קטגוריה:שמות טו כה

[ל] שבת ופרה אדומה ודינין. פירוש מדכתיב "חק", ולא נקרא סתם "חק" רק פרה אדומה, שאין טעם למצוה. ודינין למד מדכתב "משפט". ושבת גם כן נקרא "חוק", כי חוק הוא זה שיגיע מלאכת האדם עד ששה ימים וביום השביעי ינוח, ודבר שיש לו גבול, כמו ששת ימי המעשה וביום השביעי שבת, נקרא זה "חוק", כמו כל לשון "חוק" ששם חוק למלאכת האדם שיגיע עד ששה ימים ולא יותר. והשתא יתורץ מה שלא הביא רש"י עמהם כבוד אב ואם, שפירש רש"י בפרשת ואתחנן (דברים ה', ט"ז) כי כיבוד אב ואם במרה נצטוו (קושית הרמב"ן), אלא שרש"י לא בא לתרץ רק הפסוק שנאמר "חוק ומשפט", ולכך פירש כי "חוק" זה פרה אדומה שודאי נקרא "חוק", והוסיף על זה שבת, אף על גב שלא מצאנו בפירוש אצל שבת "חוק", כיון דמצאנו כי שבת גם כן אפקד במרה, שהרי נאמר בעשרת דברות (דברים ה', י"ב) "כאשר צוך" בשבת, ולשון "חוק" יתפרש גם כן על שבת כדלעיל, לכך הוסיף בו שבת. ודינין - שהרי כתיב "משפט". אבל כבוד אב ואם לא נזכר בכתוב, ולכך לא פירש רש"י עמהם כבוד אב ואם. ועוד, כי לשון "חוק" נאמר על המצוה שאין טעם לה, אבל מצוה שטעם שלה נגלה לגמרי - אין שם "חוק" עליה, ולפיכך כבוד אב ואם שטעם המצוה מבואר - אין זה "חוק" כלל, אפילו אם לא נכתב בתורה האדם יודע מעצמו לכבד אביו ואמו. אבל שבת אם לא נתנה מפי השם יתברך לא היה יודע מעצמו, ולפיכך נקרא "חוק", דסוף סוף צריך להאמין אל הטעם גם כן, ולפיכך נקרא "חוק" על האדם. וכדי שלא יקשה למה קרא השבת בלשון "חוק", כלל עם זה פרה אדומה שהיא חוק גמור, וזה נכון בודאי. ואם תאמר וכל זה קשה למה לא הזכיר הכתוב עמהם כבוד אב ואם, ויש לומר היינו שתירץ רש"י בלשונו 'שנתן להם מקצת מצות להתעסק', ורוצה לומר כאשר הלכו שלשת ימים בלא תורה, כמו שדרשו ז"ל (בבא קמא דף פב.) על פסוק (ר' פסוק כב) "וילכו שלשה ימים בלא מים", ואין להיות בלא תורה, לכך נתן להם אלו שלשה פרשיות לפי שהם הלכות גדולות מאוד. כמו שידוע מהלכות שבת, כי יש לו הלכות רבות מאוד לשבת. ופרה אדומה אף על גב שאין לה הלכות רבות, הלכה אחת שלה "עמוק עמוק מי ימצאנו" (קהלת ז', כ"ד). ודינין - הדינין של תורה יש בהם חכמה, כמו שאמרו חכמים (בבא בתרא דף קעה:) הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות, לפי שבקל משתנה הדין וגו'. ושלשה דברים יש כאן; אם העמוק מצד עצמו כמו פרה אדומה, או מצד רבוי ההלכות שיש בשבת, או מצד הבדל חלוקים שיש בדיני התורה. ולהרגיל אותם בלמוד התורה, כי צריך הוא בתלמוד תורה להעמיק בה. ולפעמים לתת הבדל בין דבר לדבר כמו שהוא בדיני ממונות, שהדין משתנה בחלוק קטון. וגם צריך ללמוד רבוי הלכות. ולא תמצא בכל מצות התורה דברים אלו רק בשלשה מצות, דהיינו פרה אדומה שהיא עמוקה, ושבת יש לה רבוי הלכתא, ודיני ממונות יש בו חלוקים הרבה. ושמעתי בזה פירוש אחר למה אלו ג', ובפרשת ואתחנן תמצא אותו. אך יש לתמוה מאד על פירוש רש"י כי נטה מדברי המכילתא (כאן) ומדרך הגמרא דסנהדרין (דף נו:), דבמכילתא קאמר "חק" זה שבת, ו"משפט" זה כבוד אב ואם, דברי רבי יהושע. רבי אליעזר המודעי אומר "חק" זה עריות, כדכתיב (ויקרא י"ח, ל') "לבלתי עשות מחקות התועבות האלה", "משפט" זה אונסין גזילות וחבלות. ובפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נו:) קאמר עשר מצות נצטוו במרה, ז' מצוות שנצטוו עליהן בני נח, הוסיף עליהן דינין, שבת, כבוד אב ואם. [דינין] - דכתיב "חוק ומשפט", שבת - דכתיב (דברים ה', י"ב) "כאשר ציוך", והיכן ציוך - במרה. כבוד אב ואם במרה - דכתיב (שם שם טז) "כאשר ציוך", ואילו בכל אלה לא נזכר פרה אדומה. ואפשר כי דעת רש"י שבגמרא לא איירי רק במצות שנצטוו שנוהגים מאותו שעה ואילך קודם מתן תורה, דהא פרה אדומה לא נתנה עד שנה שניה. ומאחר כי לשון "חוק" משמע פרה אדומה פירש אותו רש"י לפי פשט הכתוב, שנתן להם פרה אדומה להתעסק בה. אמנם עם כל זה דבריו תמוהים, שהיה לו לפרש הכתוב כמו שפרשו חכמים, ולא לעשות פירוש מסברת הלב, שכאשר אדם יתבונן במחלוקת החכמים במכילתא או במה שנזכר בגמרא יש טעם נפלא ועמוק מאד למה בחרו באלו, והכל בחכמה ובהשכל, ואין להאריך במקום הזה בפירוש המכילתא, ורש"י נטה מדברי חכמים ז"ל והוסיף עליהם - וגרע הרבה. ומה שקשה דמשמע במרה אפקידו על שבת, ובפרק כל כתבי (שבת דף קיח:) אמרו אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, דכתיב (להלן טז, כז) "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט", וכתיב בתריה (שם יז, ח) "ויבא עמלק", וזה היה בשבת שניה, דהא ביום השבת נסעו מאילים כמו שמוכח לקמן (רש"י טז, א), והמן ירד ביום א' למחרת (רש"י שם), נמצא יום ז' של מן (להלן טז, כז) הוא שבת שנייה לא שבת ראשונה, ויראה דלמאן דאמר דלא אפקידו במרה רק אשבת ולא אתחומין - ניחא, ד'שבת ראשונה' היה שבת המן דנצטוו אכל מצוות, ונוכל לומר דרב דקאמר 'אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה' אית ליה דלא אפקידו אתחומין, והכא אית ליה לרבא בפרק רבי עקיבא (שבת דף פז:), ולא קשיא מידי. ואני אומר אפילו למאן דאמר דאף אתחומין אפקידו לא נצטוו אכל מצוות שבת בעשה ולא תעשה, אלא בעשה בלחוד הוא דנצטוו, אבל אזהרותיו לא נצטוו עד פרשת המן (להלן טז,כג-ל), ולפיכך נקרא 'שבת ראשונה'. תדע למה הוצרך למכתב בפרשת המן (שם שם כט) "אל יצא איש" שהרי במרה אפקידו אשבת, אלא דכאן הזהיר עליהן בלאו, שלא היה קודם בלאו, והוצרך למכתב הלאו, ולפיכך קרא אותו 'שבת ראשונה'. ובלאו הכי נמי לא קשיא מידי, דשבת דמרה לא היה רק בעל פה, וזה לא נקרא 'ראשונה' מה שנצטוו בעל פה, שהרי לא כתיב שבת בפירוש בתורה, רק מרבינן ליה מ"כאשר ציוך" (דברים ה', י"ב), וזהו בעל פה, כמו "וזבחת מבקרך וצאנך כאשר צויתך" (ר' דברים יב, כא) כמו שיתבאר לקמן, ולא נקרא 'שבת ראשונה'. דעל כרחך צריך אתה לומר שאין אלו מצוות נחשבות ממצוות התורה, רק כמו ז' מצות לבני נח שאין זה שם תורה עליו, דאין לתת תחלה תורה שבעל פה, כי התורה שבעל פה הוא פירוש תורה שבכתב, ולפיכך אלו מצוות אין שם תורה עליהם. ולפיכך הוצרך לחזור ולצוות עליהם כמו כל המצוות של בני נח, ובמן נצטוו בתורה שבכתב על השבת (להלן טז, טו-כט), וזהו 'שבת ראשונה' - שבת שנצטוו בה בתורה שבכתב. והא דקאמר דינין במרה אפקידו, ולקמן משמע מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני, מה בכך, הלא אף כיבוד אב ואם נצטוו במרה וחזר בסיני (להלן כ, יב), ויהיו הדינין גם כן כך. ומכל שכן לפי דברינו כי המצוות שנצטוו במרה אינם ממצות התורה נחשבות, רק כמו מילה לאברהם (בראשית י"ז, י"א) וגיד הנשה ליעקב (שם לב, לב) וז' מצות לבני נח, שהרי אין תורה שבעל פה קודם לתורה שבכתב:

[לא] ושם ניסהו לעם. לא העם את הקב"ה - כמו "ועל נסותם את ה'" (להלן יז, ז), דהרי קרא מחובר אל "שם שם לו וגומר":

[לב] וראה קשי ערפו וכו'. הקשה הרא"ם דלמה לא פירש "ושם ניסהו" אם ישמרו את מצוותיו, ויראה דאין זה קשיא, דלא שייך בפרה אדומה לשמור אותה, דהרי אין לעשות אותה עכשיו, ואף בדינין - דתולה בדיין שהוא דן הדין - מה שייך בזה נסיון, דבמשה תליא ולא בישראל: