלא כהחלונות לשון כהה, כלומר חלונות כהות שהיו צרות מצד פנים ורחבות מבחוץ לצד חיצון של מזרח, ועל כן נקרא בהמ"ק אריאל (ישעיה כט) מלשון אריה, מה אריה צר מאחוריו ורחב מלפניו כך חלונות המקדש. ופרשה זו למדה שלש ענינים, האחד שיהיו פני הנרות מכוונות כלפי האמצעי הוא נר מערבי, והשני שתהיה המנורה זהב לכתחלה, אבל אם עשאה של שאר מיני מתכות כשרה ובלבד שלא יוסיף ולא יגרע בנרות, שצריך שיהיו שבעה לא פחות ולא יותר, והשלישי שתהיה מקשה כלומר כולה אחדות מחתיכה אחת, ולכך חזר וכתב מקשה היא, לבאר כי מקשה מעכב אבל הזהב אינו מעכב.
אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. אם תדקדק בלשון הכתוב תמצא כי היה לו לומר יאירו ששת הנרות, שהרי מול פני המנורה הוא האמצעי וכל הששה היו פונים כנגדו. וע"ד הפשט שעור הכתוב בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה תעלה אותם ועמו יהיו שבעה, וזהו יאירו שבעת הנרות, ולכך לא היה אפשר לומר יאירו ששת הנרות שהרי שבעה הם הנרות המאירים.
וע"ד הקבלה הכתוב נכון וברור כפשוטו, והוא מדבר במנורה של מעלה ופירוש אל מול יאמר כנגד המנורה של מעלה שהן שבע ספירות בחכמה יאירו שבעת הנרות של מטה, וזהו לפי דעתי סוד הלשון שהוציא ההדלקה בלשון עליה, בהעלותך את הנרות, ואמר העלה נרותיה ואמר (שמות ל) ובהעלות אהרן את הנרות, (שם מ) ויעל הנרות לפני ה', וזהו שתמצא במנורת זכריה (זכריה ד) ושבעה נרותיה עליה שבעה, שפירושו על הדרך הזה, ושבעה נרותיה עליה כנגד שבעה של מעלה, ואחר כך ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה.
גם בפרשה זו תמצא זכרון המנורה ארבעה פעמים, שנים ראשונים שמדברים במנורה של מעלה הם מלאים, והם אל מול פני המנורה יאירו, אל מול פני המנורה העלה, ושנים אחרונים חסרים שמדברים במנורה של מטה, והם וזה מעשה המנורה מקשה זהב, זו מנורה של מטה ולכן הזכיר זהב, ואמר עד ירכה עד פרחה, לבאר כי הוא מדבר במנורה גופנית והוא חסר וא"ו, כן עשה את המנרה חסר וא"ו. ולא נמצא בכל התורה המנורה מלא כי אם שלשה, שנים בפרשה זו, והשלישי (שמות כה) תיעשה המנורה. וכן נמצא במסורת שלשה מלאים בתורה, וסימנך תיעשה יאירו העלה, וזהו שבאר כמראה אשר הראה ה' את משה, למעלה, כן עשה את המנורה, למטה.
שבעת הנרות. ענין המנורה נעלם מאד והוא פלאי כבר רמזתיו בסדר ויקחו לי תרומה, ושם תבין מתוך הנר האמצעי פלאי אל עדות לישראל.
