קטגוריה:דברים כ י
כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורת הכתיב של הפרק
* * *
כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם.
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המנוקדת של הפרק
* * *
כִּֽי־תִקְרַ֣ב אֶל־עִ֔יר לְהִלָּחֵ֖ם עָלֶ֑יהָ וְקָרָ֥אתָ אֵלֶ֖יהָ לְשָׁלֽוֹם׃
נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המוטעמת של הפרק
עזרה · תרשים של הפסוק מחולק על-פי הטעמים
* * *
כִּֽי־תִקְרַ֣ב אֶל־עִ֔יר לְ/הִלָּחֵ֖ם עָלֶ֑י/הָ וְ/קָרָ֥אתָ אֵלֶ֖י/הָ לְ/שָׁלֽוֹם׃
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה הדקדוקית של הפרק
* * *
הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה. לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
ביאורים: המפרשים עונים לשאלות • ביאור קצר על כל הפרק • ביאור מפורט על הפסוק
תרגום
אונקלוס: | אֲרֵי תִקְרַב לְקַרְתָּא לְאָגָחָא קְרָבָא עֲלַהּ וְתִקְרֵי לַהּ מִלִּין דִּשְׁלָם׃ |
ירושלמי (יונתן): | אֲרוּם תִּקְרְבוּן לְקַרְתָּא לְסַדְרָא עֲלָהּ סִדְרֵי קְרָבָא וּתְשַׁדְּרוּן לְוָותָהּ פּוּלִין לְמִקְרֵי לָהּ לִשְׁלָם: |
רש"י (כל הפרק)
רמב"ן (כל הפרק)
אור החיים (כל הפרק)
"כי תקרב וגו'".
אולי פרשה זו תרמוז על פי מה שאמר הרשב"י בספר הזוהר (ח"ב ס"ב א) כי האדון ב"ה שולח נשמה יתירה להאדם מעולם העליון להדריכו בדרך ישר ובאמצעותה ימלט האדם מהמחטיאו, וצוה ה' לנשמה ואמר כי תקרב אל עיר זה הוא גוף האדם שנקרא עיר כאומרם בספר הזוהר (ז"ח רות צ"ז) בפסוק עיר קטנה וז"ל עיר קטנה דא גופא דבר נש ע"כ, למלחמה כי צריך כח להציל האדם מיד מרשיעו:
ודקדק לומר "עליה" פירוש בשביל העיר למלטה מיצר הרע על דרך אומרו (קהלת ט') ובא אליה וגו' ומלט העיר בחכמתו (נדרים ל"ב ב), "וקראת אליה לשלום" פירוש שלא תבא אליה בפסיעותיך להטותו לדרך הטוב מן הקצה אל הקצה, אלא בתחילה בקרבך תקרא אליה לשלום שעשה יעשה גם לעולם העליון ויהנה בזה ובבא ויתן חלק לגופניות וחלק לרוחניות כי גם לעולם העליון צריך האדם למזונות ואם לא יטריח בעולם הזה בעד עולם הבא גם כן, נמצא שלא יגיעו ויאבד לעולם ועד ודרך זה יקרא דברי שלום שהוא הביצוע:
ואומרו (להלן יא) "והיה אם שלום". פירוש והיה לשון שמחה היא אם שלום תענך, ואמר "ופתחה" פירוש אין צורך אלא פתיחה לבד ואם יפתח כפתחו של מחט הקדוש ברוך הוא יפתח לו כפתחו של אולם, והוא מה שגמר אומר "והיה כל העם הנמצא בה" רמ"ח איברים ושס"ה גידים הכל ישתעבד לנשמה, בין בבחינת מצות עשה יהיו למס לעשות בגופם ובממונם וכו', בין בבחינת מצות לא תעשה "ועבדוך" פירוש כעבד הירא מרבו לבל נטות מדבריו ימין ושמאל:
ואומרו (להלן יב) "ואם לא תשלים וגו'". פירוש אם לא השלימה העיר ונטתה אשוריה מני דרך, ולפעמים יקר מקרה שאחר שהתחיל האדם להטיב מעשיו ישוב אחורנית, וכשאירע זה להאדם יגדיל רשע ויתחזק יצרו עליו יותר מבראשונה להלחם עם הנשמה, והוא אומרו "ועשתה עמך מלחמה" יצו ה' לצור על העיר בסיגופים וכמאמרם ז"ל (ברכות ה' א) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע והרגזתו הוא לסגף עצמו בדברים המותרים לו, גם בתעניות ומלקיות ובכי להתיש כח הרע שבעיר, ומבטיחו ה' ליתנה בידו כאומרו (להלן יג) "ונתנה ה' אלהיך בידך, והכית כל זכורה" הוא כח ס"מ וחיילותיו:
ואומרו "לפי חרב" על דרך אומרו (תהלים קמ"ט) "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם":
ואומרו (להלן יד) "רק הנשים והטף" פירוש נשים הם נפש ורוח ונקראו נשים בערך הנשמה כידוע ליודעי חן, והטף הם מצות ומעשים טובים שעשה אדם קודם שהיה מתועב בעיני ה' בסוד (תהלים נ') ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי, וכשאדם חוזר בו יחשבו לזכות.
גם על פי דבריהם ז"ל שאמרו (יומא פ"ו ב) שגגות נעשות לו כזכיות ולהם יקרא טף.
ואומרו "והבהמה" הוא תאות החומר שיקרא בהמה, וכל אשר בעיר תבוז לך שהכל יהיה לתועלת הנשמה לתקן הצריך לתקן להשגת המושכלות, כי גם תאות הבהמי תסגל סגל הטוב במה שנוגע לה.
ואומרו (להלן טו) "כן תעשה לכל הערים וגו'". פירוש כל מצות האמורות בענין אינם אלא לערים שהם הגופות שנתרחקו, על דרך אומרו (ישעי' נ"ז) לרחוק ולקרוב, שבעל עבירות יקרא רחוק מהשכינה שהיא מקור הקדושה שממנה היא מחצב הנשמה העליונה, אבל עיר שהיא מערי הגוים פירוש שאין לה קשר עם הקדושה ויצאתה ממקורה ברוב פשעיה ככל הגוים אין לנשמה חלק עמה ולא תקוה בה להשיבה, והוא אומרו "אשר לא מערי הגוים וגו'", כי בחינות ההם אין להם אלא להחרימם, וזו היתה שגגת משה בקבלת ערב רב (שמו"ר פמ"ב), וה' אמר אליו ששורשם רע ואינם עומדים בגדר הקדושה ומובדלים לחלק רע, וכשהיה מחיה אותם פירוש לקרבם לקודש אינו מחיה בם כל נשמה, דקדק לומר "כל" היא הרוח שזוכה ראשונה עם הנשמה:
חסלת פרשת שופטים
מדרש ספרי (כל הפרק)
קטו.
כי תקרב אל עיר . במלחמת הרשות הכתוב מדבר.
אל עיר . ולא לכרך.
אל עיר . ולא לכפר.
קטז.
להלחם עליה . ולא להרעיבה ולא להצמאיה (אולי "להצמיאה") ולא להמיתה במיתת תחלואים.
קיז.
וקראת אליה לשלום . גדול השלום, שאפילו (מתים צריכים שלום, גדול השלום שאפילו) במלחמה צריכים שלום.
גדול השלום, שאפילו [מתים צריכים שלום.
גדול השלום,] שדרי רום צריכים שלום, שנאמר (איוב כד) עושה שלום במרומיו .
גדול השלום, שחותמים ברכת כהנים בשלום.
ואף משה היה אוהב שלום, שנאמר ואשלח מלאכים ממדבר קדמות, דברי שלום .מלבי"ם - התורה והמצוה
קטו.
כי תקרב אל עיר . לדעת רש"י והראב"ד, הכל מדבר במלחמת הרשות. כמ"ש כן תעשה לכל הערים הרחוקות . אבל לז' עממין א"צ גם לשאל לשלום. ולדעת הרמב"ם והרמב"ן, מ"ש "במלחמת הרשות הכתוב מדבר", היינו מ"ש שיחיו הנשים והטף. אבל פתיחת שלום, מחוביים גם במלחמת ז' עממין. והגם שמסתימת הספרי פה משמע כדעת רש"י; הנה בבאורי לס' יהושע ט, בארתי שפשטות הכתובים, משמע כדעת הרמב"ם. וע' בז"א האריך בזה.
ומ”ש " אל עיר ולא לכרך", כבר בארתי ששם "עיר" בדיוק, מציין עיר בינוני. ובכ"ז לא אדע מה ממעט, שאין שום פוסק מזכיר דבר זה; שאין מחויבים לשאול בשלום, כשקרבים להלחם על הכרך! ובדוחק י"ל, שבכפר א"צ להמתין עד שיקרב להלחם, רק יפתח בשלום תחלה. כי כשקרב אליו, הוא כאלו נכבש. ובכרך אין לקרב אל החומה, כמ"ש בש"ב יא כא למה נגשתם אל החומה .
קטז.
כבר בארתי, יהושע (י כט), שיש הבדל בין לשון "לחם עם” ובין “לחם על" ובין לחם שאחריו ב'.
1. לחם (ל' מלחמה) שאחריו מלת עם, מורה ששני הצדדים לוחמים זה בזה.
2. "לחם בהעיר", מורה שעובר עד תוך העיר ולוחם בה.
3. "לחם על העיר”, מורה שהיא מוקפת חומה, ועומד ולוחם מבחוץ.
ובזה (האחרון) יאמר לפעמים, שלוחם על העיר, כשרוצה לכבוש החומה בחזקה. ויאמר שצר עליה, כשאינו יכול להפיל החומה. וצר עליה בחיילותיו סביב להרעיבה ולהצמיאה, ע"י שיתום האכל והמים מן העיר, וימסרו ביד האויב.
וממ"ש "להלחם עליה", מבואר שעדיין אינו צר עליה להרעיבה, רק רוצה לכבשה, ומצוה לקרוא תחלה לשלום. וכשלא ישלימו, אז וצרת עליה , ולהרעיבה ולהצמיאה.
קיז.
וקראת אליה לשלום . יש הבדל בין מ"ש ( שופטים כא ) ויקראו להם שלום , היינו שישראל הודיעו שמשלימין עם בני בנימין; ובין מ"ש פה " לשלום " בלמ"ד, שמבקשים שהם ישלימו אתם; באשר הם מצדם נכונים לשלום. ועז"א בקש שלום ורדפהו , כי גדול השלום.
ויתר המאמר בא בספרא (פ' נשא קמד ), בברכת כהנים עיי"ש.
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
עיר = תא שטח; במלחמה יש לקרוא לשלום לכל עיר בנפרד
למלחמה יש חוקים משלה - על כך כולם מסכימים. במלחמה מותר להרוג את האויבים גם בלי לשפוט כל אחד מהם בפני עצמו, שכן אם ננסה לשפוט כל אויב בפני עצמו - לא נספיק להגן על עצמנו. אולם, גם בשעת מלחמה, אין שום היתר לפגוע באנשים שאינם אויבים שלנו (דוגמה קיצונית: אם יש לנו מלחמה נגד מצרים, אסור לנו להפגיז את נפאל); אם אנחנו פוגעים באנשים שאינם אויבים, אנחנו עוברים על האיסור החמור "לא תרצח".
לפיכך, חשוב לברר היטב מי הם האויבים שלנו.
בימינו מדינת ישראל נמצאת במלחמה, ובציבור הישראלי יש שתי גישות קיצוניות בשאלה "מי הם האויבים שלנו":
- בקצה אחד נמצאת הגישה הלאומית - שלפיה האויבים שלנו הם כל הערבים/הפלשתינים באשר הם, ומותר לפגוע בכל ערבי/פלשתיני ללא הבחנה;
- בקצה השני נמצאת הגישה האישית - שלפיה האויבים שלנו הם אך ורק המחבלים ומפקדיהם בארגוני הטרור, ומותר לפגוע אך ורק בהם.
כדי לברר איזו גישה היא הנכונה על-פי התורה, נעיין בדיני המלחמה שבתורה (דברים כ י): "כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום", ונראה שהגישה של התורה אינה מתאימה לאף אחת מהגישות המקובלות בימינו!
- הגישה הלאומית אינה נכונה, שהרי בארץ כנען היו בזמן התורה רק 7 עממים, ולפחות 31 ערים (יהושע יב), ומכאן שהיה לפחות עם אחד שהיתה לו יותר מעיר אחת (לפי הכלל הידוע בשם "כלל שובך היונים"); ועדיין התורה מצווה עלינו להפריד בין עיר לעיר, ולקרוא לשלום לכל עיר ועיר בנפרד! גם אם יש לנו מלחמה נגד עם מסויים, אנחנו עדיין חייבים לקרוא לשלום לכל עיר בנפרד!
- גם הגישה האישית אינה נכונה, שהרי התורה מצוה לקרוא לשלום לעיר ולא לאדם; אם העיר מסרבת להשלים איתנו, יש להילחם בה ולהרוג את כל הגברים שמסוגלים להילחם ("את כל זכורה"), גם אם חלק מהם היו מעדיפים להשלים איתנו!
- אמנם, השאיפה שלנו היא ללכת בדרכי ה', לשפוט כל אדם לגופו, ולא להשמיד צדיק עם רשע . אך זוהי רק שאיפה, ולמעשה התורה לא דורשת מאיתנו להתנהג כך אם זה עלול לגרום לפגיעה בחיילינו (שגם הם צדיקים), אלא מתירה לנו להילחם בערים שלמות.
- יש אנשים שטוענים ש" כל הערבים הם אויבים שלנו, כי הם תומכים בארגוני הטרור / תולים בבתיהם תמונות של שאהידים / מחנכים את הילדים שלהם לשנוא אותנו / וכד' ". אנשים כאלה למעשה מערבבים בין גישה 1 לבין גישה 2 (מצד אחד הם טוענים שכל אחד ואחד מהערבים הוא אויב בגלל מעשיו, ומצד שני הם טוענים שכל הערבים הם אויבים בלי קשר למעשיהם), וברור שגם הגישה המעורבבת הזאת אינה מתאימה לתורה.
התורה מגדירה במדוייק מי הם האויבים שלנו - האויבים שלנו הם תושבי ה"עיר" שנגדה אנחנו נלחמים. וכדי להבין טוב יותר את המשמעות של "עיר", נבדוק את המאפיינים של עיר בזמן התורה, וננסה למצוא את המאפיין הרלבנטי לענייננו:
- א. מאפיין אחד הוא הגודל , וכאן יש לזכור, שבתקופת המקרא הערים היו הרבה יותר קטנות מאשר בימינו. לשם המחשה, בימי המקרא "גילׁה" ו"גבעת שאול" היו ערים נפרדות, ובימינו שתיהן חלק מעיר אחת גדולה - שתיהן שכונות של ירושלים. אם כך, לאיזו "עיר" בדיוק יש לקרוא לשלום? נעיין בתורה שבעל-פה על פסוק זה, שמסוכמת בדברי הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמות, פרק ו, הלכה א): " אין עושין מלחמה עם אדם בעולם, עד שקוראין לו לשלום--אחד מלחמת הרשות, ואחד מלחמת מצוה: שנאמר "כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום" ". הרמב"ם מצטט את הפסוק שמדבר על "עיר", אך כותב שיש לקרוא לשלום לכל אדם. הרמב"ם כמובן לא בא לסתור את דברי התורה ( כדי להבין פירוש יש לקרוא את הפסוק ), אלא רק לפרש אותה; לכן, יש להבין את דברי הרמב"ם כהוראה, שהגודל אינו קובע: גם אם בעיר מסויימת יש רק אדם אחד - עדיין יש לקרוא לה לשלום. ייתכן שדברי הרמב"ם משקפים את השאיפה שנלמדת מדברי ה' לאברהם בפרשת סדום - לשפוט כל אדם לגופו, ולא להשמיד צדיק עם רשע .
- ב. מאפיין שני הוא השלטון : בזמן התורה, לכל עיר בארץ-כנען היה שלטון עצמאי - מלך או סרן. במצב זה, הגיוני לקרוא לשלום לכל עיר בנפרד, שכן כל עיר יכולה להחליט אם להשלים או להילחם, בנפרד משאר הערים. גם בימינו יש ערים וכפרים שיש להם שלטון עצמאי, אך בימינו המצב הרבה יותר מסובך, כי יש גם כנופיות בין-עירוניות, שמשתלטות על ערים וכפרים בניגוד לרצונן, באופן זמני או קבוע. דוגמה ל"כנופיה" כזאת היא הרשות הפלשיתינית - ששלטה עד לפני כמה שנים ברוב שטחי יו"ש ועזה, אך כעת אינה שולטת בשום מקום. השלטון בכל תא-שטח משתנה באופן די מהיר, ומאד קשה להגדיר "שלטון" במצב כזה. לכן, נראה לי שיש לחפש מאפיין אחר.
- ג. מאפיין שלישי הוא הגיאוגרפיה : בימי התנ"ך, חלק מהערים היו מוקפות חומה, וגם ערים ללא חומה היו מרוחקות יחסית מערים אחרות, וכך כל עיר תפסה שטח מוגדר היטב במישור. במצב זה, הגיוני להכריז מלחמה על כל עיר בנפרד, כי אפשר לבודד את העיר, להשלים איתה, או לצור עליה ולכבוש אותה (כמו שנאמר "וצרת עליה") בנפרד מערים אחרות. בימינו המצב יותר מסובך: בגלל צפיפות האוכלוסיה הגדלה והולכת, גבולות הערים והכפרים מתקרבים אלה לאלה, וקשה להבחין ביניהם.
בגלל ההבדלים הרבים בין ימי התורה לבין ימינו, כל קריטריון שנציע להפרדה בין האויבים לא יהיה ודאי. אולם למרות זאת ננסה להגדיר קריטריון מסויים. בתור התחלה אציע הגדרה שמנסה לשלב בין שלושת הקריטריונים א, ב, ג. אשמח לקבל תגובות ורעיונות נוספים.
לדעתי, היחידה היסודית שעמה יש לנהל מלחמה היא - תא-שטח, שצריך לעמוד בתנאים הבאים:
- ניתן להפרדה פיסית מתאי-שטח אחרים (כלומר, יחידה צבאית יכולה לצור עליו בקלות, ולמנוע מעבר בינו לבין תאי-שטח אחרים).
- בעל מנהיגות מקומית מוכרת.
- הקטן ביותר שעומד בשני התנאים הקודמים.
דוגמאות לתאי-שטח: כפר (שמונהג ע"י ראש-כפר), שכונה (שמונהגת ע"י ועד-תושבים מקומי), רובע בעיר (שמונהג ע"י מועצה מקומית) וכו'.
עד עכשיו, לא התייחסנו בכלל לשאלה "איך מחליטים שעיר מסוימת היא אויבת שלנו", או "מתי יש לפתוח במלחמה נגד עיר מסוימת". למעשה, גם הפרשה בתורה שבה אנחנו עוסקים לא מתייחסת לשאלה זו, אלא מתחילה ב"כי תקרב אל עיר להילחם עליה..." - אחרי שכבר התחלנו להילחם. מטרתנו במאמר זה היא רק לדון בנושא ההפרדה בין האויבים: אחרי שהחלטנו, למשל, שכל מי שמסרב להסגיר מחבלים לידינו הוא אויב - עד כמה יש להכליל את ההגדרה הזאת? האם רק האדם עצמו הוא אויב, או כל השכונה שבה הוא נמצא, או כל העם שאליו הוא משתייך? במאמר זה ניסינו להוכיח את האפשרות האמצעית - על-פי התורה יש לנהל מלחמה נגד "ערים", נגד תאי-שטח.
לפרטים נוספים ע"ע שלום ומלחמה בתורה .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-03-30.
הרשימה המלאה של דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפסוק זה
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria
קטגוריות משנה
קטגוריה זו מכילה את 2 קטגוריות המשנה המוצגות להלן, ומכילה בסך הכול 2 קטגוריות משנה. (לתצוגת עץ)
דפים בקטגוריה "דברים כ י"
קטגוריה זו מכילה את 17 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 17 דפים.