אברהם גוטליב על משלי יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · אברהם גוטליב על משלי · יא · >>

פסוקים א-ג

א מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת יְהוָה וְאֶבֶן שְׁלֵמָה רְצוֹנוֹ. ב בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה. ג תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם וְסֶלֶף בּוֹגְדִים ושדם [יְשָׁדֵּם]. (משלי יא, א-ג)

הפסוקים שלפנינו מדגישים את היושר האנושי כרצון ה' וכדרך חיים בטוחה ונבונה:

"מאזני מרמה תועבת ה', ואבן שלמה רצונו" - מאזני מרמה שתכליתן זיוף המשקל, הם תועבת ה' ושנואים עליו. כפי שנאמר בפרשת "כי תצא": "כי תועבת ה' אלוקיך כל עושה אלה כל עושה עול" (דברים כ"ה/טז'). אולם "ואבן שלמה רצונו"- אבן משקל תקינה, לא חסרה ולא עודפת, היא כרצון ה', כפי שנאמר "אבן שלמה וצדק יהיה לך..." (דברים כ"ה/טו'). היושר האנושי החברתי הבין אישי הוא רצון ה' כראיה מציאותית-קיומית. התופעה השלילית של זיוף מידות ועיוות משקולות קיימת, לדאבוננו, כנורמה חברתית מאז ומעולם ועד ימינו אנו. התורה בפרשת "כי תצא" עוסקת בקריאה ובציווי שלא להונות באמצעות שימוש במידות ובמשקולות לא תקינות: גדולות בקניה וקטנות במכירה: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה לך איפה שלֵמה וצדק יהיה לך למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך. כי תועבת ה' אלוקיך כל עושה אלה כל עושה עוול" (דברים כ"ה/יג'-טז'). לא רק להשתמש בזה אסור, אלא אפילו להחזיק זאת בבית או בכיס ובכלל ברשות האדם! זה האיסור, לדברי שלמה המלך בתוכחתו כאן. גם בתקופתו כאמור לא פשה נגע מוסרי ערכי זה. רצון ה' במישור הפיזי רוחני, שהאדם יהיה ישר ואמיתי וישאף ל"אבן שלמה" - לתת לזולת את התמורה המגיעה באופן המדויק ביותר - לא פחות ולא יותר.

"בא זדון ויבוא קלון, ואת צנועים חכמה" - אם בא איש זדון - אלים ועז פנים, או אדם הבטוח שרק הוא יודע ולכן אינו מוכן להתייעץ עם אחרים, כאשר תתגלה טעותו "יבוא קלון" - יבואו בוז וחרפה. אולם, אם אנשים צנועים - ענווים - שאינם מחפשים כבוד, מתייעצים ושומעים דעות ועצות מאחרים, ומקבלים ביקורת באהבה ולכן תבוא איתם חכמה. מי שלומד מאחרים, סופו שיהיה חכם.

"תומת ישרים תנחם, וסלף בוגדים ושדם" - תמימות הישרים שהיא אמינותם כדרך חיים, תוביל אותם בדרך הנוחה והנכונה. אולם, סילוף דרך הישר ועיוותו מצד הבוגדים באמת ונוקטים בחוסר אמינות, כאשר בלבם מחשבות זדון של שוד וחמס, יביא עליהם שוד ושבר.

מסקנה: היושר רצוי וכדאי בחיינו - לנו ולה' בורא העולם ומנהיגו. שהרי היושר הוא אמינות מוסרית-ערכית, כתנאי קיומי מחייב לעבודת ה'. על האדם להיזהר בבחירתו את באי ביתו, ולהימנע מלהכניס לביתו אנשי זדון ולהקפיד שהצניעות תאפיין את ביתו. יושר אמיתי יוצר תנאים בטוחים יותר לברכה והצלחה בעשייה יעילה וטובה מתוך צניעות וענווה.

פסוקים ד-יא

ד לֹא יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת. ה צִדְקַת תָּמִים תְּיַשֵּׁר דַּרְכּוֹ וּבְרִשְׁעָתוֹ יִפֹּל רָשָׁע. ו צִדְקַת יְשָׁרִים תַּצִּילֵם וּבְהַוַּת בֹּגְדִים יִלָּכֵדוּ. ז בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד תִּקְוָה וְתוֹחֶלֶת אוֹנִים אָבָדָה. ח צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו. ט בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִת רֵעֵהוּ וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ. י בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה. יא בְּבִרְכַּת יְשָׁרִים תָּרוּם קָרֶת וּבְפִי רְשָׁעִים תֵּהָרֵס. (משלי יא, ד-יא)

לפנינו תקבולות המתארות את יתרון הצדקה והצדק, את עליונות הצדיק והישר לעומת הרשע שאיננו הגון.

"לא יועיל הון ביום עברה, וצדקה תציל ממוות" - לא תהיה תועלת וערך להון - סכום עתק של כסף שהושג באמצעות שוד וחמס (גזל), ביום עברה - ביום זעם של פורענות. כסף גזול זה שהושג בדרכים לא ישרות לא יועיל לרשע ביום צרתו כדי להצילו. בעוד "צדקה תציל ממוות" - הצדיק שמעשיו מעשי צדק וצדקה ועזרה לזולת, תציל אותו בעת צרתו. הצדקה מכפרת על הנותן אותה ומסייעת לנזקקים. דהיינו, מצדיקה את דינו בבית דין של מעלה.

"צדקת תמים תיישר דרכו, וברשעתו יפול רשע" - יושרו של הצדיק, שפעולותיו בתום לב, במחשבה הגונה וחיובית, היא זו שתגרום לדרכו להיות תמיד ישרה - שיצליח בכל עת ללא מכשול כלשהו. אבל הרשע יכשל בגלל רשעותו, שהיא סטייה מדרך הישר שאמורה להיות נורמה חברתית.

"צדקת צדיקים תצילם ובהוות בוגדים ילכדו" - צדק ההולכים בדרך הישר, תצילם מצרות קיומיות ואילו האנשים הבוגדים ביושר והולכים בדרך רמייה, ילכדו בהוות שלהם - במזימותיהם ובמחשבותיהם הרעות.

"במות אדם רשע תאבד תקווה, ותוחלת אונים אבדה" - כאשר מת אדם רשע, אובדת התקווה לשובו מדרכו הרעה. התקווה שהיתה לאנשי האוון והרשע לשוב מדרכם הרעה - אבדה מן העולם. בעלי המידות הטובות, שעשייתם היא לשם קירוב הרחוקים, קיוו וציפו לשוב האחרים מדרכם הרעה לדרך הישר והטוב. דבר שנגוז וחלף במותם.

"צדיק מצרה נחלץ, ויבוא רשע תחתיו" - כך הם פני הדברים לפי דרך החיוב: יש לו לצדיק, האדם האמיתי והישר, את הזכות והיכולת להינצל מן הצרה, והרשע יכנס כביכול לצרתו של הצדיק במקומו.

"בפה חנף ישחת רעהו ובדעת צדיקים יחלצו" - הרשע, שהוא אדם לא ישר ולא הגון, יזיק לזולת בדברי חנופה ושקר מרושעים. לעומת זאת, הצדיקים יינצלו בעזרת הדעת, החכמה והתבונה, מדברים רעים.

"בטוב צדיקים תעלוץ קריה, ובאבוד רשעים רינה" - כאשר טוב לצדיקים, שהם אנשים חכמים ובעלי מידות טובות, תשמח כל העיר, מפני שהם מטיבים גם ליושביה. לעומת זאת: "ובאבוד רשעים רינה" - כאשר יאבדו וימותו הרשעים הפוגעים בזולת, תישמע אנחת רווחה בעיר כי חדל רוגז ורשע מתוכם.

"בברכת ישרים תרום קרת, ובפי רשעים תהרס" - בזכות תושבי העיר הישרים, שהימצאותם מהווה ברכה לעיר "תרום קרת" - תתכבד עירם. לעומת זאת, על ידי פקודות שתצאנה מפי השלטון המרושע, חסר היושר, תחרב העיר - כי היא נעזבת מיושביה הסובלים מהשלטון המתנכר והבלתי אנושי.

מסקנה: צדקה וצדק הם ערובה לחיים טובים, של ברכה והצלחה. שהרי, ליושר יש קיום ואחיזה שורשית במציאות. יש תקווה רבה לצדק בחיינו ועלינו לדבוק בו מתוך אמינות ויושר. עלינו לשאוף לפעול בצדק וביושר, בטוב טעם ודעת, להתברך ולברך.


פסוקים יב-יז

יב בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ. יג הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר. יד בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת יִפָּל עָם וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ. טו רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר וְשֹׂנֵא תֹקְעִים בּוֹטֵחַ. טז אֵשֶׁת חֵן תִּתְמֹךְ כָּבוֹד וְעָרִיצִים יִתְמְכוּ עֹשֶׁר. יז גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי. (משלי יא, יב-יז)

לפנינו פסוקים העוסקים בהתנהגותו המוסרית- ערכית של האדם המבין ומתחשב בזולת, נחיצות שיקול דעת מעמיק בהתנהגות הציבור ויתרון כוח העשייה החיובית.