ובמדרש שבעת הנרות, משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב ואמר לו המלך הוי יודע שאצלך אני סועד, התקן לי מקום, הלך והתקין כפי כחו, כיון שבא המלך בא עמו שמשין וסנקליטין מכאן ומכאן ומנורות של זהב מכאן ומכאן כיון שראה אוהבו כל הכבוד הזה נתבייש והטמין כל מה שהתקין לו, א"ל המלך לא אמרתי לך שאצלך אני סועד ולמה לא התקנת לי כלום, א"ל אדוני המלך ראיתי כל הכבוד הזה שבא עמך ונתביישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי, א"ל המלך חייך שאני מניח את כל כלי שהבאתי עמי ואיני משתמש אלא בשלך בשביל אהבתך, כך הקב"ה כולו אורה והוא מצוה לישראל לעשות לפניו מנורה ולהדליקה תמיד כיון שעשה משה משכן ומנורה ובאה השכינה מה כתיב שם (שמות מ) ולא יכול משה לבא אל אהל מועד, מיד (ויקרא א) ויקרא אל משה ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו, ומהו הדבר, בהעלותך את הנרות, אמרו ישראל הקב"ה ברא חמה ולבנה שמאירים את העולם כולו והוא חפץ שנדליק לפניו נרות. כשחרב בהמ"ק נגנזה המנורה בשביל כח קדושתה כמו שדרשו רז"ל שנתקשה משה במלאכתה וצוהו המקום שישליך ככר זהב לתוך האש ויצתה עשויה מאליה שנאמר (שמות כה) תיעשה המנורה, מאליה, וכתיב (שם) מקשה כלומר מה קשה עשייתה.וזה מעשה המנורה, גובהה של מנורה י"ח טפחים כמנין וז"ה, מקשה מלמד שנתקשה משה, וכן דרשו רז"ל בארבעה דברים נתקשה משה עד שהוצרך הקב"ה להראות לו באצבע ואלו הן, המנורה שנאמר וזה מעשה המנורה, הקרבנות שנאמר (ויקרא ו) זה קרבן אהרן, השקלים שנאמר (שמות ל) זה יתנו, הירח שנאמר (שם יב) החדש הזה לכם, וזהו לשון מקש"ה, מ'נורה ק'רבן ש'קלים ה'חדש. ואע"פ שאמרו רז"ל תפשו הקב"ה למשה ואמר לו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, ובשרצים שכתוב (ויקרא יא) וזה לכם הטמא, לא אמרו נתקשה אלא בארבעה דברים.
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" אל מול פני המנורה" שהוא הקנה האמצעי וזה כשתפנה שלהבת כל אחד מהששה נרות אל הקנה האמצעי אז:
" יאירו שבעת הנרות" כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה ושכן ראוי שכונת המימינים העוסקים בחיי עולם והמשמאלים העוסקים בחיי שעה העוזרים למימינים, כאמרם אלמלי עלייא לא מתקיימי אתכליא (חולין צב, א) תהיה להפיק רצון האל יתברך באופן שיושג מכוונו בין כולם וירוממו את שמו יחדו כמו שקבלו עליהם כאשר העיד באמרו ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה כלומר בין כולנו נשלים כונתו:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
וסיוע לפירוש זה, ממה שאמרו במדרש (תנחומא בהעלותך ג) שנסמכו הנרות לחנוכת המזבח לפי שנצטער אהרן על שלא היה בחנוכת המזבח. א"ל הקב"ה לגדולה מזו אתה מוכן, הקרבנות אינן כי אם בזמן שבהמ"ק קיים והנרות הם לעולם שנאמר אל מול פני המנורה יאירו ז' הנרות עיין בילקוט (תשיט.ח) נוסח מדרש זה. והבט ימין וראה מאי משמע שהנרות הם לעולם מפסוק זה, אלא ודאי שבעל מדרש זה כוונתו לפרש הפסוק על זה האופן, שאם תעלה אותם מול פני המנורה אז אעשה שיאירו שבעת הנרות לעולם אף בזמן החורבן. והרמב"ן כאן הקשה על מדרש זה הרי בזמן שהקרבנות בטלין גם הנרות בטלין, ע"כ פירש שעל נרות חשמונאי ובניו הוא מדבר. וקשה לי על דבריו הרי גם נרות חשמונאי מתחילה בטלו שניהם כאחד הקרבנות והנרות וכאשר נחה שקטה הארץ חזרו שניהם לקדמותן ומה יתרון לנרות על הקרבנות.
