לדלג לתוכן

מ"ג דברים כ י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי



<< · מ"ג דברים · כ · י · >>

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּֽי־תִקְרַ֣ב אֶל־עִ֔יר לְהִלָּחֵ֖ם עָלֶ֑יהָ וְקָרָ֥אתָ אֵלֶ֖יהָ לְשָׁלֽוֹם׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
אֲרֵי תִקְרַב לְקַרְתָּא לְאָגָחָא קְרָבָא עֲלַהּ וְתִקְרֵי לַהּ מִלִּין דִּשְׁלָם׃
ירושלמי (יונתן):
אֲרוּם תִּקְרְבוּן לְקַרְתָּא לְסַדְרָא עֲלָהּ סִדְרֵי קְרָבָא וּתְשַׁדְּרוּן לְוָותָהּ פּוּלִין לְמִקְרֵי לָהּ לִשְׁלָם:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי תקרב אל עיר" - במלחמת הרשות הכתוב מדבר כמו שמפורש בענין כן תעשה לכל הערים הרחוקות וגו' 


רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

כִּי תִקְרַב אֶל עִיר – בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת הַכָּתוּב מְדַבֵּר (ספרי קצט), כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בָּעִנְיָן: "כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת" וְגוֹמֵר (להלן פסוק טו).

רמב"ן

לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי תקרב אל עיר להלחם עליה וגו'" - במלחמת הרשות הכתוב מדבר כמו שמפורש בענין (פסוק טו) כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד לשון רש"י כתב הרב זה מספרי (שופטים קצט) ששנו שם כלשון הזה במלחמת הרשות הכתוב מדבר והכונה לרבותינו בכתוב הזה אינה אלא לומר שהפרשה בסופה תחלק בין שתי המלחמות אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה היא שחייבים לקרא לשלום אפילו לשבעה עממים שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי ולא היה עובר על עשה ועל לא תעשה שבפרשה כי החרם תחרימם (פסוק יז) ולא תחיה כל נשמה (פסוק טז) אבל הפרש שביניהם כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה שצוה הכתוב ברחוקות להכות את כל זכורה ולהחיות להם הנשים והטף בזכרים ובערי העמים האלה צוה להחרים גם הנשים והטף וכך אמרו רבותינו במדרש אלה הדברים רבה (ה יג) והוא עוד בתנחומא ובגמרא ירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) אמר רבי שמואל ברבי נחמני יהושע בן נון קיים הפרשה הזו מה עשה יהושע היה שולח פרוסדיטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כותב בה מי שמבקש להשלים יבוא וישלים ומי שמבקש לילך לו ילך לו ומי שמבקש לעשות מלחמה יעשה מלחמה הגרגשי פנה הגבעונים שהשלימו עשה להם יהושע שלום שלשים ואחד מלכים שבאו להלחם הפילם הקב"ה וכו' וכך אמר הכתוב בכולם (יהושע יא יט כ) לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם מכלל שאם רצו להשלים היו משלימים עמם ונראה שיש הפרש עוד בשאלת השלום שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום ושיהיו לנו למס ויעבדונו אבל בערי (הערים) העמים האלה נשאל להם לשלום ומסים ועבדות על מנת שיקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז ולא הזכיר הכתוב זה בפרשה הזאת שכבר נאסר לנו בעובדי ע"ז (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם ויתכן שלא נצטרך להודיע להם רק השלום והמסים והשעבוד ואחרי שיהיו משועבדים לנו נגיד להם שאנו עושים משפטים בע"ז ובעובדיה בין יחיד בין רבים וכן מה שנאמר כאן (פסוק יח) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם ואמרו בספרי (שופטים רב) הא אם עשו תשובה אינן נהרגים בשבעת עממים הוא והתשובה הוא שיקבלו עליהם שבע מצות שנצטוו בני נח לא שיתגיירו להיותם גרי צדק ובמסכת סוטה אמרו (לה) שכתבו התורה על האבנים בשבעים לשון וכתבו למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות הא אם עשו תשובה מקבלים אותם ורש"י פירש שם להודיע לאומות היושבים חוץ מגבולם של ארץ ישראל שלא נצטוו להחרימם אלא על אותן שבתוך הגבולים כדי שלא ילמדו אותם מעשה קלקולם אבל אותם היושבים חוצה לה אומרים להם אם אתם חוזרים בתשובה נקבל אתכם ושבתוכה אין מקבלין אותם שמחמת יראה הם עושים וזה לשון הרב ואינו נכון כי בערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה בהם אמר "למען אשר לא ילמדו אתכם" שאם עשו תשובה אינן נהרגין וכן אמר בהם (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבד את אלהיהם הא אם עזבו את אלהיהם מותרין לישב שם וזה הענין שעשה המלך שלמה שכתוב בו (מלכים א ט טו-כב) וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים וגו' כל העם הנותר מן האמורי החתי הפרזי החוי והיבוסי בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד והענין הזה כתורה עשאו כי קבלו עליהם שבע מצות ודבר ברור הוא כי כיון שנתנם שלמה עושי מלאכתו גברה ידו עליהם ויכול היה להחרימם אלא שהיה מותר לקיימם כמו שכתבנו

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום. במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שפותחין לשלום, אבל במלחמת מצוה של שבעה עממין אין פותחין להם לשלום, כך פירש רש"י ז"ל. והנה הכתוב מדבר בסתם, כי תקרב אל עיר, ובודאי כל עיר וכל מלחמה במשמע, ובין מלחמת הרשות ובין מלחמת מצוה פותחין שלום, חוץ מעמון ומואב שהכתוב פירש בהם (דברים כג) לא תדרוש שלומם וטובתם. ואפילו עמון ומואב שאין פותחין להם שלום אם השלימו מעצמן מקבלין אותן, ללמדך כמה גדול כח השלום.

והנה פרשה זאת אזהרה לישראל שלא יעשו מלחמה עם שום אומה בעולם עד שקוראין לה לשלום, אחד מלחמת הרשות של שאר האומות ואחד מלחמת מצוה של שבעה עממין, אם השלימו וקבלו עליהם שבעת מצות בני נח ומס המלך אין הורגין מהן נשמה, שנאמר יהיו לך למס ועבדוך. וענין המס שיהיו מוכנים לעבודת המלך בגופן ובממונן, כגון בנין החומות וחזוק המצודות ובנין ארמון המלך וכיוצא בו שנאמר (מלכים א ט) וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים וגו', ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה. ואם לא השלימו, או אפילו השלימו ולא קבלו עליהם שבע מצות אם הם ממלחמת הרשות הורגין הזכרים הגדולים, שנאמר ואם לא תשלים עמך וגו' והכית את כל זכורה לפי חרב, אבל לא הקטנים והנשים, שנאמר רק הנשים והטף, זה טף של זכרים. אבל במלחמת מצוה כגון שבעה עממין ועמלק הורגין את הכל, וזהו שאמר רק מערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה, אלו שבעה גוים, לא תחיה כל נשמה, אתה מצווה להרוג את הכל אפילו הנשים והטף. וטעם הדבר כי במלחמת הרשות אנו באין בזכותנו לעקור כח מזלם ולהשפילו, לא לעקור השר הממונה שלהם, אלא שהזכות שלנו ישפיל ויפיל כח המזל שלא ירימו ראש נגדנו אלא שיהיו משועבדים לנו, ועל כן די שנהרוג הזכרים, לא הנשים והטף, אבל במלחמת מצוה שהקב"ה צונו בכך והכוונה לעקור השרים הממונים שלהם שהרי הקב"ה יבטל כחם למעלה, לכך נצטוינו לעקור את הכל, הנשים והטף, כדי לעקור את כל כח שיש להם לממונים למטה. ועל כן הפריש הכתוב בין מלחמת הרשות למלחמת מצוה, לפי שמלחמת הרשות כנגד המזלות לא כנגד השרים העליונים, ומלחמת מצוה כנגד השרים, ולפיכך יש לנו לעקור את הכל ושלא נניח להם דבר, כי בזה יהיו נעקרים ובטלים מן העולם בין למעלה בין למטה.

ואם לבך חוכך לומר שאנו עושין בזה חמס עם הטף שלא חטאו לנו, הנה זה דין שמים וגזרת הכתוב הוא. ועוד שכיון שהקב"ה עוקר כחם למעלה, מה שאנו עושין להם למטה כאילו לא עשינו כלום, וכמו שדרשו רז"ל קמחא טחינא טחינת, אריא קטילא קטילת, קרתא יקידתא יקידת ואין בזה חמס ואין זה נחשב להריגה שכבר הרוגים הם. ועוד שאף אם לא יחשבו הרוגים אין חמס בהריגת הטף שהם ענפי שרש המרי, הגוי המר והנמהר, שהרי בודאי יהיו אוחזין דרכי האבות לעשות כל תועבת ה' אשר שנא וילמדו ישראל מהם, וכן הזכיר בפרשה זו למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם. ושמא תאמר כשיגדלו יבאו בברית ויעשו תשובה, צא ולמד מי המתיר דמם, הש"י שהוא יודע שלא יעשו תשובה. וכן אמר ישעיה ע"ה בפירוש (ישעיה יד) הכינו לבניו מטבח בעון אבותם בל יקומו וירשו ארץ ומלאו פני תבל ערים. וא"כ אלו הנחנום חיים הלא חייהם סבה לנזק גדול מאד יותר מנזק ההריגה, וקרוב הוא אצל השכל שיעשה האדם נזק מועט כדי לדחות נזק גדול, כי האיש הנלבב והמשכיל יפיל עצמו מן הגג להנצל מן הסכנה, או יכרות ידו או רגלו או אבר מאבריו להציל כל גופו, או ישתה המשקה המר כלענה כדי שידחה ממנו החולי, והנה הוא בכל זה אינו עושה לנפשו חמס אך עושה חסד עם עצמו להחיות את נפשו, ומאחר שהאדם עושה לעצמו כן וא"א לדונו חמס כל שכן שאיננו חמס העושה כן לנפש אחרים, ומטעם זה התירה תורה הריגת הטף ושיעשה נזק מועט כדי שידחה נזק גדול שהיה מגיע לעולם בחייהם ואין בזה חמס, אבל הוא ענין שכלי למתבונן בו.

והנה כשהתיר הכתוב להרוג את כל הנשים והטף אין זה אלא כשלא השלימו, אבל השלימו כל האומות שוות לענין השלום, ואפילו שבעה גוים, שכן כתוב ביהושע (יא) לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה, כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם. מכלל ששלח להם לשלום ולא קבלו. וכן שנינו בספרי, שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ, הראשון שלח להם כל מי שרוצה להשלים יבא וישלים, חזר ושלח כל הרוצה לפנות יפנה, חזר ושלח כל הרוצה לעשות מלחמה יעשה מלחמה. ואמרו בירושלמי, הגבעונים השלימו הגרגשי פנה, שלשים ואחד מלכים עשו מלחמה.

דון יצחק אברבנאל

לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

כי תקרב אל עיר להלחם וגומר עד כי ימצא חלל וגומר. הפרשה הזאת גם כן היא הנהגת המלכים במלחמות. ותכלול גם כן אל בית דין הגדול שבמקום שלא היה המלך הם היו הלוחמי'. והמצוה הזאת מקריאת השלום לעיר כבר בא בפרשת חקת במה ששלח מרע"ה מלאכים אל מלך האמורי דברי שלו'. ובפרשת מסעי צוה כי אתם עוברים אל ארץ כנען והורשתם את כל יושבי הארץ וגו'. ואחר כך והורשתם את הארץ. ולפי שלא ידענו אם יהיה הכבוש קודם דרישת השלום כמו שעשה משה לסיחון אם לא. לכן ביאר להם פה שיעשו כן לכל עיר ועיר שיקרבו להלחם עליה יקראו עליה להשלום ראשונה. וביאר עוד ענין המס והעבדות למשלימי' וראה איך באו הפרשיו' האלה מסודרות, כי צוה ראשונה על ההכרזות והזרוזים שיעשו כשיקרבו למלחמה ושיפקדו שרי צבאות בראש העם. אחרי כן צוה בפרש' הזאת שאחרי ההכרזות ופקדת ראשי צבאות קודם שילחמו יקראו אליה לשלום. ואם לא תשלי' העיר יצורו עליה ואז לא ישחיתו את עצה כמו שבא בפרשה הנמשכת לזאת. והיה אם שלום תענך ופתחה לך. רוצה לומר שמיד כשיקראו אליה לשלום בראשונה תענה שלום. ולא די במענה השלום לבד כי גם שיצטרף אליו תנאי שני והוא שתפתת דלתי העיר שיכנסו ישראל שמה. אבל אם לא ענת' לשלום מיד אף על פי שתהיה אחר כך מתחרט ויאמרו אנשי העיר לקבל השלום. לא ישמעו לקולם עוד. וזהו שאמר והיה אם שלום תענך. ואמרו והיה כל הנמצ' בה יהיו לך למס ועבדוך כבר פירשו חז"ל בספרי שהם ב' תנאים מס ועבדות ושמס בלי עבדות ועבדות בלי מס לא יקובל. והמס הוא הסכום שנותנין האומות אל המלכים שהן משועבדות אליהם והעבדות הוא ההשתעבדות וההכנעות למאמריו וצוייו. או יהיה העבודה והמס שניהם בגוף בבנין הערי' והיכלי המלך וכמו שבא בשלמה המלך (מלכים א ט״ו:כ״ב) וזה דבר המס אשר העלה שלמה המלך לבנו' את בית ה' ואת המלוא ואת בית המלך ואת חומת ירושלם ואת ערי המסכנות אשר היו לשלמה כל העם אשר נותר מן האמורי ויעלם למס עובד. ובתנאי שלישי עוד שיקבלו עליה' ז' מצות בני נח כי מלבד זה לא ינתן להם שלום ואפשר שנרמז זה במלת ועבדוך ובא במקום אחר (פ' משפטים) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי למדנו שכשישלימו צריך שלא יעבדו עכו"ם ושיקבלו עליהם ז' מצות בני נח כמו שזכרתי. וכבר כתב הרמב"ן ז"ל שהפרשה הזאת תכלול המלחמות כלם בין מלחמת חובה בין מלחמת הרשות. כי גם במלחמת מצוה היו חייבים לקרא לשלום אפילו לז' עממים כמו שמשה קרא לסיחון מלך האמרי לשלום. ואמנם מה שאמר בספרי במלחמת הרשות הכתוב מדבר. הוא להודיע שיש הפרש ביניהם כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה שצוה והכית את כל זכורה לפי חרב. רק הנשים וגומר. וע"ז אמרו במלחמת הרשות הכתוב מדבר. אמנם בערי העממים כשלא ישלימו צוה להחרים גם הנשים והטף. וכמו שהוכיח הרב בראיות ברורות מדבריהם ז"ל. ולכן אמר בספר יהושע (סימן י"א י"ג) לא היתה עיר אשר השלימה את ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה וגומר. מכלל שאם היו רוצים להשלים עמהם. הנה אם כן בענין קריאת השלום כלם היו שוים ולא היה הפרש ביניהם. כי אם לא תשלים וגו'. ויראה שאמרו ואם לא תשלים עמך ועשתה מלחמה עמך עד רדתה. הם ב' תנאים שלא תשלים אבל תעשה מלחמה כנגדם. ואז צוה וצרת עליה. רוצה לומר שאע"פ שחהיה מלחמת הרשות כיון שקראת לשלום ולא ענו יתחייב להלחם בה והבטיחם שיתנם הש"י בידם. ואז אם היתה מהערים הרחוקות שמלחמתם רשו' יתחייב להכות את כל זכורם לפי חרב. וזכורה הם הזכרים הגדולים לא הנערים. והיה זה לפי שאלה הם אשר לא רצו להשלים ועשו המלחמה. ולכן פטר הנערים והנשים והבהמה לפי שאין בידם להשלים. ואמר ואכלת את שלל אויביך אשר ה' אלהיך נותן לך להגיד שלא יחשבו שיהיה זה גזל. כי הנה יאות להם ללקחו לב' סבות. האחת להיותם אויביהם והכתוב אומר ואכלת את שלל אויביך, והב' הוא לפי שהשם יתברך נתן להם זה שהכל שלו. אמנם אם יקרה זה בארץ ז' העממים. רוצה לומר שלא השלימו כשקראו להם לשלום הנה אז לא יהיה ענשם כן רק שלא יחיו כל נשמה וגם הנשים והטף יהרגו, ולפי שלא יחשבו שיהיה אכזריות חמה ושטף אף לכן אמר למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבות' ולכן היה הצווי לתכלית טוב הכרחי להם, לפי שאם לא ישלימו עמהם מאלה העמים ינשארו מהם נשים וטף. הנה אותם הנשארים ילמדו לישראל לעשות ככל התועבות אשר עשו לאלדיהם, להיותם מורגלים בדרכי העכו"ם ההם ולכן צוה לכלותם כאשר לא ישלימו. ושאר העמים אף על פי שלא ישלימו וישארו מהם הנשים והטף לא היה בהם זה החשש להיותם בלתי רגילים בעכו"ם ההם, אמנם בהשלימם אלו ואלו לא ישאר ספק כלל לפי שיוכרחו לקבל שבע מצות בני נח. ולהסיר מביניהם העכו"ם. וכן אמרו בספרי הא אם עשו תשובה ז' העממים אינם נהרגים. והרמב"ן פירש למען אשר לא ילמדו אתכם ככל תועבותם, שילמדו אתכם לעבוד את השם הנכבד בשריפת בניהם ובנותיהם ובכל תועבות ה' אשר שנא וחטאתם לה'. שהוא הזהיר אתכם שלא תאמר (פ' ראה) איכה יעבדו הגוים האלה את אלדיהם וגומר, וכבר נלמד במצוה הזאת ג' תועלות מדותיות:

התועלת הראשון שראוי במלחמה לשאול לשלום ולחזור אחריו ולברוח מהריב ועוצם המלחמה ויראה זה מן שלש טענות אמתיות:

הטענה הראשונה לפי שראוי לשלמים שילכו בדרכי השם יתברך כמו שאמר (פ' תבא) והלכת בדרכיו, וידוע שהשם יתברך לא יתפץ במות המת ולא ירצה בהשחתת עולם כי אם בשובו מדרכיו וחיה ועמו הסליחה וימינו פשוטה לקבל שבים, וכן ראוי למלכי אדמה ונשאר בני עולם, שלא יחפצו בדבר ריב ומדון אבל יכפרו על חטאתם וישלימו לכל המשלים עמהם, וזהו מאמר עבדי בן הדד מלך ארם (מלכים א' ח') הנה נא שמענו כי מלכי ישראל מלכי חסד הם, והיה זה לפי שהתנהגו בדרכי השם יתב' לכפר על פשע בן הדד ולהשלימו עמו:

והטענה הב' לפי שכבוש הערים בדרך שלום ובהשלמת העם היושבים בהם מורה על היכולת ומורה על טוב תכונת המלך או השר הלוחם ושלמותו, כי הנה הכבוש יורה רוממות יכלתו וגבורתו כיון שיכחשו אויביו לו, והשלימו אתם מורה על טוב תכונתו ושלמותו, אמנם כבוש העיר בגבורת המלחמה עם היות שיורה על היכולת, הנה גם כן על האכזריות ורוע תכונה, מה שהוא במלכים סכנה עצומה להתמדת מלכותם, וכמו שאמר הנביא ישעים (ט"ו ה') והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת באהל דוד שופט ודורש משפט ומהיר צדק, וסיניקה פלוסוף כתב שהדברים עם היות להם בטבעם עוקץ בפיהם בו ינשכו הנה הדבורה הגדולה שהיא על כת הדבורים כלם הנה לא ימצא לה עוקץ בפיה כלל, לפי שהטבע לא רצה להניח לה כלי להשלים את חרונה מפני היכולת החזק אשר לה ואמר שזה ממה שילמוד למלכי האדמה שעם יכלתם לא יחברו בו חרון אף אבל יתמידו יכלתם ומלכותם בלי ריב וחרון אכזרי וידיו מנועים מהעוקץ האכזרי אשר ישחית את העם ויפסידם, ועל זה אמר דוד ע"ה (תהלים ע"ב ז') יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח וגומר, וירד מים ועד ים וישתחוו לו וגומר, להגיד כי השלום סבה חזקה במלך לכבוש עמים רבים:

הטענה השלישית היא כי נצחון המלחמות הוא דבר מסופק מאד, וכמה פעמים יצאו הדברים בזולת דרך ההקש, הלא ראינו אנשים רבים שיפלו ביד מעטים, וחזקים ביד חלשים ופעמים ינצחו דורשי המלחמות ופעמים ינוצחו מהיושבים בטח אשר לא נסו ללכת באלה, וגם המנצחים פעמים רבות ינוצחו בבא כשואה פחדם ופעמים ינצחו הצדיקים בדינם ופעמים בהפך, הלא תראה בספר שופטים (סימן כ') בענין פלגש בגבעה, שעם היות ישראל כונתם רצויה ומעשיה' לשם שמים נסו שני פעמים לפני בני בנימין שהיו מעטים מהם ורשעים בדינם ונפלו מהם מ' אלף איש וכל זה הוא ממה שיורה שנצחון המלחמות הוא דבר מסופק מאד. ועל כן ראוי לבחור בשלום האמתי מלהבטיח בנצחון המסופק, גם היות הנלחם אשר במצור ובמצוק מתיאש מן השלו' וההצלח' ומחכים מיתתם, ישתדלו לנקום נקמתם קודם שימותו ויעשו מעשים נפלאים מנשרים קלו מאריות יגברו, ולזה בא בקבלה בריש פרק משוח מלחמה שכאשר יצורו על העיר לא יקיפוה מד' רוחותיה אבל יניחו רוח וצד אחד מן העיר בלתי מוקף שיוכלו לברוח בו, וכל זה לפי שאיש המתיאש מן החיים והשלום, יסתכן בנפשו להכות באויביו מכה רבה, ולזה ראוי תמיד לבחור בשלום. שלא יבאו בנסיון מלחמה כי עם היות תכלית שאלתם טובה לפני האלהים, פעמים תרדפם רעה מפני עונותם המונעים הטוב מהם כל שכן שגם בהיות הנצחון בריא ובטוח הנה בהכרת יפלו במלחמה מכת המנצחים, ולכן תהיה בקשת השלום להמלט מההפסד הנמשך מהמלחמה גם לכת המנצחים, ומפני זה כלו צוה הש"י וקראת אליה לשלום:

התועלת הב' שהמשועבדים איננו ראוי שיהיו בגבול הכבוד והריוח והמעלה כאדוניהם, אבל ראוי שימצא בהם תמיד סימני העבדות וההכנעות, וכבר יתבאר זה גם כן מג' טענו':

הא' מצד היותם עבדים ואמר החכם כי טבע הבני חורין לא יסבול ההכנעה וטבע העבדים לא יסבול המעלה והטובות החפשיות. וכמו שאמר שלמה (משלי ל' כ"ב) תחת שלש רגזה ארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך וגו':

והטענה השנית היא מפאת שלמות בעלי הדת על שאר האומות כי מפאת התורה היתה האומה נבחרת שלמה לאין שיעור על שאר האומות, ושורת הדין נותנת שהבלתי שלמים ראוי שיעבדו לשלמים כמו שישראל היו נותנים מתנות לכהנים וללויים, להיותם יותר שלמים מהם:

הטענה הג' מפאת הסכנה הנמשכת ממעלת העבדים ויתרונה לפי שכאשר יהיה להם זה יקל עליהם לקום על אדוניהם ולהלחם בם, לפי שהעבדים בטבעם ישנאו אדוניהם וירצו לצאת מתחת סבלותם ולכן יבקשו תמיד זה, וכאשר יהיו נכנעים לא יהיה להם יכלת לעשותו. וכבר העירו המצריים על הטענה הזאת באמרם (פ' שמות) הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו וגו', ומפני זה כלו צותה תורה והיו לך למס ועבדוך:

התועלת הג', שהנשים והטף פטורים מפאת עצמה מעונשי המלחמה וכבר יתבאר זה מב' טענות:

הא' מאשר הנשים והטף לא יעשו מלחמה לא בגבורתם ולא בעצתם כפי טבעם, וכיון שאין עושים מלחמה אין ראוי שימותו בה ולזה נזכר בספר שמואל (ב' סימן כ') שבבא יואב לצור על אבלה על דבר שבע בן בכרי ובאה אשה חכמה לצעוק מעל החומה ולדבר אל יואב, ואמרה אלי דבר ידברו בראשונה לאמר שאול ישאלו באבל וכן התמו. אנכי שלומי אמוני ישראל, רוצה לומר שהסכימו אנשי העיר לשלוח אותה לדבר אל יואב להיותה אשה ופטורה מענשי המלחמה, כי אילו היה אדם נקרב שמה הנה יורוהו המורים, וכמו שפירשנו שם בפירוש הפסוקים:

הטענה הב' היא, שמדרך הגבורים שלא ילחמו נחלשים ולכן הנשים והטף שהם חלושים מאד ואין להם ידים לעמוד על נפשם, אין ראוי לאיש חיל שישלח יד בהם ויהרגם, וכבר אמרו במסכת תמיד (ד' ל"ב) מאלכסנדרוס מקדון שכבש רוב העולם מצד המזרח. שכאשר בא נכח מלכות הנשים הנקראות אמא"זוניש. לא שלח ידו בהן ולא ערך אתן מלחמה, באמרו שלאיש כמוהו אין נכון להלחם בנשים. כי אם באנשים גבורים אשר מעולם, ומפני זה אמרה תורה לשלול הנשים והטף כשלא תשלים ולא יהרגום, זולתי בשבע העממים מפאת הסבה אשר זכרתי, והנה הארכתי בביאור השלשה תועלות האלה להיותם בשלמות המדות ולפי שלא העיר עליהם הרלב"ג בתועלת הפרשה אשר זכר:

וסמך לזה מצות כי תצור אל עיר להגיד שכאשר יקרבו להלחם בעיר ויקראו אליה לשלום ולא ירצו להשלים ויצטרכו לצור עליה כדי לתפשה שלא ישחיתו את עצה לנדוח עליה גרזן, רוצה לומר שלא יכרתו אילני המאכל אשר בעיר כמנהג הנלחמים שמגמתם להשמיד ולאבד כל דבר וכענין שנאמר (מלכים ב ג׳:י״ט) וכל עץ טוב תפילו וכל מעין תסתומו וכל חלקה טובה תכאיבו. ואתם לא תעשו דרך השחתה שלא לצורך המצור כמנהג המחנות, ונתן הסבה בזה באמרו כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, והן ב' סבות מתחלפות:

האחת כי ממנו תאכל והיא הבטחה רבה שיכבשו את העיר ויאכלו פרי העצים ההם ולכן אין ראוי להשחיתם כי אינו נאות שיזיק האדם למה שיועילהו:

והסבה השנית היא אמרו ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה רוצה לומר ועוד המלחמה אין ראוי שתעשה לעצים רק לאנשים, כי אין ראוי לגבור שיתעצם להלחם נגד החלש, וזהו ואותו לא תכרות שהוא עץ ואין לו ידים להלחם כי האדם עץ השדה, רוצה לומר דילמא האדם עץ השדה להכנס מפניך במצור מאימתך אשר בעבור זה תשחיתהו אינו כן, כי עץ השדה אינו אדם שיבא במצור לכן אין ראוי שתכרתהו, ורבי אברהם פירש שהוא סבה אחת כי ממנו תאכל כי האדם עץ השדה כמו (פ' תצא) כי נפש הוא חובל, ואחרי שהזהיר על השחתת עצי מאכל. נתן ההתר בשאר העצים באמרו רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת, וגם בעצי המאכל עצמם נתן התר שיוכל לכרות מהם לא דרך השחתה כי אם לבנות מצור ולשאר צרכי המלחמה, כמו שכתב הרמב"ן ז"ל, ועל זה אמר וכרת ובנית מצור על העיר שידבר בעצי המאכל שאסר בהם ההשחתה אבל לא אסר בהם הכריתה לצרכי המצור. ולפי שאמר עד רדתה, למדו בספרי שאף בשבת יוכלו לבנות המצור ולהתעסק במלחמה. וממה שאמר עושה עמך מלחמה בלשון הווה, למדו שאם היו יכולים לברוח מן העיר מניחים אותם אף על פי שלא השלימו. ולכן כשיבנו מצור על העיר לא יקיפוה מד' רוחותיה אבל יניחו שם צד אחד בלתי מוקף בו יברחו אם ירצו שאין אנו מצווים להמיתם הואיל והם בורחים ומניחים את העיר ולא שייך בהם (פ' משפטים) לא ישבו בארצך וגו', והנה המצוה הזאת כבר למדו אותה ממה שעשה מרע"ה במלחמת סיחון ועוג, כמו שנזכר (פ' דברים) ונלכוד את כל עריו בעת ההיא ונתרם כל עיר מתום הנשים והטף לא השארנו שריד, רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו שהכו האנשים והנשים והטף במיתה, והבהמות בשלל, והעצים לא היו בשלל ולא בהשחתה, האמנם פירש כאן צד ההיתר וצד האיסור בו כמו שזכרתי:

אור החיים

לפירוש "אור החיים" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי תקרב וגו'".

אולי פרשה זו תרמוז על פי מה שאמר הרשב"י בספר הזוהר (ח"ב ס"ב א) כי האדון ב"ה שולח נשמה יתירה להאדם מעולם העליון להדריכו בדרך ישר ובאמצעותה ימלט האדם מהמחטיאו, וצוה ה' לנשמה ואמר כי תקרב אל עיר זה הוא גוף האדם שנקרא עיר כאומרם בספר הזוהר (ז"ח רות צ"ז) בפסוק עיר קטנה וז"ל עיר קטנה דא גופא דבר נש ע"כ, למלחמה כי צריך כח להציל האדם מיד מרשיעו:

ודקדק לומר "עליה" פירוש בשביל העיר למלטה מיצר הרע על דרך אומרו (קהלת ט') ובא אליה וגו' ומלט העיר בחכמתו (נדרים ל"ב ב), "וקראת אליה לשלום" פירוש שלא תבא אליה בפסיעותיך להטותו לדרך הטוב מן הקצה אל הקצה, אלא בתחילה בקרבך תקרא אליה לשלום שעשה יעשה גם לעולם העליון ויהנה בזה ובבא ויתן חלק לגופניות וחלק לרוחניות כי גם לעולם העליון צריך האדם למזונות ואם לא יטריח בעולם הזה בעד עולם הבא גם כן, נמצא שלא יגיעו ויאבד לעולם ועד ודרך זה יקרא דברי שלום שהוא הביצוע:

ואומרו (להלן יא) "והיה אם שלום". פירוש והיה לשון שמחה היא אם שלום תענך, ואמר "ופתחה" פירוש אין צורך אלא פתיחה לבד ואם יפתח כפתחו של מחט הקדוש ברוך הוא יפתח לו כפתחו של אולם, והוא מה שגמר אומר "והיה כל העם הנמצא בה" רמ"ח איברים ושס"ה גידים הכל ישתעבד לנשמה, בין בבחינת מצות עשה יהיו למס לעשות בגופם ובממונם וכו', בין בבחינת מצות לא תעשה "ועבדוך" פירוש כעבד הירא מרבו לבל נטות מדבריו ימין ושמאל:

ואומרו (להלן יב) "ואם לא תשלים וגו'". פירוש אם לא השלימה העיר ונטתה אשוריה מני דרך, ולפעמים יקר מקרה שאחר שהתחיל האדם להטיב מעשיו ישוב אחורנית, וכשאירע זה להאדם יגדיל רשע ויתחזק יצרו עליו יותר מבראשונה להלחם עם הנשמה, והוא אומרו "ועשתה עמך מלחמה" יצו ה' לצור על העיר בסיגופים וכמאמרם ז"ל (ברכות ה' א) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע והרגזתו הוא לסגף עצמו בדברים המותרים לו, גם בתעניות ומלקיות ובכי להתיש כח הרע שבעיר, ומבטיחו ה' ליתנה בידו כאומרו (להלן יג) "ונתנה ה' אלהיך בידך, והכית כל זכורה" הוא כח ס"מ וחיילותיו:

ואומרו "לפי חרב" על דרך אומרו (תהלים קמ"ט) "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם":

ואומרו (להלן יד) "רק הנשים והטף" פירוש נשים הם נפש ורוח ונקראו נשים בערך הנשמה כידוע ליודעי חן, והטף הם מצות ומעשים טובים שעשה אדם קודם שהיה מתועב בעיני ה' בסוד (תהלים נ') ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי, וכשאדם חוזר בו יחשבו לזכות.

גם על פי דבריהם ז"ל שאמרו (יומא פ"ו ב) שגגות נעשות לו כזכיות ולהם יקרא טף.

ואומרו "והבהמה" הוא תאות החומר שיקרא בהמה, וכל אשר בעיר תבוז לך שהכל יהיה לתועלת הנשמה לתקן הצריך לתקן להשגת המושכלות, כי גם תאות הבהמי תסגל סגל הטוב במה שנוגע לה.

ואומרו (להלן טו) "כן תעשה לכל הערים וגו'". פירוש כל מצות האמורות בענין אינם אלא לערים שהם הגופות שנתרחקו, על דרך אומרו (ישעי' נ"ז) לרחוק ולקרוב, שבעל עבירות יקרא רחוק מהשכינה שהיא מקור הקדושה שממנה היא מחצב הנשמה העליונה, אבל עיר שהיא מערי הגוים פירוש שאין לה קשר עם הקדושה ויצאתה ממקורה ברוב פשעיה ככל הגוים אין לנשמה חלק עמה ולא תקוה בה להשיבה, והוא אומרו "אשר לא מערי הגוים וגו'", כי בחינות ההם אין להם אלא להחרימם, וזו היתה שגגת משה בקבלת ערב רב (שמו"ר פמ"ב), וה' אמר אליו ששורשם רע ואינם עומדים בגדר הקדושה ומובדלים לחלק רע, וכשהיה מחיה אותם פירוש לקרבם לקודש אינו מחיה בם כל נשמה, דקדק לומר "כל" היא הרוח שזוכה ראשונה עם הנשמה:

חסלת פרשת שופטים

מדרש ספרי

לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

קטו.

כי תקרב אל עיר . במלחמת הרשות הכתוב מדבר.

אל עיר . ולא לכרך.

אל עיר . ולא לכפר.

קטז.

להלחם עליה . ולא להרעיבה ולא להצמאיה (אולי "להצמיאה") ולא להמיתה במיתת תחלואים.

קיז.

וקראת אליה לשלום . גדול השלום, שאפילו (מתים צריכים שלום, גדול השלום שאפילו) במלחמה צריכים שלום.

גדול השלום, שאפילו [מתים צריכים שלום.

גדול השלום,] שדרי רום צריכים שלום, שנאמר (איוב כד) עושה שלום במרומיו .

גדול השלום, שחותמים ברכת כהנים בשלום.

ואף משה היה אוהב שלום, שנאמר ואשלח מלאכים ממדבר קדמות, דברי שלום . 


<< · מ"ג דברים · כ · י · >>