קטגוריה:משלי יא כד

1. המילה יש מציינת שהעובדה הנזכרת בפסוק - שאדם מפזר ובכל-זאת נוסף לו עוד - נכונה רק במקרים מסויימים. הפסוק הוא מעין חידה שמטרתה לעורר אותנו לברר באילו מקרים (וכמו שנאמר בהקדמת הספר, (משלי א ו): "לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה, דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם"; פירוט).

שלמה המלך, כנראה, שאל את החידה הזאת במועצת החכמים. חכמים שונים הציעו פתרונות שונים לחידה, והתשובות סוכמו בפסוקים הבאים - עד פסוק 30. וחכמי ישראל בפירושיהם הציעו תשובות שונות לחידה, כגון:

• מתן כסף לצדקה: "אמר רבי אבהו: אם ראית אדם מפזר מעותיו לצדקה, הוי יודע שנוסף לו, שהוא מוסיף, שנאמר יש מפזר ונוסף עוד... אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יוחנן: אם ראית אדם שהוא מונע עצמו מן הצדקה, הוי יודע שהוא מתחסר, שנאמר: וחושך מיושר אך למחסור" (מדרש משלי על הפסוק).

פירוש זה מתאים לפסוק נוסף שבו מופיע השורש פזר, (תהלים קיב ט): "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים, צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד, קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד" (רמ"ד ואלי). והרעיון נמצא גם בפסוקים נוספים בספר משלי, (משלי כח כז): "נוֹתֵן לָרָשׁ אֵין מַחְסוֹר, וּמַעְלִים עֵינָיו רַב מְאֵרוֹת"*, (משלי כב ט): "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ, כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל"*, (משלי יט יז): "מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל, וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ"*.

• הוצאות שמוציאים הורים כדי להשיא את בניהם: "כיון שיצא יעקב מבית אביו, לא הוציא בידו אלא מקלו... אמר הקב"ה ליצחק: 'כך עשה לך אברהם אביך?! לא נתן לך כל מה שהיה לו?!...' ושלמה צווח יש מפזר ונוסף עוד - שברכו הקב"ה... ראה כמה עשה אברהם ליצחק. ויצחק לא עשה כן ליעקב, אלא הוציאו ריקן; אמר לו הקדוש ברוך הוא 'חשכת מן המסכן הזה - למחסור לך, שנאמר וחשך מיושר אך למחסור... ומה היה לו? נסתלקה הימנו שכינה" (אגדת בראשית פרק מו; תנחומא ויצא ג)

* לימוד תורה לרבים: "יש מפזר ונוסף עוד -" "אם ראית דור שהתורה חביבה עליהם, הוי מפזר תורה להם. וחושך מיושר אך למחסור - אם ראית דור שהם מבקשים לתורה ואין אתה מלמדן, סוף שהתורה מתחסרת ממך, למה? שמתוך שאתה מלמד אתה לומד, שנאמר (בפסוק הבא): נפש ברכה תדושן, ומרוה גם הוא יורא" (מדרש משלי על הפסוק). "בשעת מכנסין פזר, בשעת מפזרין כנס. בשעה שאתה רואה שהתורה חביבה על כל ישראל והכל שמחין, בה את תהי מפזר בה, שנאמר יש מפזר ונוסף עוד; ובשעה שאתה רואה שהתורה משתכחת מישראל ואין הכל משגיחין עליה, את הוי מכנס בה, שנאמר עת לעשות לה'" (מדרש משלי ה).

• פיזור רוחני: "יהודי לא צריך לחפש עניינים גדולים דווקא, אלא עבודתו צריכה להיות ללקט, לברר ולהעלות את ניצוצות הקדושה שנמצאים בענייני העולם.... היינו, שעל-ידי הפיזור והירידה מרוויח פרנסתו ברוחניות ופרנסתו בגשמיות" .

2. הפסוק מציג ניגוד בין "יש מפזר ונוסף עוד" (כלומר, לפעמים הפזרנות מועילה), לבין "וחושך מיושר אך למחסור" (כלומר, הקמצנות תמיד מזיקה). הכי טוב לשמור על איזון בין פזרנות לקמצנות (ראו שביל הזהב), אולם, אם יוצאים מאיזון, עדיף לצאת לכיוון הפזרנות:

"שתי מידות באדם: כילי וותרן. ושניהם אינם על צד היותר טוב, שאף הותרן אינו על צד היותר טוב, כי "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש". אך במידת הוותרנות יש לפעמים שמפזר ונוסף עוד לו על ידי זה... אבל מי שהוא כילי ביותר, ואינו על היושר, הוא אינו [אלא] רק למחסור לעולם." (הגאון מווילנה, ודומה לזה מלבי"ם). מחסכנות מוגזמת אפשר רק להפסיד, אולם מפזרנות מוגזמת אפשר לפעמים להרוויח, (קהלת יא א): "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ"*.

דוגמה לאדם שקיים פסוק זה בהידור רב היה הרב שלמה קרליבך. הוא פיזר את כל רווחיו לצדקה לכל מי שביקש, הוא אפילו לא בדק אם המקבל הוא ישר או רמאי (ראו בספר שנכתב עליו: "הרבי מקרן הרחוב"). במחשבה ראשונה נראה שהדרך הזאת מזמינה רמאים ונצלנים, אבל במחשבה שניה, אולי דווקא ההיפך הוא הנכון - ייתכן שכאשר אדם מקבל צדקה, מעבר למה שהוא קיווה, זה משפיע עליו לטובה, וגם אם הוא רמאי אולי הוא יתעורר לחזור למוטב (לא ניסיתי).

3. על-דרך הדרש, המילה יש היא ראשי תיבות "יובל שמיטה" - שתי המצוות המחייבות את האדם לפזר ולהפקיר את רכושו לכולם, ודווקא בזכות הפיזור הזה, הוא זוכה לברכה (ראו גם יבול שישית): "י"ש - מפזר ונוסף עוד; וחשך מי"שר - אך למחסור" .

חשך (חסך) = לא נתן. ומה משמעות הביטוי "חושך מיושר"? - כמה פירושים:

1. יושר = חסד, שהוא ישר בעיני ה' (דעת מקרא); חושך מיושר = מונע עצמו ממעשי חסד.

2. "מונע עצמו ממעשי חסד, מתוך תבונה" (אברהם גוטליב) - כנראה פירש יושר = מחשבה הגיונית, שכל ישר;

3. "מונע עצמו מללמד היושר לאנשים, הנה זה העניין הוא לו למחסור משלימותו" (רלב"ג) - כנראה פירש יושר = אמת, חכמה.

• אולם, כל אלה אינן המשמעויות המקובלת של השורש ישר = מישורי, ללא מכשולים; ולפי כל אחד מהפירושים, היה ראוי לנסח את הפסוק אחרת, כגון: "וחושך מחסד", "וחושך משכל", "וחושך מאמת" וכו'.

5. "אבל מי שהוא כילי ביותר, ואינו על היושר, הוא אינו רק למחסור לעולם" (הגאון מווילנה, ודומה לזה מלבי"ם) - כנראה פירש יושר = איזון, דרך האמצע, שהרי הקו הישר אינו נוטה לימין או לשמאל.

ודומה לכך: "ואם ימנע מליתן ממנו אף הראוי, לא יהיה סיבה לקיום הדבר, כי אם להחסירו" (מצודות) - כנראה פירש יושר = מה שראוי (לתת).

6. וייתכן שהמילה יושר מציינת את האדם המקבל: חושך מיושר = נמנע מלתת לאדם ישר (להבדיל מאדם בוגד וכפוי טובה, שאכן ראוי לחסוך ולא לתת לו).

7. וייתכן שהיה ראוי לקרוא "וְחוֹשֵׂךְ מִיֵּש" - מונע את מה שיש לו ואינו נותן; בניגוד ל"יֵשׁ מְפַזֵּר".

1. דוד המלך היה פזרן: כשזכה בשלל במלחמותיו עם העמלקים, הוא פיזר את הברכה לזקני יהודה, (שמואל א ל כו): "וַיְשַׁלַּח מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה לְרֵעֵהוּ, לֵאמֹר הִנֵּה לָכֶם בְּרָכָה מִשְּׁלַל אֹיְבֵי ה'". כתוצאה מכך, נוספה לו עוד ברכה - הוא זכה בתמיכתם ועלה לשלטון ביהודה, והתקיים בו הפסוק הבא, (משלי יא כה): "נֶפֶשׁ בְּרָכָה תְדֻשָּׁן" (ע"פ ר' אליהו שץ).

2. פסוקים נוספים מתחילים במילה יש, וגם הם נראים כמו חידה: (משלי יב יח): "יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב, וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא"* (משלי יג ז): "יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל, מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב"* (משלי יד יב): "יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ, וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת"* (משלי טז כה): "יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ, וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת"* (משלי כ טו): "יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים, וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת"*.

האם גם שם ניתן למצוא את הפתרונות לחידה בפסוקים הבאים? נשאיר את השאלה לקוראים.