ביאור:משלי לא ג

משלי לא ג: "אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ, וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין!"

תרגום מצודות: אל תתיש חילך (כוחך) ברוב תשמיש עם הנשים (כי רב התשמיש מחליש כח הזכר ומבריא הנקיבה, וכאילו נותן מכוחו להנקבה); ואל תתן דרכיך למחות (למחוק ולהשחית) דרכי המלכים, רוצה לומר: אל תשנה משפט הראוי אל המלכים להיות זהירים במעשיהם על צד השיווי והנכון.

תרגום ויקיטקסט: אל תתן לנשים בהרמון לשלוט בחילך (צבאך)! אל תתן למחות מלכין (בנות-מלכים מדושנות) להשפיע על דרכיך (מהלכיך המדיניים)!

/ אל תתן את חילך (כוחך ורכושך) לנשיה (שיכחה) - אל תלך בדרכים שיגרמו למחות (למחוק ולהשכיח מליבך) את חובותיך כמלך -

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי לא ג.

דקויות

נשים ונשיה

מה הקשר בין הנשים בחצי הראשון של הפסוק, לבין חציו השני ודרכיך למחות מלכים?

א. לפי רוב המפרשים, החלק הראשון הוא פרט והחלק השני הוא כלל: בפרט - אל תרבה נשים, ובאופן כללי - אל תתנהג בדרכים (= הרגלים ומנהגים) שיגרמו "למחות מלכין", כלומר:

1. להרוס את המלכות, "לדבר שהוא מוחה את המלכים ומוחק אותם מספר יחוסיהם, שעבור דברים אלה אין ראויים למלכות" (מלבי"ם, וכן מצודות).

2. לעורר מחאה בקרב המלכים, "שלא יהיו דרכיו מקולקלים עד שמלכי אומות העולם יוכלו להוכיחן ולבזותן" (רמ"ד ואלי).

3. למחוק את החכמה, "למחות העצות והמחשבות הרבות אשר יצטרכו למי שירצה לחקור בחכמת מחקר ראוי" (רלב"ג); מלכין =עצות חכמות, כמו (נחמיה ה ז): "וַיִּמָּלֵךְ לִבִּי עָלַי"*, (דניאל ד כד): "מִלְכִּי יִשְׁפַּר עליך[עֲלָךְ]" (אברהם אבן עזרא, שפת יתר).

ב. אולם, רוב הפסוקים בספר משלי בנויים משני חלקים מקבילים, ולפי זה אפשר לפרש גם כאן:

4. שני חלקי הפסוק עוסקים בנשים: "למחות - לשון שמן, היינו, ליקח יפת תואר מאד ובעלת בשר... למחות מלכין - הוא בנות מלכים המפוטמות, יפות מראה ובריאות בשר" (הגאון מווילנה). כן, פעם נשים שמנות נחשבו יפות... הם לא ידעו שהשמנת-יתר גורמת למחלות לב. בכל אופן, לפי פירוש זה שני חלקי הפסוק מזהירים את המלך, שלא ייתן לנשים בהרמון שלו לנהל את הממלכה.

גם המילה דרכיך רומזת לאותו עניין, כמו ב(משלי ל יט): "וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה, כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת, אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ..."* (דעת מקרא כאן), וכמו ב(בראשית ו יב): "כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ" (רש"י שם).

5. ולענ"ד, מתוך ההקשר נראה שהפסוק כלל אינו עוסק ביחסי איש ואשה. המילה נשים היא מהשורש נשה שמשמעותו שכח, כמו (בראשית מא נא): "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי". לפי זה, אל תתן לנשים חילך = אל תשכח מדוע קיבלת חיל (כוח ורכוש); ודרכיך למחות מלכין - אל תמחה מזכרונך את חובותיך המלכותיות. ראיה לפירוש זה, שגם הפסוקים הבאים מדברים על שכחה, ([[{{{2}}}]]): "{{{1}}}" (רמב"ם, הלכות מלכים ג ו).

ויש אומרים שעצה זו טובה לכל אדם, לא רק למלכים: "שכבת זרע היא כוח הגוף וחייו ומאור העיניים; וכל זמן שתצא ביותר, הגוף בלה וכוחו כלה וחייו אובדים. הוא שאמר שלמה בחכמתו, אל תיתן לנשים חילך... כל השטוף בבעילה - זקנה קופצת עליו וכוחו תשש... ושער ראשו נושר... ושער זקנו רבה... אמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת בשאר חולאים, והאלף, מרוב התשמיש. לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר זה, אם רצה להיות בטובה, ולא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר..." (רמב"ם, הלכות דעות ד יט).

הקבלות

1. הפסוק שלנו מדבר, לפי רוב הפירושים, על תאוות איש ואשה; הפסוקים הבאים - פסוקים 4-7 - מדברים על תאוות יין. שתי התאוות הללו נזכרו יחד גם ב(הושע ד יא): "זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב", וגם בתורה פרשת סוטה (במדבר ה) סמוכה לפרשת נזיר (במדבר ו).

2. הפסוקים שלנו מזכירים את המצב בחצרו של אחשורוש מלך פרס הנזכר במגילת אסתר, ומלכים נוספים בעולם העתיק: המלך לוקח לו אלפי נשים, היושבות בהרמון ועוסקות בתככים פוליטיים, בעוד המלך עצמו שקוע במשתאות-יין. אמו של למואל טוענת שמדובר במצב מסוכן העלול להביא למחיית הממלכה.

3. בהמשך הפרק נזכרה אישה המהווה ניגוד לנשים שנזכרו כאן, (משלי לא י): "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא, וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ": היא לא דורשת מבעלה שייתן לה חיל (רכוש), אלא יוצרת חיל ורכוש בחריצותה ובכישרונה; והיא האישה הראויה למלך, (משלי לא כג): "נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ, בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ"*.

4. התורה מצווה על המלך, (דברים יז יז): "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ, וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד". אמו של למואל אומרת: במקום לקחת נשים רבות שיכלו את כוחך, קח לך אשת-חיל אחת שתחזק אותך ושתוכל לבטוח בה.

5. הפסוק שלנו מזהיר את המלך, שלא להשתמש בשררה שלו על-מנת לממש את תאוותיו לנשים. חכמי המדרש הרחיבו את הרעיון ופירשו, שגם השררה עצמה עלול להיחשב למעשה של ניאוף, כאשר נכנסים אליה מתוך אינטרס אישי: "נואף אשה חסר לב - כל המקבל עליו שררה בשביל ליהנות ממנה, אינו אלא כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה" (פסיקתא פרשה כב, י הדברות תנינותא).

6. חז"ל דרשו, שהמלך למואל, הנזכר בתחילת הפרק, הוא שלמה, ואמו היא בת-שבע, וכל הקטע מתאר את התוכחה שהוכיחה אותו לאחר שנשא לאישה את בת פרעה, ולאחר שבילה איתה כל הלילה, לא הצליח לקום בבוקר למילוי חובותיו כמלך.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/31-03