רבינו בחיי על במדבר ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על במדבר · ח · >>


<< · רבינו בחיי על במדבר · ח · >>

Verse 2

אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך (משלי יג, ט) שלמה המלך ע"ה המשיל נפש צדיק לאור מפני שהנפש אור שכלי לוקח מכסא הכבוד, והאור ההוא אינו אלא מעצמותו וגופו, איננו בא לו ממקום אחר ואיננו תלוי בדבר אחר, והמשיל נפש הרשע לנר שאור הנר אינו מעצמו אבל תלוי בדבר אחר והוא השמן והפתילה, כי מיד שיכלה השמן והפתילה ידעך הנר מיד, כן נפש הרשע תלויה בקיום גופו, כי אין עיקר שמחתה רק בשמחת הגוף, ועל כן תכלה ככלות הגוף, והכליון הוא שלא תאור באור החיים, ואע"פ שאין לנפש מות, תענש בעונש מר ממות. ולפי שלא השתדל בדרכי האור אלא בדרכי החשך על כן תחול עליה מדת החשך והנה זה כליון חרוץ לנפש, והוא העונש שאין לו סוף ויסורין שאין להן קץ, וזהו שאמר שלמה ע"ה (שם יא) במות אדם רשע תאבד תקוה, לא אמר במות רשע אלא במות אדם רשע, לבאר כי הנמשך אחר תולדות האדמה ומשתקע בתאוות הגופניות נקרא רשע, ועל כן במותו תאבד תקותו עמו כי לא היתה תקותו כי אם בעניני גופו לא בעניני נפשו, ומפני זה באבדן גופו תאבד תקותו. ומזה אמר ידעך, שהוא בטול האור והוא העונש בנפש הרשע. ונראה לומר שאין לשון דעיכה בטול לגמרי אלא שלא תאיר ותזכה לנועם הראוי לה, וכן אמר בלדד (איוב יח) גם אור רשעים ידעך ולא יגיה שביב אשו, אך לשון כבוי הוא בטול לגמרי, והעד (ישעיה מג) דעכו כפשתה כבו. אבל במעלת נפש הצדיק הזכיר ישמח והוא השכר, כי לשון שמחה תוספת השגה ורוח הקדש וזהו (תהלים קד) אנכי אשמח בה', וכן (שם) ישמח ה' במעשיו, ולפי שהצדיקים עובדים להקב"ה בשמחה על כן זוכים למעלת השמחה לעוה"ב כי מדת השמחה תחול עליהם ושואבת נפשם ומקיימת אותם לנצח. ועוד לטעם אחר המשיל נפש הצדיק לאור לפי שנבראת ביום ראשון עם בריאת האור הראשון, ויש פסוק מדבר בנפשותיהן של צדיקים מעיד על זה, הוא שכתוב (דברי הימים א ד) עם המלך במלאכתו ישבו שם, והיא מעותדת לאותו האור הנברא ביום ראשון. ומצינו חמשה אורים בפרשה וכן לנפש חמשה שמות. האור ההוא תחלת הנבראים היה ועליו אמר דוד ע"ה (תהלים קיט) פתח דבריך יאיר מבין פתיים, ודרשו רז"ל פתח דבריך יאיר, מפתח פומך לן הוה נהורא שנאמר (בראשית א) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. האור ההוא הוציאו הקב"ה מתוך החשך, לא כמלך בשר ודם, מלך בשר ודם מדליק נר מנר שמא יכול להדליק נר מתוך החשך, ואלו הקב"ה הוציא אור מתוך החשך דכתיב (שם) וחשך על פני תהום, וכתיב בתריה יהי אור ויהי אור. וכן אמר הכתוב (איוב יב) מגלה עמוקות מני חשך ויוצא לאור צלמות, וכן אמר דניאל (דניאל ב) הוא גלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא, ודרשו רז"ל עמיקתא זה מעשה מרכבה, ומסתרתא זה מעשה בראשית, ידע מה בחשוכא וחשך על פני תהום, ונהורא עמיה שרא ויאמר אלהים יהי אור. כיון שהוציא הקב"ה האור מתוך החושך אינו צריך לאור של בשר ודם, שכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלט) גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה. וכיון שהכל הוא לפניו יתעלה שוה, כחשכה כאורה, מהו זה שכתוב (שם יח) ישת חשך סתרו, זה כנוי לרוב הסתר השגת השי"ת, כי המשיל השגתו לחשך מפני שהמקום החשוך אי אפשר להשיג מה שבתוכו, ורמז לך הכתוב כי החומר שלנו הוא המסך המונע והחשך המבדיל בין השם יתעלה ובינינו שאין בנו כח לראותו, וזהו לפי דעתי (שיר ב) הנה זה עומד אחר כתלנו, יאמר כי זה אלי ואנוהו כותל מפסיק בינינו ובינו והוא החומר, והבן זה. וא"כ סתרו חשך מצד השגתנו שהיא קצרה בהיותנו בחומר, וכולו אורה מצד עצם כבודו, וזהו שאמר כחשיכה כאורה, ואע"פ שכולו אורה ואינו צריך לאורה שלנו נצטוינו במשכן ובמקדש לכבוד הבית שהשכינה שורה עליו שנדליק נרות המנורה וזהו שכתוב.

בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. לשון בהעלותך על שם השלהבת שהיא עולה מאליה. והחכמים ז"ל עושין אותו מלשון עלוי, שכך אמרו במדרש בהעלותך אמר הקב"ה לא שאני צריך לאורה שלכם אלא שתאירו לפני כדרך שהארתי לכם במדבר בעמוד האש, כדי לעלות אתכם בפני האומות שיהיו אומרים היאך ישראל מאירים לפני הקב"ה לפי שהוא מאיר לכל, והלא מתוך החשך הוצאתי אורה ואיני צריך לאורה שלכם, והרי העינים שבאדם יש בתוכן לבן ואינו רואה מתוך הלבן אלא מתוך השחור. ועוד הברק הזה תולדות אש של מעלה והוא יוצא ומבהיק לכל העולם שנאמר (יחזקאל א) ודמות החיות מראיהן כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים וגו' ומן האש יוצא ברק, ומבהיק לכל העולם ואיני צריך לאורה שלכם, ולמה צויתי אתכם, בשביל להעלותך, כדי לעלות אתכם בפני האומות, עד כאן. ונצטוה אהרן בפרשה זו בהדלקת המנורה לשעה ולדורות, דבר אל אהרן לשעה, שהמנורה נמסרה לו וחיוב ההדלקה מוטל עליו, ואמרת אליו לדורות. ולפי שהמצוה אף לדורות לא תמצא בפרשה זו שיזכיר באהל מועד כמו שאמר במקום אחר (שמות כו) באהל מועד יערוך אותו אהרן ובניו, שלא תאמר כי באהל מועד היו צריכין לאורה זו לפי שלא היו שם חלונות אבל בבהמ"ק שהיו שם חלוני שקופים אטומים אין צריך, לכך סתם הכתוב.

ודע כי החלונות שהיו בבהמ"ק היו צרות מבפנים ורחבות מבחוץ וזהו שדרשו רז"ל דרך העולם כשאדם בונה בית עושה לו חלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים כדי שיהא האור נכנס מבחוץ ומאיר מבפנים, אבל שלמה לא עשה כן, בנה בהמ"ק ועשה שם חלונות צרות מבפנים ורחבות מבחוץ כדי שיהא האור יוצא מבהמ"ק ומאיר לחוץ, להודיעך שכולו אור ואינו צריך לאורה, וזהו שכתוב (מלכים א ו) ויעש לבית חלוני שקופים אטומים, פירוש שקופים פתוחים לצד חוץ, אטומים סתומים לצד פנים, כלומר קצרים. ומזה אמר הכתוב ביחזקאל (מ) וחלונים לו ולאלמיו סביב סביב כהחלונות האלה, לא אמר כחלונות אלא כהחלונות בתוספת ה"א, לרמוז כי חלונות המקדש היו בדמיון צורת ה"א שהיא צרה מבפנים ורחבה מבחוץ כדי שתצא האורה משם לחוץ. ועוד דרשו רז"ל כהחלונות, כחלונות לא נאמר אלא כהחלונות לשון כהה, כלומר חלונות כהות שהיו צרות מצד פנים ורחבות מבחוץ לצד חיצון של מזרח, ועל כן נקרא בהמ"ק אריאל (ישעיה כט) מלשון אריה, מה אריה צר מאחוריו ורחב מלפניו כך חלונות המקדש. ופרשה זו למדה שלש ענינים, האחד שיהיו פני הנרות מכוונות כלפי האמצעי הוא נר מערבי, והשני שתהיה המנורה זהב לכתחלה, אבל אם עשאה של שאר מיני מתכות כשרה ובלבד שלא יוסיף ולא יגרע בנרות, שצריך שיהיו שבעה לא פחות ולא יותר, והשלישי שתהיה מקשה כלומר כולה אחדות מחתיכה אחת, ולכך חזר וכתב מקשה היא, לבאר כי מקשה מעכב אבל הזהב אינו מעכב.

אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. אם תדקדק בלשון הכתוב תמצא כי היה לו לומר יאירו ששת הנרות, שהרי מול פני המנורה הוא האמצעי וכל הששה היו פונים כנגדו. וע"ד הפשט שעור הכתוב בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה תעלה אותם ועמו יהיו שבעה, וזהו יאירו שבעת הנרות, ולכך לא היה אפשר לומר יאירו ששת הנרות שהרי שבעה הם הנרות המאירים.

וע"ד הקבלה הכתוב נכון וברור כפשוטו, והוא מדבר במנורה של מעלה ופירוש אל מול יאמר כנגד המנורה של מעלה שהן שבע ספירות בחכמה יאירו שבעת הנרות של מטה, וזהו לפי דעתי סוד הלשון שהוציא ההדלקה בלשון עליה, בהעלותך את הנרות, ואמר העלה נרותיה ואמר (שמות ל) ובהעלות אהרן את הנרות, (שם מ) ויעל הנרות לפני ה', וזהו שתמצא במנורת זכריה (זכריה ד) ושבעה נרותיה עליה שבעה, שפירושו על הדרך הזה, ושבעה נרותיה עליה כנגד שבעה של מעלה, ואחר כך ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה.

גם בפרשה זו תמצא זכרון המנורה ארבעה פעמים, שנים ראשונים שמדברים במנורה של מעלה הם מלאים, והם אל מול פני המנורה יאירו, אל מול פני המנורה העלה, ושנים אחרונים חסרים שמדברים במנורה של מטה, והם וזה מעשה המנורה מקשה זהב, זו מנורה של מטה ולכן הזכיר זהב, ואמר עד ירכה עד פרחה, לבאר כי הוא מדבר במנורה גופנית והוא חסר וא"ו, כן עשה את המנרה חסר וא"ו. ולא נמצא בכל התורה המנורה מלא כי אם שלשה, שנים בפרשה זו, והשלישי (שמות כה) תיעשה המנורה. וכן נמצא במסורת שלשה מלאים בתורה, וסימנך תיעשה יאירו העלה, וזהו שבאר כמראה אשר הראה ה' את משה, למעלה, כן עשה את המנורה, למטה.

שבעת הנרות. ענין המנורה נעלם מאד והוא פלאי כבר רמזתיו בסדר ויקחו לי תרומה, ושם תבין מתוך הנר האמצעי פלאי אל עדות לישראל. ובמדרש שבעת הנרות, משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב ואמר לו המלך הוי יודע שאצלך אני סועד, התקן לי מקום, הלך והתקין כפי כחו, כיון שבא המלך בא עמו שמשין וסנקליטין מכאן ומכאן ומנורות של זהב מכאן ומכאן כיון שראה אוהבו כל הכבוד הזה נתבייש והטמין כל מה שהתקין לו, א"ל המלך לא אמרתי לך שאצלך אני סועד ולמה לא התקנת לי כלום, א"ל אדוני המלך ראיתי כל הכבוד הזה שבא עמך ונתביישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי, א"ל המלך חייך שאני מניח את כל כלי שהבאתי עמי ואיני משתמש אלא בשלך בשביל אהבתך, כך הקב"ה כולו אורה והוא מצוה לישראל לעשות לפניו מנורה ולהדליקה תמיד כיון שעשה משה משכן ומנורה ובאה השכינה מה כתיב שם (שמות מ) ולא יכול משה לבא אל אהל מועד, מיד (ויקרא א) ויקרא אל משה ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו, ומהו הדבר, בהעלותך את הנרות, אמרו ישראל הקב"ה ברא חמה ולבנה שמאירים את העולם כולו והוא חפץ שנדליק לפניו נרות. כשחרב בהמ"ק נגנזה המנורה בשביל כח קדושתה כמו שדרשו רז"ל שנתקשה משה במלאכתה וצוהו המקום שישליך ככר זהב לתוך האש ויצתה עשויה מאליה שנאמר (שמות כה) תיעשה המנורה, מאליה, וכתיב (שם) מקשה כלומר מה קשה עשייתה.
וזה מעשה המנורה, גובהה של מנורה י"ח טפחים כמנין וז"ה, מקשה מלמד שנתקשה משה, וכן דרשו רז"ל בארבעה דברים נתקשה משה עד שהוצרך הקב"ה להראות לו באצבע ואלו הן, המנורה שנאמר וזה מעשה המנורה, הקרבנות שנאמר (ויקרא ו) זה קרבן אהרן, השקלים שנאמר (שמות ל) זה יתנו, הירח שנאמר (שם יב) החדש הזה לכם, וזהו לשון מקש"ה, מ'נורה ק'רבן ש'קלים ה'חדש. ואע"פ שאמרו רז"ל תפשו הקב"ה למשה ואמר לו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, ובשרצים שכתוב (ויקרא יא) וזה לכם הטמא, לא אמרו נתקשה אלא בארבעה דברים.


Verse 6

קח את הלוים מתוך בני ישראל. נסמכה פרשת הלוים לפרשת המנורה כי היה המנורה מצוה מסורה לכהנים, ולכך סמך לה פרשה זו שהיא מצות הלוים שיתחילו לעבוד, ואחריה מצות הפסח שהיא מצוה מוטלת על כל ישראל, וזהו שאמר (במדבר ט) ויעשו בני ישראל את הפסח, ואם כן הפרשיות מסודרות בהשגחה גדולה בסדור המעלות, כהן ואחריו לוי ואחריו ישראל. ואמר קח את הלוים מתוך וגו' כי מעורבים היו בהר סיני, וכן כל השבטים קודם נסעם אל הדרך.


Verse 7

וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת. של אפר פרה, והיה זה מפני טמאי מתים שבהם שהרגו בעושי העגל שנאמר (שמות לב) והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו. והעבירו תער על כל בשרם. אפילו הזקן אפילו הפיאות, הטעינם תגלחת כמצורע שכתוב בו (ויקרא יד) יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו, לפי שהלוים היו חליפי הבכורות שנפסלו בעגל, ועבודה זרה קרויה זבחי מתים, ומצורע חשוב כמת. ואלו לא היו מוטהרין בענין זה שהזכירו בפרשה לא היה אפשר להם ליכנס לעבודה, וכן כתוב בסוף ואחרי כן יבאו הלוים לעבוד את עבודת אהל מועד.


Verse 11

והניף אהרן וגו' תנופה. הזכיר תנופה שלשה פעמים בפרשה זו, והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה', וכתיב והנפת אותם תנופה לה', וכתיב והנפת אותם תנופה, ופירש רש"י כנגד בני קהת ובני גרשון ובני מררי, תנופה ראשונה כנגד בני קהת לכך נאמר בו והיה לעבוד את עבודת ה', שהרי בני קהת הם נושאי המקדש הדברים המקודשים הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכתיב (במדבר ז) כי עבודת הקדש עליהם, שניה לבני גרשון, לכך נאמר בה תנופה לה' שאף הם היו נושאין יריעות הקרשים הנראים בבית קדשי הקדשים ועבודת הקדש עליהם גם כן, שלישית לבני מררי שהיו נושאין קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו שהם כלי הנחשת והעצים, ואמר בהן תנופה סתם ולא הזכיר לפני ה', ולא לה' שהרי מעלותיהם חלוקים זו מזו. ומצינו בסוף הפרשה שהזכיר על כלל הלוים וינף אהרן אותם תנופה לפני ה' כדי ללמדך שכולן זכאין וחביבין לפניו. ומה שאמר נתונים נתונים המה לי, באורו נתונים לעבודת משא נתונים לשיר, או יאמר על שנתנו נפשם על מעשה העגל נתונים המה לי, ומזה תרגום אונקלוס מסירין יהיבין.


Verse 19

ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש. כי הלוים ימנעום מלהכנס ולבא במחיצתם. ותמצא בפסוק זה חמשה פעמים ישראל כי הזכירם כמה פעמים במקום אחד דרך חבה ומעלה וכבוד, כאדם המזכיר בנו תמיד על כל דבור ודבור. ורז"ל משלו משל בזה לתינוק שהלך לבית הספר ובא אביו לשאול עליו, אכל ברי שתה ברי דמך ברי אזל ברי לבי ספרא אתא ברי מבי ספרא מזכירו על כל דבור ודבור דרך חבה. וכן ענין המשכן שהוא נזכר בתורה חמשה פעמים, והכל דרך חבה וכבוד. וטעם חמשה בישראל ובמשכן, כנגד חמשה חומשי תורה שהוא קיום העולם שנברא בה"א, שנאמר (בראשית ב) בהבראם, בה' בראם, כי לא היתה ראויה להנתן כי אם לישראל ואין ישראל מתקיימין אלא בשביל התורה, וידוע במשכן כי הוא וכליו דוגמא אל העוה"ז שנברא בה"א.


Verse 20

ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל ללוים. משה רבינו ע"ה היה מעמיד את הלוים, הוא שכתוב והעמדת את הלוים לפני אהרן ולפני בניו, ואהרן היה מניף אותם, הוא שכתוב והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה', והתנופה הזאת היא שהיה אהרן לוקח לכל אחד ואחד מן הלוים ומגביהו מן הקרקע מעט והיה מניף אותו, ובזה נתפרסם אהרן בגבורה גדולה וכח עצום שיניף את הלוים שהיו כ"ב אלף ביום אחד הוא לבדו, או היה זה בדרך נס, בהיות אהרן איש הרחמים כלול מן החסד והגבורה כי כן דוגמתו, וזהו שכתוב (מלאכי ב) בשלום ובמישור הלך אתי, ולפיכך בחר בצורת שור שכתוב בו (יחזקאל א) ופני שור מהשמאל, והיה מכפר על עונותיהם של ישראל הנעשים מצד צפון. וישראל היו סומכין ידיהם על הלוים הוא שכתוב וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים. והנה היה לכולם מעשה נס בדבר.



Verse 24

זאת אשר ללוים. ע"ד הפשט זאת הקצבה.

וע"ד המדרש זאת אשר ללוים אין זאת אלא תורה שנאמר (דברים ד) וזאת התורה, והלוים היו מורי התורה כענין שכתוב (שם לג) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל.

וע"ד הקבלה זאת אשר ללוים כמו (תהלים קיח) מאת ה' היתה זאת, והיא הברית שנאמר (בראשית יז) זאת בריתי, ובשבט לוי כתיב (דברים לג) ובריתך ינצורו, ובפקודי הלוים נאמר (במדבר ג) על פי ה' כי זאת היא מדתם.

מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבא צבא בעבודת אהל מועד. ולמעלה בסדר נשא (שם ד) אמר ומבן שלשים שנה.

וע"ד הפשט מבן שלשים לעבודת משא ומבן חמש ועשרים לעבודת האהל, וזהו שהזכיר כאן לצבא צבא, כלומר להמנות עם צבא העובדים במשמרותם עם הזקנים.

וע"ד מדרש רז"ל, מבן חמש ועשרים ללמדם הלכות עבודה חמש שנים, ומבן שלשים לעבודה מכאן למדו כל תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה.