מצוה:לשלוח שלום לערים שצרים עליהן
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
י כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם.
יא וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ.
יב וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ.
יג וּנְתָנָהּ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב.
(דברים כ, י-יג)
היא שצונו המשפט שנתן לנו במלחמת שאר האומות. והיא הנקראת מלחמת הרשות.
וזה אנחנו נצטוינו, כשנלחם עמהם, שנבטיחם על נפשם לבד אם ישלימו עמנו ויתנו לנו הארצות ונחייבם לתת לנו מסים. ואין שומעין להם עד שיקבלו עליהם את הכל והוא שיתנו דבר ידוע בכל שנה לפי מה שיגזור המלך שיהיה בעת ההיא. ושיהיו תחת ממשלתו, משפילים עצמם ומקטינים, והוא ענין השעבוד. ואם לא ישלימו עמנו נצטוינו להרוג כל זכר הגדולים אשר במדינה ההיא ולקחת כל אשר להם והנשים.
והוא אמרו אם לא תשלים עמך וגו'. וזהו כולו נכנס בגדר מלחמת הרשות.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו בח' מסוטה ובב' מסנהדרין.
שנצטוינו בהלחמנו בעיר אחת מצד הרשות, שנרצה להלחם בה, וזו היא שנקראת מלחמת הרשות, שנבטיח אותם שלא נהרגם אם ישלימו עמנו ויהיו לנו לעבדים, כלומר מעלים מס למלכנו וכבושים תחת ידינו. ואם לא ישלימו עמנו על העניין הנזכר, אנו מצווים להרוג מהם כל זכר שבעיר ההיא שהגיע לפרקו, וניקח לנו הטף והנשים וכל שללה. ועל זה כולו יאמרו זכרונם לברכה "מלחמת הרשות". ואמרו בספרי (דברים כ, יא): אם אמרו "מקבלין אנו עלינו מסים ולא שעבוד", "שעבוד ולא מסים" – אין שומעין להם עד שיקבלו עליהם זו וזו.
משרשי המצוה. לפי שמידת הרחמנות היא מידה טובה וראוי לנו זרע הקודש להתנהג בה בכל ענייננו, גם עם האויבים עובדי עבודה זרה, למעלתנו אנחנו, לא מצד היותם הם ראויים לרחמים וחסד. וגם כי יש בדבר הזה תועלת לנו, להיות למלכנו עבדים יעבדוהו להעלות לו מס תמיד ולעשות מלאכותיו אם יצטרך מבלי שיוציא בהם הוצאה של כלום. ובהמיתנו אותם לא יהיה בדבר תועלת אחר שהם רוצים לעמוד כבושים תחתינו, אבל יהיה בדבר השחתה והוראה עלינו במידת האכזריות, ויחסדנו שומע, ולהועיל על כל שזכרנו נצטוינו בזה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (פ"ו מהל' מלכים) שדין קריאת השלום הוא בכל מקום, כלומר בין במלחמת מצוה בין במלחמת רשות, ומלחמת מצוה היא כגון שבעה עממין ועמלק. והכל אם השלימו עמנו, כלומר שקיבלו עליהם מס ועבדות, וכמו כן שקיבלו עליהם שבע מצוות; אין הורגין מהם כל נשמה ויהיו למס ועבדונו. אבל כשלא השלימו, יש חילוק בין מלחמת מצוה לרשות – שבמלחמת מצוה אין מחיין מהם כל נשמה, ובמלחמת הרשות מניחין מהם הטף והנשים, כמו שכתבנו בסמוך. וכן מניחין רוח אחת בעיר מצור במלחמת רשות שיברחו משם, וכדאיתא בספרי (במדבר לא, ז) וילפינן זה מדכתיב "ויצבאו על מדין כאשר צוה יי וגו'" (שם). ובמלחמת שבעה עממין מקיפין אותם מכל צד, ומכל מקום מודיעים אותם תחילה שאם רצונם להניח העיר ושילכו להם, הרשות בידם.
וכן מעניין זה מה שאמרו גם כן, דבין מלחמת רשות או מצוה, מותר לחלוצי הצבא כשיכנסו בגבול הגויים והם רעבים ואין בידם צידה לאכול אוכלין, אפילו מאכלות אסורים כגון נבלות וטרפות וחזירים ולשתות יין נסך. וכן דרשו זכרונם לברכה (חולין יז.) "ובתים מלאים כל טוב" (דברים ו, יא), אפילו קדלי דחזירי התירו לנו. ועל זה נאמר "כי תקרב אל עיר וגו'" (דברים כ, י) עד גמר הפרשה. ויתר פרטי המצוה בפרק שני מסנהדרין ושמיני מסוטה.
ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתן, בזכרים, שהם ראויים למלחמה. והיא מן המצוות המוטלות על הציבור ויותר על המלך ועל ראשי העם. ואם עברו על זה ולא שלחו אל העיר לקרות אליה לשלום ולהתנהג עמהם על העניין שזכרנו, בטלו עשה זה.
מצות עשה לקרוא אפילו לשבעה עממים לשלום [כל הסוגי מיימוני פ״ו דמלכים ומלחמות וקצתה בספרי פרשה שופטים] כל שכן למלחמת הרשות עם שאר האומות, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום. ומה הוא השלום שקוראין? מבקשים מהן שלשה דברים: שיקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהם, ושיהו למס עובד, ושיהו עבדים וכבושים תחת יד ישראל לעשות ככל אשר יצוה המלך, שנאמר יהיו לך למס ועבדוך. ובשלמה הוא אומר וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה׳ ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלם ואת כל ערי המסכנות אשר לשלמה כל העם הנותר מן האמורי׳ וגו׳. ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד כי הם אנשי המלחמה ושריו ועבדיו ושלישיו ושרי רכבו ופרשיו.
ואם לא השלימו הרי הכתוב אומר ואם לא תשלים עמך וגו׳ והכית את כל זכודה לפי חרב רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך שאינם משבעת עממים רק מערי העמים האלה אשר ה׳ אלהיך נותן לך נחלה לא תחיה כל נשמה. ומניין שאינו מדבר אלא באותן שלא השלימו? שנאמר ולא הייתה עיר אשר השלימה את בנ״י בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה׳ היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימ׳ מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו׳.
בירו׳ דפ״ו דשביעית [ומביאו בתוס׳ פרק השולח דף מ״ו בד״ה כיון] אמרינן שלש כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ: הראשון שלח להם כל מי שרוצה לברוח יברח, השני כל מי שרוצה להשלים יבא וישלים, השלישי כל מי שרוצה לעשות מלחמה יבא ויעשה. א״כ מפני מה הערימו אנשי גבעון לפי ששלח להם בכלל ולא קבלו ולא ידעו משפט ישראל ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום ולמה הוקשה הדבר לנשיאים וראו שראוים להכותם לפי חרב לולי השבועה מפני שכרתו להם ברית לפי שאמרו מארץ רחוקה באו והרי הכתוב אומר לא תכרות להם ברית אלא היה דינם שיהו להם עבדים ויהיו למס והואיל ובטעות נשבעו להם בדין שיהרגו׳ על שהטעום לולי מפני חילול השם וכן מפרש בפ׳ השולח [דף מ״ו] עמון ומואב אין קוראין להם לשלום כאשר נתבאר בס׳ מל״ת [ל״ת רכ״ח] אעפ״כ אם השלימו מעצמן מקבלין אותם. כתוב ויצבאו על מדין כאשר צוה ה׳ את משה תניא בספרי [פרשת מטות וכן במיימוני דלעיל] כשצרין על העיר לתפשה נצטוו שלא יקיפו אותה מארבע רוחותיה אלא משלשה רוחות ומניחין מקום לברוח גרסינן בשבת [דף י״ט] אין צרין על העיירות של עכו״ם בפחות בשלשה ימים קודם השבת ואם התחילו עושין עמהם מלחמה אפי׳ בשבת שנאמר עד רדתה אפילו בשבת בין במלחמת מצוה בין במלחמת הרשות. שנינו בעירובין [דף י״ז] ארבע דברים פטורין ישראל במחנה מביאין עצים מ״מ ופטורין מרחיצת ידים בתחילה ומן הדמאי מלעשרו ומלערב עירובי חצירות.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.