קטגוריה:משלי טז כה

פסוקנו זהה למשלי יד12. אם מניחים שכל פסוק עומד בפני עצמו, הדבר מעורר תמיהה: מדוע יש צורך בשני פסוקים זהים?

אולם אם קוראים כל פסוק בהקשרו, התמיהה כלל אינה מתעוררת:

1. על-פי הפשט, לשני הפסוקים ישנה משמעות זהה. כל אחד מהם מהווה פתיחה לקטע הכולל מספר דוגמאות לדרך הנראית ישרה בתחילתה ורעה באחריתה. בפרק יד הדגש הוא על דרך רגשית, "גַּם בִּשְׂחוֹק יִכְאַב לֵב, וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה"; בפרק טז הדגש הוא על דרך כלכלית, "נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ, אִישׁ בְּלִיַּעַל כֹּרֶה רָעָה וְעַל שפתיו[שְׂפָתוֹ] כְּאֵשׁ צָרָבֶת".

2. על-דרך הדרש, פירשנו כל פסוק באופן שונה בהתאם להקשרו: שם, פירשנו שאיש הוא האדם התמים הצועד בדרך: הדרך נראית ישרה רק כאשר היא נמצאת לפני האיש (כשעדיין לא החל לצעוד בה), אך כשהוא מגיע לאחרית הדרך הוא מגלה בה דרכי מוות; כאן, פירשנו שאיש הוא האדם הרע האורב בהמשך הדרך, וזאת על-פי הפסוקים 27-29, שכולם פותחים במילה איש ומתארים אנשים מסוכנים: הדרך היא ישרה רק לפני שמגיעים אל אותו איש; אבל כשמגיעים לאחרית הדרך, מגלים שם שלוש דרכים וכולן דרכי מוות, כי בכל אחת מהן עומד איש רע ומסוכן.

דברי החכמה נמשלו לענק (מחרוזת שתולים על הצואר), (משלי א ט): "כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ, וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ"*. כמו במחרוזת, גם בספר משלי סידור הפסוקים מושפע גם משיקולים אומנותיים ולא רק ענייניים.

ישנם פסוקים נוספים המתחילים במילה יש, והם מעין חידה שנועדה לעורר את הקוראים לחשוב - מה יש? ראו (משלי יא כד): "יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד, וְחוֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר"*. בפסוק הזהה במשלי יד12 ניתן למצוא תשובות אחרות לחידה*.