ונ"ל שלקח לו ראיה מן חשמונאי ובניו, שיש יותר קדושה בנרות מבקרבנות שהרי בחזרתן לא נעשה שום נס בקרבנות, ובנרות נעשה נס, ע"כ קבל אהרן תנחומין על הדלקת הנרות שהיא גדולה מן הקרבנות. ומ"ש הקרבנות אינן כ"א בזמן שב"ה קיים והנרות לעולם כך פירושו, הקרבנות אע"פ שהיה בהם אש מן השמים והוא נס נגלה ומתמיד מ"מ אחר שנחרב הבית הראשון שוב לא ירד אש כי בבית שני חסרו ה' דברים ומכללם אש מן השמים, (יומא כא, ב) אבל קדושת הנרות לא סרה לעולם אע"פ שנחרב הבית פעמים, א' בימי נבוכדנצר, וא' בימי אנטיוכוס, מ"מ נעשה נס בנרות וזה מורה על גודל קדושת הנרות ולמד זה מן הכרח הקושיות שהזכרנו.
ונראה לי כי כך ביאור הכתוב, בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה. ולא תתן מקום לטועים לומר לאורה הוא צריך הנה לגודל קדושת הנרות אני אעשה זאת שיאירו ז' הנרות לעולם ואף בזמן שלא יהיה בהם כ"א להדליק נר אחד הנה על צד הנס אני אעשה שיאירו כל ז' הנרות בימי חשמונאי וזכרונם לא יסוף מתוך בני ישראל לדורי דורות, אבל אם לא תעלה מול פני המנורה אז לא יאירו לעולם כי לא אעשה בהם ניסים מפורסמים כדי שלא ימצאו מקום לחזק טעותם ולומר בעבור שלאורה הוא צריך ע"כ הוא עושה בהם ניסים מפורסמים יותר מבקרבנות, ולפ"ז אין בפסוק זה שום ציווי אלא הודעת דברים וע"כ אמר לשבחו של אהרן ויעש כן אהרן וגו' כאשר צוה ה'. ר"ל כאילו צוה ה' את משה בפירוש כך היה נזהר בדבר כאלו נצטוה עליו, ואח"כ נתן טעם מאין בא להם טעות זה ואמר וזה מעשה המנורה וגו' כי כל כלי המשכן נעשו ע"י אדם חוץ מן המנורה שעשאה הקב"ה בעצמו חתיכה אחת כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה. ר"ל הקב"ה עשאה ומכאן יצא מקום לטועים לומר שלכך עשאה הקב"ה בעצמו לפי שלאורה הוא צריך, ע"כ היה אהרן מזורז להעלות נרותיה מול פני המנורה לבטל טעות זה.
וי"א מה ששבח את אהרן שלא שינה, לפי שהקב"ה אמר לו אל מול פני המנורה יאירו ז' הנרות. ולא הקפיד על ההעלאה שתהיה מול פני המנורה כ"א על ההארה לבד הקפיד שתהיה מול פני המנורה ולא הקפיד על ההעלאה, ואהרן הוסיף ועשה אפילו ההעלאה מול פני המנורה כמ"ש אל מול פני המנורה העלה נרותיה. ויתכן עוד לפרש שהשבח הוא אע"פ שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו. מ"מ נזדרז הוא לבדו במצוה ויעש כן אהרן. לפי שראה בה קדושה יתירה מאחר שהקב"ה בעצמו עשאה כאמור וכן כתב הרמב"ן.
