עץ חיים/שער לט (הכל)

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: עץ חיים/שער לט/דרוש א (עריכה)

עץ חיים · שער לט · דרוש א· >>

דרוש א - מ"ב[עריכה]

ענין מיין נוקבין מה ענינם.

והנה נודע כי כמו שהאיש נותן מ"ד לאשתו ונמשכין מן המוח שלו -- כן גם כן מן האשה, מן מוח שלה, יורדין מ"נ ברחם שלה. ומאלו מ"נ ומ"ד הנמשכין מן המוח של הנקבה והזכר - מהם ממש נוצר הולד (שהם הנשמות).

ואלו הם סוד שני יודי"ן שיש בצורת א'. כי י' עלאה הוא מוח זכר, וי' תתאה מוח נוקבא, ואות ו' בנתיים הוא "חד פריסא דאתפרס" הנזכר בזוהר. וי' עילאה - מיין דכורין, ויורדין עד ההוא פריסא שהוא ו'. וי' תתאה הוא מיין נוקבין, ועולין לגבי ההוא פריסא.


והנה כל המיין נוקבין הם גבורות והם בחינת כל המלכים שמלכו בארץ אדום. והענין הוא כי כבר בארנו איך כל קדושת אותן המלכים שמתו ונתבטלו ונתבררו, ומן הסיגים נעשה מהם ענין הקליפות כנודע. והטעם הוא כדי שיהיה בעולם בחירה ורצון, ושכר ועונש. וזה היתה כוונתו לברא מלכים אלו ולהמיתן. והבן זה.

והנה כל מלכים אלו מהם הם בחינת הדינין‏[1], והם לעולם בחינת הנוקבא. והנה באלה המלכים יש מהם חלק‏[2] אל הבינה, וחלק מהם אל המלכות שבאבא, וחלק מהם אל המלכות שבא"א‏[3], וחלק מהם אל המלכות שבז"א. והנה כל המלכים האלו מציאותן הם המוחין של הנקבות כולם שמהם נתהוה המיין נוקבין כמ"ש בעה"ש.

והנה להיותן בחינת המוחין (שהם החכמה הנקרא 'מחשבה') -- לכן כולהו אתביררו במחשבה כנזכר בפר' פקודי דף רנ"ד ע"ב (ח"ב רנד, ב), שהם שכ"ה ניצוצין. וענינם הם אלו הז' מלכים שמתו שהם דינין וגבורות וניצוצי אש. והם ז' מלכים שהם ז' פעמים אדם -- גימ' שט"ו. והם גימ' ש"ך[4]. וזהו סוד "זריק ניצוצין לש"ך עיבר וכולי", כי הם המ"נ כדלקמן אשר אח"כ בעת התיקון בירר הטוב מתוך הפסולת והסיר הפסולת מתוך המחשבה ההיא.

ואע"פ שהם ז' מלכים -- עם כל זה הם י', אלא שהם על דרך ז' היכלות אשר נזכר פרשת פקודי שהם ז' היכלות והם י' (כי היכל העליון כולל ג' היכלות, ותחתון כלול מב'). וכן הענין בכאן שהם ז' מלכים ‏[5]. והם י' על דרך הנ"ל.

והנה ענין בירורם על ידי המחשבה, ענין הדבר הוא במה שאמרנו כי כל אלו המלכים הם בחינת המוחין של הנקבות אשר גם הם נקראין 'מחשבה', ולכן כאשר המחשבה עליונה (שהיא חכמה סתימאה דברישא דעתיקא קדישא) רצה לתקנה אחר שנתקן אריך אנפין בתקונים שלו ואז יצא האור שלו ע"י המעטת האור בסבת אותם התקונים כנודע, ועי"כ היה כח באלו המלכים להחיות ולקבל אור העליון. ואז המחשבה עלאה‏[6] סתימאה דברישא דבעתיקא האיר בהם, ועי"ז נבררו אלו המלכים. ואז היותר מובחר שבהם (שהוא בחינות שיש בהם מאריך אנפין) עלו בסוד מ"נ והובררו, והשאר נשאר למטה.

ודע כי [אחר]‏[7] אותה הבחינה שעלתה‏[8] באריך אנפין הם בחינות השערות שבדיקנא דיליה כנודע (כנזכר באדרא בתקונא קדמאה), הנקרא אל אשר בו ג' עלמין, שהם ג' מלכים אלו מהז' מלכים, והם בלע יובב חשם. ואלו השערות הם נמשכין ממ"ס‏[9] עצמה כנודע, והוא החכמה סתימאה, והוא נוקבא לגבי כתר דעתיקא. נמצא כי השערות האלו הם מ"נ דילה ועל כן שערי דדיקנא הם דינין תקיפין.
בפסקה הבא יש שוני גדול בין הדפוסים ולכן הצגנו שניהם בנפרד - ויקיעורך
דפוס ירושלים:
  • ואח"כ היה בירור ב', שכאשר הוברר הבחי' של א"א, אשר היתה שם, ויצאו משם ועלו ונתבררו במחשבה דא"א כנזכר, אז הבחי' הזאת דבינה שבתוך המלכות, הובררה ועלתה במקומה למעלה, וכאשר נתקנו או"א, אז הובררה גם כן בחי' זו"ן, ויצאו משם ועלו בסוד מ"ן אל הבינה.
  • ואח"כ היה בירור אחר, כי אחר שהובררה הבחי' של הבינה, אז הבחי' של המלכות עלתה.
    ואח"כ כאשר נתקן ז"א, הובררה בחי' שיש בהם מן המלכות של ז"א, ועלתה שם ע"ד הנ"ל.
  • ואח"כ כאשר נתקנה נוקבא דז"א, נתקנה תחלה בבחי' אב"א, ואז עדיין לא הובררה המ"נ דילה, אשר בתוך המלכות הנ"ל. ע"כ דפוס ירושלים.
דפוס קארעץ:
  • ואח"כ היה בירור ב' אחר שנתקנו או"א ואז אותו הבחי' של הבינה שיש באותן המלכים הובררה בחי' של או"א אשר היתה שם ויצא משם ועלה ונתברר במחשבה דא"א כנ"ל, אך בחי' זאת דבינה עלתה במקומם למעלה וכאשר נתקנו או"א אז הוברר גם כן בחי' זו ויצא משם ועלה בסוד מ"נ של הבינה.
  • ואח"כ היה בירור אחר, כי אחר שהובררה בחינה של בינה כאשר נתקן ז"א הובררה בחי' שיש בה מן המלכות של ז"א ועלתה שם על דרך הנ"ל.
  • ואח"כ כאשר נתקנה נוקבא דז"א נתקנה תחלה בבחי' אב"א ואז עדיין לא הובררה המ"נ דילה אשר בתוך המלכות הנ"ל. ע"כ דפוס קארעץ.


והענין כי כל אותה בחינה של מעלה -- ממנה הובררו מאליהם ע"י המחשבה שבכל בחינה מהם, ולא היו צריכין אל מעשה התחתונים שעל ידיהן יתבררו, לפי שהקליפות אשר כנגדן אין בהם כח כל כך. אבל בחינת המ"ן של המלכות דנוקבא דז"א אשר הם בחינת עשייה ששם כל עיקר שורש ותוקף הקליפות -- לכן לא היה בה כח לתקן ולברר הבחינות של מ"נ שלה שהיה באלו המלכים לסבת היותן נתונים בעמקי הקליפות החזקים, ולא היה יכולת בה לבררם עד שבא אדה"ר, וע"י מעשיו ותפילותיו היה מכניע את הקליפות והיה מחזיר זו"ן פנים בפנים. ואז מתבררים חלק המ"נ דנוקבא דז"א בירור גמור, ואז לא היה עוד שם חורבן בעולם והיה אז כמו שיהיה בימי המשיח ב"ב, כי אז כתיב "בלע המות לנצח" שהם הקליפות אשר חיותם הוא בחינת המיין נוקבין אלו שלא הובררו והם עדיין בתוכם. ואם היו נבררין לגמרי -- היה מסתלק מהם כל החיות והיו מתים לגמרי.

וזהו ענין "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", כי כאשר יכלה כל הנשמות הקדושות לצאת משם ועולין בבחינת מ"נ (שמהם נוצרים הנשמות כנ"ל בתחלת הדרוש) -- לא יהיה עוד חיות אל הקליפות, וימותו ויתבטלו. וזהו "בלע המות לנצח", כי הקליפות נקרא "מות" - תתבלע ותתבטל לגמרי.

וז"ש פר' פקודי דף רנ"ח ע"ב (ח"ב רנח, ב) "כד יסתיים גלותא במשיכו דרגלין ברגלין כדין יבא משיח" כי הרי אלו בחינות המלכים הם אדם א', מראשו ועד רגליו, אשר נטבע באלו הקליפות. ובכל פעם ופעם שיש זווג עליון אנו מעלין ע"י תפלתינו ניצוצות הקדושה שבו בבחינות מ"נ, וכאשר יתבררו ויעלו גם הניצוצין אשר ברגליו -- אז יושלם להתתקן כל אדם הזה, אז יבא משיח. וענין רגליו אלו הוא בעשייה שהוא בחינת רגלים, ושם הוא סיום הקדושה שהוא המלכות הנקרא קץ הימין, וכנגדו בקליפה אשר שם נקרא קץ הימים, וכאשר יתוקנו הנשמות אשר נפלו עד שם אז יהיה זמן הגאולה.

העולה לנו מכל זה כי ענין בחינת מיין נוקבין הם הנשמות הקדושות ממש הם עצמם אשר תוך מלכים אלו שצריך לבררם משם ולהעלותן בבחינת מ"נ למעלה. ואז יתחברו עמהם מיין דכורין ע"י הזווג, זכר ונקבה. ומב' בחינות אלו נוצרים ונבראים הנשמות. וזהו טעם שצריך בכל זווג וזווג מ"ן חדשים אחרים, לפי שאותן מ"ן הראשונים שבזווג הא' כבר נוצרו מהם בחינות נשמות, וצריך בכל זווג וזווג לברר ניצוצין אחרים ולהעלותן בבחינת מ"ן ג"כ להיות נבראים שם נשמות אחרות חדשות. וכן בכל זווג וזווג.

ונחזור לעניננו כי כיון שאי אפשר להתברר מ"נ דנוקבא דז"א אלא ע"י התחתונים, וכו שכתב הפסוק "ואדם אין לעבוד את האדמה" -- לכן יצאו זו"נ אחור באחור, כי אם היו חוזרין פנים בפנים היו הקליפות נאחזין באחוריים של הנקבה לרוב תקפם כנ"ל, כי עדיין לא היו מבוררים, לכן הוכרחו לישאר אחור באחור.

דרוש א - מ"ק[עריכה]

מ"ק. טעם לזה למה שכתבנו שהיתה תחלה אחור באחור שלא יתאחזו החיצונים.

הענין כי האחוריים הם סוד אלהים, והם ק"ך צרופי אלהים, והם עד סוף העשייה כמבואר. ושם אחריהן באים הקליפות ונמשכין שם בסוף העשיה ונקראים בסוד אלהים אחרים בערך אלו הק"ך אלהים שהם אלהים חיים דקדושה כמו שכתוב "כי אלהים קדושים הוא" (יהושע כד, יט).

והנה כשיש ח"ו חטאים ועונות -- אלו אלהים אחרים נכללין בשרשם בסוד אלהים הקדושים שבאחוריים, וע"י כללותם בשרשן הם יונקין מן השכינה, וזהו סוד כל אחיזת החיצונים בקדושה, כי אינם אוחזין רק ע"י כללותן בשרשם ולא ח"ו שנכנסין הם עצמן. וזהו סוד "ערו ערו עד היסוד", כי אלו אלהים שרשם הם ממיין נוקבין ביסוד הנוקבא (כי הם ה' גבורות - ה' אותיות אלהים), וכאשר רוצה המלכות להעלות מ"נ נכללין כל אלהים דקדושה שם ביסוד שבה. וכשיש ח"ו פגם -- אז אוחזין אלהים אחרים בשרשן ונכללין עמהם -- אע"פ שהם אינם נכנסים ח"ו -- עם כל זה הם יונקים בסוד כללות.

וזהו סוד "ושפחה כי תירש גבירתה", שצדיק עליון מזדווג עם השפחה כביכול ביסוד הנ"ל. וז"ש "ערו ערו עד היסוד בה", כי שם מגיע הפגם כביכול. גם זהו סוד "אלהים באו גוים בנחלתיך", פי' כי החצונים הנקראים "אלהים אחרים" הם נאחזין באלהים דקדושה ועי"כ "באו גוים בנחלתך", נחלת הקדש. ולזה אמר "אלהים" ולא אמר ה'.

והנה ענין היותן אחור באחור מפני שהן דינין ויוצאין ממנו אליה ואז נדבקין -- כי הענף נשאר דבוק באילן אשר משם יוצאת. והנה בהיותן אח"כ פנים בפנים היה ראוי שיחזרו להדבק ג"כ כמו בסוד אחוריים, כי ג"כ ניתנין ממנו אליה, אך הטעם הוא כי אבא ואמא שקומתן שוה פנים בפנים לכן הם מתדבקין כחדא שריין ולא מתפרשין דא מן דא לכן זווגם תדיר אבל זו"ן שאין קומתן שוה אינן דבוקים זה בזה בהיותן פנים בפנים ע"כ.

ועתה יש ב' מניעות. כי היה צריך לברא את האדם וחוה כדי שעל ידם יתבררו מ"ן של כל הנשמות כנ"ל, ולזה היה צריך זווג, ואי אפשר להם להזדווג אם לא יחזרו פנים בפנים, ולחזור פנים בפנים אי אפשר לסבה כנ"ל כדי שלא יתאחזו הקליפות באחוריים דנקבות. ולכן כדי לבטל ב' המניעות האלו מה עשו אבא ואמא? נסרו את הנוקבא העומדת אחורי ז"א, ואח"כ העלו זו"ן הננסרים למעלה בהיכל אבא ואמא עצמה, ששם אין כח לקליפות להתאחז באחורי הנקבה. וזה ההיכל דאבא ואמא הוא בחינת החופה של זו"ן, חתן וכלה, ושם יוכלו לחזור פנים בפנים ושם נזדווגו זו"ן יחד.

וכל ענין זה תבינהו בזוהר פר' בראשית מ"ש בפסוק "ויבן ה' אלהים את הצלע" שהוא ענין הנסירה, ואח"כ "ויביאה אל האדם - מהכא ילפינן דבעאן אבא ואמא לאעלאה לכלה ברשותא דחתן כד"א את בתי נתתי לאיש הזה מכאן ואילך ייתי בעלה לגבה דהא ביתא דילה היא דכתיב ויבא אליה". פירושו: ענין זווג הראשון דזו"ן בעת אצילותן איננו כשאר זווגים של אח"כ, והוא כי הזווג הזה לא היה למטה, רק אבא ואמא העלו את ז"א בחיקם ואח"כ העלו את הנוקבא בסוד "ויביאה אל האדם" ושם נזדוגו כמ"ש בע"ה. ואמנם כל שאר הזווגים דזו"ן דבחינת פנים בפנים הוא למטה בביתא דילה של הנוקבא, שהוא בהיכל הנוקבא, ושם יורד הז"א להזדווג עמה.

והנה אז לא היה עדיין מ"ן של הנוקבא מבוררים ומתוקנים כנ"ל. ונמצא כי מ"ן שהעלתה מלכות לגבי ז"א הם המ"ן דבינה אשר הם שמשו אל הנוקבא, וע"י מ"נ אלו יצאו אדם וחוה כ"כ מעולין ונאחזין עד למעלה כמ"ש בע"ה, [הגהה - ונל"ח כי הרוחא דבגווה של הבינה (אשר ע"י עולין מ"ן) -- הוא אשר שימש אל הנוקבא הזאת, כי ע"י שהוא מעולה מאד יכול לברר אדם וחוה בבחינת מ"ן שלה עצמו אשר בתוך הקליפות. ואין אדם וחוה מ"ן עצמן דבינה אלא שיצאו ונתבררו ע"י רוחא דילה, ונודע שבו מתלבש הנשמ' בבחינת לבוש. וזהו מעלת אדם וחוה בבחי' לבוש, אבל עצמות נשמתם היה מזו"ן, מ"ד ומ"ן דילהון, דאל"כ מה תועלת בעלייתן שם אם אדם וחוה ממ"נ דבינה עצמה והיה יכול לצאת משם? או אפשר להיפך, כי הן מ"ן ממש של הבינה אלא שצריך לחזור ולצאת שנית ע"י זווג זו"ן בהיותן למטה פנים בפנים כנודע, ולכן עלו ונעשו ב' הבחינות יחד, שנזדווגו אבא ואמא בהתלבשות זו"ן בהם ויצאו אדם וחוה. כנלע"ד]:


ואחר כך ירדו זו"ן במקומם למטה ושם הוכרחו לחזור אחור באחור כנ"ל (ולסבה הנ"ל שלא יתאחזו החצונים). ואז בהיותן אחור באחור -- הוציאה הנוקבא וילדה לנשמה דאדם וחוה. וזכור כלל זה בכ"מ אשר נאמר כי אדם וחוה ע"י זווג דאחור באחור יצאו -- אין הכוונה כפשוטו, כי אי אפשר לעולם להזדווג כי אם פנים בפנים, אך הכוונה לומר כי לא יכלו לעמוד זו"ן פנים בפנים במקומם למטה להזדווג ולהוציא אדם וחוה, והוצרכו לעלות למעלה בחיק אבא ואמא כנ"ל ונזדווגו שם פנים בפנים ע"י מ"ן דבינה שהעלתן המלכות. וכאשר חזרו במקומן וירדו למטה -- הוכרחו להיות אחור באחור, ואז יצאו נשמת אדם וחוה בהיותן זו"ן אחור באחור.

ועיין בדרושי אבי"ע בענין חטא דאדה"ר ותבין סדר מעלות מדרגות העולמות איך היו בעת שנברא אדה"ר, ושם תבין איך היו הזו"ן עליונים במקום אבא ואמא ושם היו בבחינת אחור באחור, ונזדווגו שם להוציא אדה"ר. וע"ש היטב.

וזכור כלל זה לכל המקומות שנזכר ענין זווג אחור באחור שאין הענין כפשוטו אלא על דרך הנ"ל. והוא כשיש בישראל מצות ומע"ט שע"י יגרמו שיוכלו להזדווג זו"ן פנים בפנים ועל ידם היא יכולה להעלות מ"ן לגבי מ"ד דדכורא. ואם אין ח"ו בישראל זכות -- אין כח בנוקבא דז"א להעלות מ"ן שלה לגבי בעלה כנודע (כי אין המ"ן עולין אלא ע"י נשמות התחתונים), ולכן כדי לזווגם היא צריכה לעלות עם ז"א למעלה באבא ואמא, והיא מעלה מ"ן דאמא ומזדווגים יחד.

ונמצא כי כמעט זווג זה אין נקרא על שמם רק על שם אבא ואמא, כי עד שם עלו ובכחם, וע"י מ"ן שלהם הם מזדווגים. ואילו בעת ההיא היו רוצין לירד למטה למקומם לא היה יכולת וכח להם לעמוד פב"פ אלא אחור באחור. ונמצא ודאי שאין שום זווג אלא בהיותן פנים בפנים אבל מה שאנו קורין אותו זווג אחור באחור, ר"ל שאם היו אז יורדין למקומן למטה לא היו יכולין לעמוד אלא אחור באחור, כי על כן עלו למעלה כדי שיוכלו להיות פנים בפנים.

ונחזור לענין, כי אדם וחוה יצאו ע"י זווג פנים בפנים למעלה, אשר זווג זה נקרא "אחור באחור". ואמנם אם היו זו"ן יכולין להזדווג במקומן למטה פנים בפנים היו אדם ואשתו יוצאין מתוקנים בתכלית התיקון וכל העולמות היו שלמים. והנה אחר שברא הקב"ה לאדם וחוה -- אילו לא היה חוטא אחר שנסרו הקב"ה (כדי שיזדווג עם אשתו פנים בפנים) היה יכול ע"י תפילותיו ומע"ט להכניע הקליפות והיה מחזיר לזו"ן פנים בפנים במקומן למטה והיו מתבררין המיין נוקבין דנוקבא לגמרי, והיו הסיגים מובדלים ומופרדין מן הקדושה והיו מתים לגמרי ומתבטלין מן העולם, וכל הנשמות הקדושות היו יוצאין מתוך הקליפה, ואז ימותו הקליפות ויתבטלו כנ"ל.

וכאשר חטאו אדם וחוה -- גרמו שלא נתבררה המ"ן דנוקבא דז"א. לכן אע"פ שע"י זווג אדם וחוה גרם להחזיר זו"ן פב"פ במקומן למטה -- הנה לא היה דבר של קיום תמיד, כי לא היה מספיק בחזרה ההיא רק בשעת זווג לבד, ותיכף היתה הנוקבא חוזרת אחור באחור עם ז"א. וכיון שהיה כן נמצא שהיה צריך בכל זווג וזווג לעשות תיקון שיחזרו פנים בפנים לפחות בעת הזווג ולברר אז קצת ניצוצין של אותן המלכים ולהעלות בבחי' מ"נ לברא מהם נשמות מעט מעט, ותיכף היו חוזרין אחור באחור, כי אין בה כח להעלות ולברר כל הני ניצוצין ביחד רק מעט מעט.

והנה בזמן חורבן בית שני בזמן י' הרוגי מלוכה גברו מאד מאד העונות, ולא די שלא היה כח ביד בני אדם התחתונים לברר ניצוצין אלו ע"י תפלתן להעלותן בסוד מ"נ אלא אפילו גם המ"ן דבינה ירדו למטה וחזרו להתערב בקליפות וז"ש (ישעיהו נ, א) "ובפשעכם שלחה אמכם". וע"ז היה העולם נאבד עד שהוצרך הש"י לתקן העולם, וזה היה על ידי הרוגי מלוכה כמ"ש בע"ה.

ותחלה אנו צריכין להודיעך כי הנה ג' בחינות יש בענין עליית מ"ן:

  • ( א' ) הוא בחינת המ"ן עצמן אשר בחינה זו כבר נתבאר לעיל היטב.
  • ( ב' ) הוא העצמות כלי של בית הרחם של האשה כדי לקבל טפת הזכר בתוכה, ובתוך כלי זה יש ג"כ מ"ן שלה אשר נתבאר עניינם למעלה. וכלי זה נעשה ע"י ידים עליונים דבינה שהם חסד-גבורה שלה, שהם י' אצבעות. וזהו סוד ה' אותיות מנצפ"ך שהם כפולות, והם יורדים עד שם למטה בנוקבא ונעשית כלי וכמו שבארנו על פסוק "עלי באר ענו לה באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם" כנזכר פרשה בהעלותך דף ק"ן ע"א (ח"ג קנ, א). וז"ש אמרו רז"ל על תמר שמעכה באצבע והבן זה.
  • ( ג' ) הוא ענין ההוא רוחא דשביק בגווה בעלה כנזכר בסבא דמשפטים צ"ד (ח"ב צד, א), כי אין כח המ"ן להעלות ולהתברר שם מעצמן רק ע"י ההוא רוחא דעאיל ז"א בגווה בזווגא קדמאה כנודע, והוא הוי"ה דההי"ן - ב"ן, וע"י שם זה הוא העלאת מ"ן לבעלה. וזהו ענין ההוא רוחא דשביק בה בעלה כנ"ל.

והנה אז בחורבן בית שני לא היה כח להעלות מ"ן הנ"ל אם לא בבחינה אחרת רביעית, והוא שהוצרכו י' חסידים ההם ליהרג ולמסור עצמן על קדוש השם בפועל. ואחר שנהרגו היה כח בנשמותיהם לברר המ"ן מהמלכים להעלותן מ"ן בכל זווג וזווג שיש, בין במ"ן דבינה בין במ"ן דנוקבא דז"א רחל. וטעם היות כח באלו להעלות מ"ן הנ"ל הוא כי הנה י"ב שבטים הם שורש לכל הנשמות כולם, שהם עצמן בחינת המ"ן הנ"ל. ואלו י' הרוגי מלוכה הם השבטים עצמם כנודע. לכן יש בהם כח להעלות המ"ן שהם מציאות הנשמות עצמן. וענין היותן י' הרוגים לבד השבטים הם י"ב נתבאר בדרוש אחר.

והנה ענין זה נתבאר זוהר פקודי (ח"ב רנד, ב) בענין י' הרוגי מלוכה ואמר שם גופא דילהון אתמסר לסט"א ונשמתהון למלכא קדישא. והענין כמ"ש כי לא די שאז לא היו מבוררין המ"נ של הנוקבא אלא גם מיין נוקבין דבינה ג"כ ירדו ונתערבו בקליפות. והנה המיין נוקבין דנוקבא דז"א לעולם היתה ברשות סט"א ולעולם לא יצאו משם, אמנם של הבינה כבר היו מבוררים וחזרו לירד כנ"ל, והמיין נוקבין דבינה הם מתבררין ע"י נשמות אלו של י' הרוגי מלוכה והם מעלין אותן מן הקליפה למעלה בבינה. וזהו סוד "ת"ח נשמתא דאלין לאשלמותא דרוחא קדישא דילהון עשרה רוחין מתתא כדקא יאות וכו'", ר"ל שע"י רוחין דילהון יעלה מ"נ מתתא לעילא וז"ש "מתתא", ר"ל ממקום הקליפות עד בינה. והבן היטב ענין העלאת מ"ן מה פירושו שהוא מ"ן מתתא שהם הקליפות, למעלה בבינה או במלכות.

ואמנם העלאת מ"ן דנוקבא דז"א מתתא מן הקליפה למעלה בנוקבא הנ"ל אינו אלא ע"י גופין דילהון ממש שנהרגו. וזהו סוד "וגופא דילהון אתמסרו למלכא חייבא", פי' ביסוד הקליפות אשר היא ס"א אשר בהם נאחזין המיין נוקבין דנוקבא דז"א בעצמן כנ"ל, שמעולם לא יצאו משם, והם מכונים בשם סט"א ממש.

והנה גופם של י' הרוגי מלוכה נמסרו אז בידם דסט"א והרגום כדי שיהיה בהם כח להעלות המ"נ דנוקבא דז"א משם בזכותן, כי הלא הגופין הם מקבלין צער דהריגה ולכן כדי להוציא המיין נוקבין דנוקבא דז"א אשר היו מושרשים בעמקי הקליפות סט"א הוצרכו גופם להמסר ביד סט"א שיהרגו. ואל תתמה זה, כי הנה גופות שלהם הוו כ"כ מזוככים עד אשר היו ראוין בערך נשמות של בני אדם אחרים, כי זהו מעלת הצדיקים לזכך גופם ולעשותן צורה. וזהו הטעם שאין מיתה נזכר בצדיקים. וראייה לדבר מאליהו ז"ל כי עלה בשמים בגוף ונפש כמ"ש בע"ה בענין גופא של אדה"ר מהיכן היה, ומכל שכן גופות אלו הקדושים י' הרוגי מלוכה שנהרגו על קידוש השם לתכלית ולכוונה הנ"ל, כי ודאי גופם ממש עלו בבחינת רוח, והם מעלין מ"נ דנוקבא דז"א מאז ואילך עד ימות המשיח.

והנה גופות שלהם היו מבחינת הקרבנות, וזהו סוד "ומהכא רזין דקורבנין", פי' כמו שהקרבן הוא מעלה ומקרב העולמות זה לזה (כנזכר בענין מעלת התפלה איך ע"י הקרבן התמיד אנו מעלין עולם בעולם עד רזא דאין סוף כנזכר סוף פרשה פקודי) -- גם אלו החסידים י' הרוגי מלוכה הם מעלין בגופם ממש את המ"נ דנוקבא דז"א למעלה.

דרוש א - מ"ק[עריכה]

מ"ק. אמנם נחזור למציאת אדה"ר מה ענינו.

דע כי הלא אדה"ר לא היה בו שום חלק מעשייה, רק גופו מיצירה. ונרמז זה פר' קדושים דף פ"ג (ח"ג פג, א) "אדה"ר לא הוי ליה מהאי עלמא כלום חד צדיק עביד כו'". ואמנם נפשו מבריאה, ורוחו מנוקבא דז"א דאצילות, ונשמה מז"א דאצילות, ונשמה לנשמה מאבא ואמא דאצילות -- אך מעשייה לא היה חלק ממנו.

ולהבין זה נבאר סדר העולם. כי הלא החורבה נגד הקליפות, והיישוב נחלק לב'; כי חוץ לארץ נגד עשייה, וא"י נגד יצירה (לכן נאמר פר' ויקהל דרקיעים דיצירה קיימין למגנא על ארעא (ח"ב רט, א)). ומקום המקדש נגד בריאה, ומקום ק"ק נגד היכל ק"ק דבריאה.

והנה תבין בזה מ"ש בסבא דמשפטים דף צ"ט (ח"ב צט, א) בענין "נר ה' נשמת אדם - נשמה ורוח של אדה"ר, דכר ונוקבא, נשמה מאילנא רברבא ורוח מאילנא זוטא". ואלו הם סוד זו"נ שהם נשמה ורוח של אדה"ר משם.

והנה לפי שאדה"ר ממקום כפרתו שהוא מזבח נברא -- לכן תמיד היה העולם בסוד שבת שהוא בריאה, לזה כוונו רז"ל באדם בשעה שפגע לקין אמר מזמור שיר ליום השבת שהוא בריאה. אך אחר שחטא נתהווה ביומין דחול. עד‏[10] שתחלה ע"י זווג זה דזו"נ אשר היה למעלה בחיק דאבא ואמא דאצילות ובהיכלא לכן היה ז"א בסוד נשמה שהיא בינה ומלכות בסוד רוח שהוא ז"א -- אך אחר שחטא ירדו כל העולמות ממקום קדושתן; לכן היצירה נתלבש בעשייה, ואין אנו מקבלין רק ע"י עשייה ויצירה בהתלבשות העשייה. וכן בריאה נתלבש ביצירה, והנוקבא בבריאה, וז"א בנוקבא.

ועתה נמצא כי סוד נפש שהוא מתחלה בבריאה הוא עתה ממלכות, כי המלכות ירדה להיות בסוד נפש, והז"א ירדה בסוד רוח, ובינה בסוד נשמה. ובזה לא יחלקו המאמרים האומרים שנפש במלכות ורוח בת"ת עם האמור בסבא הנ"ל.

והנה להיות כי הבריאה ירדה ביצירה נמצא עתה כי בריאה ויצירה יחד. ולכך אל תתמה אם הכתוב אחד אומר "וייצר ה' אלקים את האדם" וכתוב א' אומר "ויברא ה' האדם וגו'" -- כי הבריאה ויצירה שניהן היו בשיתוף גוף אדה"ר; עיקרו היה מיצירה ואח"כ נתלבש בריאה ביצירה.

ותראה עתה כמה פחיתות גרם אדה"ר ע"י חטאו. כי תחלה היה גופו מיצירה ממש. ועתה רוחו מיצירה -- הרי כמה מדריגות; כי גופו מעוה"ז, ונפשו מעשייה, ורוחו מיצירה -- ממקום שהיה תחלה גופו. וגרם זה קלקול הרבה בעולמות עצמן.

ובזה תבין חטא אדם הראשון. כי הקב"ה אמר לו -- אחר שלא היה לו חלק מעשייה -- שלכך לא יאכל מעץ הדעת שהוא סוד דעשייה. וכאשר אכל ממנו -- אז ירד ממעלתו ונתמעט. ובזה תבין איך עץ הדעת הוא במלכות שהוא עשייה, ובמקום אחר מזכיר שהוא יצירה -- עץ הדעת טו"ר - מטטרו"ן וסמא"ל. אך על שם מה שנתלבש היצירה בעשייה נקרא עץ הדעת ביצירה ג"כ.

גם ראה איך הוא לפי שמטטרו"ן בסוד אדם הראשון ממש כנ"ל -- לכן הוא נוטל גדלות גופו של אדה"ר, וגופו נהפך ללפיד אש בעולם יצירה, כנזכר בפרקי היכלות, כי משם נחצב.



  1. ^ ס"א כל אלו המוחין הם בחינת הדינין
  2. ^ דפוס קארעץ יש בהם חלק מהם
  3. ^ הגהה - צמח צ"ל ג"כ חלק אל אבא כדלקמן וצ"ל ג"כ חלק אל מלכות דבינה כאמור בשאר
  4. ^ [הגהה - צמח עם ה' גבורות קדושים]
  5. ^ [הגהה - צמח כי בלע כולל יובב וחשם כנודע]
  6. ^ ס"א מוסיפים כאן "מוחא"
  7. ^ ס"א לא גורסים "אחר" ובדפוס קארעץ איתא
  8. ^ בדפוס קארעץ ליתא למילה "שעלתה"
  9. ^ מוחא סתימאה? - ויקיעורך
  10. ^ ס"א גורסים מה


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


מתוך: עץ חיים/שער לט/דרוש ב (עריכה)

<< · עץ חיים · שער לט · דרוש ב· >>

דרוש ב[עריכה]

בתחלה אודיעך דרך קיצור: כי כל בחינות מיין נוקבין שנבררו מן הז' מלכים ועולין עד הנוקבא עליונה אינם ראוין להצטייר לעשות מהם בחינת וולד עד פעם ב'.

וביאור הענין הוא כך: כי הנה נתבאר אצלינו כי מיין נוקבין דאבא ואמא הם זו"ן שהם הבנים הראשונים שלהם. גם נתבאר אצלינו כי כל תפלותינו וכוונתינו הם לברר ולהעלות הניצוצין של ז' מלכים שמתו, שהם רפ"ח ניצוצין. וע"י תפלתינו אנו מעלין הנצוצין האלו עד יסוד נוקבא דז"א בבחינת מיין נוקבין, ונמתקין ונתקנים שם, כי יורדין מ"ד במקום ההוא שעלו ממיין נוקבין, ומשתי בחינות אלו נעשה צורת הולד. גם נתבאר בדרוש א' כי אין בנו יכולת לברר כל הרפ"ח ניצוצין בפעם א', כי אם היה כן כבר בא המשיח והיה מתקיים "בלע המות לנצח" כנ"ל. אמנם בכל תפלה ותפלה -- כפי כוונת האומרה וכפי זכות הזמן אשר אז נאמרה התפלה ההיא -- כך מתבררין שיעור קצוב מהרפ"ח ניצוצין, עד שנמצא כי קודם שיבא משיח יכלו ויוגמרו כל הרפ"ח ניצוצין להתתקן.

ודע כי זולת מה שאנו אומרים שהמיין נוקבין אשר בז' מלכים הם בחינת הנשמות, הנה גם העולמות העליונים הובררו משם, כנזכר בע"ה בדרוש ג' וכמ"ש בדרוש א'. אמנם אחר שנגמר להתברר מחלק זו"ן עצמן, אז מה שנשאר להתברר הם בחינות של הנשמות היוצאין מעולם אצילות כנודע. והבן זה מאד.


והנה הזווג הראשון שהיה בעת בריאת העולם היה ע"י נס בבחירתו יתברך וברצונו הפשוט, כמ"ש בזוהר פעמים רבות "כד סליק ברעותיה למברי עלמא כו'". וצריך להבין על מה בכל פעם שמדבר בבריאת העולם או בתחלת אצילות מדבר בלשון זה "כד סליק ברעותיה".

אך הענין הוא בא' מב' פנים, והם ענין א'. והוא: כי אי אפשר לאבא ואמא שיזדוגו אם לא על ידי מיין נוקבין (שהם הזו"ן, שהם הבנים ראשונים שלהם). כי זהו ענין "ואדם אין לעבוד את האדמה", כי אין עבודה וזריעת האדמה (שהיא נקבה העליונה) נעשית אלא ע"י האדם המעלה מ"ן, וא"כ בפעם ראשון שנברא העולם לא היה אפשר להבראות כי הרי עדיין לא היו זו"נ נבררין ועולין בבחי' מ"ן, וא"כ גם הזווג עליון לברא את העולם לא היה יכול להזדווג. לכן עלה ברצונו הפשוט ובבחירתו ית' שאפילו בלתי העלאת מ"נ נזדווגו והאציל את עולמו. אמנם אחר שכבר נולדו זו"ן -- אז משם ואילך אין עוד שום זווג למעלה רק על ידי העלאת מ"ן.

גם פי' "כד סליק ברעותיה כו'" הוא יותר נעלם והוא: כי הנה אין הזכר העליון נתעורר לזווג רק עד אחר שהנוקבא עליונה תתקשט ותכין עצמה לזווג ותמצא חן בעיניו, ואז הוא מתעורר להזדווג עמה. שאל"כ הנה הוא עסוק תמיד למעלה לקבל שפע ולינק מאמו ואינו רוצה לתת מהשפעתו לזולתו עד אשר הכלה העליונה תעדה כליה ותקשט עצמה ואז יזדווג עמה ומשפיע בה. ונודע כי קשוטי כלה העליונה הם הנשמות הצדיקים העולין בה בבחינת מיין נוקבין, והם גורמין לזווג עליון. ואמנם בפעם ראשון ובזווג ראשון נתעורר הזכר מעצמו, בלתי התעוררות הנקבה, ועלה בו רצון ותאוה להזדווג אפילו שלא היה עדיין בחינת מ"נ, ועל כן הזווג הזה הוא נעלם מאד, ולא היה בבחי' זווג יסוד דיליה ביסוד דילה, כי לא היה עדיין אז נקבה נבראת בעולם. וא"כ עם מי יהיה הזווג בעת שנברא העולם? לכן הזווג ראשון ההוא היה ברצון העליון, מחשבה, מוחא עלאה, בסוד הרצון העליון שכולא דכורא ואין שם היכר נקבה, והבן זה. ואח"כ מאז ואילך תמיד היה הזווג על ידי זו"ן.

ונחזור לבאר עתה הקדמה ראשונה שכל מ"ן צריכין להתתקן ב' פעמים. והענין: כי הנה גם זו"ן נתברר מבחינת רפ"ח ניצוצין כנ"ל. וקודם שהובררו זו"ן אז היה הזווג עליון שלא על ידי מ"ן. אח"כ בפעם ב' היו זו"ן בבחינת מיין נוקבין לאבא ואמא ואז התחילו קצת ניצוצין של נשמות לעלות בבחינת מ"נ לאבא ואמא, ונתחברו עם זו"ן אשר שם בבחינת מ"ן כנ"ל. כי אחר שהובררו חלקי זו"ן אז מה שנשאר באותן רפ"ח ניצוצין הם בחי' נשמות כנ"ל, ולכן כיון שהוברר זו"ן התחילו גם הנשמות להתברר ולעלות. ועלו גם הם למעלה עם זו"ן ונתחברו עמהם לעלות גם הם בבחינת מ"ן.

והנה אז בפעם ב', שהוא זווג ב' כנ"ל, לא נצטייר ממה שנתברר מן הנשמות כנ"ל ולא נעשה מהם צורת ולד כלל, כי עדיין אינם ראויין להתתקן כי באותה שעה עלו מן הקליפות. אבל הם עומדין שם עד הזווג, אחר שיהיו אחר הזווג זה הנ"ל, ואז עולין מ"ן אחרים, כנודע כי בכל זווג עולין מ"ן חדשים, ואז אותן המ"ן ראשונים הם עתה מצטיירין ונתקנין כי כבר נשתהו תוך הנוקבא אותו הזמן וכבר נתקנו. והמ"ן חדשים משתהין שם בלתי ציור עד שיבא זווג אחר. ואז אלו שנשתהו נצטיירו לגמרי והמ"ן חדשים מתעכבין שם עד זווג אחר. וכעד"ז נמשך מבריאת עולם עד ימות המשיח.

כלל העולה שאין שום בחינת מיין נוקבין שאין עולה פעם אחת בבחינת מ"נ ואחר כך בזווג ב' שלאחריו הם נתקנים ומצטיירין ונעשו נשמה מתוקנת, ואז יורדת ומתלבשת בגוף בעוה"ז.


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


מתוך: עץ חיים/שער לט/דרוש ג (עריכה)

<< · עץ חיים · שער לט · דרוש ג· >>

דרוש ג - מ"ב[עריכה]

דע כי בעת מיתת המלכים כאשר ירדו למטה היו בהם כל הבחינות, שהם אבי"ע. והנה בחלק עשייה עצמה יש ד' בחינות והם כסדרן, ממטה למעלה:

  • דומם
  • צומח
  • חי
  • מדבר.

והענין כי בוודאי שאפילו בדומם שהוא עפר והאבנים וכיוצא בהם הוא מוכרח שיהיה בהם חיות רוחניות ומזל ושוטר עליו מלמעלה, דאל"כ לא היתה עפר מוציאה דשאים וזרעים אם לא היה בהם חיות. אמנם מדרגות חיות דצומח הוא למעלה מהם, כי אנו רואין שהוא צומח וגדל כבני אדם, ובוודאי כי חיות אשר בתוכו גורם לו גידול הזה. וחיות הבעל חי למעלה מהם, שיש בהם נפש יותר בבירור וכמ"ש "ורוח הבהמה היורדת למטה בארץ". וחיות האדם המדבר הוא למעלה מהם. ואין לך שום נברא בעולמות כולם שאין בהם מן בירור המלכים הנ"ל, והכל נכלל בהן. ומכל הבחינות הנ"ל יש בקליפות מן מיתת המלכים.

והנה מן כל הבחינות הנ"ל הם נבררין ויוצאין מתוך הקליפות. ואמנם היותר מעולה שבהם הובררה באצילות, והגרוע ממנו הובררו בבריאה, והגרוע ממנו ביצירה, והגרוע ממנו בעשיה. ובעשיה עצמה יש ד' בחינות הנ"ל; כי המובחר שבו הוא האדם, והגרוע ממנו הוא בעל חי, והגרוע ממנו הוא הצומח, והגרוע ממנו הוא הדומם, והגרוע מכולם הוא הנקרא "זוהמא דהתוכא דדהבא". וזה לא הועיל כלום ונקרא "קליפה", הוא כי לא יוכלו להתברר, והם דינין קשים וחזקים עד מאד שהם הקליפה ממש. והנה מוכרח הוא שיש בתוך אלו הקליפות קצת ניצוצי קדושה קטנים עד מאד שהם בחינת י"א סמני קטורת כמ"ש במקומו.

נמצא כי מכל אלו הבחינות הנ"ל יש בקליפה שצריך האדם במעשיו לתקנם ולבררם ולהעלותן ממדרגה למדרגה. וכאשר יושלמו להתברר כל אלו הי"א סמני הקטורת -- אז "בלע המות לנצח" כנזכר בדרוש א'.

והנה ענין הבירור הוא להעלותו בתחלה בבחינה הא', ואחר כך למדרגה אחרת גדולה ממנו, ועל דרך זה כל המדרגות. וכמו שכתבנו בסוד כוונת אכילה כי יכול האדם לחזור את הדומם חלק מחלק האדם עצמו, והם מבררים ומתקנים כל הדברים שיש בהם פסולת וקליפה, והם מתקנים מבחינת הדומם עד בחינת האדם מדבר ממש. ואח"כ אם יזכה במעשיו יותר -- יעלה הכל במדרגת מלאך, באופן שיתברר הכל בירור אחר בירור עד שיעלה מעלה אחר מעלה למדרגה גבוה מאד.

והנה כשנולד אדם וחוה והוא היה מבורר‏[1] בו בחינת הנשמות, וכאשר קרא שמות לכל הבע"ח נתבררו גם הם. אמנם הצומח ודומם היה צריך לתקנם אח"כ ע"י עבודת האדמה והאכילה. וכאשר חטאו -- חזרו בחינות הנשמות ובחינות הב"ח לרדת ולהתערב עם הקליפה. והנה כל זה נתבאר באורך בדרוש כוונת אכילה ובדרוש העגל והגלגולים עיי"ש. ושם יתבאר כי הנה כל בירורי הפסולת מתוכם הוא על ידי המחשבה וכמ"ש בפר' פקודי ובירר פסולת מגו מחשבה, והוא ע"י חכמה וע"י הבינה אשר בחכמה עצמה בסוד "הבן בחכמה וחכם בבינה". נמצא שהכל הוא בחכמה וע"ש ענין זה.


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל



מתוך: עץ חיים/שער לט/דרוש ד (עריכה)

<< · עץ חיים · שער לט · דרוש ד· >>

דרוש ד[עריכה]

ונחזור לענין ראשון.   כי הנה בדוגמת מ"ש בענין ד' עולמות אבי"ע בכללות, כן הדבר בכל עולם ועולם. ונתחיל בעולם אצילות, ונאמר כי הנה היותר משובח מכל בירורי האצילות שהוברר מז' מלכים כנ"ל הנה אז הוברר ועלה בעתיק, והגרוע ממנו באריך אנפין, והגרוע באבא ואמא, והגרוע בזו"ן. וכן על דרך זה בי' ספירות עצמן שיש בכל פרצוף ופרצוף. וכן על דרך זה בפרטי פרטים. והדברים מובנים.

וצריך שתדע כי בעת שהתחיל בירור האצילות אז עדיין לא הוברר הבריאה כלל. וכן על דרך זה בשאר העולמות. וכן באצילות עצמו בעת שהוברר עתיק -- עדיין כל מה שלמטה ממנו לא הוברר כלל. וכן כיוצא בזה בכל פרטי הפרטים. ואין להאריך.

נמצא כללות כל הדברים, כי כל ד' עולמות אבי"ע וכל הפרטים שבהם הם בירור אלו הז' מלכים. וענין זה הוא שורש לכל הידיעה הזאת של חכמת האמת וזכור זה.

וכבר ביארנו בדרוש א' וב' כי אי אפשר לברר שום ניצוצין אלא ע"י זווג העליון, כי אותן הניצוצין עולין מלמטה מן מקום אשר נפלו שם, ונכנסות בבטן הנוקבא העליונה, ומשתהות שם זמן ימי עיבור, ואז מתמתקים שם, ונעשין שם בחי' פרצוף. והנה בזווג העליון שהיה כדי לברר אריך אנפין אין אנו רשאין לדבר, כי מה שלמעלה מאבא ואמא נאמר בו (ישעיהו נא, ב) "אחד קראתיו" - בלא שותפא, דתנינא בזוהר בראשית כ"ב, ואין זווג ניכר שם. כי הנוקבא ראשונה שהיתה באצילות היא אמא עלאה, ומאבא ואמא והלאה אנו מתחילין להזכיר בחינת זווג. לכן עתה נבאר זווג אבא ואמא כדי לברר בירורין חלקי זו"ן.

והענין כי אחרי אשר הובררו חלקי אבא ואמא לגמרי אז הוצרכו הם להזדווג כדי לברר ברורי חלקי זו"נ, ואז עלו שם בירורי זו"נ דאצילות בבטן אמא עלאה ונצטיירו שם בזמן ימי עיבור ויצאו מתוקנים. אבל דע כי לא נתבררו שם בבטן אמא רק חלקי זו"נ דאצילות ולא יותר. ואח"כ על דרך זה נתבררו חלקי ראש הבריאה אשר שם על לידי נוקבא דז"א בבטן שלה. ודע כי לפי שאי אפשר להזכיר בחינת זווג רק מאבא ואמא ולמטה -- לכן אנו כוללים הג' ראשונות דבריאה לומר שהובררו יחד בבטן נוקבא דאצילות. אמנם המשכיל יבין הדבר מעצמו. ואח"כ באבא ואמא דבריאה הובררו זו"נ דבריאה. וכן כיוצא בזה עד סוף חלקי עשיה. ואין להאריך.

הטעם שאין כח באבא ואמא לברור כל מה שלמטה, אלא זו"ן בלבד, הוא כי הנה כל הניצוצין אינם שוין ויש בהם מדרגות חלוקות לאין קץ כנ"ל בראש הדרוש, לכן כל מה שהוא מבחינת זכר ונקבה של אצילות בלבד יכול להתברר ולעלות עד אמא דאצילות, אבל כל מה שהוא למטה ממדריגת זכר ונקבה אינו יכול לעלות גם הוא למעלה מזכר ונקבה עד אמא, שהרי הוא מדרגה פחותה מזו"נ, ואם היה בו כח לעלות עד אמא היה גם הוא נכלל בכלל זו"נ, באופן שאינו מתברר שום מדרגה אלא במדרגה א' שלמעלה ממנו בלבד. והדברים מובנים ומבוארים. [הגהה - צמח נ"ב כי כן היה בנפילת הניצוצות שהרי הניצוצות דע"ב בכלי דע"ב כנודע].


אמנם צריך שתדע ענין א' והוא כי גם קודם שהוברר זו"ן וודאי הוא שלא היו נמנעים אבא ואמא מלהזדווג, שהרי זווגם הוא תדירי תמידי ולא פסיק לעלמין כנודע. אמנם לפי שעיקר סבת הזווג אינו אלא לברר בירורין, לכן לא היה צריך להזדווג בבחינת זווג התחתון דיסוד דיליה ביסוד דילה הנקרא זווג גופניות תחתון, אבל היו מזדווגין זווג רוחני עליון והוא הנקרא "נשיקין", כמבואר אצלינו בדרוש זווג עליון דנשיקין וזווג תחתון דיסוד, ועיין בדרוש ד' נשיקין. אמנם זווג תחתון גופני כדי לבררם לא היה אז צריכין אליו עד שיתחילו להתברר זו"ן -- אז הוצרכו אבא ואמא להזדווג זווג תחתון גופני כדי לבררם בבטן אמא עלאה כנ"ל, ואז נזדווגו פעם ראשון כדי להוציא זו"ן ולבררן בבחינת ג' כלילין בג', ואח"כ נולד ויונק משדי אמו. אח"כ חזרו אבא ואמא להזדווג זווג ב' כדי לתת להם מוחין (שהם בחינת הגדלות כנודע), והיו שם ג"כ בבחינת עיבור ב' בבטן אמא עלאה כדי להתברר (כי אין עיבור אלא ע"י זווג הקודם לו). וע"י ב' זווגים אלו נגמר תיקון זכר ונקבה ונגמרו להתברר, לכן לא הוצרכו עוד אבא ואמא להזדווג בבחינת זוג תחתון. אבל יש עוד בחינה ג' זווג לאבא ואמא, והוא אחר זווג ב' דגדלות דזכר ונקבה, והוא לצורך חיות ומזון לזו"ן ולכל שאר העולמות.

והרי ג' מיני זווגים יש באבא ואמא ולא יותר. השנים הם לצורך זו"ן בעצמם -- לתקנן הם עצמן ומציאותן, והג' הוא לצורך מזון וחיות לזכר ונקבה ולכל שאר העולמות. ואלו הג' זווגים הם בבחינת זווג תחתון הגופני של יסוד דיליה דאבא ביסוד דאמא. והנה בכל זווג וזווג מאלו הג' הנ"ל היו בהם ב' זווגים עליונים של נשיקין רוחניים -- שאין לך שום זווג גופני תחתון שלא יקדמו לו ב' זווגין רוחניים דנשיקין. והוא שקודם שיזדווגו בבחינת זווג תחתון, מקדימין הנשיקין כדי לפייס הזכר לנקבה ולעורר ביניהן תאוה, ואח"כ בא זווג התחתון. ובעת זווג התחתון ממש אז ג"כ יש בהם נשיקין. נמצא ב' הזווגים -- עליון ותחתון -- נעשין אז ביחד, והרי עתה יש ששה זווגים נשיקין בג' זווגים התחתונים. ועוד יש בחינת נשיקין הראשונים כנ"ל כאשר עדיין לא הובררו זו"נ, וכיון שלא היה אז בחינת זווג תחתון לא היה זווג הנשיקין כפול ב' פעמים רק פעם אחת לבד -- הרי נמצא באבא ואמא ז' מיני נשיקין וג' זווגים תחתונים.

ודע שכל י' זווגים הנ"ל (שהם ג' תחתונים וז' רוחניים דנשיקין) יוצאין ב' בחינות: נשמות תחתונות, ונשמות המלאכים. ובזה יתבאר מ"ש בתחלת פרשה משפטים דף צ"ד ע"ב (ח"ב צד, ב) "זכה יתיר יהבין ליה נפש מסטרא כו' זכה יתיר יהבין ליה רוח כו'". פי', כי נפש האדם כולל בחינות רבות; כי יש בה יחידה מצד א"א, וחיה מצד אבא, ונשמה מצד אמא, ורוח מצד ז"א, ונפש מצד נוקבא. וכל זה מן האצילות. וכנגדו בבריאה, וכנגדו ביצירה, וכנגדו בעשייה. והדברים תמוהים איך יתכן זה? והלא האדם הוא תחתון מהם והוא נברא מזו"ן ואיך אפשר שיקח בחינות עליונות שלא השיגו אליהם זו"נ? כי איך יקח האדם יחידה חיה נשמה מכתר-חכמה-בינה אשר הם גבוהים מזו"ן? ואפי' בחינת הרוח שמצד ז"א או נפש מצד נוקבא דאצילות לא היה לו ליקח.

אך זה הענין יובן במ"ש ר' פנחס בהקדמת זוהר בראשית דף י"ב ע"ב שאין נשמה בעולם שאין יוצאין עמה תרין עופין, ר"ל מלאכים. ורשב"י אומר שיוצאין עמה ה' עופין. והנה כיוצא בזה כאשר יצאו זו"נ מאבא ואמא יוצאין כמה בחינות עופין (שהם בחי' נשמת אדם ונשמת מלאכים). ולא די בזה אלא מזווג ראשון שבז' זווגים דנשיקין (שעדיין לא נבררו זו"ן ועדיין לא היה שום זווג תחתון בבחינת יסוד ביסוד דאו"א) -- גם אז מזווג עליון ההוא יצאו נשמת מלאכים העליונים כמ"ש, ועיין בדרוש ד' נשיקין כי צ"ע.

ונבאר טעם אל הנ"ל, שאיך יתכן דבר זה? אך הענין הוא שאע"פ שבאותו זווג העליון דאבא ואמא יוצאין משם נשמת בני אדם ונשמות מלאכים -- הוא רומז למה שיהיה אח"כ שעדיין אינן ראויות ואינן נשלמות עד שיזדווגו זו"נ דאצילות, ואז הם יוצאין מזווג ההוא. נמצא ששרשם הוא באבא ואמא מזווגם עצמן, אך אינם נשלמים ונגמרים עד אחר זווג זו"ן. ובזה נתרצה שאלה הנ"ל.

ועתה צריך לתת טעם למה נשמת בני אדם צריכין להתלבש בגוף, ונשמת מלאכים א"צ להתלבש בגוף כמו נשמת בני אדם? והענין עם הנ"ל, שהרי נשמת מלאכים אינם באים רק מזווג עליון רוחני הנקרא נשיקין וע"כ א"צ להתלבש בגוף. אמנם נשמת בני אדם הם באים מהזווג תחתון הגופני ולכן צריך להתלבש בגוף בעולם הזה. והענין הדבר שנשמת המלאכים הבאים מבחינת דזווג הנשיקין לפי שהוא זווג גמור רוחני עליון אין בו צורך לגוף, אבל נשמת ב"א לא הספיק זווג עליון רוחני להוציאם, וצריך לצאת ע"י זווג תחתון גופני. והוצרכו להתלבש בגוף ולתקן ע"י מצות ומע"ט שעושה הגוף בעצמו.

וזהו שאמרו רז"ל "אין לך דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה שלא נעשה ממנו מלאך", ואלו המלאכים נקראו "קולות". וזהו ענין "וכל העם רואים את הקולות" כנזכר בתקונים ע"ש. וזכור ואל תשכח כי הנשמות בני אדם ונשמת המלאכים -- אע"פ ששניהם יוצאין מב' בחינת זווגים, עליון ותחתון, דאבא ואמא -- עם כל זה אינן נתקנין ונגמרים אלא אח"כ על ידי זווג זו"ן שיש בו ג"כ עליון ותחתון; המלאכים מן העליון, ונשמת ב"א מן התחתון. שאי לאו כן היתה מעלתן גדולה מזכר ונקבה וזה אי אפשר כנ"ל.

ודע כי יש נשמות מב"א שבאים מבחינת זווג נשיקין ג"כ כמו שכתבנו, אלא שנשמת מלאכים הספיק להם זווג נשיקין לבד ולא הוצרכו לחזור ולצאת ע"י זווג תחתון גופני, אבל נשמת התחתונים אע"פ שיוצאין מהנשיקין הוצרך לחזור ע"י זווג תחתון גופני הנ"ל.

גם צריך שתדע שאע"פ שכל נשמות בני אדם יוצאין ע"י זווג תחתון גופני ונשמת מלאכים מזווג רוחני עליון -- עם כל זה יש זווג תחתון שהוא גדול מזווג הנשיקין והוא זווג ב' דעיבור דמוחין דזו"נ, שהוא גדול מכל ז' בחינות נשיקין ומכל ג' זווגים הנ"ל. ונמצא שנשמות התחתונים היוצאין משם הם יותר גדולים מכל שאר בחינות נשמות ומכל בחינות המלאכים.

וכן דע שהנשיקין השניים שיש בכל זווג וזווג תחתון הוא יותר גדול מהנשיקין שיש טרם זווג הנ"ל. אמנם הנשיקין הראשונים מכולם -- שהיו קודם שנבררו זו"נ אלו -- הם יותר גדולים מכל שאר הנשיקין כולם, ומשם יצאו המלאכים הקדושים שאין שמם משתנה לעולם ואלו הם קיימין תמיד כמאמרם רז"ל על "יוצר משרתים ואשר משרתיו", ואלו הם המלאכים המעולים מכל שאר המלאכים. אבל נשמת בני אדם שיצאו מזווג תחתון דעיבור דמוחין אלו הם יותר גדולים מכל, ואפילו מאלו המלאכים המעולים הנ"ל. והנה זווג תחתון דעיבור ב' דמוחין הם יותר גדולים מכל הזווגים ומכל הנשיקים עצמם. נמצא שהנשמות היוצאין מהנשיקין שניים של עיבור ב' דמוחין הם גדולין יותר מכל המלאכים אפילו אותן ראשונים המעולין שבארנו.

וכבר בארנו שהנשמות בני אדם חוזרין לצאת ע"י זווג תחתון גופני ואז נשלמו. אמנם נשמת המלאכים הספיק להם נשיקין בלבד. וע"כ נבאר עתה ענין זווג הנשיקין בעצמם; מי הם בחינת מלאכים ומי הם בחינת נשמות בני אדם, כי ג' זווגים התחתונים כולם הם נשמות בני אדם שהיו תחלה מזווג נשיקין והוצרכו לחזור גם בזווג תחתון כנ"ל. גם נבאר סדרן ומעלתן זה על זה:

  • א' - הוא נשיקין שניים דמוחין
  • ב' - נשיקין הראשונים קודם שהיה זווג תחתון קודם שנברר זו"נ שמהם נבראים נשמות המלאכים שאין למעלה מהם בכל המלאכים כנ"ל
  • ג' - נשיקין שניים בעיבור ראשון דזו"נ
  • ד' - נשיקין ראשונים דעיבור ראשון
  • ה' - נשיקין שניים דזווג חיות העולמות
  • ו' - נשיקין ראשונים דמוחין
  • ז' - נשיקים ראשונין דזווג חיות העולמות.

והנה נתבאר סדר מעלתן. אמנם הבחינות של אגד"ה הם בחינות נשמות בני אדם, ובחינת בו"ז הם נשמות המלאכים.

הרי נתבאר ענין סדר נשמות המלאכים שיצאו מזווג אבא ואמא. וכן על דרך זה יש בזווג ז"א ורחל, כל אלו הבחי' ממש. שהרי גם זכר ונקבה הם בערך אבא ואמא למה שלמטה מהם. וכן על דרך זה בזווג ישראל ולאה. וכעד"ז בזווג יעקב ורחל. וכן עד"ז בזווג יעקב ולאה. וכל זה באצילות. ועד"ז בבריאה. וכן כולם ביצירה. וכן כולם בעשיה. ובזה תבין כמה מיני נשמות וכמה מיני מלאכים שיש מדרגות לאין קץ משונים זה מזה.

ועתה נבאר ענין הנשמות הנ"ל שיש בהם ב' חלוקות והוא שהרי מצינו כמה מיני נשמות מזווג עולם עליון ואח"כ ירדו למטה ע"י הפגם. ויש שיורד מדרגה א' ויש שיורד ב' מדרגות. וכיוצא בזה כמה מיני ירידות שיש אל הנשמות בסבת הפגם. ונמצא שיש נשמות ששרשם מלמעלה אלא שלסבת הפגם ירדו למטה ויצאו שם מלמטה, ויש מי ששרשם בתחלה אינו אלא מאותו מקום אשר יצאו משם לעוה"ז.

והנה אין ב' בחינות אלו שוין; שהרי הנשמה ששורשה באצילות ואח"כ ע"י הפגם ירדה בעשיה ויצאה מעשיה זו -- ודאי יכולה להתתקן בחיים חיותה ולעלות מדרגה אחר מדרגה עד שיבא בזווג דאצילות שמשם היה שרשה ויוכלל עד שם, ולא יצטרך להתגלגל. וסוד זה ענין נפילת אפים שחרית בחול, שאז הוא יעקב ורחל (שהיא נקבה העיקרית כנודע), ואז עולה שם בזווג ההוא ויצא משם בריה חדשה עד שעולה עד שרשו. אבל מי ששורש נשמתו מלמטה רק שרוצה להעלות ע"י מעשיו למעלה משרשו אשר משם היה -- זה אינו יכול לעלות ביום כנ"ל. אמנם בלילה עולה בסוד "בידך אפקיד רוחי", בסוד זווג יעקב ולאה, ויוצא משם בריה חדשה בסוד "חדשים לבקרים", עד שעולה כפי מעשיו.

נמצא שהצד השוה שבהם הוא שכל הנשמות יכולין לעלות ממדרגה למדרגה עד אין קץ, אלא שהעליון הרוצה לחזור אל שרשו עולה ביום בנפילת אפים, והתחתון שרוצה לעלות למעלה ממדרגתו אינו אלא בלילה בפסוק "בידך אפקיד רוחי". וכל זה אם ישים אליו לבו בכוונה אחר שיהיה לו מע"ט ראויין שיוכל לעלות ועי"ז לא יצטרך להתגלגל אחר מותו ויתוקן בחיים חיותו. ואמנם החילוק שיש בזה אם היה נשמה חדשה אם לא -- זה נתבאר בדרוש אחר ע"ש, כי בו נתבאר ענין זה היטב שיש חילוקים גדולים בדבר זה.


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל



מתוך: עץ חיים/שער לט/דרוש ה (עריכה)

<< · עץ חיים · שער לט · דרוש ה· >>

דרוש ה - מ"ב[עריכה]

כבר בארנו בשערים אחרים בכללות ג' בחינות שיש בז"א -- עיבור, ויניקה, ומוחין. ועתה נבאר בפרטות כל בחינה ובחינה באורך. גם נבאר בחינת הולדת הנשמות שיוצאין בזווג אבא ואמא שהם נקראו "אחים ורעים" לזו"ן כנזכר במ"א.

הנה נודע שאין שום טפה שאינה כלולה מע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. והנה בחינת הטפה עצמה של הזכר (שהוא בחינת מוח הולד) אינה אלא משם ע"ב דיודי"ן לבד. שיש במילויו ד' יודי"ן, ומאותן ד' יודי"ן נמשך זאת הטפה כלולה מד' יודי"ן ההם, ואז היא באה כלולה מחיה נשמה רוח נפש -- שהם בחינת ד' יודי"ן עצמן. אמנם שם ע"ב הנ"ל -- שממנו נמשכת הטפה זו כלולה מד' יודי"ן -- הוא למעלה בדעת עליון הנקרא חסד עלאה, והוא מזל ח' דדיקנא דאריך אנפין הנקרא נוצר חסד, שהוא זכר כנודע, והוא בחינת חסד, כי כן חסד כמנין ע"ב, ומזל הח' הוא נקרא בשם ע"ב דיודי"ן. ויורדין אלו הד' יודי"ן בסוד זווג אל מזל הי"ג שהוא ונקה שהיא נקבה. ומשם נמשכין אל ז"ק דאבא אשר קצה הראשון שבו ג"כ נקרא חסד. ומשם נמשכין אל ז"ק דאמא. ומשם נמשכין עד חסד דז"א. ומשם נמשכין ביסוד דז"א.

ודע הקדמה אחת. שמה שמושך היסוד מלמעלה אינו מתעבה ומתלבש כלל, וזהו סוד אור של מעשה בראשית שהיה מאיר מסוף העולם ועד סופו ואח"כ גנזו. ואע"פ שיורדת האור הזה של הטפה הזאת ממדרגה אל מדרגה כנ"ל -- אינו מתעבה ומתלבש כלל. וכל כך גדולה הארתה למטה כמו למעלה. משא"כ בשפע היורד משאר הספירות.

והענין, שהטפה ההיא הנ"ל (שהיא כלולה מד' יודי"ן) איננה מתלבש ומתעבה כלל בירידתה למטה, ויש בה כללות נרנ"ח, ובחינה זו נקרא אור דמעשה בראשית, והוא מ"ש בזוהר תרומה דף קס"ג (ח"ב קסג, א) וקס"ז (ח"ב קסז, א) בענין אור מים רקיע. שים עינך היטב במה שנבאר בו ובזה תבין רוב המאמר ההוא.

הרי בחינה זאת נקרא 'אור' שהוא רוחניות הספירות. אמנם בחינת מים הנ"ל, ר"ל כי הטפה הזאת בהיותה במעוי דנוקבא מצטיירת ומתלבשת תוך הכלי אמנם צריך שבה בעצמה יהיה בה בחי' כח התלבשות זה בכלים הנקרא מים רקיע שהוא בבחינת האור‏[2]. ונבאר בחינת המים שהוא בבחינת ס"ג (כי אור בחינת ע"ב).

