קטגוריה:משלי לא כה

איזה מין לבוש זה עוז והדר? ומדוע בכלל ספר משלי משבח את האישה על לבושה? המפרשים ציינו כמה רמות של לבושים:

1. לבושים לגוף, "עוז והדר - מלבושה חזק, ודבר המתקיים, ומהודר ביופי" (מצודות). היא עושה לה בגד שהוא גם חזק ומתקיים לאורך זמן (עוז), אבל גם יפה (הדר).

- אמנם, לפי זה יש מעט כפילות בשיר, שהרי נאמר כבר ב(משלי לא כב): "שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ"*.

2. לכן מסתבר שהפסוק שלנו מדבר על לבושים מסוג אחר, כגון לבושים לנשמה, מצוות: "כי לבושים של עוז נעשים לה בשמירתן של מצוות לא תעשה, כי נתגברה על יצרה כדי לשמור אותן ולהיזהר בהן כראוי. ולבושים של הדר נעשים לה בשמירתן של מצוות עשה, שעל ידיהן היא תרויח זיוה והדרה בגן עדן" (רמ"ד ואלי פירוש ראשון, וכן מלבי"ם), או לבושים לנפש - מַדִּים שהם מִדּוֹת, והן מידת הגבורה (עוז) ומידת החסד (הדר).

למה אשת חיל שוחקת דווקא ליום אחרון? ומהו בכלל אותו יום אחרון? ניתן לפרש בכמה רמות:

1. זהו פשוט יום אחר, יום כלשהו בעתיד. אשת חיל לבושה בלבוש עז, חזק ומגן, ולכן היא שוחקת ואינה דואגת מצרה שעלולה לבוא ביום אחר. "מי שאינו צריך לדאוג, נופל בדבר לשון צחוק, כמו (איוב מא כא): "וישחק לרעש כידון"" (רש"י).

2. זהו היום האחרון של חייה, יום המוות; בעוד שרוב האנשים פוחדים מהמוות, אשת חיל אינה דואגת, כי היא בטוחה שתמות בשם טוב: "ליום אחרון - ביום מותה נפטרת בשם טוב. ותשחק - כל ימיה על יום מיתתה, שיהא נכבד, בשם טוב" (רש"י, וכן מצודות). "הסדין אשר עשתה ותמכור לסחורה, וכן החגור אשר ארגה ונתנה לכנעני כדי לחלק את המעות לעניים, הסדין הזה הוא עוז והדר לבושה ליום אחרון, ובו תשחק ליום אחרון, שהמצוה יהיה לה לבוש רוחני שבו תתלבש עת תפשוט בגדיה החומריים" (מלבי"ם, וכן רמ"ד ואלי פירוש ראשון ). וכך מסופר על צדיקים, שביום האחרון לחייהם זכו לראות את השכר המוכן להם לאחר מותם, ומתו מתוך צחוק ושמחה (למשל שמות רבה נב ג).

3. זהו היום האחרון לקיום העולם כפי שאנו מכירים אותו, יום ה': "אין להם להתעצב ממדת הדין, כי ינצלו ממנו, וכל ימי חייהם ישחקו ליום הדין" (רש"י, לפי המשל).

פירוש זה מתאים במיוחד לפירוש שלפיו אשת חיל היא משל לשכינה (רמ"ד ואלי), היא האומה הישראלית. בכל תקופת הגלות, האומה הישראלית עצובה, "כל זמן שהחיצונים היו קיימים בעולם, שתמיד היו מצערים אותה... אי אפשר שתהיה שמחתה שלמה אלא ביום אחרון של החיצונים... שהוא גם כן יום אחרון לגלותם של ישראל ושל חושך העולם, כי אז יתפשט האור העליון בריבוי... והוא שגורם את השחוק ואת השמחה בעולם" (רמ"ד ואלי). ביום אחרון זה, (ישעיהו ב ב): "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם"*, (הושע ג ה): "אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים", ואז האומה הישראלית תשוב לצחוק, (תהלים קכו ב): "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה".

4. על-דרך הדרש, אפשר לפרש שהכוונה לכל אותם ימים שאנשים חושבים שהם היום האחרון לקיום העולם (כמו למשל 21.12.2012...); אשת חיל שוחקת על מחשבות-הבל אלו.

5. ועוד על דרך הדרש - לאשת חיל יש חוש הומור מפותח והיא צוחקת כל הזמן - מיום ראשון ועד ליום אחרון; אולי הכוונה בפרט ליום שבת, היום האחרון בשבוע, שבו מקובל לשיר את "אשת חיל".

הפסוק שלנו מזכיר את הפתגם העממי "צוחק מי שצוחק אחרון".