ועל צד הרמז י"ל אל מול פני המנורה. זה הקב"ה אורו של עולם, יאירו שבעת הנרות. כי כל הקנים היו מול הקנה האמצעי והוא פונה מול השכינה שבמערב וא"כ דומה כאילו כולם פונין מול פני המנורה הטהורה אשר ממנו ית' האור יוצא לכל הנמצאים. ומדקאמר בהעלותך לשון עליה שידליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה, ורז"ל אמרו (תנחומא בהעלותך ג) שהמנורה נעשית מאליה זה מופת גדול שיש בה רמז על נר אלהים נשמת אדם העולה היא למעלה מאליה אם אין לה מונע מצד העונות והיא מעשה ה' כי ג' שותפין באדם (נדה לא, א) וכבר בארנו זה למעלה פר' תרומה (תרומה כה.לא) והוא ענין נכון וברור וזה סמיכות העלאת הנרות מעצמם למעשה המנורה כי גם היא היתה מעשה ה' כמ"ש כן עשה את המנורה הקב"ה עשאה.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ואני אומר אילו הייתי שם הייתי מוכיח ודן לפניהם מהכתובים דלא קביעי נרות, הראשון ממה שמצינו כשהזכיר כל פרטי מעשה המנורה לא הזכיר פרט זה שעשה למול פני המנורה יאירו, שאם הנרות קבועים כשהזכיר המעשה חל זכרון הדבר, ועוד ראיה אחרת ממה שאמר הכתוב בפרשת במדבר (במדבר ד', ט') ולקחו בגד תכלת וכיסו את מנורת המאור ואת נרותיה ואת מלקחיה ואת מחתותיה ואת כל כלי שמנה, הרי זה מראה באצבע שאין הנרות קבועים, שאם לא כן הרי הנרות בכלל המנורה הם ולא היה צריך לפרטם, אלא ודאי שאינם קבועים ולזה הוצרך לפרטם כמלקחיה וכמחתותיה שהם בפני עצמם:
שוב ראיתי כזה בדברי הימים (ב' ד') ואת המנורות ונרותיהם, הרי זה מגיד כי בזכרון מנורות לא יכללו נרותיהם, וגם ראיתי לרש"י ז"ל שם שכתב וזה לשונו להוציא מלב המפרשים נרות היו עשויים מגופה של מנורה ואדוקים בה שהרי כתיב מנורות ונרותיהם וכו' עד כאן יעוין שם דבריו באורך, הא למדת שפשטיות הכתובים יגידו כי לא קביעי נרות:
וכפ"ז נשכיל כוונת תשובת ה' לאהרן, כי אהרן היה מתאנח על חנוכת המזבח והשיבו הקדוש ברוך הוא חייך שלך וכו' פירוש מעשה המנורה שמוריד הנרות ומניחן באוהל ומקנחם וחוזר ובונה אותם מחדש ומדליקה הרי כל יום כעושה מעשה חדש שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה והדלקה, ואומרו מדליק ומטיב ערב ובוקר ולא מצינו הדלקה אלא בערב, הרי אמרו במסכת תמיד (פ"ג מ"ט) כי נר מערבי צריך להיות דולק יומם ולילה, ובתורת כהנים אמרו וזה לשונם להעלות נר נר מערבי דולק תדיר מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה עד כאן. הרי שישנה להדלקה והטבה לילה ויום, ונמצא שמחנך בכל יום המנורה והם לא חנכו אלא פעם אחת המזבח, והוא מה שכפל הכתוב במאמרו דבר ואמרת, דבר דיבור הצריך למצוה, ואמרת מענה רך המיישב הדעת מחולשתה שאמרנו שחלשה דעתו של אהרן והשיבו כי שלו גדול וכו', גם תתפרש תיבת ואמרת לשון מעלה על דרך אומרו (דברים, כו) את ה' האמרת שהשיבו שלו מעולה מכולן:
וגם לסברת האומר קביעי נרות הנה הוא אומר שהיו הקנים שבו הנרות דקים שהיה יכול לכפוף ולהוריד הנרות למטה עד שיקנחם ולחזור להעלותם ובאמצעות הקינוח וכו' יחשב כמחדש והרי הוא מחנך בכל יום, ויתיישב ערך הכתוב עצמו כמו שכתבתי:
בהעלותך את הנרות. צריך לדעת למה לא אמר בהדליקך, ורז"ל דרשו (במד"ר פט"ו ספרי) בו דרשות רבות. גם צריך לדעת למה לא צוה ה' מצוה זו ביום ראשון כי היא מצוה הנוהגת מיום ראשון בעבודה, ועוד הלא היא כתובה המצוה עצמה שמצוה כאן בפרשת תרומה (שמות, כה) והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה ולמה חזר לשנותה, עוד למה אמר יאירו ולא צוה לנוכח למצטווה תאיר כשיעור בהעלותך, וכמו שאמר גם כן בפרשת תרומה והאיר על עבר וגו'. אכן במה שהקדמתי במאמר חז"ל יתיישב הכל על נכון, כי אומרו בהעלותך לצד שהנרות לא היו קבועים יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם ויעלה אותם לסדרם במקומם יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה וגו', ולזה לא אמר גם כן תאיר כי אין המצוה בשעת הדלקה שיוצדק לומר תאיר אלא המצוה היא על סדר הנחתם שיניחם בסדר שיאירו אל מול וגו' והבן:
ובזה נתיישב למה הוצרך לחזור לצוות לזה, כי לצד שעד עתה היה משה עושה כסדר זה בז' ימי המילואים, וחש ה' שידין אהרן בדעתו שאין מעכב סדר הנחתן ואדרבא יותר הוא סדר נכון שיהיו הנרות ישרים פיפיותיהם ולא באלכסון, לזה צוה ה' שיאמר לאהרן שדבר זה מעכב, ובחר לסדר מצוה זו כאן ולא סדרה עם סדורי הקרבנות אשר צוה ה' ועבודה המעכבת, להודיענו הקפדת אהרן וריצויו מה שנזכר במאמרם ז"ל:
אל מול פני המנורה וגו'. טעם הדבר יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו במסכת שבת דף כ"ב וזה לשונם מחוץ לפרוכת העדות וגו' וכי לאורה הוא צריך והלא כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו אלא עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל מאי עדות אמר רב זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים עד כאן. על פי הדברים האלה יצו ה' להאיר אל מול פני המנורה שהוא נר המערבי להראות כל נר ונר שלא בא אלא בשביל עדות אשר יגיד נר הפונים אליו כלם להראות נסו הנזכר, ומה שראיתי שדקדקו התוספות התם בתמיהת וכי לאורה הוא צריך וכו' מטעם כל מ' שנה וכו' ולא אמרו והלא כל העולם כולו לאורו של מקום, לעניות דעתי אינו דקדוק כי תצדיק התמיהה מהמורגש להם יותר מדברי' הבאים באמונה כי ה' ברא שמש וירח המאירים לעולם, ולדרך זה יתיישב עם ההיא שהביאו משלהי כל הקרבנות וכו' יעיין שם דבריהם:
ויש לנו לחקור זאת מעתה שלא בא המנורה אלא להגיד נסה שבנר מערבי היה מספיק בנר מצדה האחד ונר מצדה השני, ויש לומר כפי הפשט שהוא לנוי שאחר שהוצרכה ביאתה לרמז הנזכר אין נכון להביא בית ה' אלא דבר מתוקן ונכון שבמנורות. ובדרך רמז ירמוז בז' נרות לאומות העולם שהם ע' אומות כל אחד ירמוז לכלל העשירי, ירמוז כי כולן מאירים לנוכח המערבי שהם ישראל שהם בחינת המערב כידוע ליודעי חן, ורמז גם כן שכולן כלים ונר ישראל לא יכבה, ותמצא שהארת הנרות אינו אלא בלילה והוא סוד הגלות שנקרא לילה, מה שאין כן בבא זמן הישועה המתיחס לה בקר כתיב (ישעי', כא) אתא בקר וגו' יכבה נר האומות וישאר מכללותם נר ישראל שהוא הולך ואור עד נכון היום, גם רמז במצות הדלקת הנרות שיכוין המדליק בהדלקתם שתהיה הארתם למול פני המנורה שהכל יהיו לצורכי ישראל המתייחס להם שם פנים כידוע למבינים:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
ב. דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות , לפי כל מעשה הפרשה באהרן הביא את אהרן לכלל דבור. ואמרת אליו הרי זה אמירה לאהרן.
ג. בהעלותך את הנרות עשה לה מעלות. אל מול פני המנורה עשה לה מול ופנים.
ד. יאירו שבעת הנרות שומע אני שיהיו דולקים לעולם, ת”ל מערב עד בקר. אי מערב עד בקר [יכול כולם ת"ל] לפני ה' תמיד שיהיה נר מערבי תדיר שממנו מדליק את הנרות בין הערבים.
מלבי"ם - התורה והמצוה
א. בהעלותך את הנרות וכו' כבר צוה על הדלקת המנורה בפ' תצוה ופ' אמור רק פה חדש איך יהיו הנרות מסודרים. שכבר בארתי (תרומה כ”ה) ששם מנורה אמר רק על הבסיס והקנה האמצעי שבו קבועים הקנים, הוא קרוי מנורה. והששה קנים היוצאים מצדיה נקראים קני מנורה בשם לוי והם רק ששה. והבזיכין שבם נותנים השמן והפתילות נקראים בשם נרות והם שבעה. ובפ' תרומה אמר והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה, היינו שהמנורה יש לה שני עברים, העבר הפונה אל השלחן נקרא עבר של פניו, והעבר שכנגדו נקרא עבר אחוריו. וממ”ש והאיר על עבר פניה משמע שדי אם נרותיה פונים לצד שנגד השלחן, לכן באר פה שיאירו אל מול פני המנורה שהמנורה הוא הקנה האמצעי.
וכבר בארתי ( ויקרא שלב) גדר מלת מול שמציין השטח הסמוך לאיזה דבר באורך בענין שמשקיף אליו ורואה אותו. ומזה ידעינן שיצדדו הנרות מול הקנה האמצעי ובכ”ז יפנו ג”כ אל פני המנורה שהוא לצד השלחן, בענין שיטה הבזך והפתילה לצד השלחן ולצד הנר האמצעי. שכן הנר האמצעי עצמו פונה אל השלחן שהוא עבר הפנים, ובזה מקים אל מול פני המנורה שהוא הקנה האמצעי יאירו שבעת הנרות.
וזה בין למ"ד מזרח ומערב מונחים בין למ”ד מצפון ודרום מונחים. שלכ”ע צריך שיפנו נגד האמצעי שזה נקרא בשם מנורה. הגם שלמ"ד מזרח ומערב מונחים נקרא לפני ה' הנר השני המזרחי כמ”ש רש”י בשבת (דף כ”ב) בכ”ז אא"ל שיפנו אליו כי לא נקרא בשם מנורה.
והגר”א הגיה בכאן ששלשה כלפי דרום ושלושה כלפי צפון, דק”ל שלמ”ד מזרח ומערב מונחים הלא לדידי' הנר השני שבמזרח נקרא לפני ה', ואין צורך לזה, שלד"ה צריך שיפנו אל האמצעי שהוא קרוי בשם מנורה ולכן גם רש”י ז”ל בפירושו כאן כתב שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי. וכן בת”י תלת לקבל רוח מערבא ותלת לקבל רוח מדינחא, ושביעאה במציעאה, ועי' ברא"ם שהאריך בזה ועי' עוד בהעלותך ג
ב. דבר אל אהרן ואמרת אליו דברי הספרי מיוסדים על ההבדל בין דבור ואמירה והתבאר בפרטות בהתו”ה ( ויקרא ג ) עי”ש.
ג. בהעלותך , לא נמצא בשום מקום לשון העלאה על הדלקת הנר רק גבי מנורה, ומזה הוציאו חז”ל לפרש גם מענין העלאה שמעלם למקום גבוה ( כמ"ש בהעלותך ה ). והנרות הם הבזיכים שנותנים בהם השמן והפתילה וזה מורה כמ”ד במנחות (דף פח) שהנרות לא היו קבועים והעלה אותם לקבעם במנורה.
ובמ”ש אל מול פני, אם היה אומר אל מול פני המנורה הייתי מפרש שיפנו אל המנורה ואם היה אומר אל פני המנורה הייתי מפרש שיפנו אל צד השלחן (כנ”ל בהעלותך א) ובמ”ש מול פני ידעינן שיפנו לשניהם. היינו מצודדים אל השלחן והנר האמצעי. שנרות המזרחיים יפנו אל מקצוע מערבית צפונית והמערביים מזרחית צפונית, היינו שיהיו פונים אל האמצעי שהוא מול המנורה, ונוטים מעט אל הצפון שהוא פני המנורה. והנר האמצעי שאין לו מול יפנה ביושר לצד צפון שהוא פני המנורה.
ד. יאירו שבעת הנרות , כבר בארתי (בפ' אמור ריב) שממה שכפל צווי הדלקת הנרות בפ' תצוה ובפ' אמור, ויש שם שנוים בלשון, הוציאו חז”ל שמ”ש בפ' תצוה להעלות נר תמיד, הוא שם הקבוץ. ור”ל כלל הנרות והוא תמידות סדורי שיהיו דולקים כל לילה מערב ועד בקר. ומה שאמר זה שנית בפ' אמור שם בא שם נר בדיוק [שכל שם הנכפל בא בדיוק] ופי' נר אחד שהוא נר מערבי זה יהיה דולק תמיד ביום ובלילה, והוא חמידות החלטי. ועז"א יערוך אותו אהרן מערב עד בקר לפני ה' תמיד. תצוה אמר יערוך אותו אהרן ובניו ששם מדבר מכלל הנרות שדולקים מערב עד בקר. ובפ' אמור שמדבר מנר המערבי שדלק בנס כל היום זה היה רק בזכות הכ”ג כמ”ש (בשבת דף כ”ב) משמת שמעון הצדיק מצאו שכבה. ועז"א יערוך אותו אהרן ומפ' שנותן בו שמן שידלק מערב עד בקר הינו חצי לוג לכל נר. ובכ”ז לפני ה' תמיד הנר המערבי שהוא לפני ה' ידלק תמיד בנס [וכמ”ש התוס' בחגיגה דף כו ע”ב והרע”ב ספ”ג דתמיד] וז"ש אי מערב ועד בוקר יכול כולם, ת”ל לפני ה' תמיד וכו'.
[גרסת הספרים חסרה, וגרסתי כגי' הגר”א וגרסתו אי מערב עד בקר יכול כולם מערב עד בקר ת"ל להעלות נר תמיד [איזה זה שנאמר לפני ה' תמיד] וזה נר מערבי שיהיה נר מערבי דולק תמיד] וגרסת הילקוט אי מערב ועד בוקר יכבם, ת”ל יאירו שבעת הנרות, יאירו שבעת הנרות בין הערבים.
הערות
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
בהעלתך את. בגי' עשה בה מעלות:
אל מול פני המנורה יאירו. כי אני איני צריך לאורה:
פני המנורה יאירו. בגי' וכי אני לאורך צריך:
שבעת הנרות. כנגד ז' המזלות חנכ"ל שצ"ם. כתיב בהעלותך את הנרות וכתיב להעלות נר תמיד לבית הלל נר ואח"כ נרות שמוסיפין והולכין והיינו להעלות נר תמיד שמעלין בקודש ולבית שמאי תחילה נרות ואח"כ נר שמורידין והולכין:
להעלות נר תמיד. ס"ת תרד: