כלי יקר על שמות כה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פסוק א[עריכה]

וידבר ה' וגו' ויקחו לי תרומה וגו'. ג' תרומות נזכרו כאן כו', ויש בענין זה כמה ספיקות כי למה יחס ב' תרומות ראשונות אל הש"י כי בראשונה אמר ויקחו לי לשמי, ובשניה אמר תקחו את תרומתי, אבל בשלישית לא הזכיר לא זה ולא זה ואדרבה נאמר בה מאתם יחסה אל הנותנים, ועו"ק למה בשני תרומות ראשונות הקדים לשון קיחה ללשון תרומה ובשלישית הקדים לשון תרומה ללקיחה, ועו"ק איך הכניס מאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו בין ב' תרומות הראשונים שהיו בקע לגלגולת שהיו חוב גמור על כל איש מישראל ואינן תלוין בנדבת לב הנותן כלל כ"א תרומה שלישית שנאמר בה זהב וכסף ונחושת היא לבדה באה בנדבה ולמה הזכיר בה לשון קיחה משמע בהכרח והדבר הבא בנדבה אין בו הכרח, ועוד בראשונה אמר ויקחו בלשון נסתר ובשנים האחרונים אמר תקחו בנוכח

והקרוב אלי לומר בזה, בהיות שבענין השקלים יש מחלוקת בין מפרשי התורה כי יש סוברים שלא נמנו ישראל לגלגולת אלא השקלים נמנו כדי להצילם מן עין הרע, ומהרי"א חולק על דעה זו ואמר שנמנו לגלגולת ממש והשקלים נתנו דרך צדקה או קודם המנין או אחריו לכופר נפש כמבואר בספרו פר' כי תשא

והנה מקום אתי לחלק לשון ידבנו לשני פנים, אם לשון נדבה כפשוטו, ואם ההפך ממש, מדלא כתיב ינדבנו בנו"ן א"כ יש מקום לפרשו כמו ידונו בו"ו כי אותיות בומ"ף מתחלפות בפרט בי"ת רפויה שמוצאה כמו וי"ו וזה מורה על מי שלבו דוה וכואב על הנתינה, ולפיכך ב' תרומות ראשונות שלכל הדיעות היו חובה על כל איש ואף אם לא היה רוצה לתרום מ"מ היו יכולין הגבאים ליקח ממנו בעל כרחו, לפיכך הקדים בהם לשון קיחה לתרומה כי על ידי שיבאו הגבאים לגבות ממנו בעל כרחו יבא לתרום כי קיחת הגבאים מסבבת התרומה, אבל השלישית הבאה בנדבה ולא היה שם חובה כלל ואילו לא ירצה לתרום מי יוכל להכריחו ע"כ הקדים בה התרומה ללקיחה לומר שאחר שהוא מנדבת לבו קרא שם ותרם מן ממונו כפי רצונו, אז יוכלו הגבאים לכופו וליקח ממנו בעל כרחו מה שתרם כבר הן בפה הן בידים לכך נאמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם וגו', לומר שאחר שתרם אז תקחו מאתם בזרוע אם ביני ביני נתחרט

זה"ש דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, שימנו גבאים שיקחו התרומה מכל איש ואיש וקודם שיתבעו מאחרים יתנו המה חלקם לקשט את עצמם תחילה ואח"כ יקחו מאחרים וזה הוראות וי"ו של ויקחו, אבל מאת כל איש אשר ידבנו לבו שלבו דוה על הנתינה כי הוא איש כילי ואינו נותן מרצון טוב ויש לחוש שמא יתקוטט עם הגבאים, אז תקחו אתם משה ואהרן או נשיאי ישראל כי ודאי ישאו פניהם ולא יריבו עמהם על זה, ואם ידבנו פירושו כמו ינדבנו והוא לשון נדיב לב אז יהיה מוסב אשלמעלה שאמר ויקחו לי הגבאים תרומה מאת כל איש אשר ידבנו נדיבת לבו וממילא נשמע שמ"ש אח"כ תקחו את תרומתי משמע אתם בעצמכם תקחו מדבר במי שאינו נדיב לב מן הטעם שנתבאר. אמנם מדקאמר בפרשת (ויקהל לה, ה) כל נדיב לב יביאה ש"מ שכאן מדבר במי שלבו דוה וכואב וממנו תקחו בעל כרחו, אבל מי שהוא נדיב לב הוא יביאה מעצמו ואין צריך לכופו. אבל לשון תקחו הנאמר בתרומה שלישית הבאה נדבה יש דברים אחרים בגו, וזה שאם יבאו גבאים חשובים אל המתנדב בלי ספק שישא פניהם ויתנדב יותר מאילו היו באים אליו סתם בני אדם כי מטעם זה נוהגין לעשות נדבה ברבים אולי ישא פניהם.

ולפי מהרי"א, שפירש כי גם השקלים אע"פ שהיו חובה מ"מ היו כמו צדקה וכופר יהיה מאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו לשון נדבה ממש ומוסב אשלמעלה ושלמטה להורות שגם שני תרומות אלו היו תולין בנדבת לב הנותן, אבל בתרומה שלישית לא הוצרך להזכיר זה כי פשיטא שהיא באה נדבה ולא חובה כי כבר נרמז זה במה שהקדים התרומה אל הקיחה, ולפי ששני תרומות הראשונים הם חובה וכופר נפש כמ"ש לכפר על נפשותיכם וכתיב (יחזקאל יח, ד) הן כל הנפשות לי הנה, ובחסד האל יתברך הוא לוקח בקע לגלגולת תמורת הנפש על כן נאמר בראשונה ויקחו לי ובשניה תרומתי כי שם ה' נקרא עליהם. אבל השלישית שאינה חובה לא יחסה אל הש"י ותלאה במתנדבים שנאמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם כי היא תלויה בהם וז"ש מאתם ולא מאת ה' היתה זאת חובה.

והנה קרוב לשמוע טעם אחר, על מה שייחס שני תרומות ראשונות אל השי"ת ולא השלישית לפי שבכל מקום שיש שם גדר ענוה והכנעה בין התחתונים שם חביון עזו של הקב"ה השוכן את דכא ושפל רוח, אבל בכל מקום שיש נדנוד גאוה אין הקב"ה רוצה לייחד שמו ית' שם לפיכך שני תרומות ראשונים שהיה יד כל אדם שוה בהם כי העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, ואין מקום לשום אחד להתפאר על חבירו לומר תרומתי גדולה מתרומתך אותן ייחס השי"ת אליו, כי בראשונה נאמר ויקחו לי לשמי כי כבר בארנו למעלה תחילת פרשת מקץ ובפסוק בכל המקום אשר אזכיר את שמי (שמות כ, כא) שכל אותיות השם הגדול מורים על גדר הענוה ע"ש, ובשניה אמר תרומתי. וכן הדבר הנעשה מן שני תרומות אלו דומה אל התרומה עצמה כי כשם שכולן היו שוים בה ולא היה בה שום התנשאות לאחד על חבירו כך נעשה מתרומה אחת האדנים כי כל האדנים היו שוים אחד כמו חבירו והיו תחתונים לכל הבנין כאסקופה הנדרסת והיו יסודות לכל הבנין כי כמוהם יהיו עושיהם, כי כמו שהעושים הנדבה ההיא היו שוין בנתינה ולא היה לשום אחד מהם התנשאות על חבירו כך נעשו מהם אדנים אלו המורים על גדר הענוה כי הענוה היא יסוד הבנין אשר עליו כל בית ישראל נכון, ונקראו בשם אדנים שיש במשמעותו לשון אדנות ושררה יען כי כל מי שעושה את עצמו כאסקופה הנדרסת מלמטה נעשה אדון מלמעלה כי כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו ועושה אותו יסוד ונושא לכל הבנין כאדנים אלו שהיו יסוד ונושא לכל הבנין, וכן מלת נשיא פירושו שהוא נושא את אחרים כי כולם נשענים עליו.

ומתרומה שניה הביאו קרבנות ציבור, שהיו ג"כ שוים בכל יום כבש אחד בבוקר והשניה בין הערבים וכתיב (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה ר"ל תכלית הזבחים להביא את האדם לידי רוח נשברה, ועל כן יחסה ג"כ אליו ית' שנאמר תקחו את תרומתי לפי שהתרומה והעשוי ממנה הכל מורה על גדר הענוה ע"כ אמר הקב"ה זו היא תרומתי, אבל תרומה שלישית שלא היו הכל שווין בה והיו מתחלפים בפחות ויתר כי העשיר הנותן הרבה יש לו מקום להתנשאות על העני לאמר יש לי חלק גדול בבית אלהינו יותר מן העני בהרבותי מהר ומתן, על כן נעשו ממנה כל כלי הקודש כמו הארון והמנורה והשלחן והמזבח ויתר הכלים ובלי ספק שהיה יתרון לקצתם על קצתם כי זר הארון הוא כנגד כתר תורה, וזר המזבח כנגד כתר כהונה, וזר השלחן כנגד כתר מלכות, ואע"פ שכפי קדושת הכלים היה לו להקב"ה ליחס נדבה זו אליו ית' מ"מ מאחר שמצד גביית הנדבה היה שם צד גאוה והתנשאות למרבה על הממעיט ע"כ לא יחסה הקב"ה אליו.

ובזה ראיתי לתרץ קושיא אחת, מאחר שחשב הנדבה כסדר מדריגתן זהב וכסף ונחושת אם כן למה קא חשיב אבני שהם ואבני מלואים לבסוף כי האבנים בלי ספק הם יקרים יותר מן זהב, אע"פ שנוכל לתרץ ולומר לפי שהנשיאים הביאו אבני שהם ואבני מלואים לבסוף כמו שמביא רש"י (שמות לה כז) על כן הזכיר נדבתם באחרונה, מ"מ גם לפי דרכינו נוכל לומר שרצה הקב"ה להראות שאחד הממעיט ואחד המרבה הכל שוין לפניו ית' ע"כ הזכיר החשוב לבסוף שלא יהיה תפארת העשיר על העני לומר נדבתי גדולה והכתוב מנאה בראש, ועוד הזכיר נדבתם באחרונה לפי שרום לבבם הביאם לידי זה שהתנדבו לבסוף לומר יתנדבו הצבור ומה שהם מחסרים אנו משלימין וכל זה דרך גאה וגאון לומר יש לאל ידינו למלאות מה שהם מחסרים, ע"כ הזכיר נדבתם אחרונה כי כל המגביה את עצמו הקב"ה משפילו ולא עוד אלא והנשאם חסר יו"ד כתיב כי רק אות אחת מן השם הגדול חקוק בשם נשיא דהיינו היו"ד וע"י שהתנשאו בדבריהם לקח ה' מן שמם אות זה משמו יתברך המורה כולו על גדר הענוה כמבואר בפסוק בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך. ודבר זה סוד מסודות התורה וצורת היו"ד מורה ג"כ על הענוה והקטנות.

פסוק ג[עריכה]

וזאת התרומה אשר תקחו מאתם. לדעת רז"ל (ספרי דברים א) היתה תרומתם זו לכפרה על זהב העגל ולדיעה זו נוכל לפרש שג' תרומות שנזכרו כאן, הם ג' עבירות שעשו במעשה העגל בשנים היו כל העובדים שווין ובג' נתחלפו בפחות ויתר ע"כ הביאו ג' תרומות ורק בשנים היו שוין. א', מה שקבלו את העגל לאלוה ויאמרו אלה אלהיך ישראל. ובחטא זה היו כל העובדים שוים כי כולם קראו לעגל אלוה ואדון ע"כ הביאו תרומה ראשונה שהיו כלם שוים בה ונעשו מהם כל האדנים כי זה נגזר מלשון אדון לכפר על מה שקראו לעגל אלוה ורז"ל אמרו (סנהדרין סג, ב) שאוו לאלהות הרבה ר"ל להרבה אדונים ע"כ נעשו ממנה אדנים הרבה. ב', מה שזבחו לו שנאמר ויזבחו לו. ובזביחה זו היו ג"כ כולם שוין בה ע"כ באה תרומה שניה שהיו כולם שוין בה ונעשו ממנו קרבנות ציבור לכפר על ויזבחו לו. ג', הוא מה שנאמר ויתפרקו נזמי הזהב וגו' כי עשו נדבה אל מלאכת העגל מממונם ולא היתה יד כל אדם שוה בהם כי העשיר היה נותן יותר מן העני כנגד זה באה תרומה שלישית שלא היו כולם שוין בה כי אם איש לפי עשרו נתן, ומטעם זה מנה נדבת הנשיאים אבני שהם באחרונה כי אצל העגל היו ג"כ נותנים יותר מן העני וע"כ נדבתם נזכרה באחרונה דרך קנס לפי שהיה להם חלק גדול בחטא זה, וגם לפי פשוטו לא הקפיד ה' על מעלות הנדבה כ"א על מעלת הנותנים כי לפעמים יתן אדם חשוב מעט כסף מסת נדבת ידו ואיזו עשיר בליעל ואיש חמס יתן אבני יקר בלי ספק שנדבת הצדיק יותר מקובלת ע"כ מנה אבני שהם באחרונה.

ומה שלא הזכיר בכולם לשון נתינה כ"א לשון קיחה, לפי שכל נותן נדבה יותר הוא לוקח ממה שהוא נותן כי יוסף ה' לו כהנה וכהנה פי שנים כפלים, וזהו דעת המדרש (ויק"ר לג, ו) האומר אדם לוקח חפץ שמא יוכל ליקח בעליו עמו אבל הקב"ה נתן תורה לישראל ואמר קחו אותי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה כביכול אותי אתם לוקחין, ויש לדקדק מה ענין התורה אל התרומה אלא לפי שכמו שהלומד עם חבירו תורה יותר הוא מקבל ממה שנותן כמ"ש (תענית ז, א) ומתלמידי יותר מכולם, כך בתרומה זו יותר הוא לוקח ממה שהוא נותן וזהו שמסיק באותו מדרש בנוהג שבעולם מוכר חפץ אז המוכר עצב ולוקח שמח אבל הקב"ה נתן התורה ושמח שנאמר (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. וביאור ענין זה שכל מוכר לחבירו איזו דבר תורה ולומד עמו אז הוא מקבל ג"כ ממנו וכל נתינה יש בה צד לקיחה ולכך מביא ראיה מן פסוק כי לקח טוב וזה ראיה ברורה בריאה וטובה שהנתינה קרויה לקיחה, כך בתרומה זו הנתינה קרויה לקיחה וע"כ הסמיך בעל מדרש זה כל דבריו על פסוק ויקחו לי תרומה.

זהב וכסף ונחושת. אע"פ שבמדרש תנחומא מסיק שהיו שם י"ג דברים וכן פירש"י ובפרטן אתה מוצא ט"ו דברים, ותירץ הרא"ם כי תכלת וארגמן ותולעת שני הכל מין צמר ונחשבו לאחת והחזקוני תירץ בענין אחר, אבל רוב המפרשים הסכימו שהיו שם ט"ו דברים ודבר זה מסכים למה שכתבו הרבה מפרשים שכל המשכן היה בנוי על תבנית ג' עולמות וכן כתב רבינו בחיי ובעקידה ובתולדות יצחק, ומהרי"א כתב שגם חכמי האומות הסכימו על ציור זה וכתיב (ישעיה כו, ד) כי ביה ה' צור עולמים, שכל העולמות נבראו בשם של יה ע"כ באה כל הנדבה על המשכן וכליו במספר ט"ו להורות שקיום ג' עולמות תלוי במשכן זה הבנוי על תבנית ציור זה, ומורה קצת על זה אותן ט"ו מעלות שהיו מן עזרת נשים לעזרת אנשים, ושנבנה ע"י שלמה שהיה בדור ט"ו לאברהם וכתבו עוד המפרשים שגם האדם שנקרא עולם קטן בנוי על תבנית ציור זה ונראה שלכך נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. בתוכו מבעי ליה אלא שר"ל שבאמצעות ציור זה אשר בו שוכן כבוד ה' ישכון גם בתוכם של ישראל בגופם ממש כי עיקר שכינתו שמה בעבור ישראל לא בעבור ציור זה העשוי מכסף וזהב כי הוא אינו כ"א אמצעי להמשיך באמצעותו כבוד ה' אל תוך בני ישראל.

ובמדרש תנחומא מסיק, זהב כנגד מלכות בבל שנאמר (דניאל ב, לח) אנת רישא דדהבא, וכסף כנגד מדי שנאמר בו ועשרת אלפים ככר כסף וגו', ונחשת כנגד מלכות יון שהיא פחותה מכולם, עורות אלים מאדמים כנגד מלכות אדום כו' אמר הקב"ה אע"פ שאתם רואין ד' מלכיות מתגאות ובאות עליכם חייכם שאני מצמיח לכם ישועה מתוך השעבוד, מה כתיב בתריה שמן למאור זה מלך המשיח שנאמר (תהלים קלב, יז) שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי וכתיב (ישעיה ס, א) קומי אורי כי בא אורך, ועל מדרש זה וכיוצא בו תמהו רבים שהוציאו המקרא מפשוטו ולפתרו על ד' מלכיות.

ולי נראה שגם בעל מדרש זה סובר שהכל כפשוטו, ואינן מרמזים כלל על ד' מלכיות אך שדעתו לפרש על מה זה הראה הקב"ה לנבוכדנצר הרשע כל ד' מלכיות וכי נמשלו לזהב וכסף ונחושת וברזל, וכי הרשע הגון לכך שיודיעהו הש"י מה שיהיה אחריו, אלא ודאי שכוונתו היתה לתועלת ישראל כדי שידעו שיש בידם זכיות אשר בכחם יוכלו לעמוד כנגד כל ד' מלכיות אלו ושלא יוכלו לכלות את ישראל, כי מלכות בבל נמשל לזהב ויש לישראל כנגדה מצוה אחת שעושין בזהב והוא זהב התנופה וזהב זה הוא כנגד מלכות בבל לשון כנגד מורה שזהב זה מתנגד אל אותו מלכות שנמשל לזהב, וכן כסף כנגד מדי, וכן נחושת כנגד יון, וכן עורות אלים מאדמים כנגד אדום שהמשיל לברזל כי ממנו עושין החרב המאדים, ובנין אב לכולם מה שמצינו במסכת (מגילה יג, ב) אר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקלי המן, ומכאן ראיה שכסף זה בא להקדים את המן דהיינו מלכות מדי, כך זהב זה בא להקדים את נבוכדנצר, ונחשת זה בא להקדים את יון, ועורות אלים מאדמים להקדים את אדום, ובזה, מדוקדק לשון כנגד הנאמר בכולם כי מצות אלו מתנגדים להם אבל בשמן למאור לא אמר שהוא כנגד מלך המשיח כי אין כאן התנגדות אלא ענינם אחד שבזכות שמן למאור יערוך ה' נר למשיחו, וכן ראיתי בתנחומא שהזכיר בכולם לשון כנגד לא כגרסת הילקוט שלא נכתב לשון כנגד במקצתם וכן דעת בעל מדרש זה להורות באיזו זכות יש לישראל תקומה בד' מלכיות אלו וזה שמסיק אע"פ שאתם רואים כו'

פסוק ט[עריכה]

וכן תעשו. פירש"י לדורות ואין זה מבואר במקרא, ולי נראה לפי שהראה הקב"ה למשה תחילה תבנית המשכן ואח"כ הראה לו תבנית כל כליו כמ"ש את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, וכשצוה לו על עושי המלאכה התחיל בכלים תחילה שנאמר ועשו ארון וגו' ואח"כ הזכיר המשכן והיה משה נבוך בדבר אם יעשו המשכן תחילה כמראה אשר ראה בהר ואח"כ הכלים, או יעשה הכלים תחילה כדרך שנזכר בציווי העשיה ע"כ נאמר וכן תעשו בוי"ו כי אילו היה אומר כן תעשו הייתי מוכרח לומר שקאי על תבנית המשכן וכליו ולא על סדר קדימה ואיחור ומדקאמר וכן תעשו ש"מ שקודם זה הפסיק הענין וא"כ ודאי מה שנאמר ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו קאי על מ"ש למעלה ועשו לי מקדש וא"כ עשיית תבניתם כבר אמור ומה אני מקיים וכן תעשו אלא שר"ל כסדר הזה תעשה תחילה משכן ואח"כ כליו, ומה שהקדים הארון זהו סדר מעלת מדריגתן קא חשיב וסוף המעשה תחילת המחשבה כי עיקר בנין זה הוא בעבור ארון ברית ה' כי שם מקום השכינה ע"כ הקדימו, ולא ידעתי מי הכניס את רש"י בדוחק זה לאמר שמשה צוה אל בצלאל לעשות כלים תחילה ואנו רואין בהפך דבריו שהרי גם בפר' כי תשא גם בפר' ויקהל בכ"מ צוה על המשכן תחילה וא"כ ודאי מה שהקדים כאן הארון הוא בעבור מעלתו על המשכן וכל כליו ומי לא ידע בכל זאת שכתר תורה הוא העולה על כולם (עיין ברכות נה.).

פסוק י[עריכה]

ועשו ארון עצי שטים. במעשה המשכן וכל כליו ודיני עשייתם כבר נמצאו פרטי דיניהם בתלמוד עליהם אין להוסיף וממנו אין לגרוע ולא נשאר לנו לחדש בהם דבר, כ"א במה שהסכימו עליו כל המפרשים לעשות בהם רמזים על ענינים נסתרים או נגלים כי לא יתכן לומר שכל פרטים אלו היו בלא כוונה ועל דרך זה הלכו רוב המחברים לעשות בהם רמזים איש לפי שכלו זה אומר בכה וזה בכה, ואפילו רש"י שכל דבריו פשוטים מ"מ במקום שמצא לדרוש קרוב לפשוטו לא הניח מלבארו שכן בפר' זו פירש מזבח נחושת לכפר על מצחת נחושה וכן י"ב עינות מים וע' תמרים (שמות טו כז) פירש כנגד י"ב שבטים וע' זקנים, ע"כ לא אחשוך גם אני מלומר מה שתעלה מצודת שכלי להוסיף קצת על אותן רמזים שדברו בהם המפרשים בשני פרשיות אלו תרומה תצוה, וטרם בואי לדבר בהם אומר בדרך כלל על ג' ראשי כלים אשר עליהם נעשה זר זהב והם ארון שלחן ומזבח ורז"ל אמרו (יומא עב, ב) שהם כנגד ג' כתרים כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות והבט ימין וראה כי ג' כלים אלו היו חלוקים במדות האמות כי הארון היו כל אמותיו שבורות והמזבח היו כל אמותיו שלמות והשלחן היו מקצתן שבורות ומקצתן שלמות הלא דבר הוא.

והקרוב אלי לומר בזה, לפי שאמרו החכמים, במעלות, הבט למעלה ממך כי עי"ז ידמה בנפשו כי הוא חסר מן שלימות ולא הגיע למדריגת חבירו ויבא להתקנאות בו ויוסף על שלמת חכמתו כי קנאת סופרים תרבה חכמה אבל בעניני העה"ז, דהיינו כל הצלחות הגופניות כעושר וכבוד יסתכל במי שהוא למטה ממנו ובסבה זו ישמח בחלקו בראותו כי יש לו רב יותר מן הרבה אנשים. וכמו שאמרו המתפלל יתן עיניו למטה ולבו למעלה (יבמות קה, ב) זה המתפלל על צרכי הנפש והגוף יתן לבו הרואה הרבה חכמה ודעת במי שהוא למעלה ממנו ויתפלל אל ה' להטות לבבו אל החכמה שיגיע בה למעלת השלמים שכן שלמה לא שאל מעם ה' כ"א שיתן לו לב שומע, ועיניו הרואות בחמדות הגוף המוחשות יתן במי שהוא למטה ממנו במדריגה ואז ישמח בחלקו ולא יבקש על רבוי עושר שכן שלמה אמר (משלי ל, ח) רש ועושר אל תתן לי. וע"כ היו כל אמות הארון שבורות להורות שכל אדם ידמה בנפשו כאילו הוא חסר מן שלימות החכמה וצריך למדוד עדיין למלאת חסרונו כי כל אמה חסירה מורה על דבר חסר הצריך שימלאו חסרונו כך עיקר החכמה מאין תמצא (איוב כח, יב) ממי שחושב את עצמו לאין וחסר אבל לא במי שהוא חכם בעיניו הטועה בעצמו לאמר שכבר הגיע אל תכליתה כי איזהו חכם הלומד מכל אדם (משנה אבות פ"ד מ"א) החושב שהוא חסר מן החכמה והוא צריך עוד להתלמד, וכן בידיעת מציאת הש"י אמרו (בחינת עולם יג מה) תכלית הידיעה שנדע שלא נדעך, וע"כ היו כל אמות הארון שבורות באורך וקומה ורוחב כנגד ג' דברים העומדים כנגד משיגי החכמות והם, קוצר דעת המשיג, ועומק המושג, ואורך ההצעות, כי הקומה היינו העומק כי עמוק הדבר מי ימצאנו והוא עומק המושג, והרוחב עומד כנגד קוצר דעת המשיג, והאורך היינו אורך ההצעות. וכמ"ש (איוב יא, ח) עמוקה משאול מה תדע וכתיב (שם יא.ט) ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים.

אבל השלחן המרמז לכתר מלכות, ולכל הצלחות האנושיות אשר ישראל זוכין להם משלחן גבוה, היו אמותיו קצתם שלימות כי כל משכיל ישמח בחלקו וידמה בנפשו כאלו יש לו כל ואינו חסר לנפשו מאומה שכן יעקב אמר יש לי כל (בראשית לג, יא) אמנם קצתם היו שבורות להורות שלא ישלים האדם תאותו מכל וכל ולא יתן אל החומר כל אות נפשו אלא צריך שישבור תאותו כי מטעם זה נזכר לשון שבירה אצל הלחם כמ"ש (שם מג ב) שברו לנו מעט אוכל. וכתיב (ויקרא כו, כו) בשברי לכם מטה לחם. ויתבאר זה עוד בסמוך בפר' השלחן. אבל מזבח הקטורת היו כל אמותיו שלמים וכן מזבח העולה כי ענין שניהם להשלים את האדם החסר מצד מעשיו כי כל הבא לכפר על האדם משלים חסרונו, כי מזבח העולה מכפר על גוף החוטא ע"י הקרבת גופות של הבעלי חיים ומזבח הקטורת מכפר על הנשמה ורוח אלהים העולה היא למעלה כעשן הקטורת וע"כ היו כל אמות ההם שלמות ואחר הצעה קטנה זו נבאר בפרטות ענין המשכן וכליו.

ועשו ארון. מה שנאמר בכולם ועשית וכאן נאמר ועשו, אמרה התורה הכל יבואו ויתעסקו בארון כדי שיהיה לכולם חלק בתורה כי כתר תורה הפקר לכל דבר אחר לפי שנאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. ללומדיה לא נאמר אלא למחזיקים בה רמז למחזיקים ידי לומדי תורה ובהיות שלא כל אדם מוכן לת"ת ומ"מ יש צד בכל אדם שיכול להיות שיהיה חלקו בתורה כי אף אם אינו מוכן ללמוד מ"מ יכול הוא להחזיק ידי לומדיה ונחשב לו כאילו הוא למדה כיששכר וזבולון. לכך נאמר ועשו ארון עצי שטים כי מצד היות בארון העץ המרמז על כי עץ חיים היא למחזיקים בה ע"כ הכל יכולין לעשותה לכך נאמר ועשו כי זה דבר שהכל יכולין לעשותו ויכול להיות שזהו דעת רבי יוחנן שאמר במסכת (יומא עב, ב) מכאן לת"ח שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו.

ואחר כך אמר וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו. בעשיית עצי שטים אמר ועשו, ובצפוי הזהב אמר וצפית, כי הכל יכולין להחזיק ידי לומדי התורה הרמוז בעץ אבל אין הכל יכולין לעמוד על הנגלה והנסתר שבתורה הרמוז באמרו מבית ומחוץ תצפנו וכן אין הכל תוכם כברם כמו שיתבאר, וקרוב לומר שלכך נעשה הארון עצמו מעץ כי כל עץ עושה פרי וזה רמז לשכר טוב אשר יש לעוסקים בתורה כמ"ש (משלי כז, יח) נוצר תאנה יאכל פריה. וזה דבר שהכל נכספים אליו ולכך נאמר ועשו ארון עצי שטים אבל ציפוי זהב מבית ומחוץ המרמז על עצם המעשה אין כל אדם שוין בזה והוא מיוחד למשה ולאנשי סגולה אשר כערכו לכך נאמר וצפית. והנה הצפוי נזכר ב"פ כדי להבדיל בית מחוץ כי מתחילה אמר וצפית אותו זהב טהור מבית. ואח"כ אמר ומחוץ תצפנו ולא הזכיר זהב טהור מחוץ אע"פ שבלי ספק היה הכל מזהב טהור מ"מ לא הזכיר זהב טהור אצל החוץ כי כל אומן דרכו להדר את הכלי מבחוץ יותר ממה שמהדרו בפנים מפני הרואים, ועל כן לא הוצרך להזכיר זהב טהור כ"א אצל מבית אבל מחוץ אין אני צריך להזהירך שיהיה הצפוי גם כן מן זהב כי ק"ו הוא מן הפנים ולהורות נתן בלבם שכמוהם יהיו עושיהם כי כל לומדי התורה צריכין ביותר אזהרה על טהרת הלב הפנימי שאינו נראה בלתי לה' לבדו אבל על חיצונם אין צריכין כל כך אזהרה כי כל אדם דרכו להדר את עצמו כדי למצוא חן בעיני אדם.

ד"א לכך לא הזכיר זהב טהור אצל החוץ, כדי שנלמוד מזה שכל מה שהאדם עושה כדי להדר את עצמו בעיני אלהים הוא ודאי טהור בהחלט אבל כל מה שהוא מראה חיצונו טהור אינו טהור בהחלט כי יכול להיות שהוא עושה כן מפני הרואים ולבו בל נכון עם ה' ד"א לפי שנקיון פנימי הקב"ה מקבלו כשהוא טהור המחשבות, אבל לטהר את עצמו מבחוץ הוא דבר קשה מאד, כי מדרך בני עמנו לדון את כל אדם לכף חובה כי מי לנו גדול ממשה ויחפאו עליו דברים וחשדוהו במה שאין בו ואם בארזים נפלה חץ שחוט לשונם מה יעשו אזובי קיר. ד"א מבית ומחוץ רמז לנגלה ונסתר שבתורה וידוע שהנסתר יש בו יותר טהרה וקדושה מן הנגלה על כן לא הזכיר טהור כ"א אצל מבית.

והנה מקום אתי לפרש עוד מבית ומחוץ, ע"ד שמצינו במסכת (מו"ק טז, א) רבי גזר לתלמידיו שלא ישנו בשוק כו' ומסיק שם והכתיב (משלי א, כ) חכמות בחוץ תרונה אמר רבא כל העוסק בתורה בפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ, ולפי זה יש יותר שלימות בתורת הבית מבתורה שנשנית בחוץ על כן הזכיר זהב טהור מבית ולא הזכיר זה אצל החוץ, ואולי שמטעם זה הקדים כאן בית לחוץ כי התחיל בזהב טהור מבית ומשם נלמד גם אל החוץ כך העוסק בתורה בבית משם יתפשט הדבר לראש כל חוצות.

ועשית עליו זר זהב סביב. ארז"ל (יומא עב, ב) שזה רמז לכתר תורה ובשלחן ובמזבח נאמר ועשית לו לפי, שכתר כהונה ומלכות הוא לאנשים מיוחדים כי אין כהונה כ"א למי שהוא מזרע אהרן ומלכות לזרע דוד לכך נאמר לו אבל כתר תורה הפקר לכל לכך לא נאמר לו, ונקט לשון זר להורות שהמשתמש בכתרה של תורה דינו כזר הקרב יומת וכן כתר כהונה נאמר בה (במדבר יח, ז) והזר הקרב יומת וכן כתר מלכות זר וכתר לזרע דוד וזר לזרים.

ומה שנאמר אמתים וחצי ארכו וגו'. כבר אמרנו שהיו כל האמות שבורות כדי שכל אדם ידמה בנפשו כאילו הוא חסר ולא בא עד תכלית החכמה, ורז"ל אמרו (משנה אבות פ"ו מ"ו) שהתורה נקנית במ"ח מעלות רמז לדבר ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי סוף תיבות עולה קנ"ו ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו ס"ת עולה מ"ח כאילו אמר קנו התורה במ"ח דברים, ובא הרמז באמות שבורות לפי שרוב הדברים שקנין התורה תלוי בהם תלוין במדת הענוה כי הוא יסוד ומקור לכל אותן מ"ח דברים וכן האמות שבורות מורים על לב נשבר ונדכה והוא עניו ושפל ברך, ויכול להיות שמטעם זה גזר רבי שלא ישנו בשוק כו' כדי שלא ירגילו את עצמם ללמוד מחמת יוהרא כדי להתהדר בפני הרואים כמנהג דורינו שרוב הלומדים דרכם להתפאר ולמען הרבות חריפתם ופלפולם ברבים.

פסוק יג[עריכה]

ועשית בדי עצי שטים. הם נושאי הארון כי בהם אחזו הארון והיה לו לומר ועשית בדים אלא שכפי הרמז ירמוז לט"ז גברי הקורין בתורה בשבת ובשני וחמישי כמספר בדי זה"ש וצפית אותם זהב היינו יום ז' ויום ה' ויום ב' דוגמא לזה פירשנו בעוללות אפרים מאמר רס"ט בקצב אחד שהיה לו שלחן של זהב משאוי ששה עשר בני אדם כו' ולא יסורו הבדים כי ברית כרותה אמר ה' לא ימושו מפיך ומפי זרעך וגו' וכמ"ש (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך.

פסוק יז[עריכה]

ועשית כפורת. כסוי מלמעלה רמז שצריך לכסות סודות התורה שלא לגלותם ברבים כי דברים שכסה עתיק יומין אל תגלה אותם וכמ"ש (משלי יא, יג) ונאמן רוח מכסה דבר. וכתיב (משלי כה, ב) כבוד אלהים הסתר דבר. ושני כרובים בדמות מלאכים שנקראו כרובים ובדמות ילדים קטנים להורות שאם הרב דומה למלאך ה' צבאות והוא נקי מן החטא כתינוק בן שנה אז יבקשו תורה מפיהו, וצריך להיות נקי מאלהים ואדם, כי לצאת ידי שמים היו הכרובים פורשי כנפים למעלה ולצאת ידי הבריות היו פניהם איש אל אחיו המורה גם אל השלום הניתן לאוהבי התורה והיו יחדיו תואמים בשלום וריעות, אל הכפורת יהיו פני הכרובים שכל מגמת פניהם יהיה אל התורה שבארון לא כאותן אשר המה חכמים בעיניהם ודורשים לכבוד עצמם ולא לכבוד התורה.

פסוק כב[עריכה]

ונועדתי לך שם. כי אין להקב"ה בעולמו כ"א ד' אמות של הלכה (ברכות ח, א) ובמקום שהשלום מצוי כי שם אין לומדין לקנטר ומשם היה הקול נכנס אל אוהל מועד כמו שפירש"י (במדבר ז, פט) לפי שהארון נושא לכל הכלים המקודשים ועל ידו יחול השפע האלהי על כולם וכבר מצינו (סוטה לה, א) שהיה הארון נושא את נושאיו, והוא כדמות רמז למחזיקים בידי לומדי התורה נראים נושאות והם נשואות מן לומדי התורה.

פסוק כג[עריכה]

ועשית שלחן עצי שטים. הסכימו רוב המפרשים לאמר שהשלחן כנגד כתר מלכות ושלחן של מלכים רמז לדבר, שלחן עצי שטים, ר"ת עולה למספר שלשים כי יו"ד נבלעת או תצרף גם וי"ו של ועשית וארבע תיבות אלו, רמז למלכות שנקנה בשלשים מעלות וזה כולל כל ההצלחה האנושית לאשר חנן אותו אלהים בה כי מן שלחן גבוה זה יוצא השפע ושבע רצון לכל העולם והיותו אמתים ארכו ואמה רחבו שלימות ולא שבורות כי יתרון ארץ בכל היא (קהלת ה, ח) וכל טובות העה"ז יש להם סוף וקצבה באורך ורוחב כמ"ש (בראשית יג, יז) קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה. ולמעלה כתבנו שזה רמז למדת הצדיקים השמחים בחלקם ואינן חסרים לנפשם מאומה ובכל מה שהאכילם הקב"ה משלחנו בין רב בין מעט דומה להם כי יש להם כל, כמבואר למעלה פרשת וישלח בפ' יש לי כל (לג יא) ע"כ היו אמות השלחן שלמות לארכה ולרחבה אך במדת הקומה כתיב ואמה וחצי קומתו, רמז שלא יגבה לבו ולא ירום לבבו למעלה בעבור עושרו כי האמה השבורה בקומה רמז שיהיה לו לב נשבר על כל פנים ולא יתקומם בעבור כי רב חילו.

ורמז עוד שהאוכל משלחן גבוה, לא ימלא רסן בטנו ותאותו אלא ישבור תאותו ולא ישלים אל החומר כל מאויו כי הצדיק אינו אוכל כי אם לשובע נפשו והמותר יחרים ומטעם זה נזכר לשון שבירה אצל הלחם שברו לנו מעט אוכל (בראשית מג, ב) בשברי לכם מטה לחם (ויקרא כו, כו) וזה טוב לאדם הן מצד הרפואה שלא ימלא האצטומכא מאכל כאשר יוכל שאת כי דבר זה מזיק אל העיכול אלא יחסר כמו שליש מכדי שביעה וזה יסוד לכל בריאות האדם הן מצד מצות ה' כי אין טוב לאדם כי אם למעט בכל היכולת בתענוגות בני האדם כדי שלא ימשך אחריהם ויתבטל מעסק התורה כי כך דרכה של תורה פת במלח תאכל (משנה אבות פ"ו מ"ד).

פסוק כד[עריכה]

וצפית אותו זהב טהור. רבינו בחיי עשה רמז ממלת זהב על ברכת המזון ז' היינו ברכת הזן ה' היינו ברכת הארץ ב' ברכת בונה ועשית לו זר זהב סביב. בכל מה שיזמין לו ה' לאכול משלחן גבוה ידמה בנפשו כאילו הוא מלך בעטרה שעטרה לו מדת ההסתפקות וכן ארז"ל (משנה אבות פ"ו מ"ה) ואל תתאוה לשלחנם של מלכים כי שלחנך גדול משלחנם וכתרך גדול מכתרם.

פסוק כה[עריכה]

ועשית לו מסגרת. שיסגור בעד התאות שלא יהיה לו פתח פתוח אליהם אלא יסגור בעדם ויתן להם קצבה ועשית זר זהב למסגרתו סביב. כי הסוגר בעד תאותו הרי הוא בן חורין ומלך לאפוקי הפורץ גדרו לעולם הוא עני בדעתו. ונקט לשון זר זכה נעשה לו זר וכתר לא זכה נעשה זר ונכרי כי יעזוב לאחרים חילו.

פסוק כו[עריכה]

ועשית לו ארבע טבעות זהב. כדי שיזכור כי הצלחות העה"ז הם גלגל החוזר בעולם כטבעת זה העגול וע"י זכירה זו יפרנס משלחנו לעניים ולעומת זה יזכור גודל השכר לעה"ב שאין לו סוף כטבעת זה העגול שאין לו סוף ואמר לעומת המסגרת תהיין הטבעות. כי הסוגר בעד תאותיו ויש קץ לכל עמלו ומסתפק במה שחננו ה' הוא הזוכר כי גלגל הוא שחוזר בעולם וחונן דלים והוא המצפה אל רב טוב הצפון לצדיקים לעה"ב שאין לו תחילה וסוף, אבל מי שאינו סוגר בעד חמדתו ואין קץ לכל עמלו ועיניו לא תשבענה לעולם אינו מקוה אל שכר העה"ב ולעולם אינו נותן מלחמו לדל כנודע מדרך רוב בני עמינו. וזה הטעם גם בטבעות של הארון כי ע"י התורה שבארון יזכה למחול של צדיקים בגן עדן כמחול עגול זה שאין לו סוף ודומה לטבעת ומטעם זה היו הטבעות עגולים ולא מרובעים.

וכתיב כאן לבתים לבדים. אע"פ שגם טבעות של הארון היו בתים לבדים מ"מ לא נאמר שם לשון זה כ"א בשלחן לפי שבשלחן בא הרמז שעניים ומרודים יביא בית, וזה בתים לבדים אל העניים שנקראו בדים כי בד בבד לשון יחידי וכן כל עני שוכן לבדו והכל מתרחקים ממנו כ"ש (משלי יט, ז) אף כי מרעהו רחקו ממנו, וסימן לדבר לבדים אותיות בדלים וכמו שסתם בדים אלו הם נושאי השלחן כך העניים הם נושאי שולחן של העשירים כי בזכותם יערוך לו ה' שלחן ונחת שלחנו ימלא דשן (איוב לו, טז) בזכות שהוא מפרנס את העניים.

פסוק כט[עריכה]

ועשית קערותיו וגו' ומנקיותיו. חתם כל כלי השלחן במנקיות להורות שהוא יתפרנס בנקיות לא מן הגזל, וכן יתן משלחנו לעניים בדרך נקיה לא דרך בזיון, וכתיב ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד כי מן השמים יתן לו לחמו הש"י בפנים מאירות ולא יחסר לחמו זה"ש לפני תמיד, כי הלחם שאדם שואל כהוגן ניתן לו בפנים מאירות ולנצח כמו שביארנו פר' ויחי על פסוק בבוקר יאכל עד (מט כז) והיו י"ב חלות ו' חלות המערכת האחת כנגד י"ב מזלות אשר ו' מהם משמשים ביום וששה בלילה כי על ידם בא השפע לעולם מסבה ראשונה ית', וכל מה שהאדם שואל כהוגן ניתן לו בפנים מאירות על ידי המזלות המשמשים ביום ומה שהוא שואל שלא כהוגן ניתן לו בפנים חשוכות ע"י המזלות המשמשים בלילה, וכן בלחמו של אהרן שזכה משלחן גבוה החזה שיש בה י"ב צלעות ו' מימין וששה משמאל וראוי ליחס הימין לפנים מאירות והשמאל לפנים חשוכות, וזה"ש לחם פנים לפני תמיד כדרך שהלחם פונה פניו אלי כך אני אליו הן מאירות הן חשוכות. כל אלה דברי על צד הרמז יען כי ראיתי שרוב המפרשים הנגשים לבאר פשטי המקראות ואין דרכם לדבר מעניני רמזים מ"מ בפר' זו עשו רמזים איש לפי שכלו, ע"כ מלאני לבי לעשות ג"כ רמזים לאמור אולי ישמעו העורים שבמחנה העברים ויקחו מוסר.

פסוק לא[עריכה]

ועשית מנורת זהב טהור. פירש"י שהיה משה מתקשה בה אמר לו הקב"ה השלך ככר זהב לתוך האור והיא נעשית מאליה לכך נאמר תיעשה המנורה ולא כתיב תעשה ולסוף נאמר ככר זהב יעשה אותה ולא פירש מי יעשה אותה אלא הככר עצמו יעשה אותה דהיינו מאליה, והיה ענין קשוי זה לפי שנעשית מחתיכה אחת ע"כ היה צריך במלאכה זו עזר אלהי והיה דומה כאילו נעשית מאליה כי לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה

ועל צד הרמז נ"ל, שג' פרשיות סמוכים אלו ארון, שלחן, מנורה, כוללים כל הצלחות האדם בעה"ז ובעה"ב כי הארון נזכר תחילה לפי שהוא מדריך את האדם לבא לידי שלימותו כי במה יזכה נער ארחו, ויקח שם ויפת מבני אדם וסמא דחיי בעה"ז ובעה"ב כ"א ע"י זאת התורה אשר אורך ימים בימינה לעולם שכולו ארוך ועושר וכבוד בשמאלה בעה"ז והנה בפרשת הארון לא נזכר כ"א עצם המעשה אשר יעשה האדם אבל לא נזכר שם שום תשלום גמול, ומטעם זה תמצא בפרשת הארון כל אותיות מן אלפ"א בית"א חוץ מן גימ"ל ויש בזה רמז שלא ילמוד תורה לשם תשלום גמול אלא תורת אמת יהיה בפיו שאינו מצפה לתשלום גמול, כמ"ש (משנה אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס כו', ולכך אין שם גימ"ל שהרי ארז"ל (משנה אבות פ"ד מ"ב) שכר מצוה מצוה וא"כ המעשה עצמו גמולו ואינו רשאי לצפות על גמול אחר והרי כאלו נכתב שם גימ"ל כי המעשה של המצוה הוא גמולו, אבל מ"מ אעפ"י שהוא לא יצפה אל תשלום גמול אחר מ"מ סוף הכבוד לבא והקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה בעה"ז ובעה"ב ע"כ הזכיר מיד אחר מעשה הארון שני הגמולים כסדר הווייתן.

הגמול הראשון הנה בא רמז במצות השלחן וכל כליו, כי ממנו יוצא השפע לכל העולם וכולם זוכין מן שלחן גבוה, ותדע כי גם המזבח נקרא שלחן גבוה כמו שמצינו בגמרא בכמה מקומות על קרבנות של מזבח שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם (חגיגה ז, א) ובזה מיושב מה שמצינו בנבואת יחזקאל פתח במזבח שנאמר (יחזקאל מא, כב) והמזבח עץ. וסיים בשלחן שנאמר זה השלחן אשר לפני ה'. כי המזבח שלחנו של מקום ב"ה, ובמס' (ברכות נה, א) דרשו זה על שלחנו של אדם אשר ממנו הוא מאכיל לעניים והוא מכפר כמו המזבח ומה שכתבנו הוא קרוב לפשוטו שהמזבח שלחן גבוה, והשלחן של זהב הוא שלחנו של כל באי עולם, כי כולם אוכלים בזכות לחם הפנים שנותנים לכהנים דרך צדקה כמ"ש (ויקרא כד, ט) והיתה לאהרן ולבניו וגו' ואולי שבעבור זה נחלקו לו' חלות המערכה האחת כי הנותן פרוטה לעני ארז"ל (בבא בתרא ט, א) שמתברך בו' ברכות.

ואחר מעשה השלחן הזכיר מעשה המנורה, כי בזכות המנורה יזכה אל השכר הרוחני לעה"ב וע"כ אמרו (תנחומא בהעלתך ג) שהיתה המנורה נעשית מאליה וכן בהדלקתה אמרו (שבת כא, א) שצריך שידליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה הלא דבר הוא, והנה קרוב לשמוע שזכותה גורם להעלות נר אלהים נשמת אדם וע"כ אמר הקב"ה לישראל מצוה בנרות אלו לאמר להם נרי בידך ונרך בידי (דבר"ר ד, ד) אם תשמור נרי שבידך להעלות נר תמיד על המנורה הטהורה גם אני אשמור נר אלהים נשמת אדם שבידי ותהיה עליית הנשמה מאליה כעליית נרות הללו כי כבר מצינו טעמים רבים למה זה העלימה התורה יעוד השכר הנפשי לעה"ב, ובפר' בחוקותי נזכיר בע"ה כל הטעמים אשר הסכימו עליהם חכמי התורה ושם אתנו טעם של רבינו בחיי הזקן והראב"ע והסכים הרמב"ן על ידם לאמר שכל היעודים שבתורה הם למעלה מן הטבע, כי אין זה דבר טבעי שירדו גשמים בזמן שעושין המצות ויכלא הגשם מן הארץ כשאין עושין רצונו של מקום ב"ה.

אמנם מה שתעלה הנפש למקור חוצבה זהו דבר טבעי אל הנשמה, ואין זה בדרך פלא אם לא ימנעוה העונות מלעלות אז תעלה מאליה, כמו שיסוד הרוח והאש עולה למעלה מאליו אם אין לו איזה מונע כך רוח בני האדם העולה היא למעלה מאליה אם לא יעכבו עליה העונות, ע"כ באו במנורה שני ענינים אלו שהמנורה נעשית מאליה והשלהבת עולה מאליה להורות שבזכות מצוה זו יזכו להעלות הנפש מאליה לכך נאמר (שמות מ, כד) וישם את המנורה נוכח השלחן כי הצדיקים זוכין לשתי שלחנות, והיה השלחן בצפון ומנורה בדרום כי מצפון זהב יאתה הכולל הצלחות העה"ז, ואורך ימים בימינה לעולם שכולו ארוך ע"כ היתה המנורה בימין, וכן סמכם דוד באמרו (תהלים כג, ה) תערוך לפני שלחן נגד צוררי. ואח"כ אמר דשנת בשמן ראשי כנגד שמן המנורה כי השמן הוא העולה על כל המשקים ע"כ ראוי ליחסו אל רוח בני האדם העולה בראש.

וראיה לזה שפסוק זה מדבר בשכר העולם הבא, שהרי רז"ל אמרו במס' (יומא עו, א) כוסי רויה ש"מ כסא דדוד לעתיד לבא מחזיק רכ"א לוגין כמספר רויה, ומאי קמ"ל בזה אלא ודאי שר"ל שכל עיקר שכרו לעולם שכולו ארוך ע"כ לקחו ראיה מן המספר רכ"א אותיות ארך, גם אנו נביא ראיה ע"ז מפרטי מעשי המנורה שהיתה בת שבע קנים ועל דרך שמסיק בויקרא רבא (ויק"ר ל, ב) תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח (תהלים טז, יא) אל תקרי שובע אלא שבע אלו ז' כיתות של צדיקים שפניהם דומים לחמה וללבנה ולרקיע ולכוכבים ולברקים ולשושנים ולמנורה הטהורה כו', הזכיר ז' מיני אורה חלוקים במדריגתם כנגד ז' קני המנורה לפי שכל הצדיקים מקבלים האורה מן זיו שכינתו ית' כמו ז' קני מנורה אלו שכולם היו פונים אל מול פני המנורה, וזה כי ו' קנים שמימין ושמאל היו פונין מול נר האמצעי ונר האמצעי היה מונח מול קדשי קדשים מקום שהשכינה שרויה וא"כ כל הקנים פונין מול זיו שכינתו ית' הנקרא פני המנורה כי באור פניו ית' יושפע האורה על כל ז' כיתות כמ"ש (שם מד ד) כי ימינך וזרועך ואור פניך וגו' רמז למנורה שבימין וכן בפסוק שובע שמחות את פניך אמר נעימות בימינך נצח, רמז למנורה שבימין וקרא להקב"ה אור פניך וכאן אמר שובע שמחות את פניך ש"מ שהקב"ה נקרא פני המנורה לכך נאמר מול פני המנורה יאירו ז' הנרות ולא אמר ו' הנרות אלא שרמז להקב"ה שנקרא פני המנורה הן בסתם מנורה זו שדומה כאילו פונין אל מקום השכינה הן כפי הרמז שז' כיתות אלו פונין מול אור פניו ית' וזה רמז נכון ויקר.

ואולי מטעם זה נתקשה משה במעשה המנורה, כי השכר הרוחני לעה"ב קשה על שכל אנושי לציירו כי עין לא ראתה אלהים זולתך עד שהראה לו הקב"ה באצבע שנאמר וזה מעשה המנורה כי בציור של סתם מנורה זו הראה לו אות על השכר האחרון דוגמת מעשה המנורה אשר רשפיה רשפי אש שלהבת יה עולה מאליה כדרך שנתבאר ובמנורה גביעים כפתורים ופרחים, גביעים היינו כוסי רויה שדרשו על שכר הרוחני, וכפתור פירש רבינו בחיי שהכפתור העגול רמז לתענוג זיו השכינה שאין לו סוף ככפתור עגול זה שאין לו סוף, ופרחים על שם צדיק כתמר יפרח, וקומתה י"ח טפחים רמז לחיי עלמא והמשכיל ישמע ויוסיף לקח כי הענין ברור ונכון שהשלחן והמנורה כוללים שני ההצלחות, ומדהזכיר נוכח השלחן נוכל לפרש שכל נוכחיות ענינו התנגדות, וזה ידוע שכל המרבה לאכול משכרו בעה"ז משלחן גבוה מנכין לו מזכיותיו לעה"ב, כדאיתא בגמרא (ב"מ קיד, ב) מאן קא אכיל לעלמיה כו' וכן בענין כרעא דפתורא דדהבא כו' (תענית כה, א) וא"כ השלחן נוכח המנורה כי כל מצליח בעה"ז יותר מן ההכרחי ידל לעה"ב, וע"כ מאסו כל הצדיקים בהצלחות העה"ז ולא בקשו דבר ממנו כ"א המוכרחות ובזה קבלו חלקם ברב טוב הצפון לצדיקים לעה"ב.