עריכה

דון יצחק אברבנאל

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

כי תקרב אל עיר להלחם וגומר עד כי ימצא חלל וגומר. הפרשה הזאת גם כן היא הנהגת המלכים במלחמות. ותכלול גם כן אל בית דין הגדול שבמקום שלא היה המלך הם היו הלוחמי'. והמצוה הזאת מקריאת השלום לעיר כבר בא בפרשת חקת במה ששלח מרע"ה מלאכים אל מלך האמורי דברי שלו'. ובפרשת מסעי צוה כי אתם עוברים אל ארץ כנען והורשתם את כל יושבי הארץ וגו'. ואחר כך והורשתם את הארץ. ולפי שלא ידענו אם יהיה הכבוש קודם דרישת השלום כמו שעשה משה לסיחון אם לא. לכן ביאר להם פה שיעשו כן לכל עיר ועיר שיקרבו להלחם עליה יקראו עליה להשלום ראשונה. וביאר עוד ענין המס והעבדות למשלימי' וראה איך באו הפרשיו' האלה מסודרות, כי צוה ראשונה על ההכרזות והזרוזים שיעשו כשיקרבו למלחמה ושיפקדו שרי צבאות בראש העם. אחרי כן צוה בפרש' הזאת שאחרי ההכרזות ופקדת ראשי צבאות קודם שילחמו יקראו אליה לשלום. ואם לא תשלי' העיר יצורו עליה ואז לא ישחיתו את עצה כמו שבא בפרשה הנמשכת לזאת. והיה אם שלום תענך ופתחה לך. רוצה לומר שמיד כשיקראו אליה לשלום בראשונה תענה שלום. ולא די במענה השלום לבד כי גם שיצטרף אליו תנאי שני והוא שתפתת דלתי העיר שיכנסו ישראל שמה. אבל אם לא ענת' לשלום מיד אף על פי שתהיה אחר כך מתחרט ויאמרו אנשי העיר לקבל השלום. לא ישמעו לקולם עוד. וזהו שאמר והיה אם שלום תענך. ואמרו והיה כל הנמצ' בה יהיו לך למס ועבדוך כבר פירשו חז"ל בספרי שהם ב' תנאים מס ועבדות ושמס בלי עבדות ועבדות בלי מס לא יקובל. והמס הוא הסכום שנותנין האומות אל המלכים שהן משועבדות אליהם והעבדות הוא ההשתעבדות וההכנעות למאמריו וצוייו. או יהיה העבודה והמס שניהם בגוף בבנין הערי' והיכלי המלך וכמו שבא בשלמה המלך (מלכים א ט״ו:כ״ב) וזה דבר המס אשר העלה שלמה המלך לבנו' את בית ה' ואת המלוא ואת בית המלך ואת חומת ירושלם ואת ערי המסכנות אשר היו לשלמה כל העם אשר נותר מן האמורי ויעלם למס עובד. ובתנאי שלישי עוד שיקבלו עליה' ז' מצות בני נח כי מלבד זה לא ינתן להם שלום ואפשר שנרמז זה במלת ועבדוך ובא במקום אחר (פ' משפטים) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי למדנו שכשישלימו צריך שלא יעבדו עכו"ם ושיקבלו עליהם ז' מצות בני נח כמו שזכרתי. וכבר כתב הרמב"ן ז"ל שהפרשה הזאת תכלול המלחמות כלם בין מלחמת חובה בין מלחמת הרשות. כי גם במלחמת מצוה היו חייבים לקרא לשלום אפילו לז' עממים כמו שמשה קרא לסיחון מלך האמרי לשלום. ואמנם מה שאמר בספרי במלחמת הרשות הכתוב מדבר. הוא להודיע שיש הפרש ביניהם כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה שצוה והכית את כל זכורה לפי חרב. רק הנשים וגומר. וע"ז אמרו במלחמת הרשות הכתוב מדבר. אמנם בערי העממים כשלא ישלימו צוה להחרים גם הנשים והטף. וכמו שהוכיח הרב בראיות ברורות מדבריהם ז"ל. ולכן אמר בספר יהושע (סימן י"א י"ג) לא היתה עיר אשר השלימה את ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה וגומר. מכלל שאם היו רוצים להשלים עמהם. הנה אם כן בענין קריאת השלום כלם היו שוים ולא היה הפרש ביניהם. כי אם לא תשלים וגו'. ויראה שאמרו ואם לא תשלים עמך ועשתה מלחמה עמך עד רדתה. הם ב' תנאים שלא תשלים אבל תעשה מלחמה כנגדם. ואז צוה וצרת עליה. רוצה לומר שאע"פ שחהיה מלחמת הרשות כיון שקראת לשלום ולא ענו יתחייב להלחם בה והבטיחם שיתנם הש"י בידם. ואז אם היתה מהערים הרחוקות שמלחמתם רשו' יתחייב להכות את כל זכורם לפי חרב. וזכורה הם הזכרים הגדולים לא הנערים. והיה זה לפי שאלה הם אשר לא רצו להשלים ועשו המלחמה. ולכן פטר הנערים והנשים והבהמה לפי שאין בידם להשלים. ואמר ואכלת את שלל אויביך אשר ה' אלהיך נותן לך להגיד שלא יחשבו שיהיה זה גזל. כי הנה יאות להם ללקחו לב' סבות. האחת להיותם אויביהם והכתוב אומר ואכלת את שלל אויביך, והב' הוא לפי שהשם יתברך נתן להם זה שהכל שלו. אמנם אם יקרה זה בארץ ז' העממים. רוצה לומר שלא השלימו כשקראו להם לשלום הנה אז לא יהיה ענשם כן רק שלא יחיו כל נשמה וגם הנשים והטף יהרגו, ולפי שלא יחשבו שיהיה אכזריות חמה ושטף אף לכן אמר למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבות' ולכן היה הצווי לתכלית טוב הכרחי להם, לפי שאם לא ישלימו עמהם מאלה העמים ינשארו מהם נשים וטף. הנה אותם הנשארים ילמדו לישראל לעשות ככל התועבות אשר עשו לאלדיהם, להיותם מורגלים בדרכי העכו"ם ההם ולכן צוה לכלותם כאשר לא ישלימו. ושאר העמים אף על פי שלא ישלימו וישארו מהם הנשים והטף לא היה בהם זה החשש להיותם בלתי רגילים בעכו"ם ההם, אמנם בהשלימם אלו ואלו לא ישאר ספק כלל לפי שיוכרחו לקבל שבע מצות בני נח. ולהסיר מביניהם העכו"ם. וכן אמרו בספרי הא אם עשו תשובה ז' העממים אינם נהרגים. והרמב"ן פירש למען אשר לא ילמדו אתכם ככל תועבותם, שילמדו אתכם לעבוד את השם הנכבד בשריפת בניהם ובנותיהם ובכל תועבות ה' אשר שנא וחטאתם לה'. שהוא הזהיר אתכם שלא תאמר (פ' ראה) איכה יעבדו הגוים האלה את אלדיהם וגומר, וכבר נלמד במצוה הזאת ג' תועלות מדותיות:

התועלת הראשון שראוי במלחמה לשאול לשלום ולחזור אחריו ולברוח מהריב ועוצם המלחמה ויראה זה מן שלש טענות אמתיות:

הטענה הראשונה לפי שראוי לשלמים שילכו בדרכי השם יתברך כמו שאמר (פ' תבא) והלכת בדרכיו, וידוע שהשם יתברך לא יתפץ במות המת ולא ירצה בהשחתת עולם כי אם בשובו מדרכיו וחיה ועמו הסליחה וימינו פשוטה לקבל שבים, וכן ראוי למלכי אדמה ונשאר בני עולם, שלא יחפצו בדבר ריב ומדון אבל יכפרו על חטאתם וישלימו לכל המשלים עמהם, וזהו מאמר עבדי בן הדד מלך ארם (מלכים א' ח') הנה נא שמענו כי מלכי ישראל מלכי חסד הם, והיה זה לפי שהתנהגו בדרכי השם יתב' לכפר על פשע בן הדד ולהשלימו עמו:

והטענה הב' לפי שכבוש הערים בדרך שלום ובהשלמת העם היושבים בהם מורה על היכולת ומורה על טוב תכונת המלך או השר הלוחם ושלמותו, כי הנה הכבוש יורה רוממות יכלתו וגבורתו כיון שיכחשו אויביו לו, והשלימו אתם מורה על טוב תכונתו ושלמותו, אמנם כבוש העיר בגבורת המלחמה עם היות שיורה על היכולת, הנה גם כן על האכזריות ורוע תכונה, מה שהוא במלכים סכנה עצומה להתמדת מלכותם, וכמו שאמר הנביא ישעים (ט"ו ה') והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת באהל דוד שופט ודורש משפט ומהיר צדק, וסיניקה פלוסוף כתב שהדברים עם היות להם בטבעם עוקץ בפיהם בו ינשכו הנה הדבורה הגדולה שהיא על כת הדבורים כלם הנה לא ימצא לה עוקץ בפיה כלל, לפי שהטבע לא רצה להניח לה כלי להשלים את חרונה מפני היכולת החזק אשר לה ואמר שזה ממה שילמוד למלכי האדמה שעם יכלתם לא יחברו בו חרון אף אבל יתמידו יכלתם ומלכותם בלי ריב וחרון אכזרי וידיו מנועים מהעוקץ האכזרי אשר ישחית את העם ויפסידם, ועל זה אמר דוד ע"ה (תהלים ע"ב ז') יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח וגומר, וירד מים ועד ים וישתחוו לו וגומר, להגיד כי השלום סבה חזקה במלך לכבוש עמים רבים:

הטענה השלישית היא כי נצחון המלחמות הוא דבר מסופק מאד, וכמה פעמים יצאו הדברים בזולת דרך ההקש, הלא ראינו אנשים רבים שיפלו ביד מעטים, וחזקים ביד חלשים ופעמים ינצחו דורשי המלחמות ופעמים ינוצחו מהיושבים בטח אשר לא נסו ללכת באלה, וגם המנצחים פעמים רבות ינוצחו בבא כשואה פחדם ופעמים ינצחו הצדיקים בדינם ופעמים בהפך, הלא תראה בספר שופטים (סימן כ') בענין פלגש בגבעה, שעם היות ישראל כונתם רצויה ומעשיה' לשם שמים נסו שני פעמים לפני בני בנימין שהיו מעטים מהם ורשעים בדינם ונפלו מהם מ' אלף איש וכל זה הוא ממה שיורה שנצחון המלחמות הוא דבר מסופק מאד. ועל כן ראוי לבחור בשלום האמתי מלהבטיח בנצחון המסופק, גם היות הנלחם אשר במצור ובמצוק מתיאש מן השלו' וההצלח' ומחכים מיתתם, ישתדלו לנקום נקמתם קודם שימותו ויעשו מעשים נפלאים מנשרים קלו מאריות יגברו, ולזה בא בקבלה בריש פרק משוח מלחמה שכאשר יצורו על העיר לא יקיפוה מד' רוחותיה אבל יניחו רוח וצד אחד מן העיר בלתי מוקף שיוכלו לברוח בו, וכל זה לפי שאיש המתיאש מן החיים והשלום, יסתכן בנפשו להכות באויביו מכה רבה, ולזה ראוי תמיד לבחור בשלום. שלא יבאו בנסיון מלחמה כי עם היות תכלית שאלתם טובה לפני האלהים, פעמים תרדפם רעה מפני עונותם המונעים הטוב מהם כל שכן שגם בהיות הנצחון בריא ובטוח הנה בהכרת יפלו במלחמה מכת המנצחים, ולכן תהיה בקשת השלום להמלט מההפסד הנמשך מהמלחמה גם לכת המנצחים, ומפני זה כלו צוה הש"י וקראת אליה לשלום:

התועלת הב' שהמשועבדים איננו ראוי שיהיו בגבול הכבוד והריוח והמעלה כאדוניהם, אבל ראוי שימצא בהם תמיד סימני העבדות וההכנעות, וכבר יתבאר זה גם כן מג' טענו':

הא' מצד היותם עבדים ואמר החכם כי טבע הבני חורין לא יסבול ההכנעה וטבע העבדים לא יסבול המעלה והטובות החפשיות. וכמו שאמר שלמה (משלי ל' כ"ב) תחת שלש רגזה ארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך וגו':

והטענה השנית היא מפאת שלמות בעלי הדת על שאר האומות כי מפאת התורה היתה האומה נבחרת שלמה לאין שיעור על שאר האומות, ושורת הדין נותנת שהבלתי שלמים ראוי שיעבדו לשלמים כמו שישראל היו נותנים מתנות לכהנים וללויים, להיותם יותר שלמים מהם:

הטענה הג' מפאת הסכנה הנמשכת ממעלת העבדים ויתרונה לפי שכאשר יהיה להם זה יקל עליהם לקום על אדוניהם ולהלחם בם, לפי שהעבדים בטבעם ישנאו אדוניהם וירצו לצאת מתחת סבלותם ולכן יבקשו תמיד זה, וכאשר יהיו נכנעים לא יהיה להם יכלת לעשותו. וכבר העירו המצריים על הטענה הזאת באמרם (פ' שמות) הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו וגו', ומפני זה כלו צותה תורה והיו לך למס ועבדוך:

התועלת הג', שהנשים והטף פטורים מפאת עצמה מעונשי המלחמה וכבר יתבאר זה מב' טענות:

הא' מאשר הנשים והטף לא יעשו מלחמה לא בגבורתם ולא בעצתם כפי טבעם, וכיון שאין עושים מלחמה אין ראוי שימותו בה ולזה נזכר בספר שמואל (ב' סימן כ') שבבא יואב לצור על אבלה על דבר שבע בן בכרי ובאה אשה חכמה לצעוק מעל החומה ולדבר אל יואב, ואמרה אלי דבר ידברו בראשונה לאמר שאול ישאלו באבל וכן התמו. אנכי שלומי אמוני ישראל, רוצה לומר שהסכימו אנשי העיר לשלוח אותה לדבר אל יואב להיותה אשה ופטורה מענשי המלחמה, כי אילו היה אדם נקרב שמה הנה יורוהו המורים, וכמו שפירשנו שם בפירוש הפסוקים:

הטענה הב' היא, שמדרך הגבורים שלא ילחמו נחלשים ולכן הנשים והטף שהם חלושים מאד ואין להם ידים לעמוד על נפשם, אין ראוי לאיש חיל שישלח יד בהם ויהרגם, וכבר אמרו במסכת תמיד (ד' ל"ב) מאלכסנדרוס מקדון שכבש רוב העולם מצד המזרח. שכאשר בא נכח מלכות הנשים הנקראות אמא"זוניש. לא שלח ידו בהן ולא ערך אתן מלחמה, באמרו שלאיש כמוהו אין נכון להלחם בנשים. כי אם באנשים גבורים אשר מעולם, ומפני זה אמרה תורה לשלול הנשים והטף כשלא תשלים ולא יהרגום, זולתי בשבע העממים מפאת הסבה אשר זכרתי, והנה הארכתי בביאור השלשה תועלות האלה להיותם בשלמות המדות ולפי שלא העיר עליהם הרלב"ג בתועלת הפרשה אשר זכר:

וסמך לזה מצות כי תצור אל עיר להגיד שכאשר יקרבו להלחם בעיר ויקראו אליה לשלום ולא ירצו להשלים ויצטרכו לצור עליה כדי לתפשה שלא ישחיתו את עצה לנדוח עליה גרזן, רוצה לומר שלא יכרתו אילני המאכל אשר בעיר כמנהג הנלחמים שמגמתם להשמיד ולאבד כל דבר וכענין שנאמר (מלכים ב ג׳:י״ט) וכל עץ טוב תפילו וכל מעין תסתומו וכל חלקה טובה תכאיבו. ואתם לא תעשו דרך השחתה שלא לצורך המצור כמנהג המחנות, ונתן הסבה בזה באמרו כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, והן ב' סבות מתחלפות:

האחת כי ממנו תאכל והיא הבטחה רבה שיכבשו את העיר ויאכלו פרי העצים ההם ולכן אין ראוי להשחיתם כי אינו נאות שיזיק האדם למה שיועילהו:

והסבה השנית היא אמרו ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה רוצה לומר ועוד המלחמה אין ראוי שתעשה לעצים רק לאנשים, כי אין ראוי לגבור שיתעצם להלחם נגד החלש, וזהו ואותו לא תכרות שהוא עץ ואין לו ידים להלחם כי האדם עץ השדה, רוצה לומר דילמא האדם עץ השדה להכנס מפניך במצור מאימתך אשר בעבור זה תשחיתהו אינו כן, כי עץ השדה אינו אדם שיבא במצור לכן אין ראוי שתכרתהו, ורבי אברהם פירש שהוא סבה אחת כי ממנו תאכל כי האדם עץ השדה כמו (פ' תצא) כי נפש הוא חובל, ואחרי שהזהיר על השחתת עצי מאכל. נתן ההתר בשאר העצים באמרו רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת, וגם בעצי המאכל עצמם נתן התר שיוכל לכרות מהם לא דרך השחתה כי אם לבנות מצור ולשאר צרכי המלחמה, כמו שכתב הרמב"ן ז"ל, ועל זה אמר וכרת ובנית מצור על העיר שידבר בעצי המאכל שאסר בהם ההשחתה אבל לא אסר בהם הכריתה לצרכי המצור. ולפי שאמר עד רדתה, למדו בספרי שאף בשבת יוכלו לבנות המצור ולהתעסק במלחמה. וממה שאמר עושה עמך מלחמה בלשון הווה, למדו שאם היו יכולים לברוח מן העיר מניחים אותם אף על פי שלא השלימו. ולכן כשיבנו מצור על העיר לא יקיפוה מד' רוחותיה אבל יניחו שם צד אחד בלתי מוקף בו יברחו אם ירצו שאין אנו מצווים להמיתם הואיל והם בורחים ומניחים את העיר ולא שייך בהם (פ' משפטים) לא ישבו בארצך וגו', והנה המצוה הזאת כבר למדו אותה ממה שעשה מרע"ה במלחמת סיחון ועוג, כמו שנזכר (פ' דברים) ונלכוד את כל עריו בעת ההיא ונתרם כל עיר מתום הנשים והטף לא השארנו שריד, רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו שהכו האנשים והנשים והטף במיתה, והבהמות בשלל, והעצים לא היו בשלל ולא בהשחתה, האמנם פירש כאן צד ההיתר וצד האיסור בו כמו שזכרתי: