קטגוריה:משלי כב ד

1. ע"פ הפשט, עֵקֶב = בעקבות, בגלל: "בשביל הענוה, יראת ה' באה" (רש"י פירוש ראשון), "כי מפני היותו שפל בעיניו, יתבונן מפני זה בנמצאים הנכבדים העליונים ממנו, וכאשר יראה עוצם השם יתברך, הנה יקנה מזה שיירא מהשם יתברך בתכלית מה שאפשר, ומזה יגיע אל שיקנה עושר בקניינים המדומים ובדעות, ויקנה גם-כן כבוד וחיים בעניינים המדיניים" (רלב"ג, וכן מלבי"ם, מצודות). מכאן הסיק ר' פינחס בן יאיר, שענוה מביאה לידי יראת חטא (ראו "הקבלות").

2. וע"פ הדרש, עָקֵב = אחורי כף הרגל, דבר משני בחשיבותו, "ענוה עיקר, והיראה טפילה ועקב לה, מדרס לרגליה" (רש"י פירוש שני).

הפסוק שלנו מלמד שיש קשר סיבתי בין מידות הנפש: מידת הענוה מביאה את האדם למידת יראת ה'. רבי פינחס בן יאיר הרחיב את הרעיון ותיאר מסלול שלם של התקדמות במידות הנפש (תלמוד ירושלמי שקלים ג ג, שיר השירים רבה א א ט):

"וכן היה רבי פינחס בן יאיר אומר: 'זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, תחיית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב'" . כל אחד מהשלבים הללו נרמז בפסוק מהתנ"ך:

• "זריזות מביאה לידי נקיות" - ע"פ הפסוק שנאמר בקשר לעבודת יום הכיפורים (ויקרא טז20) "וְכִלָּה מִכַּפֵּר [אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ, וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי]", כלומר, לאחר שהכהן הגדול מכלה ומסיים בזריזות את טקס הקרבת השעיר לה' בכל האתרים שבמקדש, הוא יכול לעבור לשלב הבא - שילוח השעיר לעזאזל שמטרתו לכפר ולנקות את כל בני ישראל מכל חטאיהם. מכאן ניתן להסיק, שגם כאשר אין קרבנות, הזריזות בקיום מצוות מאפשרת לאדם להתנקות מחטאיו.

• "נקיות מביאה לידי טהרה" - ע"פ הפסוק שנאמר בקשר לקרבן יולדת (ויקרא יב8): "[וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת] וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה", כלומר, לאחר שהכהן מקריב את הקרבנות שמכפרים על היולדת ומנקים אותה מחטאיה, היא נעשית טהורה.

• "טהרה מביאה לידי קדושה" - ע"פ הפסוק שנאמר על כפרת המזבח ביום הכיפורים (ויקרא טז19) "[וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים] וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ [מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל];", כלומר, לאחר שהכהן מטהר את המזבח, המזבח נעשה קדוש.

• "קדושה מביאה לידי ענוה" - ע"פ הפסוק (ישעיהו נז15) "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ [לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים];", כלומר, קדושתו של ה' מביאה אותו לשכון עם הענוים והשפלים; ומכאן אפשר להסיק, באופן כללי, שאדם המקדש את עצמו נעשה עניו ושפל-רוח.

• "ענוה מביאה לידי יראת חטא" - ע"פ הפסוק (משלי כב4) "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה' [עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים]", כלומר, בעקבות הענוה, מגיע האדם ליראה מפני ה', והוא ירא שלא לחטוא: "כי כשיכיר בשפלות עצמו, יגדיל רוממות המקום, ותבוא בליבו יראת הרוממות..." (מצודת דוד), "שורש הענוה מסתעף ממה שמשיג גדולתו של יוצר בראשית וכוחו הגדול והמציאות אשר ברא, עד שישיג שהנהו כאין וכאפס לפני קצת מבריותיו, והגם שישיג בעולם הזה מלכות וחכמה וגבורה וכל המעלות, ידע כי הוא כנמלה קטנה לפני המלך הגדול העומד עליו... ומחשבה זו סופה להכניס בלבבו יראת ה', שיירא מעשות דבר נגד רצונו" (מלבי"ם), "כי אינו דומה ישיבת האדם... כל שכן כשישים על לבו שמלך מלכי המלכים, הקב"ה, עומד עליו ורואה במעשיו..." (הרמ"‎א).
• "יראת חטא מביאה לידי חסידות" - ע"פ הפסוק (תהלים קג13) "וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו [וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים];", כלומר, יראי ה' זוכים ללמוד מה' את מידת החסד.

• "חסידות מביאה לידי רוח הקדש" - ע"פ הפסוק (תהלים פט20) "אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ [וַתֹּאמֶר שִׁוִּיתִי עֵזֶר עַל גִּבּוֹר הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם];", כלומר, אנשים המתנהגים בחסד זוכים לחזון נבואי.

• "רוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים" - ע"פ הפסוק (יחזקאל לז14) "וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם [וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה'];"
• "תחיית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב" - ע"פ הפסוק (מלאכי ג23) "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא".

בעולם הרוח אפשר להתקדם בלי סוף, בתנאי שמתקדמים בהדרגה ולא מנסים לקפוץ בבת אחת למדרגה הגבוהה ביותר.

1. רמ"ד ואלי פירש, שהפסוק כולו מתייחס למשה:

• ענוה, (במדבר יב ג): "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו[עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
• יראת ה', (דברים י יב): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ", עבור משה, יראת ה' הייתה דבר של מה-בכך, כי היה ענו מאד (רמ"ד וואלי על משלי כב4).
• עושר, "שנתעשר מפסולתן של הלוחות" (ע"פ חז"ל).
• כבוד, "שנשתמש בחצוצרות כמלך", (במדבר י ב): "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף... וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת".
• חיים, כי חי את מלוא 120 השנים הקצובות לחיי אדם, ובבריאות שלמה, (דברים לד ז): "וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ, לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה".

2. אולם ייתכן שהפסוק מתייחס דווקא לשלמה:

• עושר וכבוד וחיים, (מלכים א ג יג): "וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ, גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ.וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי ומצותי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ, וְהַאַרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ".
• הענוה של שלמה מתבטאת בכך שהוא השפיל את עצמו בפני כבודו של עם ישראל, וביקש מה' רק, (מלכים א ג ט): "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע, כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה?".
• יראת ה' אמנם לא נזכרה ביחס לשלמה, אבל נאמר, (מלכים א ג ג): "וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה' לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו, רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר".

3. הפסוק מקביל גם לתהילים כא, המדבר על המלך (ע"פ חגי הופר):

• חיים, (תהלים כא ה): "חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ, אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד".
• עושר וכבוד, (תהלים כא ו): "גָּדוֹל כְּבוֹדוֹ בִּישׁוּעָתֶךָ הוֹד וְהָדָר תְּשַׁוֶּה עָלָיו".
• יראת ה', (תהלים כא ח): "כִּי הַמֶּלֶךְ בֹּטֵחַ בה', וּבְחֶסֶד עֶלְיוֹן בַּל יִמּוֹט"