"בז לרעהו חסר לב, ואיש תבונות יחריש" - מי שמזלזל בזולת, הוא אדם לא חכם, נטול כל רגש ומצפון מינימליים. לעומתו, האדם הנבון, לא מזלזל בזולת ולא מגיב - הוא יעשה עצמו כאדם חרש שאינו שומע ולא יתייחס כלל לדברי הבוז.

"הולך רכיל מגלה סוד, ונאמן רוח מכסה דבר" - מי שמעביר דברי רכילות מאחד לשני, מגלה וחושף בציבור סודות של אחרים ופוגע בפרטיות שלהם. לעומתו, מי שנאמן לשני ברוחו ובנפשו, נאמנות שהיא לא רק בפה אלא גם במעשה, הוא "מכסה דבר" - שומר אצלו את הדבר ולא מפיץ סוד הידוע לו. האדם הנבון הוא אדם אמיתי המתחשב בזולת. בכך נמדדת אמינות האדם החיובי בעל הרגש שלא פוגע בזולת בכל עניין של הבנה ורגש.

"באין תחבולות יפול עם, ותשועה ברוב יועץ" - כאשר בהנהגת הציבור אין תחבולות- אין מחשבות מעמיקות בשיקול דעת מעמיק, יכשל הציבור. אולם מאין תבוא הישועה? התשועה לעם תבוא בעזרת עצה מרובה של יועצים נאמנים המתכננים בקפידה את פעולותיו מתוך חשיבה נכונה ויעילה.

"אשת חן תתמוך כבוד, ועריצים יתמכו עושר" - אשת איש בעלת חן וחסד ומידות טובות, שמעשיה נאים, תביא לעצמה כבוד שיסייע גם בחיזוק כבוד בעלה בתמיכה רוחנית חיובית. לעומת כוח העשייה החיובית של אשת החן התומכת בבעלה, נמצאים עריצים שפועלים בכוח הזרוע הנובע מכוח ממונם. הם "יתמכו עושר" - יחזקו את עושרם שבטעות הם חושבים שהוא כבודם. לכן העריצים אינם מעוניינים באשת חן וכבוד מנומסת, אלא באשה בעלת נכסים רבים.

"גומל נפשו איש חסד, ועוכר שארו אכזרי" - מי שמשכיל לגמול לעצמו טובה, הוא איש חסד שראוי לסמוך עליו לכשנדרש בעת צרה. אולם מי שמשחית את בשרו - גופו, ומונע בעצמו דברים שהוא זקוק להם, הוא אכזרי כלפי עצמו ובוודאי שגם כלפי אחרים. אדם אכזר לא ירחם ולא ינצל בגלל קשיחותו או קמצנותו.

פסוקים יח-כב

יח רָשָׁע עֹשֶׂה פְעֻלַּת שָׁקֶר וְזֹרֵעַ צְדָקָה שֶׂכֶר אֱמֶת. יט כֵּן צְדָקָה לְחַיִּים וּמְרַדֵּף רָעָה לְמוֹתוֹ. כ תּוֹעֲבַת יְהוָה עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ. כא יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע וְזֶרַע צַדִּיקִים נִמְלָט. כב נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם. (משלי יא, יח-כב)

"רשע עושה פעולת שקר וזורע צדקה שכר אמת" - הרשע, שמעשיו הם שקר ומרמה, שכר מעשיו הוא שכר של שקר. לעומתו, הזורע שדהו - המשקיע ועמל כדי להשיג דברים באמונה ויושר מתוך צדק, שכרו הוא שכר אמיתי בעבור עמלו.

"כן צדקה לחיים ומרדף רעה למותו" - השכר האמיתי בעולם ניתן על כל מעשה שנעשה בצדק וביושר, ומביא לעושה חיים טובים. בניגוד לכך, כל הרודף אחר מעשי מרמה מביא למותו הרוחני והפיזי.

"תועבת ה' עיקשי לב ורצונו תמימי דרך" - אחד הדברים שה' מתעב בעולם זה את עיקשי הלב שמחשבתם מעוקמת מדרך הישר והם אינם ישרים. אולם ה' רוצה בעולם את תמימי הדרך, הישרים והאמיתיים, ההולכים בדרך הישר.

"יד ליד לא ינקה רע וזרע צדיקים נמלט" - בפסוק זה מודגשת מעלתם של צאצאי הצדיקים. בשבועה, באמצעות לחיצת יד, ברור ש"לא ינקה רע" - הרשע לא יצא נקי מבלי להיענש על חטאיו, כאשר גם זרעו - צאצאיו, יענשו על חטאיו. אולם צאצאי אנשי הצדק והיושר, ימלטו מן הרעה - ינצלו בזכות אבותיהם.

"נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם" - לפנינו תקבולת משלימה המדגישה שהיופי לא תמיד קובע וניכר. כמו נזם זהב - טבעת נאה לקישוט האוזן והאף אשר תושם באף חזיר - באפו של בעל החיים המתועב המהווה את הסמל הקלאסי לבעל חיים לא כשר. כך אין ערך ליופיה החיצוני של אשה אם היא חסרת תבונה ומעשים טובים.


מסקנה: השכר האמיתי בעולם הוא עבור עמל שנעשה מתוך אמינות, צדק ויושר. ה' רוצה שהאנשים יהיו ישרים ואמיתיים, תמימי דרך - ההולכים בדרך הישר. המעשים הטובים הם הדבר החשוב בחיים והם מביאים ברכה לעושיהם ולצאצאיהם. יופי הוא דבר חשוב, אסטטי ורצוי, אך לא העיקר. חשיבה נבונה ונכונה מוליכה את האדם לעיקר - למעשים טובים.

מסקנה: עלינו להתחשב בזולת ולשמור על כבודו. חשיבה ותכנון מסודר ומאורגן הם ערובה לברכה והצלחה. במקום להפעיל את הכוח, הכוח הפיזי, יש להפעיל את המוח, הכוח הרוחני, החושב והמבין מתוך שיקול דעת. אדם שטוב ומיטיב לעצמו, ייטיב גם לאחרים.

פסוקים כג-כז

כג תַּאֲוַת צַדִּיקִים אַךְ טוֹב תִּקְוַת רְשָׁעִים עֶבְרָה. כד יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד וְחוֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר. כה נֶפֶשׁ בְּרָכָה תְדֻשָּׁן וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא. כו מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר. כז שֹׁחֵר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן וְדֹרֵשׁ רָעָה תְבוֹאֶנּוּ. (משלי יא, כג-כז)

"תאוות צדיקים אך טוב, תקוות רשעים עבירה" - לפנינו תקבולת ניגודית בדבר מהות מעשיהם של הצדיקים. שאיפת הצדיקים בעולם היא לעשות רק טוב וכך גם יהיה סופם. לעומת זאת, תקוות הרשעים היא עבירה - זעם ורוגז של אכזבה, כי תקוותם תתנפץ ולא תתקיים. עשייה חיובית מתוך צדק ויושר מביאה שפע טוב וברכה לעושיה.

"יש מפזר ונוסף עוד, וחושך מישר אך למחסור" - יש אדם אשר מפזר-מחלק מהונו למעשי צדקה וחסד ואף על פי כן: "ונוסף עוד" -הונו לא מתמעט אלא מתרבה, כי ברכת ה' מעשירה אותו. לעומתו, מי שחוסך מיושר - מונע עצמו ממעשי חסד מתוך תבונה הוא אך למחסור - הונו ילך יחסר ויתמעט.

המעלה שבנתינה נבונה של תרומה למעשי צדקה וחסד, שהיא מזכה את עושיה בברכת ה' אשר מעשירה אותם פיזית ורוחנית.

"נפש ברכה תדושן, ומרווה גם הוא יורא" - מעלת גומל החסד, שהוא בעל נפש מבורכת, נשמה יקרה, בה ניחן אדם בעל רוח נדיבה שנותן לחם לרעבים. היא תדושן-ותשמן, תתענג ותתברך על טוב ה'. כך גם האדם הדואג לצמא: "ומרווה גם הוא יורא" - גם משקה הצמאים והמרווה אותם, ירווה וישבע ויהיה לו טוב.

"מונע בר יקבוהו לאום, ברכה לראש משביר" - מי שלא גומל חסד אלא "מונע בר"- דגן, מהזקוקים לו, "יקבוהו לאום"- יקללוהו העם והוא יהיה מקולל, בעוד: "וברכה לראש משביר" - ברכת העם תחול על ראש משביר - על ראשו וגופו של האדם הנותן דגן באותה עת והוא גומל חסד. גמילות חסדים מביאה ברכה לעושים ולנזקקים.

"שוחר טוב יבקש רצון, ודורש רעה תבואנו" - לפנינו תקבולת ניגודית בדבר השאיפה לטוב בחיים בערך עליון. "שוחר טוב" - כל השואף במעשיו לטוב ולחיוב, יעשה הכל כדי שמעשיו יהיו רצויים לפני בורא עולם וזו הצלחתו. לעומתו "ודורש רעה" - כל השואף במעשיו לרוע ולשלילה ובמיוחד כלפי אחרים, הרעה תבוא אליו כבומרנג - כגלגל חוזר, שהרי החיים הם בומרנג, וזה כישלונו. מסקנה: שאיפה לטוב באופן מעשי מובילה לברכה והצלחה.

פסוקים כח-לא

כח בּוֹטֵחַ בְּעָשְׁרוֹ הוּא יִפֹּל וְכֶעָלֶה צַדִּיקִים יִפְרָחוּ. כט עוֹכֵר בֵּיתוֹ יִנְחַל רוּחַ וְעֶבֶד אֱוִיל לַחֲכַם לֵב. ל פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׂוֹת חָכָם. לא הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם אַף כִּי רָשָׁע וְחוֹטֵא. (משלי יא, כח-לא)

לפנינו תקבולות המבטאות את הצלחתו של מי שבוטח בה' ומעריך את הקיים ושומר עליו כראוי עם המציאות. אדם זה מוגדר כאדם נבון ודבריו הם דברי חכמה.

"בוטח בעושרו הוא יפול, וכעלה צדיקים יפרחו" - האדם שהוא חומרי וגשמי במיוחד, בוטח בעושרו וחושב שזה מה שיגן עליו וישמור אותו בחיים מכל משמר, אינו אלא טועה: "הוא יפול" - כמו עלה נובל, בעוד שהצדיקים חדורי האמונה בה' אשר שמים גבול לחומריות ולגשמיות, יפרחו כמו עלה ירוק צעיר ורענן ויצליחו. רק העושים מעשי צדקה בחסד ובוטחים בה' מצליחים.

"עובר ביתו ינחל רוח, ועבד אוויל חכם לב" - מי שזכה ויש לו בית ורכוש אבל הוא פוגע ולא שומר עליהם, אלא מזניח אותם מתוך עצלות ו/או חוסר תבונה, סופו ש"ינחל רוח" - לא יישאר לו דבר מנחלת אבותיו - הוא יפסיד הכל. לעומתו, העבד האוויל - אדם עם מעט תבונה שלא זכה לבית ורכוש ונאלץ להיות עבד לשם פרנסתו ומחייתו, סופו שיזכה להימכר כעבד לחכם לב - איש נבון, שהרי הוא לא חטא באי הוקרת הטוב והכרתו וגם לא ב"לא תשחית" - השחתת דברים ומניעת ההנאה מהם.

"פרי צדיק עץ חיים, ולוקח נפשות חכם" - דברי הצדיק העושה מעשי צדקה וחסד בתבונה, הם כפרי עסיסי ובשל של עץ החיים - עץ בעל חיות ורעננות, פרי שמשיב את נפש אוכלו הנהנה ממנו מאוד. דברי הצדיק הנבון הם כמזון רוחני ואכן אדם זה, שפיו מפיק מרגליות - דברי אמת וחכמה, הוא "לוקח נפשות" אליו, הוא מושך את לב שומעיו שנהנים מדבריו הערכיים ומפנימים אותם. אדם זה הוא חכם - המבין את לב שומעיו, מרתק אותם ומשפיע עליהם שפע טוב למען יישום הדברים בדרך מעשית וכך יזכו להנאה.

"הן צדיק בארץ ישולם, אף כי רשע וחוטא" - "הן"- אם "צדיק בארץ ישולם" - ייענש על חטאו, על אחת כמה וכמה ש"אף כי רשע וחוטא" - וודאי הרשע, שחטאיו רבים, ייענש. כל החוטאים והסרים מדרך הישר - נענשים.

מסקנה: האמונה לצד עשייה חיובית היא ערובה להצלחה, כאשר היא נובעת מתוך ביטחון בה'. שמירה על הקיים- שמירת רכוש ותחזוקו, שומרת על האדם שבהתנהגותו המוסרית ערכית מצליח במעשיו. בחיים צריך לדעת כיצד לדבר ומה לדבר, שהרי דברי תבונה נקלטים בהנאה.


<< · אברהם גוטליב על משלי · יא · >>