הנה טפה הנ"ל (שהוא בחינת נרנ"ח) צריכה להתלבש בלבוש דק כדי לרדת למטה. ואמנם היא בעצמה אינה נגשמת ונתעבה מכמו שהיתה למעלה כנ"ל, אמנם נעשית לה לבוש דק שהוא דם אדם, ונמשכת עמה מדעת העליון הנקרא מזל כנ"ל. והענין שגם נמשך בחינת לבוש הנ"ל הנקרא 'מים' מהד' יודי"ן עצמן דע"ב שבמזל ח', ותורידם אל מזל הי"ג הנקרא ונקה, והוא שם אהי"ה דיודי"ן כמנין ונקה. ויש בו ג' יודי"ן. ואז זו הבחינה הב' של ג' יודי"ן דשם ס"ג נתלבשה בג' יודי"ן של שם אהי"ה שבמזל הי"ג. ואמנם מ"ש ששם אהי"ה שבמזל הי"ג אינו נכנס במנין אע"פ שג"כ מתלבש בו -- הטעם הוא שכל סוד הטפה הזו עדיין הוא בסוד הזכר, לכן כל כוונתינו להמשיכה בסוד הוי"ה ולא בשם אהי"ה שהוא הנקבה. הרי עתה בחינת המים שהוא בא להתלבש בהן.

אבל ד' יודי"ן דע"ב דבחינה א' אינם מתלבשים שום אור הגדול שבהם, אבל הד' יודי"ן דבחינה הב' -- הנה הג' יודי"ן תחתונים שבהם הם מתלבשין אלו עם אלו והם מתעבים. מה שאין כן בבחינה ראשונה הנקרא 'אור' שכל הד' יודי"ן לא נתלבשו. אלא בחינה זאת הב' -- הג' יודי"ן תחתונים, נתעבו ונתלבשו בג' יודי"ן דאהי"ה. אך היו"ד הראשונה שהוא בחינת נשמה לנשמה לא נתלבשה כלל.

אח"כ ירדה עוד למטה בז"ק דאבא ואמא. והנה ז' תחתונות דאבא ואמא הם בחינת ס"ג כנ"ל, ואז חזרו ונתלבשו עוד אותן ג' יודי"ן תחתונים דע"ב בג' יודי"ן דשם ס"ג זה, אך י' ראשונה לא נתלבשה על דרך הנ"ל (כי שם ס"ג הוא בחי' ז' תחתונות דאמא כנ"ל), ואז ירדו עד חסד דז"א, ומשם ירדו אל היסוד דידיה.

והנה זאת בחי' הב' הוא בחינת לבוש דק אל בחינת הראשונה הנקרא אור - מוח, אך הבחינה הב' נקרא 'מים' שהוא הדם, יען היא בחינה המתלבשת אל הראשונה שאין בה שום התלבשות והתעבות כלל כמו שיש בזו. וטעם קריאתה "מים" הוא כי בהיותה אור הוא הוראה שהיא זכה בתכלית ואין בה התלבשות ועביות כלל, ואחר שנתלבשה בלבוש דק מאד נקרא "מים", שכבר המים הם עבים ומלובשים מעט אלא שהם זכים יותר משאר חומרים, אך יש בה קצת עביות כמ"ש במלת 'רקיע'.

גם נקרא 'מים' יען שבחינה זאת הב' היא ד' יודי"ן דשם ע"ב דמזל הח', והג' יודי"ן תחתונים שבו נתלבשו בג' יודי"ן דס"ג -- הרי הם כולם ז' יודי"ן כמנין ע', וב' כללות דע"ב ס"ג -- הרי ע"ב כמנין חסד. וכבר ידעת שהחסד הוא מים, ולסבה זו נקרא בחינה זו "מים". ואע"פ שג"כ מתלבשין בג' יודי"ן דאהי"ה דיודי"ן דבמזל הי"ג אינו עולה בשם לפי שטפה זו הוא טפת מים זכרים, ואהי"ה הוא נוקבא, לכן אינה נכנסת במספר זה כי כל עיקר התלבשות זה אינו אלא בס"ג שהוא הוי"ה שהוא זכר.

והנה כשהטפה הנ"ל ירדה עתה בזה הלבוש הנקרא "מים" בתוך ז"א -- אז נקרא הוי"ה אלהים, כי הטפה היא הוי"ה (כי נמשכת מד' יודי"ן דע"ב) ועתה מתלבשת בז"א הנקרא אלהים (כנזכר באדרא דף קמ"א), וזה 'אלהים' נעשה לבוש אל הטפה הנ"ל שהוא שם 'הוי"ה'. וגם שכיון שהוא מים יש בו עכירות בהעלם גדול לכן נקרא 'אלהים'.

גם טעם אחר, כי הנה בחינת אור היתה ד' יודי"ן -- הרי הם י"א שמספרו ק"י. ועם ב' כללות שמות ע"ב ס"ג -- הרי יב"ק. כמספר הוי"ה אלהים.


ועתה צריך לעשות לה בחינה הנקרא רקיע בבחינת שם מ"ה כמו שיתבאר בעזרת השם, והוא בחינת הבשר. והענין שאחר שאותה הטפה שהיתה אור נעשה בה לבוש דק הנקרא מים על ידי שם ס"ג לג' יודי"ן תחתונים דע"ב שהם נר"ן -- לכן צריך עתה לעשות לה לבוש ב' יותר עב, והמים יקרשו ויעשו רקיע. שכאשר יבא זה הולד לאויר העולם ויצא מבטן אמו הנה אז יהיה בבחינת רקיע מגושם ומלובש ונקרש. ונודע שכאשר התינוק נולד ויצא לאויר העולם אינו מתגלה בו רק בחינת נפש בלבד בפועל, והשאר (שהם רוח נשמה) הם בו בכח ולא בפועל, והם בלתי התלבשות זה הב'. אך ע"י עסקו בתורה ובמצות עז יעשה לבוש אליהם ואז גם הם יתלבשו ויתגלו בפועל. לכן אין נעשה לטפה זו לבוש זה הב' הנקרא "רקיע" רק אל י' אחרונה שבה שהיא בחינת הנפש לבדה, וע"כ לבוש זה של הנפש הנקרא רקיע נעשה בז"א עצמו משם מ"ה דאלפי"ן שבו ואינו מלמעלה.

וצריך לבאר איך מתלבש השם ס"ג בשם מ"ה שהרי אין חילוק בין ס"ג למ"ה אלא במילוי ב' ההי"ן, כי בס"ג הם יודי"ן ובמ"ה הם אלפי"ן, ועם כל זה כפי האמת הכל אחד, והוא בהקדמה א', כי כל בחי' אותיות דאלפי"ן שהם מהבינה ולמטה צורתן יו"ד במלואה כזה א, ומן הבינה ולמעלה צורתם יו"י כמ"ש בתקונים. והרי יודי"ן דההי"ן דס"ג הם עצמן צורת האלפי"ן של מ"ה, ולזה שם מ"ה הוא כולו במילוי אלפי"ן והוא בחינת רקיע כנ"ל בהתלבשות בתוכו.

גם דע כי א שבתוך הוא"ו דמ"ה וס"ג הוא בחינת אהי"ה, כי א' דמילוי וא"ו דס"ג הוא עצמו מתלבש באות וא"ו דמילוי מ"ה שהוא גימטריא אדם, והוא בחי' אהי"ה, אלא שברדתה למטה להתלבש בא' זו דמילוי וא"ו הוא סוד אחוריים דאהי"ה -- א' א"ה אה"י אהי"ה -- שהוא גימטריא דם, שהוא הנפש הנקרא דם כמ"ש "כי הדם הוא הנפש", ושיעורו הוא רביעית שהלא הוא רבוע של שם אהי"ה שיש בו ג"כ ד' אותיות.

וזהו סוד רביעית דם הנזכר בגמרא שהוא נקרא "דם הנפש", ורביעית דם הנפש שהוא אות א' דמילוי וא"ו דס"ג המתלבש תוך א' דמילוי וא"ו דמ"ה שהוא גימטריא אדם. וזה סוד "שופך דם האדם באדם". והרי שבחינת נפש לבד (שהוא רביעית דם דאהי"ה כנ"ל) הוא מתלבש בא' דוא"ו דמ"ה ונעשה רקיע, שהוא בחינת בשר שהוא לבוש של דם הנפש לבדה, יותר עב מלבוש הנקרא מים שנעשה משם ס"ג כנ"ל.

והנה בחינת מים נקרא הוי"ה אלהים כנ"ל. אך עתה שחזרה להתלבש בשם מ"ה עצמו על דרך הנ"ל לבוש שנית יותר עב -- עתה נקרא אלהים בבחינת אחוריים, כנודע בסוד רבוע, כי אות א' דס"ג שהוא אהי"ה ירדה ונתלבשה ונתפשטה בבחינת אחוריים דילה בתוך א' דמ"ה והיתה שם בחינת רביעית דם האדם, והיא עצמה בחי' רקיע שהיא בחי' רביעית דם הנ"ל. והנה מצד אותו הא' נעשה בכאן שם אלהים בסוד רבוע, ואז נעשה רקיע, כי בשם זו נקרש ונתגלה עכירות‏[3] המים. כי הקליפות נודע שנאחזין בשם אלהים ובפרט באחוריים.

והרי נתבאר ג' בחינות -- ע"ב ס"ג מ"ה -- שהם בחי' אור מים רקיע שהוא מוח בשר ודם, ובחינת האור הוא העצמות ממש הנמשך מד' יודי"ן דבחינה א' דשם ע"ב.

[הגהה - ונלע"ד שג' בחי' אלו שהם: מים המתפשטין מבחינה ב' מד' יודי"ן דע"ב עצמו, וגם הג' יודין דס"ג שבהם נתלבשו הד' יודי"ן דע"ב הנ"ל, וגם א' דאהי"ה דאות וא"ו דמ"ה הם ענין ג' כלים של כל ספי' כנודע, והראשון הוא פנימי והוא בחינת הגדלות והם הויות, וב' חצוניות הם בחינת אלהים שהם קטנות דעיבור ויניקה, והם ב' כלים החצונים מבחי' האור והוא עצמות ממ"ה הנמשך מד' יודין דע"ב.]


ונבאר עתה ענין ב"ן דההי"ן היכן נרמז בטפה זאת?

הנה נתבאר בזוהר לך לך שהקב"ה מברך לנשמה בק' ברכאן כמנין לך לך. והנה ממזל הח' משם ע"ב דיודי"ן אשר שם כנ"ל נמשך עתה מילויו - שהוא מ"ו, וב' אותות אלו גימטריא אותיות מאה, והם בחינת ק' ברכאן הנ"ל. גם אם תמלא אותיות מ"ם וי"ו גימטריא ק"ב, והם בחינת ג' מלואים של ע"ב ס"ג מ"ה שהם מ"ו ל"ז י"ט העולין ק"ב. ואח"כ נמשך הק"ב זה עד אבא ואמא בשם ב"ן דההי"ן אשר ביסוד דאמא, וגם שם ב"ן דההי"ן הוא בחי' ק"ב בציורו ובמספרו כמ"ש לקמן בע"ה.

ונבאר תחלה מה ענין ק"ב הזה אשר בשם ב"ן זה.
הנה נודע שה' חסדים מתפשטין בז"א בה' קצוות שלו, מחסד עד הוד, ואח"כ נכללין כולם ביסוד שלו. והנה כל אחד מהם כולל י' -- הנה כללות כולם הם ן'. וכן הענין בה' גבורות המתפשטין בהנקבה בה' קצוות שלה, ואח"כ כללותן נמשך ביסוד שבה -- הרי נ', ואלו הם בחינת נ' שערי בינה. ואם תמנה גם כללות הוד המשפיע ביסוד וכללות היסוד המקבלן הם נ"ב. וזהו ענין ב"ן אשר שם ביסוד דאמא.

והנה כאשר נמנה הוד הכולל נ' שערים ועמו -- הרי נ"א. וג"כ נמנה היסוד המקבל הנ' שערים ועמו -- הרי נ"א. הרי הם ק"ב. והנה גם קב זה נרשם ביסוד עצמו שהוא רחם הנוקבא, כי הנה היסוד שהוא הרחם כלול מי' ספירות, והנה הוא מקבל בחינת ק' ברכאן הנ"ל. ויש ברחם הנ"ל ב' צירי דלתות כנודע, והם בחי' היסוד והוד שברחם זה, כי היסוד מקבלם בסוד ההוד, והרי הם ק"ב ברחם הזה אשר בו שם ב"ן דההי"ן.

ונבאר עתה איך יש בחינת ק"ב זה בשם ב"ן עצמו. שהנה יש בשם ב"ן זה ב' ההי"ן ראשונים וב' ההי"ן אחרונים. ותצייר ב' ההי"ן ראשונה בצורת ד"ו ושנייה בצורת ד"י. וכן ב' ההי"ן אחרונים. והנה שם הזה גימטריא ב"ן. וציור הד' ההי"ן כנ"ל גימטריא מ"ח -- הרי ק'. ואלו הם הק' ברכאן אשר בציור שם ב"ן.

ונבאר ענין ציורין אלו. שהנה נודע שאות ה' בציור ד"ו מורה על בחינת הבינה, אשר היא מתעברת בבן זכר בתוכה, ובהיות הזכר בתוכה אינו רק בחי' ו' קצוות -- לכן צורתה ד"ו, ד' על ו'. גם הד' רומזת אל הנוקבא אשר שם היא עמו בבחינת עטרת בעלה ששם הוא עה"ב אשר צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן, וזהו ד' על ו' ג"כ.

אמנם אחר שנולד ויצא ממנה בסוד ו' שבשם הוי"ה, ואז יונק משדי אמו בהיותו בחוץ, וע"כ בחי' זו דיניקה אינה רמוזה באות ה' רק בחינת עיבור א' שהוא בתוך אמו שהוא ה' בצורת ד"ו. אח"כ הוא בחינת עיבור ב' לתת לו מוחין ונשלם ז"א לי' ספירות וזה נרמז בה' שצורתה ד"י שהוא ד' על י'. וע"כ אנו מציירין ההי"ן הללו ד"ו ד"י, ונותנין מעתה כח אל הטפה הנ"ל הנמשכת עתה דרך שם כדי שיהיה כח אח"כ בולד (שהיא הנשמה) להיות בב' עיבורים הנ"ל -- הא' והב'. אלו הם בחינת ק' ברכאן שמקבלת הטפה בעוברה דרך ב"ן זה שבבינה ביסוד שבה.

ואח"כ יורדת בחי' זאת בז"א עד היסוד שבו והרי נשלם טפת מ"ד שעיקרה היא מד' יודי"ן דע"ב ממזל הח' ונשלמת בכח ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהיא לבושים אליה כנ"ל והם בחינת אור מים רקיע וק' ברכאן כנ"ל, שהוא עור החופה על כולם. והנה כל אלו ד' בחינות צריך שיהיו רמוזין ביסוד עצמו של ז"א אשר בתוכו יקבל הד' בחינות הנ"ל. והוא: שהנה היסוד שלו נקרא שד"י כנודע ויש בו ד' בחינות:

  • ציור ראשון שאות ש נעשה ג' ווי"ן, ואות ד ב' ווי"ן, ועם ה-י -- הרי שם שד"י מצויר על דרך זה יהיה גימטריא מ'. הרי זו הכנה ביסוד לקבל בתוכו הטפה בחינה עליונה הנקרא 'אור' והוא בחינת יודי"ן דע"ב כנ"ל שהוא גימטריא מ'.
  • ציור ב' הוא שתצייר אות ש ג' ווי"ן ובראשם ג' יודי"ן, וה-ד ב' ווי"ן כזה שדי. ועתה שם שד"י שהוא מצויר עד"ז יהיה גימטריא ע'. הרי זו הכנה ב' ביסוד לקבל בתוכו בחינת המים שבטפה העליונה שהם ד' יודי"ן דע"ב וג' דס"ג הם גימטריא ע' ג"כ.
  • ציור ג' שתצייר ה-ש ג' ווי"ן ובראשם ג' יודי"ן, וה-ד ב' ווי"ן, וה-י הנה יש בה נקודה א' באמצע שחשבונה י' וג' קוצין יוצאין ממנה (עליון ואמצע ותחתון, כנזכר פרשה ויקרא דף י"א), והם צורת ג' ווי"ן אחרים והנקודה עצמה י' כזה שדי -- הרי הכל כמנין פ"ח. והרי זאת הכנה ג' ביסוד לקבל בתוכו בחינת הרקיע שבטפה העליונה שגם הוא בחינת פ"ח, לפי שהנה נתבאר לעיל שבחינת הרקיע הוא נעשה מא' דוא"ו דס"ג שמתלבשת בא' דוא"ו דמ"ה, ואות א' דס"ג הוא ריבוע דשם אהי"ה שהוא גימטריא ד"ם. והרי בשם מ"ה גם כן אם תסיר א' כנ"ל מוא"ו דמ"ה נשאר ד"ם. הרי כי מ"ד הראשון מתלבש במ"ד אחרון דשם מ"ה ושניהן גימטריא פ"ח.
  • ציור הד' הוא שתצטייר ש ג' ווי"ן ובראשם ג' יודי"ן, ו-ד ב' ווי"ן, ו-י נקודה אחד באמצע וג' קוצין שלה בסוד ג' יודי"ן -- יהיה גימטריא ק'. והרי הכנה ד' ביסוד לקבל בחינת ק' ברכאן שבטפה העליונה.

ואמנם הטעם למה כל ציורי שד"י שביסוד הם צורת ווי"ן והוא כמ"ש בתקונים דף כ' שהטפה היא מתחלת צורת י' וכשיורדת מת"ת אל היסוד אז היא מתארכת בצורת ו'. ושמור כלל זה. הרי נתבאר היטב ענין כל בחינת טפת מ"ד עד רדתה ביסוד הזכר בז"א.


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


מתוך: עץ חיים/שער לט/דרוש ו (עריכה)

<< · עץ חיים · שער לט · דרוש ו· >>

דרוש ו[עריכה]

ועתה נבאר על דרך הנ"ל בחינת מיין נוקבין שביסוד נוקבא דז"א.

שהרי נודע שאביו ואמו שותפין באדם -- זה נותן טפת לובן מים זכרים, והיא נותנת טפת אודם מיין נוקבין. ותחלה טפת האור שלה נמשכת ג"כ ממזל הח' אלא שהוא באופן אחר, שהנה הוא שם ע"ב דיודי"ן, ועם מספר י' אותיות המילוי -- הרי פ"ב.
גם הוא פ"ב באופן אחר: שד' יודי"ן שבו גימטריא מ', ועוד יש בחינת מ"ב אותיות בפשוט ומילוי ומילוי דמילוי -- הרי פ"ב שני.

ומאלו בחינות של פ"ב נמשכת טפת אור דמיין נוקבין דנוקבא, והיא בחינת דינין וגבורות, ולכן נמשכת מבחינת מ"ב של ע"ב (כנודע כי מ"ב הוא בחינת גבורות), וכשנמשכת למטה על דרך הנ"ל בטפת הזכר -- אינה נמשכת דרך אבא רק דרך אמא לבד, שהיא נקבה, ומשם יורדת אליה ביסוד שבה.

ואח"כ נמשכת בחינת המים. והנה נודע שאין טפה יורד מלמעלה שאין טפיים עולה כנגדו מלמטה. והנה טפת הזכר היה ה' אורות וה' מים וה' רקיעים (כנזכר פרשה תרומה קס"ו) וא"כ צריך שתהיה הטפין של מים של הנוקבא כפליים. והנה אלו נמשכין מבינה אמא עלאה בלבד, שהיא הטפה של הנוקבא. והנה בז' ספירות תחתונות שלה יש ס"ג א' כנ"ל, ושם יורדין חכמה ובינה שבה תוך חסד וגבורה -- נמצאו כל י' ספירות שבה נכללו בי' אותיות דס"ג. ומט' ספירות שלה נמשכין ט' פעמים מים. ומכתר שלה בחינת ד' -- כי הכתר של הנוקבא לעולם סוד ד'. והנה ט' פעמים מים כמנין תת"י. וד' -- הרי תתי"ד. ואלו יורדין בנוקבא דז"א בסוד ט' ספירות שבה וכתר הנ"ל העולין תתי"ד. ואלו נמשכין עד היסוד שבה.

והנה י' הוא בחינת טפה עליונה הנמשכים מי' אותיות מילוי דע"ב שבמזל הח', והם מתלבשין תוך מספר תת"י שבהם שהם בחינת המים כנ"ל [הגהה - צמח בלתי חשבון ד'], ואם במים של זכר בארנו שיש בהם עביות ועכירות אלא שאינן מתגלין עד בחינת הרקיע כשנקרשו המים -- כ"ש באלו המים שהם נקבות שיש בהם עכירות הנקרא "מי המרים המאררים" והם כמנין ת"ת הנ"ל בלא הי' הפנימי. וזהו סוד "בת"ת ה' את ירכך נופלת".‏[4]

אח"כ נמשך בחינת הרקיע. והנה הרקיע של זכר נמשך מאות א' דאהי"ה דבינה בא' דשם מ"ה. ועתה נמשכת מא' דאלהים שבאמא אל א' דאדני שבנוקבא. ומתלבשת שם ונעשה רקיע.

והנה א' דאלהים דאמא צורתה יו"י, ושל אדנ"י צורת יו"ד כנ"ל, ושניהן כמנין מ"ו שבזכר‏[5]. אח"כ נמשך ק' ברכאן והם נמשכין מג' שמות אהי"ה שבאמא (דיודי"ן דההי"ן דאלפי"ן) -- גימטריא תנ"ה, שהם גימטריא ב"ן וב"ת עם הכולל.

גם נמשכין משם אהי"ה -- שנעשה אהי"ה פעם אהי"ה -- כמנין אמ"ת, ותצרפם עם י"ב אותיות שיש בג' שמות אהי"ה הפשוטים הנ"ל ועולין גם כן עם הכולל כמנין תנ"ד. והענין שק' ברכאן של טפת הזכר הם נמשכין משם ב"ן אל הזכר לבד שהוא נקרא ב"ן, אך עתה הנוקבא כוללת ג' אהי"ה (שהם כמנין תנ"ה כנ"ל) -- לכך צריך להמשיך ק' ברכאן דטפה שלה בבן ובת העולין גם כן תנ"ד כנ"ל.

גם הטעם שתחלה שיעור קומת הנוקבא הוא בד' ספירות התחתונים דז"א (שהם תנה"י), ועתה שכבר נתקנו בחינת המ"ן שבה כנ"ל היא גדולה כמוהו. ונמצא שגדלה עתה יותר משיעורה ד' ספירות וחצי, והם חכמה ובינה חסד וגבורה וחצי ת"ת, וכל אחד כלולה מק' ברכאן -- הרי ת"ן. ועם ד' ספירות תחתונים -- הרי תנ"ד. וכשיש ח"ו פגם בתחתונים אוחזין בהם החיצונים ונעשה "נד"ת דותה תטמא".

ועתה נבאר ד' בחינות איך הם רמוזין ביסוד שבה על דרך הנ"ל ביסוד שבז"א.

  • הראשונה הוא שתצייר אות ש בבחינת ג' ווי"ן וג' יודי"ן על ראשיהן מלמעלה, ולמטה מהם שולי תחתית השי"ן עשויה כמנין כ' כפופה כזה <ציור>, ועם ד ועם י -- הרי פ"ב של טפת אור שלה כנ"ל. והרי בחינה זאת כעין כלי שביסוד שלה לקבל טפת האור שלה שהוא המיין נוקבין.
  • ציור הב' הוא שד"י במילוי - תתי"ד - שי"ן דל"ת יו"ד שהם ט' פעמים מים ואות ד' של הכתר כנ"ל. ויש בו ט' אותות המילוי שהם ט' פעמים מים. והרי זה כלי ב' לקבל בו בחינת המים של הטפה שלה שהם מיין נוקבין.
  • ציור הג' הוא ג' אותיות אמצעיות שבמילוי שד"י שהוא אותיות ול"י, והוא כלי אל בחינת הרקיע של הטפה. וזהו סוד "יהי רקיע בתוך המים וגו' ויבדל בין המים וגו'" -- כי הבדלה הוא בשני שהוא גבורה והוא בחינת לוי כנ"ל שהוא בחינת הרקיע המבדיל בין מים.
  • ציור הד' -- ג' אותיות אחרונים שבמילוי שדי והם אותיות תנ"ד, ובהם נכנסין ק' ברכאן הנ"ל (שהם גימטריא תנ"ד).

ואז כאשר הזכר נותן בה טיפת מ"ד הנ"ל כבר היא כלולה מאור מים רקיע וק' ברכאן. אמנם אינם מצטיירים ציור גמור אלא אחר שירדו במעוי דנוקבא ושם נעשה ממש מים רקיע, כי למעלה לא היה רק בכח לבד.


ונבאר עתה ענין מ"ד ומ"נ מה עניינם וכמה בחינות זווג יש. והוא כי כבר נתבאר לעיל סוד בחינת מ"ן ועיי"ש כי אותו דרוש התחלת ענין זה ואמנם השאר שלא בארנו שם נבאר עתה בע"ה.


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל



מתוך: עץ חיים/שער לט/דרוש ז (עריכה)

<< · עץ חיים · שער לט · דרוש ז· >>

דרוש ז[עריכה]

והנה נודע כי זו"ן כשמזדוגין יחד -- זה נותן מיין דכורין והיא נותנת מ"נ. ונודע מ"ש רז"ל "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי". וגם אמרו רז"ל "אין האשה מתעברת מביאה ראשונה". גם נודע מ"ש בסבא דמשפטים שבביאה ראשונה שהאדם בא באשתו "שָדִי חד רוחא בגווה".

ופירוש הדברים הם כך: שכבר נודע שאין הנוקבא לוקחת שום אור אלא על ידי ז"א. ונודע שב' עטרין הם בדעת ונקרא חסדים-גבורות, והם שם מ"ה וב"ן. ואע"פ שבהיות הנוקבא אחור באחור עם ז"א אינה יכולה להתתקן וליעשות פרצוף אם לא ע"י שנותנין לה עטרא דגבורות שהם הה' גבורות -- עם כל זה אינה לוקחת הה' גבורות עצמן רק הארתן עוברת דרך האחוריים דז"א, שהרי ה' גבורות ירדו אחר כלות החסדים ועמדו ביסוד דז"א ומשם עברה הארתן אל הנוקבא אך הגבורות עצמן אי אפשר שתקבלם אם לא על ידי זווג ממש בביאה ראשונה דבעל עמה, ואז הם יוצאין לגמרי מן יסוד שלו וניתנין ביסוד שלה, ואלו נשארין בה תמיד שם, והם חיות,ה והם נקרא נפש המלכות.

ולפי שעצמותה שלה לא נעשה רק מהארה שלהם בלבד -- לכן עדיין לא היתה ראויה לילד, כי אין האשה ראויה לילד אא"כ תהיה שלימה, שאם היא חסרה אינה יולדת. ואמנם כל השלימות אינו אלא עד שיהיה בה כל הה' גבורות אלו, שהם שם ב"ן הנ"ל, כי זה ממש נפש של הנוקבא. כנודע כי שם ב"ן הוא בנוקבא דאצילות וכן הוא בעולם עשייה הנקרא נפש של ב"ן. לכן ע"י שם זה נוצר נפש של האדם תחלה, וזהו הבא לאדם בעת צאתו ממעי אמו, ששם זה הוא פנימית ורוחניות עולם הנוקבא. ואין נפש זה של הנוקבא העליונה נותן בה עד ביאה ראשונה דבעלה עמה, ואז נותן בה הנפש הזו, ועי"כ נשאר נפשה הזאת ביסוד שלה. ושם ב"ן הזה הוא המעלה אח"כ כל המ"ן דשאר הזווגים דמאז ואילך.

וזה הטעם שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה. כי ביאה ראשונה עושה אותה כלי לקבל טפת הזרע, ואחר שקבלה הכלי ההוא בביאה ראשונה -- אז משם ואילך תתעבר ותקבל טפת הזרע בזווגים אחרים. ושם ב"ן הזה -- שהוא הנפש שלה שהם הה' גבורות עצמן כנ"ל -- הם נשארים תמיד שם ביסוד שלה לשורש, כדמיון השאור אל העיסה. וזהו ענין "רוחא דשביק בה בעלה בביאה קדמאה".

והנה כאשר רוצין זו"ן להזדווג יחד מאז ואילך הנה נודע שאין שום זווג בעולם לזו"ן אם לא שיקדים להם בתחלה זווג אבא ואמא. וטעם הדבר שאלו ב' עטרין הנ"ל שלקחו זו"ן לצורך עצמן וגופם -- אבל לחדש מחדש בנים אחרים אינן יכולים אם לא שיקחו התוספת ההוא מאביהם מלמעלה מאבא ואמא. וגם אבא ואמא לוקחין מהיותר למעלה - עד המאציל עליון, שהוא לבדו יש לו כח לחדש תמיד לפי שאין לו סוף, משא"כ בנאצלים שאין להם אלא לעצמן מה שניתן להם מלמעלה. נמצא שאין זווג בעולם של זו"ן כלל אא"כ יהיה הזווג ההוא נמשך מלמעלה עד אין סוף.

וזהו סוד כוונת יחוד ק"ש באמתותה. שכבר נודע שהוא בחינת זווג אבא ואמא כדי לתת להם מוחין חדשים לזכר ונקבה בניהם, כדי שיוכלו להזדווג גם הם להוליד בנים אחרים. וצריך לכוין בק"ש ולהשלים כל הזווגים עד אין סוף; כי ז"א יקבל מאבא ואמא, ואבא ואמא מאריך אנפין, ואריך אנפין מעתיק יומין כו' עד אין סוף. ואנו בעונותינו לא נמסר לנו תשלום ענין זה אצלינו.

נמצא כי אע"פ שכבר לקחו זו"נ בתחלת אצילות הב' עטרין (שהם תכלית ועיקר הזווג כנודע, כי "אין קישוי אלא לדעת" בסוד "ואדם ידע את חוה אשתו" "וידע אלקנה") -- עם כל זה בכל פעם שצריכין להזדווג הם צריכין ליקח מחדש ולחדש אותן הב' עטרין משרשם העליון כמ"ש. והוא דוגמת האדם -- שממה שהוא אוכל מתרבה המוח שלו ויכול להזריע ולשמש. ואם לא יאכל -- הנה בפעם או בפעמיים אשר יזריע יחסר ממנו מוחו וימות. נמצא שבכל זווג וזווג דזו"ן קדם אליו הזווג דאבא ואמא, ונותנין להם ב' עטרין מחדש, ומהם יכולין להזדווג; זה נותן החסדים וזו נותנת הגבורות. והנה מאלו עטרין החדשים מהם נעשה הולד עצמו.

ואמנם כאשר באים אלו הב' עטרין אינה יכולה הנקבה להעלות מיין נוקבין אלו (שהם הגבורות החדשים) אם לא ע"י גבורות הראשונים הנקרא נפש הנוקבא שם ב"ן כנ"ל. והשורש לכל המ"נ אלו החדשים הם אותן ב' עטרין קדמאין שלקחו בעת אצילות בזווג הראשון, והם נשארין שם קיימין תמיד לעולם. וכאשר באים המיין נוקבין החדשים, אינם יכולין לעלות אם לא ע"י אותן גבורות הראשונים הנ"ל.

והנה נתבאר היטב ענין זה. ושמור כלל זה בידך שאותן ראשונים הנ"ל נקרא רוחא דשדי בגווה בזווגא קדמאה, והם נפש המלכות, והוא שם ב"ן דההי"ן, והם הכלי והרוח המעלה מיין נוקבין, אבל המיין נוקבין בעצמו הם אלו הגבורות החדשים שהם בעצמן בחבור חסדים הזכרים החדשים -- מהם נעשה הולד עצמו.


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


מתוך: עץ חיים/שער לט/דרוש ח (עריכה)

<< · עץ חיים · שער לט · דרוש ח· >>

דרוש ח[עריכה]

ונבאר עתה ענין ההוא רוחא דשדי בגווה ומה הוא משמש אל מ"ן החדש. כי בארנו שהוא כדמיון שאור אל העיסה.

דע שהנשמה עצמה -- שהוא הולד הנוצר מזווג ההוא -- הם החסדים וגבורות החדשים; שהזכר נותן ה' חסדים ביסוד הנוקבא, ושם הם מתחברים עם הגבורות החדשים שבה, ואז שניהן מצטיירין יחד ונעשים נשמה אחד. אמנם אין לך נשמה שאינה צריכה להתלבש, וכמ"ש הסבא דמשפטים על הפסוק "בבגדו בה" ועל הפסוק "שארה כסותה ועונתה".

והנה ב' כיסוים יש לנשמה הזאת הנעשית מחבור דחו"ג החדשים. כסוי א' נמשך לה מן האב, וכסוי ב' נמשך לה מן האם.

והענין, שהחסדים בצאתן מן הזכר מתלבשים תחלה עם החסדים הראשונים שיש בזכר, דוגמת ההוא רוחא דשביק בגווה בנוקבא שהם ה' גבורות הראשונים. וזהו שאמר בסבא דמשפטים שלבוש של הנשמה נקרא אלוה, שהוא סוד החסדים הנקרא אל. וזהו גם כן מה שאמרו רז"ל אור ראשון דמעשה בראשית היה צופה בו האדם מסוף העולם ועד סופו וגנזו לצדיקים לעתיד לבא, פירוש הענין שאינו יוצא אלא על ידי לבוש הנ"ל.

וכן על דרך זה הגבורות החדשים של הנוקבא -- קודם שהעלו בחינת מיין נוקבין לקבל טפת דכורא הם מתלבשות תחלה תוך הגבורות הראשונים (שהם ההוא רוחא דשביק בגווה) ועי"ז יש בהם כח לעלות. והבן זה מאד כי זהו סוד מ"ש שזה הרוחא מעלה מ"נ. ואל תתמה לומר שהרי זה הרוח הוא גדול מכל אלו החדשים, ואיך יעשה לבוש אליהם? כי אדרבא הוא בבחינת נשר המגינה על בניה בסוד "יפרוש כנפיו וגו'" כמ"ש על הפסוק "יומם יצוה ה' חסדו", שכל האורות מתלבשים בחסד ראשון לשומרן מן החצונים, כי הוא גבוה ואין החצונים יכולין ליגע בו. וזהו שאמר הכתוב "אמרתי לעולם חסד יבנה".

ואח"כ יצא הולד בגוף א' שלם מחו"ג החדשים. ויוצא מלובש גם כן במלבוש אחד הנעשה מב' כיסוים, שהוא בלבוש החסדים הראשונים דז"א ובלבוש הגבורות הראשונים דנוקבא.

ואמנם ודאי שה' חסדים וה' גבורות החדשים אינם לוקחין כל ההוא רוחא דחסדים שבגוויה, וכל ההוא רוחא גבורות דב"ן דאטיל בנוקבא. אמנם בכל זווג וזווג אין לך ולד בעולם שאינו לוקח מעט מאותו רוח הנ"ל. נמצא שהבן הראשון הוא בחינת מ"ן החדשים עצמן -- הוא לוקח עמו מעט מההוא רוחא דביה, וכדי לעשות לבוש כנ"ל. ואחריו בא בן הב' שהוא החו"ג אחרים חדשים ג"כ, וגם הוא לוקח מההוא רוחא קדמאה דבו ובה לצורך מלבוש הנ"ל. וכן על דרך זה עד תשלום כל הבנים שיולדת האשה. וכאשר נשלם ונגמר ההוא רוחא ואין בה עוד ליתן -- כי לא נשאר בה רק חיות של האשה עצמה שהוא נפש אליה כנ"ל -- אז אינה יולדת עוד. ואם היתה יולדת היתה מתה בלדתה בסוד "ויהי בצאת נפשה כי מתה", כי בנימין לקח אותו החלק עצמו הנשאר באמו, שהוא הנפש שלה ממש, ובלדתה אותו יצאה נפשה ממש, ואז מתה. והבן זה.

ודע שמזה הרוח קדמאה נמשך בה אורח נשים. וזהו סוד "חדל להיות לשרה אורח כנשים", כי אורח בא מהגבורות כנ"ל והם אותן גבורות הראשונים הנקרא "רוחא דשדי בגווה", וכאשר ילדה כל הבנים וכל א' לקח חלקו משם ונשלם ההוא רוחא -- אז נפסק האורח ואין האשה יולדת, כי אם אין שאור אין עיסה.


ונבאר עתה ענין ההוא רוחא הנקרא שם ב"ן ומהיכן נמשך.

דע כי גם היסוד דאמא עלאה יש בה שם ב"ן אחד, והוא ההוא רוחא דשביק בה אבא. ובהכרח הוא שיהיה כלול מב' רוחין כדי שיהיה בה כח להוליד זכרים ונקבות, ועל כן נקרא ההוא רוחא ב"ן, כי ב"ן הוא גימטריה ב' הויות כנגד כח הזכר והנקבה; הוי"ה א' לזכר, והוי"ה א' לנקבה. וכאשר מתחברים אלו ב' הויות יחד נעשה הוי"ה אחד במילוי ההי"ן, ובו ניכרין ב' הויות. כי פשוט של הוי"ה דההי"ן הוא הוי"ה, והמילוי הם ה' אותיות ודהו"ה. וכשתחבר ב' אותיות ו"ד יהיה אות י'. נמצא כי ה' אותיות דמילוי זה הוי"ה דההי"ן הוא הוי"ה אחד ממש בצורתה באותיותיה, ואין הפרש בה רק באות ה-י' שנחלקה ונעשית ו"ד, אך שאר אותיות אין בהם שינוי.

והנה כאשר יצא הז"א מבטן אמא לקח ההוא רוחא דביסוד אמא להתלבש בו נשמתו על דרך שבארנו לעיל. לכן נקרא ז"א "בן" בבחינה זו לפי שהוא לוקח אותו הב"ן שיש באמא. ובהיותו בבחינת דכורא לקח ב' עטרין כנודע -- לכן לוקח ב' הויות אלו דכלילין בההוא רוחא ונקרא ז"א ב"ן לפי שלוקח שניהם; שהם ב' הויות דב"ן ומ"ה אלא ששניהם ביחד נקרא ב"ן, כי כל עצמן הם בחינת מיין נוקבין רק שנרשמין בהם ב' הכחות של מ"ה וב"ן כדי שיוכל לילד זכרים ונקבות. ואחר כך בעת הזווג דביאה ראשונה נחלקים, ואז ז"א לוקח הוי"ה אחד והב' נותנה לנוקבא בעת זווג כנ"ל. וגם בזו הוי"ה נכללין שניהן על דרך הנ"ל ונקרא שם ב"ן.

ונחזור לבאר יותר ענין זה, שהרי בינה אמא עלאה יש בה הוי"ה א', וה' תתאה שלה נחלקת לציור ד"ו כנודע, והם בחינת ב' בניה זו"ן -- לכן באות ה' תתאה שם נתון זה הב"ן של ההי"ן הנ"ל במקום מ"ן שלה. ובחי' ב"ן זה הוא סוד הז"א הנקרא ב"ן כנ"ל, והוא בחינת ב' הויות שהם ציור אות ד"ו עצמה שהוא זו"ן, אך עיקר הב"ן שלה הוא ז"א כנ"ל.

[הגהה - עיין בשה"פ דף כ"ה ע"ד [=עמוד ד'?] פרשה וירא בסוף דרוש מ"ן שכתב מוהרח"ו ז"ל וזה לשונו: אמר חיים הכותב ענין הוי"ה דב"ן שבנוקבא כולל ב' הויו"ת יובן במה שנודע כי בהיות הה' גבורות ביסוד דדכורא אז ג"כ בחי' עליונה המתפשטת מחסד עד הוד דז"א הנה שם נמתקו עם החסדים וענין המיתוק הוא שנכללים עמהם ונמצא כי בהנתן הגברות בנוקבא הם מחוברים עם האורות החסדים, כנלע"ד'. ע"כ.]


והנה כן יש ג"כ בנוקבא תתאה דז"א הוי"ה אחד, וה' תתאה שלה של זו הנוקבא (הנקרא רחל, שהיא אחרונה שבאצילות) יש בה צורת ד"ו, והוא שם ב"ן דההי"ן. וזהו הב"ן הוא סוד בנימין והוא סוד מטטרו"ן. לכן שופרי דבנימין הוא מעין שופרי דרחל אמו שהוא מטטרו"ן הנער, בנה של רחל, אחרונה שבאצילות. והנה מט"ט זו הוא בחינת ז"א של בריאה -- לכן יש בו ו' אותיות נגד ו' קצוות דז"א דאצילות. ונוקבא שלו הוא דוגמת רחל נוקבא דז"א דאצילות ויש בה ג"כ שם ב"ן והוא סוד סנדלפון. וכן הוא הענין בכל הנקבות בההי"ן שבהן בכל מדרגתן.

ובזה תבין ענין רחל ולאה כי ברוחא דשדי בגווה בלאה יש בה כח להוליד ו' בנים ובת, אך ברוחא דשביק יעקב ברחל הוא מועט ולא הספיקה להוליד רק יוסף לבדו ונשאר אח"כ חלק נפשה המגיע לעצמה, וכשנולד בנימין הוצרכה לתת בו אותו חלק של עצמה, וכיון שיצאה נפשה וניתן בבנימין כשנולד לכן מתה. וזהו "ויהי בצאת נפשה כי מתה". ואמנם טעם הנ"ל שכבר נודע היות לאה תופסת בישראל העליון ז' מדות (שהיא כנגד הבינה, אם ז' הבנים), אך רחל היא אחרונה ואין בה רק בחינת צדיק דעייל בה (שהוא יוסף) וצדיק דנפיק מינה (והוא בנימין) כנזכר פרשה ויצא דף קנ"ה. כי לאה בהיותה למעלה אינה נוגעת בבריאה בעולם הפירוד אבל רחל היא תחתונה ומה היא יולדת לתתא יולדת בעולם הפירוד והמות שהוא מבריאה ולמטה שבו כתיב "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" -- לכן קראו אמו "בן אוני". ואביו קרא לו "בנימין" -- שאע"פ שהוא בסוד הבן הצדיק דנפיק אל הבריאה -- אינו בן אוני רק בן ימין, שהוא עדיין באצילות כמ"ש בע"ה.


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל




מתוך: עץ חיים/שער לט/דרוש ט (עריכה)

<< · עץ חיים · שער לט · דרוש ט· >>

דרוש ט[עריכה]

ועתה נבאר ענין זווג דנשיקין.

הנה כבר נתבאר לעיל בדרוש ג' איך יש ב' מיני זווגים; הא' הוא זווג העליון רוחני ונקרא זווג דנשיקין, והב' הוא זווג תחתון גופני דיסוד ביסוד. וב' הזווגים האלו הם נעשים למעלה. ואין זווג בעולם שלא יקדים אליו זווג העליון דנשיקין.

והנה ענין זווג זה נרמז בפרשת תרומה דף קמ"ו על פסוק "ישקני מנשיקות פיהו - דלית רחימו דדביקותא דרוחא ברוחא בר נשיקה וכו' נשיקו דרחימותא אתפשט לד' רוחין כו' ומאן איהו אהבה כו'". ובמה שכתבנו כאן יתבאר לך פירוש המאמר הזה שם.

ותחלה צריך שתדע שיש חילוק בין מ"נ של זווג תחתון אל הנשיקין. כי המיין נוקבין הם בחינת א' שהדכורא נותן בה מיין דכורין והיא מעלת מ"נ. אבל הנשיקין הם כפולים -- לכן נעשה מהם ארבע רוחין, והם תרין דדכורא ותרין דנוקבא, שהם מתערבין של זה בזה ושל זה בזה כמ"ש בע"ה.

ונבאר תחלה מה הוא ענין הנשיקין. והוא שהזווג תחתון נקרא זווג גופני, ויש בו ממשות שהוא טפת הזרע, ובפרט עם מ"ש במ"א שטפת החסדים שהזכר מזריע אינה נמשכת ממוח הדעת עצמו רק מאותו התפשטות של ה' חסדים המתפשטים בו' קצוות, ומיעוטן הם אותן הבאים מדעת עצמו. ואלו י' טפין שזרק יוסף מבין צפרני ידיו כנזכר אצלינו. ונמצא שזווג התחתון עיקר והוא מז"ת אבל זווג העליון דנשיקין הוא מהג' העליונים שבו שמזדווגים עם ג"ר שבה כמ"ש בע"ה.

והענין שכל נשיקה הוא מבחינת הבל הפה היוצא מן הריאה אל הגרון שהוא בינה. כנודע שכל הז' הבלים מבינה (שהיא הגרון) נפקו. נמצא שכחם הוא מז' תחתונות, אמנם אותו אור שהיה נמשך מאותן הג' ראשונות שבראש אל הגוף קודם שיכנסו בפנימיות הגוף שבז"ת יוצא דרך פה לחוץ בסוד הבל. וכנגדן ז' תיבות בפסוק "ישקני מנשיקות פיהו וגו'".

וביאור הדבר שהנה חכמה ובינה דז"א הם דוגמת אבא ואמא ממש, והם מזדווגים בסיום ג' ראשונות ע"י הדעת המחברם. ואמנם סוד חיבור זה הוא בתוך הפה (כנודע אצלינו שהחיך הוא חכמה, והגרון הוא אמא, והלשון הוא הדעת המזווגן) ושם מזדווגים יחד. וכבר נתבאר זה במ"א. והנה אע"פ שאלו הם הזכר והנקבה -- הכל נקרא הבל א' בלבד, והוא שהנה הכל הוא בז"א עצמו. וגם שהם אבא ואמא כחדא נפקין, ומכל שכן חו"ב דז"א דכולם נחשבים בחינת זכר. ועל דרך זה יש גם כן בפה הנקבה בחכמה ובינה שלה. ואלו הם תרין רוחין -- אחד זכר ואחד נקבה, וכמ"ש פרשה תרומה (ח"ב קמו, א) דלית רחימו בדביקותא רוחא ברוחא בר נשיקו. שהנה זווג התחתון הוא "אתדבקותא גופא בגופא" גופני, בסוד טפת זרע כנ"ל, אך זווג זה הוא רוחניות בלבד, "רוחא ברוחא", שהם רוחא דהבל הפה דיליה בהבל רוחא דפה דילה.

ועתה נבאר איך כל אחד מאלו התרין רוחין נחלק לשנים כמ"ש בפר' תרומה "ד' רוחין אינון בנשיקה וכל חד וחד כלול בחבריה כו'". פירוש: שהזווג התחתון אינו נכפל כנ"ל, שהרי הוא נותן מ"ד והיא מ"נ. אבל כאן הוא הזווג כפול -- שכמו שהזכר נושק פה הנוקבא גם היא נושקת פה הזכר. ונמצא שבנשיקות הזכר יש בו ב' בחינות: א' הוא ההבל עצמו שנמשך ע"י הנשיקה והוא שורש ההבל עצמו, והב' מה שנתערב עם ההבל של הנוקבא תוך פיה ונעשה בחינת נקבה, ושרשו הוא זכר. וכן על דרך זה הנשיקות הנוקבא אל הזכר; שהרי כשנושקת אותו בהכרח נשאר בה שורש הבל של הנשיקה, והב' מה שנתערב עם הבל של הזכר שניתן בו מפי הנוקבא אליו ונעשה בחינת זכר, ושרשו היא נוקבא. והרי נתבאר ענין ד' רוחין דאית בנשיקין.

וראה והבן עתה שכמו שבזווג תחתון הראשון מכולם שהוא ביאה ראשונה לעשותה כלי (כנ"ל בדרוש המ"נ שנתבאר שהניח בה ההוא רוחא לעשותה כלי לצורך זווגים אחרים שיהיו אח"כ מאז ולהלאה) -- כן הזווג דנשיקין הראשונים שהיה בעולם (כאשר נאצלו זו"ן ונזדווגו יחד בבחינת נשיקין) -- נתן זכר מיסוד שלו העליון (שהוא הלשון שבפיו) חד רוחא לתוך היסוד שלה העליון הניתן בפי הנקבה, וההוא רוחא קדמאה של אותן הנשיקין קדמאין נשאר בנקבה תמיד שם ביסוד אשר בפיה לצורך הזווגים השאר‏[6] שיבאו משם ולהלאה, כדמיון מה שמשמש ההוא רוחא דיסוד התחתון שבה לצורך שאר הזווגים שיבאו משם ולהלאה. והבן זה היטב.

ונמצא שיש כאן תרין רוחין. אחד רוחא דז"א דעאיל בפה הנקבה, אשר שרשו זכר ונהפך לנוקבא בתוך פיה. ויש חד רוחא דנוקבא דעאל בפי זכר אשר שרשו נקבה ונהפך לזכר. ואמנם בשניהם יש בחינת נקבה. ואלו הם בחינת יצחק שנאמר בו לשרה "והנה בן לשרה אשתך" כנזכר בזוהר, ובחינת חבקוק שנאמר בו "את חובקת בן" כנזכר. והנה אלו הבנים יצחק וחבקוק היו מבחינת אלו התרין רוחין דנשיקין קדמאין כמ"ש במקומו, [הגהה - צמח ונראה לע"ד דיצחק וחבקוק הם מן הנשיקין ויוצאין ונגמרו ע"י זווג תחתון].


אמנם משאר הנשיקין שהיה אח"כ משם ולהלאה -- מכולם נעשין אז נשמות תחתונים או מלאכים כמ"ש. [הגהה - אמר הכותב חיים צ"ע שבדרוש הג' ביארנו שהיה באבא ואמא שבעה זווגים דנשיקין, וזווג הראשון שבכולם שעדיין לא הובררו זו"ן, נראה מכאן שהוא ע"ד הנ"ל כאן שהוא ביאה ראשונה לעשותה כלי (דנשיקין), וא"כ איך נאמר שם שמהנשיקין קדמאין לעולם הם המלאכים ולא נשמות, וכאן נאמר שהם יצחק וחבקוק? גם צ"ע ששם אמר שלא היה זווג תחתון כלל בנשיקין קדמאין והזווג הראשון התחתון היה בעיבור א' דז"א, וכאן בארנו שבין באמא בין (במלכות) הניח ב' רוחא בביאה קדמאה שאינה לצורך עיבור כלל, ומשם יצא בנימין -- והרי שהיה זוג תחתון וגם בנשיקין קדמאין? וצ"ע]


והנה נתבאר בענין כוונת אמן של הקדיש שיש בו הג' בחינות והם חיבוק ונישוק וזווג. ולעולם הנקבה היא מתעוררת תחלה. והתעוררות הזה היא בעת החיבוק, שהוא קודם הנשיקה והזווג. ועל כן אז בתחלה היא קודמת לחבק את הזכר, ואח"כ הזכר מחבק את הנוקבא, ואח"כ באו הנשיקין. ואז כיון שכבר היא הקדימה התעוררות בענין החיבוק כנזכר אז אין הנקבה מעוררת תחלה.

אמנם יש ב' בחינות בענין הנשיקין. הא' הוא שכיון שהיא התחילה התעוררות על ידי החיבוק, אם כן עתה הוא יתחיל הנשיקין תחלה ואח"כ תישק היא אותו. ויש בחי' נשיקין ואז‏[7] הם נשיקין שוין שכאשר הוא מתעורר לנשק אותה היא ג"כ מתעוררת ביחד לנשק אותו.

ונלע"ד עם הנ"ל בדרוש ג' שבארנו שיש נשיקין קדמאין אל הזווג התחתון ויש נשיקין שניים שנעשים בעת הזווג עצמו. וא"כ אלו שהם קודם הזווג -- צריך שהוא יתעורר תחלה כיון שהיא נתעוררת תחלה בחיבוק. ואחר ששניהם קדמו -- זו בחיבוק וזה בנישוק -- אז שניהם שוין בזווג תחתון ונשיקותיהם הם שוים. כנלע"ד.



עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל




מתוך: עץ חיים/שער לט/דרוש י (עריכה)

<< · עץ חיים · שער לט · דרוש י· >>

דרוש י[עריכה]

הנה בביאור ק"ש שעל המטה יתבאר שעיקר כוונת אותו ק"ש אינו אלא לעשות כלי ולא לבחינת זווג ממש. ושם נתבאר ענין כלי זה מה ענינו. ונעתיק קצתו כאן.

דע שכל זווג וזווג שיש -- בין באמא בין בנוקבא דז"א -- צריך תחלה לזווגם לעשות בה בחינת כלי ואח"כ זווג ב' להתעבר ולהוליד ממש בחינת נשמות. וטעם הדבר הוא כמו שכתבנו, שכאשר אבא נזדווג עם אמא ביאה ראשונה בעת בריאת העולם -- הנה השפיע בה אותו הרוח (כנזכר בסבא דמשפטים דשביק בה בעלה) לעשותה כלי כדי שתהיה ראויה להתעבר ולקבל טפת הזכר בתוכה. והנה זה הרוחא שנותן בה בביאה ראשונה הוא נמשך מן הדעת דאבא אשר הוא שם ע"ב פנימי במילוי יודי"ן כנודע. והנה זה הרוח דדעת דאבא נמשך מהדעת העליון החופף על אבא ואמא והוא מזל הי"ג דדיקנא דעתיקא (כנודע כי אבא ואמא במזלא אתכלילן). וזה נמשך בו ג"כ ממזל ח' העליון ממנו אשר בארנו לך שיש בו ג' הויות דע"ב דיודי"ן.

והנה ראשית כל אלו ההמשכות הוא מדעת העליון דעתיק יומין הנקרא "רישא דלא אתידע" אשר הדעת ההוא גנוז בין גולגלתא ומוחא דאריך אנפין, והוא בחינת ההוא אוירא דיתיב על קרומא דמוחא דאריך אנפין. והנה נמשך עד דעת דאבא ממדרגה למדרגה. ומדעת דאבא נמשך עד יסוד שבו הנקרא "נתיב לא ידעו עיט". ומשם יצא ונכנס ביסוד אמא בביאה ראשונה. ונמצא דההוא רוחא דנפקי מיסוד אבא הוא הנקרא אוירא דכיא וכמ"ש בע"ה.

והנה ההוא רוחא הוא כלול מג' שמות דע"ב דמילוי יודי"ן והם גימטריא רי"ו. ואלו הג' שמות שנותן בה בביאה ראשונה שעולין רי"ו הם בחינת הכלי אשר בה. אח"כ בזווג הב' נותן בה שם אחד דע"ב שהוא ע"ב תיבות (הכוללים רי"ו אותיות כנודע), ואז הוא טפה זרעיית ממש להוליד. ועל כן בחינת רי"ו גימטריא גבורה שהיא נקבה, וע"ב הוא גימטריה חסד שהוא הזכר (כנזכר פ' בשלח ונתבאר בדרוש ה' משער זה ע"ש). [הגהה - צמח וסי' "זכר חסדו"].

ונודע כי חסד גנוז בפומא דאמה. נמצא כי זה היסוד דאבא הוא נמשך מהחסד. וראיה לזה כי הנה שם ע"ב דיודי"ן לעולם הוא בחסד. וכן הוא גימ' חסד כנ"ל. וא"כ היותם ג' פעמים ע"ב שהם רי"ו -- הענין הוא כי זרוע ימין הנקרא חסד יש בו ג' פרקין -- חסד חסדים (כנזכר פרשה ויחי (ח"א רמא, א)), ואלו הג' פרקין הם מתגלין בפומא דאמה, ונותן אל האמא וע"י נעשית כלי. וז"ש בזוהר כי החסד מכונן למטרוניתא.

נמצא כי בחינת הכלי הזה אשר הנחיל אבא לאמא הנקרא אוירא דכיא כי הם סוד ה' חסדים. וה' גבורות ששביסוד אמא נקרא אשא דכיא. והנה מאלו הב' בחינות שיש ביסוד אמא נעשית גולגלתא דז"א (כנזכר באדרא (דף קלה:) "כי נפיק גולגלתא חד תקיפא כו'") ומהם נעשה בחינת מוח הדעת דז"א. ונמצא כי האמת שמן היסוד דאבא ואמא נעשה הדעת דז"א, אמנם להיות שגם האי אוירא דכיא הוא רוחא דגניז ביסוד אמא -- לכן אנו אומרים כי מנה"י דאמא נעשה ג' מוחין דז"א, ואין אנו מזכירים את אבא לפי שהאי אוירא דכיא הוא בכלל אמא, כי היא לוקחתו כנ"ל.

נמצא כי אחר ביאה ראשונה דבריאת העולם "אתא מפתחא דכליל שית" כנזכר בספר הזוהר פר' תרומה דף קע"ז ע"א (והוא ז"א הכולל ו"ק כנודע) וסתים פתחא דאמא -- כי נה"י שלה נעשו מוחין ברישא דיליה. נמצא כי מקורה גנוז וסתים תוך רישא דז"א. ואז אותו הכלי הנקרא אוירא דכיא כנ"ל -- לקחו הז"א. ואז חזרה אמא להיות סתומה כבתחלה בבחינת בתולה, כיון שהז"א סותם פתח שלה כנ"ל. וא"כ בזווג ב' הוצרך אבא להנחיל בה פעם אחרת כלי אחר מחדש, ואח"כ נזדווג באמא מחדש. והנה כך דרכו תמיד עמה -- כי אחר שהז"א סותם פתחה תמיד נמצא כי אמא לעולם היא בתולה, והוא סוד "אסתר ירקרקת היתה", כי סוד בינה - קו ירוק כנזכר בתקונים, והיתה נקרא "אילת השחר" על שרחמה צר ובכל שעה היתה כבתולה.

והנה אותו הרוח דיהיב בה בכל זמנא אינו לבטלה, כי הנה הוא נמשך בז"א ונמשך ממנו אל הנוקבא שלו לעשותה כלי גם היא. וניתנה לה מיסוד שלו ליסוד שלה לעשותה כלי. וטעם הדבר כי לעולם בחינת המלכות דעשייה אצל החצונים צריכה היא להיות בתולה ואיש לא ידעה מפני החצונים. ובפרט בלילה שאז תרעין דילה סתומים והיא בתולה ממש. בפרט אחר החורבן והגלות.

והנה כאשר ז"א מנחיל בה בחינת הכלי הנ"ל -- אין בה כלל שם מילוי דיודי"ן, כמו אותו דבינה, כי הוא מתחלק; וחציו לקח הז"א לעצמו לדעת שבו, וחציו ניתן ביסוד שבה. וב' רוחין אלו החצאין הם מילוי ההי"ן, כי ב' ההי"ן הם יו"ד א'. נמצא כי נחלק לחצאין ממש, אחד בז"א ואחד בנוקבא כנ"ל בדרוש ד', וע"ש. [הגהה - ונלע"ד דא"כ ג' ב"ן שהם נגד ג' ע"ב שהם רי"ו. וזה אשר נתבאר בנפילת אפיים שיש שם ג' פעמים ב"ן המעלין מ"ן. והבן זה].


והנה נתבאר כי תחלת כל זווג, בין באמא בין בנוקבא דז"א, צריך תחלה לעשותה כלי ואח"כ יחוד שני לזווגם להתעבר ולהוליד. והענין הוא, כי כל לילה כשאנו אומרים ברכת המפיל אז ההוא רוחא שבגווה חוזר ומסתלק ונדבק במקורו בז"א, ואין הנקבה מאירה מצדו אלא מצד הבינה שהיא הבונה את הצלע עד שננסר בבוקר -- אז "ויביאה אל האדם" בשים שלום. ונמצא כי המלכות חזרה להיות בתולה. לכן צריך לעשותה כלי בחצי הלילה -- לה וגם לבינה עלאה. כי אז מזדווגים אבא ואמא בסוד ביאה ראשונה לעשותה כלי דאמא, ואחר כך מזווג זה נמשך זווג אל הזו"ן דביאה ראשונה ג"כ אחר חצות לעשותה כלי. ואח"כ ביום בק"ש דשמע ישראל הוא הזווג ממש להוליד באבא ואמא, ובשים שלום הוא הזווג ממש לזו"ן להוליד.

נמצא כי זווג חצות לאבא ואמא ולזו"ן הם להכינם שיהיו מוכנים לצורך זווג היום. וכעד"ז תמיד כל יום ויום לטעם הנ"ל.

ואמנם בכל זווג וזווג דאבא ואמא עולין זו"ן שם בסוד מ"נ, וג"כ אנו מעלין נשמתינו עם זו"נ למעלה וזה על ידי מסירת עצמינו להריגה על קדושת השם. ואז יורד ונמשך מאבא באמא הכלי הנ"ל שהוא בחי' רי"ו, ואז נעשית כלי בחצי הלילה. ואח"כ נמשך זווג התחתון דזו"נ, ואז נמשך סוד רי"ו תחתון אל המלכות. ותחלה ג' מוחין דחב"ד דז"א הם מאירין בגלגלתא דנוקבא. אח"כ אנו מפקידין נשמותינו שם בסוד מ"נ דרך פקדון לבד כי הוא לילה. ואח"כ נותן הז"א בה סוד רי"ו תחתון, והוא שם ב"ן דההי"ן ברבוע ובמילוי‏[8] שהוא גימטריא ע"ב קד"ם כנודע, והוא גימטריא רי"ו, וזהו הכלי של הנקבה תתאה. ואחר כך בב' זווגים של היום -- שהם שמע לאבא ואמא ושים שלום לזו"ן -- אז הם זווגים גמורים להתעבר ולהוליד, וזה נעשה בכל יום ויום. גם שם נתבאר בענין אפקיד רוחי כי ב' ידים דבינה, שהם ה' אצבעות ימנית וה' אצבעות שמאלית, שהם מנין ה' אותיות מנצפ"ך כפולות -- הם נעשים בחינת כלי של המלכות להיות לה בתוכה מיין נוקבין, ואלו נמשכין משם בוכ"ו שבבינה (שהוא חילוף שם אהי"ה) כי גם הוא גימ' יד"ך. ואלו הב' ידים דבינה נעשו במלכות כלי בית קיבול להיות המ"נ בין יד שמאלית ליד הימנית, והם זו ע"ג זו ובתוכם המיין נוקבין.


דרוש י' - עוד מכתבי יד[עריכה]

עוד מ"כ מכת"י הרח"ו זלה"ה ויש קצת שינוי לשון

ונבאר עתה ענין מיין נוקבין מביאה ראשונה. והוא כי החסד אית ביה ג' פרקין דזרוע ימין. וחסד גימטריא ע"ב. וג' ע"ב הם גימטריא רי"ו. וזה הרי"ו נותן אבא לאמא בזווג ראשון לעשותה כלי ונקרא אוירא דכיא שהוא הה' חסדים. אך המיין נוקבין שבה הם ה' גבורות בתוך כלי זה.

ואח"כ הע"ב עצמו הוא טפת המיין דכורין שבו. והנה זה נמשך מדעת אבא שהוא ע"ב דיודי"ן. וכן הרי"ו נמשך ממנו. ואמנם גם זה הדעת דאבא הוא נמשך מדעת עליון שהוא במזל י"ג דדיקנא הנשפע ממזל ח' שיש בו ג' שמות ע"ב דיודי"ן ,ושלשתן הם רי"ו. וגם שם נמשך מדעת עליון דעתיק יומין הגנוז בגלגלתא דיליה והוא נקרא אוירא דכיא דבין קרומא למוחא כנזכר שם.

והנה מהדעת דאבא נמשך דרך היסוד שבו (הנקרא "נתיב לא ידעו עיט") ואתגניז ביסוד אמא. ובצאתו משם מיסוד אבא נקרא אוירא דכיא, והוא ג' שמות דיודי"ן ועולין רי"ו. ונעשית בה כלי. ולכן רי"ו הוא נקבה. והנה נודע כי החסד מתגלה בפומה דאמה לכן הוא הוי"ה דע"ב שהוא גימטריא חסד והם ג' פרקים ג"כ ע"ב. וזהו סוד של החסד דמלכא המכונן למטרוניתא כנזכר בזוהר אחרי מות דף ע"ב כי הוא עושה אותה כלי וכלי זה הוא חסד אוירא דכיא נחלק לה"ח, ואשא דכיא הם ה' גבורות שביסוד שלה והם המיין נוקבין עצמן.

והנה כלי זה ניתן אליה בביאה ראשונה שנזדווג עמה בבריאת העולם בתחלת האצילות, ואז נעשית כלי, וכבר יש בה חלק מן החסדים עצמן -- אז יכולה לקבל טפת החסדים עצמן שהם טפת הזרעית של מ"ד ואז ראויה לעיבור. והבן היטב טעם כלי זה כי הוא בחינת הרי"ו, ‏[9] והגבורות והנקבות שבחסדים עצמן שע"י תוכל לקבל החסדים העליונים שהם הע"ב דכורין, והוא שם ע"ב א' הכולל כל ה"ג הנקרא רי"ו, ושניהן יחד נקרא עיבור - ע"ב רי"ו. ולהורות כי אין עיבור בעולם אם לא ע"י שניהם. וזהו סוד "פרח מטה אהרן לבית לוי", כי אהרן הוא חסד - ע"ב, ולוי הוא גבורות - רי"ו. ושניהן -- פרח שהם רפ"ח ניצוצין, ומחיבור שניהן נעשין הנשמות כנודע כי כל הנשמות יוצאות מלובשות במקצת מההוא רוחא דשדי בגוה הרי"ו הנ"ל. והבן זה מה ענין לבוש הנשמה הנעשה מההוא רוחא דשדי בגוה, והוא גם מהחסד בסוד אלוה, אלא שהוא מהרי"ו. ואולי לכן אלוה הוא מ"ב שהוא גם כן גבורה, עיין בזוהר משפטים.

והנה מאלו הע"ב רי"ו נעשין המוחין דז"א. ונמצא כי נתחברו אוירא דכיא ואשא דכיא הנזכר ביסוד אמא, ומהם נתקנה גולגלתא דז"א כנזכר באדרא. ומכח ב' אלו נעשים דעת דז"א. וכבר ידעת כי דעת דז"א נעשית מיסוד אבא ומיסוד דאמא, והוא ענין זה שאמרנו. והבן זה. ולהיות כי זה האוירא אחר שהנחילו אבא לאמא נקרא שלה -- וזה שאנו אומרים כי נה"י דאמא הם מוחין דז"א, ואין אנו מונין את אבא -- כי גם האוירא שיצא ממנו כבר נחשב שהיא מאמא עצמה.

ונמצא כי זווג ראשון דבריאת עולם דאבא ואמא היה כפול; ותחלה עשאה כלי ואחר כך נותן בה טפת ע"ב דכורין. וכל זה נקרא ביאה ראשונה. ואז נעשו בה מוחין דז"א כנ"ל, ואז מתלבשין בסוד הצלם ונכנסין ברישא דז"א (שהיה תחלה בחינת ו"ק דיניקה ונקרא אז "מפתח דכליל שית" בספרא דצניעותא דף קע"ז).

ואז סותם מקום המעיין דאמא; כי היסוד שבה נעלם וגניז בדעת שלו וסותם פתחה דוגמת מנעול הסותם הפתח. גם ענין סתימת הפתח הוא באופן אחר: כי אז ניתן כלי זה לז"א עצמו, והנה אמא לא נעשית כלי ופתחא לקבל טפת הזרע אלא בכח כלי הזה כנ"ל, וקודם היתה בתולה שרחמה סתום וכאשר נתנה לה בדעת דז"א -- חזרה אמא להסתם פתחה ואין בה כלי הראוי לעיבור וחוזרת להיות בתולה כבראשונה. וזהו סוד אסתר שנקראת "אילת השחר" שרחמה צר כאילה בכל ביאה ודומה כבתולה. וכל זה הוא בבינה, כי לכן אסתר ירקרקת היתה מצד קו ירוק המקיף הנזכר בתקונים דף מ"ט (תיקוני זהר י, א)[10].

והנה כאשר חוזרת אמא להזדווג פעם אחר עם אבא (להמשיך מוחין אחרים חדשים לז"א כנודע) צריך לעשות בה תמיד ב' ביאות ביחד בזווג -- א' לכלי וא' לטפת הזרע. וכן הענין בכל הזווגים דאבא ואמא להמשיך מוחין דז"א הוא ע"י ב' ביאות יחד כנ"ל, כי לעולם חוזרת רחמה להיות צר ובכל שעה כבתולה, וזה דרכה תמיד.

והנה אחר שניתן כלי זה במוחין דז"א -- אז הז"א חוזר ונותנו למלכות בביאה ראשונה ג"כ ועושה אותה כלי. ודע כי ענין עשיית כלי זה הוא כי גם ניתנין לה אז בחינת המוחין עלאין בג' ראשונות והם מתפשטין בכולה כנודע, ואז גם יורדים הארת החסדים ההם הנקראים רי"ו וכלי ביסוד שלה ונעשין כלי שם באופן כי אין כלי זה ביסוד לבד אלא הם המוחין ממש בכל קומת אבא והבינה ובכל קומת ז"א וכל קומת נוקבא. ומכללות הה' חסדים הם נמשך גם ביסוד שלהם. ואז הנקבות -- אמא ומלכות -- מקבלין מוחין אלו דרך בעליהם‏[11]; זו פנים בפנים וזו אחור באחור. ונבנית גופם וניתן בה כללות החסדים של הרי"ו בסוד אב"א, ואז נעשית כלי. ואח"כ חוזר אבא להמשיך מוחין עצמן פנימים של זווג ונכנס באמא בסוד מוחין ובסוד זווג גם כן, ומשם נמשכין לזו"ן בסוד פרצוף עצמו ואח"כ בסוד זווג. והבן זה מאד כאשר בארנו במקומו.

והבן במאד מאד כי המוחין דז"א יש בהם כמה בחינות באחור ופנים ובנסירה, ולכן עכ"פ צריך לעיין בענין זה של המוחין‏[12]. וכבר ידעת כי משם ס"ג מ"ה ב"ן נעשו הרי"ו, ואחר כך מע"ב שהוא החסד נשלם רפ"ח. נמצא כי תחלה נמשכין לו מוחין מן ס"ג מ"ה ב"ן ואח"כ מע"ב שהוא חכמה ומשם טפת זרעיית ממש - ע"ב.


ונחזור לענין. כי הנה ז"א נותן רי"ו זה בסוד זווג אחור באחור. ר"ל אחר שננסרו ועלו בחיק אבא ואמא כנ"ל (ע"ש מאד כי זה עיקר זווג אחור באחור), ואז נזדווגו ועושה אותה כלי. נמצא כי אז לוקחת מוחין מבחינת רי"ו והם נקראים מוחין דאחור באחור, שהם ס"ג מ"ה ב"ן.

והנלע"ד

  • כי בעיבור יש מוחין דב"ן, ולכן אין זווג כלל בעשייה.
  • וביניקת מוחין דמ"ה ג"כ, ולכן יש זווג דו' קצוות.
  • ובאחור באחור מוחין גם כן דס"ג, והם רי"ו גבורה.
  • ובפנים בפנים -- מוחין דע"ב, ואז נשלמו ואז נקרא זווג גמור דנשמות, כי עד עתה היו חסרים.

וכבר ידעת כי כל החצוני'‏[13] דמלכות מתלבש בעשייה ויורד שם, ומוכרח שתהיה שם גם היא סתומה, כאמה כן בתה, בתולה ואיש לא ידעה, מפחד החצונים שלא יתאחזו בה, ותרעין דג"ע סתימין (כנזכר פרשה פנחס) והבן זה. נמצא כי להיות עשייה -- ובפרט בלילה גם, שהוא אחר חורבן -- אין פתח דילה פתוח להזדווג בבעלה והיא בתולה. ואמנם כשעולה אחור באחור באצילות -- אז ניתן לה כלי הנ"ל. והוא כי הנה אותו הרי"ו שלקח מאמא בדעת שלו שהוא ד' יודי"ן נחלק לב' ונעשית ב' שמות ב"ן, כי כל יו"ד דמילוי נחלק לב' ההי"ן ונשלם בו ב"ן וב"ן בה (כנזכר ע"ש מאד). נמצא כי האי רוחא נחלק לב' רוחין -- חצי בדעת שלו וחצי בדעת שלה, ונמשך עד היסוד שבה בסוד כלי. ועיין מאד איך כל זה הרוחא הוא סוד בחינת מוחין. וברדת המלכות בעשייה (שהוא בלילה או בשאר היום אחר התפלה) -- אז מסתלקים ממנה אותו הכלי ואותן המוחין ולכן נעשית בתולה, ועולין בז"א, ושל ז"א עולין באור מקיף (כנזכר בסוד רשימו דתפלין). ועיין לעיל איך הרי"ו שיש בג' מוחין דז"א הם ע"ב קד"ם כולם דב"ן. ונלע"ד שאינו אלא בדעת לבדו, כי משם טפת הזרע לעשות כלי.

ותשלום דרוש זה ע"ש איך על ידי החסד הנקרא מגן אברהם מכונן לו ולה בסוד "אתי חסד ופריש גזעין" (ח"ג עז, ב), וזהו פנים בפנים.



עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל




מתוך: עץ חיים/שער לט/דרוש יא (עריכה)

<< · עץ חיים · שער לט · דרוש יא· >>

דרוש יא - כ' סימנים וב' כללים מדרוש מ"ן ומ"ד[עריכה]

נחלק לך' סימנים וב' כללים‏[14] ודברים קטנים מדרוש מ"נ ומ"ד

א - צ"ע בדרוש מיין נוקבין, אם יש ממ"ה או מב"ן או משניהם. אם הוא בב"ן דמ"ה, ובב"ן דב"ן, ובב"ן דס"ג, וב"ן דע"ב, בין בבחינת הכללות בין בפרטות. ר"ל, בע"ב-ס"ג-מ"ה-ב"ן דב"ן לבד. ומה הם המיין נוקבין? ומה הכלי המעלה אותם? ומה ההוא רוחא דשדי בגווה? ואם הם בחינת נוספות על ג' כלים שיש בכל ספירה וספירה כנודע או אינם‏[15] זולתם. [וכן מהו מ"ד בכללות ובפרטות? ואח"כ נבאר הכל]‏[16]:


ב - ענין נשמות בני אדם הבאים מן הנשיקין, ויש באים מזווג תחתון. ונלע"ד שהבאים מהנשיקין הם בחינת אור מקיף, והבאים מזווג תחתון הם בחינת אור פנימי. שהנשיקין הוא הבל היוצא מן הפה הנקרא מקיף, ואלו הם בחינת נדב ואביהו. ואליהו מקיף הפנימי.


ג - ענין העלאת מ"נ דנשמות שיש בניצוצות המלכים שלא נתבררו. ואי אפשר להעלותן אם לא על ידי נשמות שרשיות לכל הנשמות, כמו י' הרוגי מלוכה שהם י' שבטים, והם מעלין אותם למעלה ושם נתקנים. ויש ג"כ כח לכל הנשמות לברר -- גם הם כפי כח מעשיהם -- קצת נשמות להעלותן בסוד מ"נ למעלה לתקנם:


ד - יש ב' מיני זווגים. א' לחיות העולמות חיצון שמשם המלאכים, ואז המלאכים עולין ומעלין מ"נ דחיצוניות וזה בלילה. אך ביום יש זווג פנימי דנשמות, ואז נשמות הצדיקים מעלין מ"נ פנימיות דנשמות:


ה - שם ב"ן במילוי המילוי יורשת המלכות מאבא להיות לה מ"ן דשם ב"ן. גם רבוע אחור אדנ"י‏[17] הם מ"נ שבה, וגם זה יורשת מאבא. וז"א יורש מאמא ע"ב דיודי"ן ושם מ"ה -- יו"ד ה"א וא"ו ה"א -- עם י' אתוון. ושם ב"ן הזה ושם ע"ב הנ"ל עם ב' כוללים גימ' קכ"ו, והוא בז"א, ושניהן גימטריא "כונ"ן שמים" כמנין רבוע אדנ"י הנ"ל. וכשמזדווגים זו"נ פב"פ אז נותן ז"א בה גם קכ"ו שלו:


ו - שם ב"ן מעלה מ"נ, והמ"נ הם מנצפ"ך והם כפולים -- ה' חסדים ה' גבורות; ה' אצבעות דיד ימין, וה' אצבעות דיד שמאל. ומ"נ דזו"ן הם רוחין ונפשין דצדיקים.

דפוס ירושלים: ודבינה הם נשמות זו"ן, שהם המוחין שלהם, נשמות הפנימיות שבהם. וגם נשמות הצדיקים, פי' נשמה, ונשמה לנשמה, וגם נשמת הצדיקים.

דפוס קארעץ: ודבינה הם נשמות זו"נ שהם המוחין שלהם, נשמה פנימי', פי' נשמה ונשמה לנשמה וגם נשמת הצדיקים.


ז - מיין נוקבין הם מן המלכים דמיתו שבעשייה, והם נתונים תוך הקליפה נוגה דעשיה וקרובים אליה. וכן מלכים מיצירה - קרובים אל הקליפות נוגה דיצירה. וכן בבריאה.

והנה יש שם ב"ן בעשייה והוא המברר בירורי המלכים דעשייה, וזהו ע"י שיתוף נפש מצדיק דעשייה. ויורדין עד המלכים ומוציאין אותן משם ומעלין אותן עד היצירה. ושם הרוח של הצדיקים יורד עד מלכים שביצירה ומוציאם משם, ומברר משם מה שיכול כפי גודל התפלה או המצוה ההיא, וזה בסיוע שם ב"ן שביצירה. ואז עולין שניהן עד הבריאה. ואז הנשמה עם שתוף ב"ן דבריאה מבררים מלכי הבריאה ועולין עד נוקבא דאצילות, ושם ניתנין ביסוד שלה בסוד מיין נוקבין. ואז יורדין החסדים מן הזכר ומשניהן מתקנים הנשמות. וכבר ידעת שיש ה' חסדים דאמא ויש ה' חסדים דאבא. וחסדים דאמא הם גבורות דאבא:


ח - אי אפשר שיפחתו מוחין דיניקה פנימיים דאמא. והנה להעלות מ"נ צריך עכ"פ שיהיה בו לפחות מקיפי דיניקה דאמא, אך אינו יכול להמשיך רק מחיצוניות דאו"א, וממשיך ו"ק דגדלות לבד ואף אלו אינם רק מחיצוניות דאו"א.‏[18]

ואם מעלה מ"נ אחר שיש לו גם פנימי' דיניקה דאבא אז יכול להמשיך גם מחיצוניות דא"א ומקבל ו"ק דגדלות דאו"א ואם מעלה מ"נ אחר שיש לו גם מקיפי דיניקה דאבא -- אז ממשיך ג"כ מחיצוניות עתיק וממשיך י' ספירות במוחין כולם דגדלות אבא ואמא:


ט - יש בבינה שם אהי"ה והוא מתחלף באבג"ד בשם בוכ"ו. ואלו הב' שמות נכנסים תוך נוקבא דז"א במוחין דילה בתחלה, והם בחינת מיין נוקבין שבה. וירדו שם על ידי אצבעות יד בינה שהם מנצפך. ותחלה יורדין בג' מוחין דילה כדי שאח"כ בעת הזווג יהיה כח במ"ן שבה שביסוד דילה לעלות ע"י הארת ב' שמות הנ"ל שבמוחין שלה הנמשך עד היסוד שבה המ"ן. והמיין נוקבין אשר שם הוא בן דההי"ן.

והנה ב' שמות הנ"ל הוא גימטריא נ"ה -- רומז אל הנ"ל, שיש בה בחינת ג' מוחין ובחינת שם ב"ן שביסוד -- הרי נ"ה. וגם שם בוכ"ו גימטריא יד"ך לרמוז ליד בינה הנ"ל שירדה למטה ביסוד נוקבא, וביד זו ירדו ב' שמות הנ"ל למטה במלכות. וגם שם בוכ"ו מהארתו נעשה ונגדלת קומת הנוקבא; כי שיעור קומתה ד"ל שהוא כמספר הנ"ל, לפי שיש במלכות י' ספירות וכל ספירה יש לה ג' כלים הם "שלשים באמה ארכו ורחבו ד' באמה" של היריעה, כמנין ד"ל אותיות במילוי המילוי דאדנ"י:


י - חיות דז"א המוכרח הוא מוחין דיניקה פנימית דאמא. ואמנם אינו יכול להעלות המ"ן עד היות לו גם מקיף אמא דיניקה -- אז הם מספיקים לו להעלות מ"נ, אמנם אינו יכול להמשיך רק ו' קצוות דמוחין דגדלות לבד. ואף גם אלו יהיה גרועים שלא יהיו רק מחיצוניות דאבא ואמא לבד, וגם לא יהיה לז"א רק ו' קצוות פנימיות דגדלות דאמא לבד. אך מכ"ש שיכנסו בו פנימית ומקיפים דאבא דיניקה בעת שיכנסו ו"ק דגדלות:


יא - ב' ידים דא"א יש בהם י' אצבעות ויש בהם ה' גבורות מנצפ"ך כפולות, כי הימין כלולה בשמאל ושמאל בימין. ואלו נמשכין ליסוד דבינה ונעשה מהם כלי דמ"נ העומדין תוך כלי זה. ומן ב' ידים דאמא נעשית כלי היסוד דנוקבא אשר בתוכה המ"נ:


יב - זו"נ הניחו שרשם באבא ואמא שלהם. וכל שאר נשמות הצדיקים היוצאין משם הם אחים לזו"ן, ואינם יכולין להעלות מ"נ אם לא ע"י זו"ן שהם הניחו שם שרשם תמיד:


יג - ביסוד הנוקבא יש ג' שמות אדני גימטריא קצ"ה. וביסוד זה יש חותם אחד והוא מילוי ג' אהי"ה, קס"א קנ"א קמ"ג, בהסרת הפשוטים דהיינו ק"ם ק"ל קכ"ב, עם ג' כוללים -- גימטריא השמים. וזהו סוד "קצה השמים". אך הג' אהי"ה עצמן כולם הם גימטריא חות"ם, וכללותן תנ"ה, ונמשכין מבינה הנקרא "אשר", וזהו "אשר תנה הודך על השמים". ובתוך חותם זה יש המ"ן שהוא שם ב"ן:


יד - שם ס"ג מעלה מ"ן דבינה, ושם ע"ב מוריד מ"ד דאבא. ושם מ"ה מוריד מ"ד דז"א, ושם ב"ן מעלה מ"נ דנוקבא. [הגהה - צמח מ"ן דנוקבא קודם למ"ד דז"א]:


טו - בינה נקרא אהי"ה וחלופו בוכ"ו כמנין יד"ך, שהוא יד דבינה ובה ה' אצבעות שהם ה' אותיות מנצפ"ך, ומהם נמשכים למ"ן דמלכות. והמ"ן שלה הוא שם ב"ן. ואלו הב' שמות -- אהי"ה בוכ"ו -- הם כח הנמשך למוחין שלה ומשם נמשך כח במ"נ דידה לעלות:


טז - ע"י התפלות והעבודות שעושין הצדיקים בעה"ז, מוסיפים ומחדשים כח למעלה מידי יום ביומו, ומאירין באצילות אור לאין קץ וערך, בכל יום נוסף על חבירו.

  • נשמה-לנשמה דבחינת אצילות של הצדיק עולה בחכמה, ועל ידה מתחברים אבא ואמא ע"י שם ע"ב דיודי"ן, שהוא חסד עלאה המזווג זווג עליון ונקרא מזלא.
  • ונשמה דצדיק הבא מבינה מעלה מ"נ דבינה על ידי שם ס"ג.
  • ורוח דאצילות מזווג לזו"ן ע"י שם מ"ה.
  • ונפש דאצילות מעלה מ"נ של המלכות ע"י שם ב"ן.

באופן שהנשמות של הצדיקים הוא מ"נ דבינה, והנפש הוא מ"נ דמלכות.

וכן על דרך זה ת"ת ומלכות (שהם בני הבינה) הם מ"נ דילה. אלא שהת"ת עולה יותר למעלה בסוד הדעת לחבר חכמה ובינה ע"י שם ע"ב דיודי"ן, והמלכות עולה בסוד מ"נ דבינה על ידי שם ס"ג. ונשמות הצדיקים שהם בני המלכות, הם מ"נ דמלכות על דרך הנ"ל.

ודע, שאין נשמות הצדיקים עולין בבינה בסוד מ"נ בהיותו בחיים, אלא ע"י מסירת נפשו להריגה על קידוש השם. אך הנפש יכולה לעלות בסוד המ"ן של המלכות ע"י מסירת נפשו למיתה על קיום התורה והמצות ואין צריך הריגה:


יז - רוחא קדמאה הוא נר"ן של הנקבה שהוא ב"ן ס"ג מ"ה כנודע, והוא רי"ו גבורה. שכל אחד הוא בסוד ע"ב ע"ב ע"ב. ובזווג ב' אז נותן בה ע"ב ממש שהוא חיה שלה, ואז ראוי לזווג גמור להוליד, כנודע שגם הזכר אינו מוליד עד שיהיה לו חיה שהוא חכמה שבו.

אמנם בביאה ראשונה -- תמורת ע"ב שלה שהוא חסר ממנה -- נותן בה סוד אור זרוע לצדיק שהוא נעשה נשמה לנשמה שהוא ע"ב של צדיקים. וצ"ע כי בשלמא בנר"ן איקרי שפיר רוח דילה ממש אשר אח"כ נותן חלק מהם בכל נשמה להלבישה כנודע אבל ע"ב איך תהיה משמשת בב' בחינות חכמה שבה ומציאות החיה‏[19] שהוא הולד?

ואפשר שבזווג הב' נמשכין שניהן יחד -- ע"ב לחיה שלה עצמה, ובתוכה מתלבש וכלול חיה של הולד הנולד. ונמצא עם זה שמהרי"ו הראשון נמשכו הנר"ן של הולד הנולד, ומתלבשין וכלולים תוך רוחא קדמאה דילה הכולל נר"ן שבה. ונמצא שבב' זווגים נגמר הולד. ואפשר שזה שאמרנו בדרושים דלעיל שלכל ולד צריך ב' זווגים. בזה יובן שאי אפשר לעלות מ"ן (שהם בחינת חיה של הולד) עד שיכנוס רוחא קדמאה שלה, יען כי בתוכה באים נר"ן של הולד. גם תבין איך משם ולמעלה כשבא נשמת הולד בא תחלה מלובש בנשמה שלה. ונמצא כי הנר"ן של הולד לבד באים מלובשים תוך נר"ן שלה הנקרא רוחא קדמאה, ואחר כך באה חיה של הולד מלובשת בחיה שלה, ואלו הם בחינת אור מים רקיע ק' ברכאן הנ"ל.

ועדיין צ"ע שהחיה של הולד נקרא אור ואינה מתלבשת וא"כ איך באתה מלובשת תוך חיה של אמא? ואפשר שבאה כלולה בה ,ואחר כך נפרדת ממנה ואינה מתלבשת. [הגהה - צמח גם צ"ע שלמעלה אמר כי ע"ב הוא אור ואח"כ מים ואח"כ רקיע, וכאן אמר כי תחלה יהיב בה ס"ג מ"ה ב"ן ואח"כ ע"ב]:

או אפשר שזה בנשמה לנשמה ונר"ן של הולד שמצד הנקבה כנ"ל. אך כל הד' בחינות שיש אל הולד מצד הזכר אז הוא אור החסד הזכר עצמו ואינה מתלבשת. אלא שצ"ע שא"כ הזכר מזריע ב' טפות -- א' טפת נשמה וחיה של נקבה, וב' טפות נשמה וחיה של הולד. גם נלע"ד שבחינת הד' הנקרא אור זרוע לצדיק נמצא שהוא חיה שלה אלא שכיון שהיא נקבה לוקחת נשמת הצדיק במקומו ואז בזווג הב' נותן לה חיה לולד הצדיק עצמו, ונמצא שהחיה שלה עצמה היא בחינת אור זרוע לצדיק לפי שהוא בחינת זכר הנקרא חיה שהוא בחינת זכר שבנקבה, ולכן אמר שהם עצמן מזדווגים עם המלכות. והבן זה:


יח - הגבורות כשהם עדיין בדעת הזכר הניתנין לנוקבא בזווג נקראים דכורין והם גדולים מהחסדים. אך כשניתנין לנוקבא לצורך תקון פרצופה עצמה ואח"כ היא מעלה אותה בבחינת מ"נ -- אז הם נקבות גרועים מהחסדים:


יט - יש נשמות בני אדם שבאים מזווג אבא ואמא דאצילות, והם אחים קטנים לזו"ן שהם אחים הגדולים מהם שיצאו בראשונה קודם להם. ובצאת אלו האחים הגדולים מיסוד אמא בסוד לידה הניחו שרשם למעלה. ולכן אי אפשר שאמא תעלה מ"ן לגבי אבא אם לא שיעלו שם זו"ן שהניחו שרשם שם, ואז ע"י האחים הגדולים האלו (שהם זו"ן) יכולין הנשמות שהם האחים הקטנים להתחבר עמהם ולהעלות באמא מ"ן. אך לא הם לבדם אלא על ידי שיתחברו שם זו"ן ויעלו זו"ן עמה. [הגהה - צמח וז"א נקרא גדול בסוד בני בכורי ישראל, והשאר נשמות הצדיקים שיצאו אחריו כנ"ל]:


כ - דע כי ד' בחינות נמשכין אל המלכות.

  • א' הוא ענין הנפש אשר לה, שנותן היסוד של הזכר בה כדי שתוכל לעורר מ"ן בעת הזווג. כי ע"י הנפש ההוא נעשית כלי.
  • הב' והג' הוא בחינת הרוח והנשמה שנותן בה. הם שם ס"ג ומ"ה.
  • הד' מ"ש בפר' תרומה דרש בריה דרב ספרא על פסוק "אור זרוע לצדיק" שהנה נשמות הצדיקים הם עצמן מזדווגים עם המלכות והם עושין נשמות כמ"ש "ואת הנפש אשר עשו בחרן". והנה רוב הזווגים הנעשי' בזמן הגלות הוא באופן זה.

והנה אלו הד' בחינות הם אלו הד' מילוין הנ"ל‏[20], והד' נכללים בבחינה ראשונה (שהיא הנפש) והיא כוללת כל המילוי והוא הנקרא "נפש". נמצא שזה המילוי כולו בכללו בבחינת נפש אך בו נפרטים‏[21] דרך פרט כל הד' בחינות.


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל




מתוך: עץ חיים/שער לט/דרוש יב (עריכה)

<< · עץ חיים · שער לט · דרוש יב· >>

דרוש יב[עריכה]

דע שתחלה לוקח ז"א מ"ה וב"ן, שהוא כללות רוחא דבגווה‏[22], שהם ב' הויות פשוטות -- גימטריא ב"ן. והם חסדים וגבורות שבדעת שלו. והחסדים מגדילין גופא דז"א כנודע, ואלו הם לצורך עצמו. וה' גבורות נשארין ביסוד שלו אך הארתן לבד יוצאין דרך אחור באחור ומגדילין גופא דנוקבא לצורך גופה ועצמותיה. ואח"כ נותן לה בביאה ראשונה הה' גבורות עצמן. ועכ"ז יש בהם כללות מ"ה וב"ן שהם חסדים וגבורות. ואלו אינם לצורך גופא דילה אלא הם חיותה ונפשה, והם פנימותה ורוחניותה. ואז נמשך נפש בה. ונשארין אלו הה' גבורות בבחינת רוחא, והוא הכלי המעלה מ"ן. ועיין מאד איך המיין נוקבין הנזכר הם מנצפ"ך - ה' גבורות, אך הכ"ב אתוון הם כלי הנ"ל. גם עיי"ש איך שהכ"ב אתוון הם דלת א' וחצי כלי ומנצפ"ך א' חצי מ"ן.

ואלו נוטלת אותם בהיותם בסוד אחור באחור מהארת הגבורות, ואח"כ בעת נסירתן לוקחת המוחין שלא על ידי ז"א ואז לוקחת כ"ב אתוון אחרות ונשלם הכלי. גם לוקחת מנצפ"ך האחרים שרשים עצמן ואינם הארות בלבד, ונשלם גם מ"ן, והם י' דמים כנזכר בליל פסח. והם: השניים ה' דמים טהורים - גבורות ממותקות, והראשונים ה' דמים טמאים - גבורות בלי מיתוק. וצ"ע ששם נתבאר בליל פסח שהם לבושי החו"ג וצ"ע. גם צ"ע מה נתחדש בביאה ראשונה שהרי כבר נשלם הכלי בעת הנסירה וגם המ"ן.

ונחזור לענין שאלו חסדים וגבורות הנ"ל היו בתחילת האצילות ואלו נשארין תמיד שם -- החסדים בז"א בסוד כלי מיין דכורין, וה' גבורות בנוקבא בסוד כלי מיין נוקבין. ונלע"ד שהענין הוא כי אם הוא בבחינת הזווג החצון (דמנצפ"ך) הם בחי' מ"ן עצמן כי הכ"ב אתוון הם הכלי כנ"ל. אך לזווג הפנימים נעשית אותן המ"נ שהם ה"ג (מנצפ"ך) נפש שבה בחי' כלי לבד, ומה שמושך אח"כ יהיו מיין נוקבין חדשים אחרים. ונמצא שאלו הראשונים נעשו להם בחינת כלים להוריד מיין דכורין לקבל המ"נ. אך המ"ד ומ"ן עצמן הוא שחוזרים או"א להזדווג שנית ונותנין להם ב' עטרין אחרים מ"ה וב"ן, חו"ג חדשים, ואלו מתפשטים בהם על דרך הראשונים, ואז הם ג"כ מזדווגים, והנוקבא מעלה מ"ן (שהם גבורות חדשות שנתפשטו בה) והזכר מוריד ה' חסדים חדשים. וכל זה מבחינת כלים הראשונים, מ"ד ומ"ן הראשונים, שנעשו כלים כנ"ל אל אלו החדשים, והראשונים נקראו כלים. ואלו נקרא מ"נ ומ"ד. ואז מצטייר הולד בנוקבא ויוצאת נשמה חדשה שהם לפנימית העולמות.

ודע שאי אפשר לצאת נשמה מאלו מ"ן ומ"ד חדשות אם לא שיבא מלובש תוך הארת הכלים הנ"ל הנעשים מחו"ג הראשונים. וזה לבוש הנשמה הנקרא אלוה כנודע. ואלוה הוא לבוש הכלי שהוא חו"ג הראשונים. (וחות"ם ואלו"ה עולה תצ"ו כמנין מלכות, לרמוז שהוא כלי מלובש באלו הב' לבושים -- אלו"ה מאבא וחותם מאמא (שהוא ג' אהי"ה), ומשם יוצאת הנשמה שהוא בפנימיות שהם חו"ג הראשונים). וזהו אלוה.

וכן יש לבוש מאמא והוא החותם. ועשיית לבוש זה הוא עצמו מציאות העלאת מ"ן. ודע שהלבוש הזה הוא גדול מהחדשים לכן נמשך עמו בסוד "כנשר יעיר קנו יפרוש כנפיו יקחהו", לשמור את הבנים. ולכן הוא המעלה אותן אח"כ בסוד מ"נ את הנשמה שהרי הם מעלין אותן והם בעצמן אין בהם כח לעלות נמצא שהכלי גדול מהמ"ן ושהכלי הוא כח עצמות אב ואם עצמן להוליד את הבנים ענפיהם ומלבישין אותן לשומרם. והבן מאד ענין העלאת מ"נ ע"י הכלי איך הוא, שהוא התלבשותם ע"י הלבוש הזה דנוקבא. וזה תכלית ביאור זה, ושמרהו.

וגם דע כלל אחר נמשך עם זה ושמרהו, שכל אלו החדשים נעשים בחינת נשמות ואינם נשארין בזעיר ונוקבא רק לצורך הבנים שהם הנשמות. לכן בכל פעם צריך זווג מחדש כי כלה ונפסד וחוזרין להמשיך לבנים אחרים:

[הגהה - אך צ"ע שהרי הראשונים הם החצונים והחדשים הם הפנימים ואיך הראשונים גדולים מהם? ונלע"ד שיש רוחא בין בחיצוניות ופנימיות וכולן מן הראשונים, וחדשים הם ג"כ בחיצוניות ופנימיות, וא"כ הרוחא דחיצוניות נעשה לבוש אל החדשות דחיצוניות, ורוחא בפנימיות נעשה לבוש אל החדשות פנימיות, ואם כן יצטרך ביאה ראשונה פנימיות לעשותה כלי וכן ביאה ראשונה דחיצוניות לעשות כלי. גם אפשר שהפנימיות שהם נשמות צריך חדשות אך החיצונית שמשם נמשך חיות לבד א"צ בחדשים בכל פנם לכן א"צ להעלות (מינה) מ"ן אלא לפנימית בק"ש ולא לחצוניות כנזכר שם בפי' ע"ש והדבר שקול וצ"ע:]


ודע שכל זה הרוחא דשביק בה הוא בזווג התחתון שהוא נמשך מהתפשטות החסדים דז' תחתונות בגופא. גם יש זווג אחר עליון והוא בג' ראשונות ממש בז"א ונקרא "נשיקין קדמאין", וגם אז נשיקין קדמאין הם רוחא דיהיב בגווה בג' ראשונות, ונעשה כלי אל הנשיקין החדשים שהם מ"ן. ויש מלאכים ונשמות מן הנשיקין, וכן מזווג התחתון.

ונלע"ד שבזה יוכרח מ"ש במ"א שיש רוחא בחצונית לצורך המלאכים -- וזה בג"ר ובז"ת, ויש רוחא בג"ר וז"ת בפנימיות לצורך נשמות. וא"כ אין לפרש שהפנימית הם ג' ראשונות וחיצונית הם ז"ת -- רק כל י' ספירות יש בהם חיצונית ופנימית וזכור זה.

והנה המ"נ שהעלה המלכות בק"ש לז"א הם לצורך נשמות פנימיות הם להנשמות, והמ"ן דאמא עלאה הם לצורך שימשכו מוחין דגדלות פנימית לזו"ן. וכבר נתבאר פרטים אלו בשער הזווגים שיש ב' מיני זווגים באבא ואמא; א' חיצון וא' פנימי. ודע שזווג זה הפנימי אינו תדיר.

והנה בזווג החיצונים דאבא ואמא -- אז ההוא רוחא קדמאה מספיק להעלות מ"ן מהסדים וגבורות החדשים לצורך חיות לבד, כי ההוא רוחא קדמאה הוא שורש זו"נ הנשאר תמיד למעלה, אך בזווג הפנימים דאו"א -- שהוא להמשיך נשמות חדשות דפנימית -- צריך שגם המוחין פנימים דזו"ן יעלו למעלה, ואז הם המעלין מ"ן (שהם החו"ג חדשים פנימים) לצורך נשמות, יען שזווג זה נפסק וצריך שזו"נ עצמן יעלו המ"ן.

והנה ז"ת דאבא ואמא -- והם ישראל סבא ותבונה, ויש בהם ג' בחינות: א' עצמות, ב' הוא הכלי המעלה מ"נ שבהם, ג' הוא המ"נ עצמן. ותחלה מקבלין זו"נ משם הארת שהם מוחין דיניקה המקיפין דאמא ופנימים דאבא הנזכר שם. ודע שכיון שיש לו מקיפין דיניקה דאמא יכול להעלות מ"ן לצורך הגדלות של הפנימים ואלו מוחין דיניקה שהם מקיפין דאמא נמשכו להם מזווג חיצוניות או"א שהם ישסו"ת בלי שיעלו המ"ן לשם כי שם אלהים שהוא בחינת היניקה הוא חיצוניות העולמות ומוחין דגדלות הוא פנימית הם הויו"ת ע"ש. וצ"ע שהרי זווג החצונית יש בו ג"כ נשיקין מג"ר וזווג תחתון מז"ת וכן פנימית וא"כ בין בחיצוניות בין בפנימית יש גדלות. ואפשר שכל זמן שאין להם רק מוחין דגדלות דיש"ס ותבונה נקרא גדלות דחיצוניות וכבר קדם להם יניקה ועיבור וכשלוקחין גם מוחין שניים דקטנות ב' דאכדט"ם וגדלות ב' דאו"א עלאין דחג"ת אז הוא פנימית ונמצא שיש עיבור יניקה ומוחין בחיצונית והם כשלוקחין מיש"ס ותבונה וכן יש להם עי"מ דפנימית והם כשלוקחין מאו"א עלאין. גם אפשר לומר שיש"ס ותבונה הם חיצונית דאו"א ויעקב ורחל [בהיותם קטנים הם חיצוניות או"א ויעקב ורחל וכו'] השנים יחד בהיותן קטנים הם החיצונית דזו"ן ואלו הם ישורון ורחל חיצונית זו"נ וכל זה צ"ע (נכתב על הגליון כמו שזו"נ הניחו שרשם גו אמא עלאה בצאתם משם ושרשם הוא האי רוחא דשביק בגווה כן כל נשמות הצדיקים היוצאין או מבינה או ממלכות מניחין שם שרשם בסוד רוחא דבגווה והבן זה היטב איך הנשמות היוצאות אח"כ הם מתלבשות בההוא רוחא דז"א ובההוא רוחא דנשמות שקדמו אליהם ונמצא כי שורש מ"ה וב"ן הוא כלול ההוא רוחא דנוקבא בין בבינה בין במלכות אלא שעיקרו ב"ן דגבורות ובזכר הוא להיפך כי רוח דאבא הוא ביסוד דיליה או בז"א עיקרו מ"ה דחסדים ואחר כך בזווג פב"פ אז נותן בה החסדים דמ"ה עצמן ע"כ על גליון):


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל




מתוך: עץ חיים/שער לט/דרוש יג (עריכה)

<< · עץ חיים · שער לט · דרוש יג· >>

דרוש יג[עריכה]

תרין עטרין הם, חסדים וגבורות, והם ע"ב ק"ל. ע"ב - חסד, ק"ל - גבורה. ואם תחבר כ"ו של הוי"ה ול"ב נתיבות חכמה וע"ב הנ"ל יהיה ק"ל בזכר כמו ק"ל בנקבה. אך להיותו דכורא נקרא בשם ע"ב לבד. ועיין לעיל כי ע"ב ק"ל הם כולן אחוריים, והם זווג דאב"א‏[23]. [הגהה - צמח נלע"ד שהחו"ג דפב"פ הם ע"ב דיודי"ן וה' הויות דגבורה ק"ל הרי ע"ב ק"ל דפנים]:


ונבאר ענין זוווג ז"א ורחל שהם אדם וחוה העליונים אחר חטא אדה"ר. שהנה בעלות רחל למעלה לקחה מקום לאה (כי לאה נשלמה למעלה פרצופה וכולה יושבת באצילות), ואז לוקחת גם את המ"ן דביסוד לאה בהלוואה ונזדווגה עם ז"א. ואז הוא נותן בה אותן ג' גבורות פחות שליש שנתפשטו בו והם מגולים בסוד מ"ד. ואע"פ שנתמעטה ממקומה -- עכ"ז נשארה באצילות. ועתה היא בבריאה, ולא נתפשטו בה לא החסדים ולא הגבורות, ואין ביסוד שלה מ"ן עדיין כנ"ל --לכן הוא מעלה אותן הה' גבורות דביסוד לאה שהם מיין נוקבין ויצא משם קין.

ואח"כ חזרה להזדווג עמו שנית. ואז נותן בה שארית הגבורות אשר נתפשטו גם הם בו אחר נתינת הגבורות הראשונים בסוד זווג, ועתה היא נותנם בבחינת מיין דכורין, וגם היא לוקחת ה' חסדים שהיו בו' קצוות לאה. וכשרחל לוקחת ה"ג שביסוד לאה -- אז נתפשטו וירדו שם החסדים כולם ביסוד לאה ועתה לוקחם רחל והיה בה בסוד מ"נ ויצא הבל.

אח"כ חוזר להזדווג שלישית. ואז נותן הוא מיין דכורין מכל ה' חסדים, וירדו ונתפשטו קצתן אחר צאת הגבורות משם, ולהיותן בחינת מים יכלו כולם לצאת עתה אע"פ שקצתן לבד נתפשטו בו. ורחל העלה מ"ן, הרשימו של החסדים הראשונים (כי הגבורות אינם מניחין כ"כ רשימו כמו החסדים).

[הגהה - ונלע"ד שזה מובן במ"ש כי הרשימו הוא מל' ולכן המל' דחסדים יש בה ממש, אבל ה' גבורות אין בהם כ"כ הארה. וגם תבין מכאן שה' גבורות וה' חסדים היורדין מהדעת והניתנין לנוקבא בסוד זווג הם מיין דכורין, והניתנין לנוקבא לתיקון גופה ויורדין ביסוד אח"כ הם מיין נוקבין. גם תבין שכל זמן שלא כלו המ"ן והמ"ד אינם באים אחרים חדשים לצרכו ולצרכה, למ"ד בו, ולמ"ן בה].


ונבאר ענין אורות זכרים ונקבות, בין בחסדים בין בגבורות. והענין צריך שתדע ענין הדעת דז"א, שהנה כל הטפות של הזווג ממנו נמשכין, שהרי תחלה מזדווגים בחינת מוח החכמה עם מוח הבינ,ה והם ממשיכים הטפה אל הדעת שהוא המכריע ביניהן וכלול משניהן; מוח החסדים ומוח הגבורות למוח הדעת. ואם כן הטפה אינה נמשכת אלא ממוח הדעת עצמו. והבן זה. נמצא שכל הנשמות אינן באים אלא מהדעת; או מהחסדים שבו או מגבורות שבו כמ"ש.

ודע שהז"א יש לו ג' מוחין שהם חכמה בינה דעת. והדעת כלול מחסד וגבורה שלוקחם מחכמה ובינה. אח"כ שורש עטרא דחסד נשאר שם בדעת כולה, ויורדין ממנה בחינת ה' חסדים של התפשטות ה' קצוות שבו כנודע. ואח"כ כללותן יורדין ביסוד שבו. ואמנם גם שורש העטרה דגבורה נשאר בו -- דאל"כ יהיה גם דעת האיש קל כשל נקבה. ואח"כ לא זו בלבד אלא גם נמשכין ומתפשטין ממנו בחינת ה' גבורות בה' קצוות, וכללותן ביסוד ג"כ. באופן שהז"א יש לו תרין עטרין.

ואח"כ יוצא הארה מעטרא דגבורה (שנשאר שרשה בדעת ז"א), והולך אחורי הז"א בנקב הנקוב במקום החזה, ועברה אל האחור כנזכר באדרא נשא קמ"א שאז הגבורות הולכין אליה דרך הנקב כנ"ל ובהם נתקנת גו גופא הם גבורות הנקבות כאשר מעלה אותן אח"כ בבחינת מ"ן. וכן אפילו החסדים העוברים אליה לבנין גופא כנודע הם חסדים נקבות הנשארים בז"א עצמו. ואח"כ נותן לה בעת הזווג ע"ד הנ"ל בקין והבל. וכל אלו הם זכרים, בין חסדים בין גבורות.

גם טעם אחר: שהרי שורש אלו הב' עטרין הם ב' זרועות דאריך אנפין כנודע, ושם הם זכרים, וע"כ ברדתם למטה בעודם בזכר נקרא זכרים ובהיותן בנוקבא נקרא נקבות.

גם ט"עם אחר לכל בחינות שיש בכל מקום שיהיה: שהנה כאשר אור העליון מתפשט -- אם הוא מקום שאינו עובר דרך מחיצה נקרא זכר, וכן ז"א מקבל אורותיו היוצאין מגולים מתוך היסוד דאמא אשר בחזה שבו, והם עדיין ממש כמו שיצאו ממוח האב, ולכן אפילו הגבורות שבו -- זכרים הם. אבל כאשר האור עובר דרך מחיצה -- שנוקבת האור ויוצא דרך המחיצה דמיון אור היוצא לנוקבא דרך נקבי מחיצות גופא דז"א -- נקרא נקבות, כי הוא יוצא דרך נקבים, וגם שנחלש כחו כנקבה בעוברו דרך נקב בלי ספק. וזהו עיקר הפירוש בענין זה, כי חלישת כח הוא להיותו יוצא דרך נקב, ובודאי אין חלישות רק בסבת עוברו דרך מסך הנקבים. וזה נקבה - נקב ה', שהוא מלכות הנקרא נקבה ונקרא ה' כנודע.


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל




מתוך: עץ חיים/שער לט/דרוש יד (עריכה)

<< · עץ חיים · שער לט · דרוש יד· >>

דרוש יד[עריכה]

ודע כי תחלה אמר לי מורי זלה"ה כי מן הדעת דאריך אנפין המתפשט בו' קצוות דאריך אנפין כנ"ל דרוש א' -- הנה ממנו נעשה ב' דעות דאבא ואמא, ומן חצי עליון דת"ת דאריך אנפין נעשו ב' גופים דאבא ואמא, מחסד שבהם עד מלכות שבהם. באופן זה כי הלא הת"ת הוא סוד ו' כדלקמן, כי הנה נודע בסוד "וקרא זה אל זה", כי בת"ת יש י"ב פרקין כמנין זה, והם סוד ו' שבת"ת שבמלואו הם ב' ווי"ן -- ו' גדולה, ו' זעירא.

הנה הת"ת הוא ו' גדולה, והענין שהוא כולל ו' קצוות שבו, והוא כנגד ו' פרקין שיש בב' זרועות. והיסוד נקרא ו' זעירא, כי גם בו כללות כל הו' קצוות והם ג"כ כנגד ו' פרקין שבב' שוקיים שהם נצח-הוד, כנזכר פרשת נשא קמ"ג (ח"ג קמג, א) "וצדיק יסוד עולם דכליל שית בקרטיפא חדא". וכן בפרשה בראשית דף מ"ד (ח"א מד, ב) וז"ל "האי רוחא אתכליל בשית וקיימא בשית כו'", והוא מובן עם מ"ש.

אמנם נוסיף לך ביאור בזה, והוא באומרו "אתכליל...וקיימא". והענין כי הנה כשתמנה מלמטה למעלה מהיכל לבנת הספיר עד היכל הרצון הוא ו' היכלות. והנה אלו ההיכלות הם עולים, ונכללים תחתונים בעליונים, עד שנמצא כשעולים עד היכל הרצון אז היכל הרצון אתכליל בשית -- שכולן עולין ונכללין בתוכו (כנזכר שם שההיכלות עולים ונכללין זה בזה), ובבחינה זו אמר "אתכליל בשית". ואמנם הוא עצמו נחלק לו' חלקים כנ"ל, כי הוא בחינת ו', ואז כל הו' היכלות נחלקין בו' חלקים שיש בו, ולבחינה זו אמר "וקיימא בשית", כי הוא בעצמו מתחלק וקאים תמיד בבחינת ו' חלקים שהם השרשים של הו' היכלות הנמצאים תמיד שם בתוך הת"ת שהוא היכל הרצון. אך הה' היכלות תתאין נכללין בו בעת העלייה ולא קיימין תמיד תמן. וזו הבחינה ג"כ יש ביסוד ו' זעירא.

והנה זו הו' הגדולה שבת"ת דאריך אנפין נחלקה לב' ונעשה ג' ג'; כי ג' חלקים הראשונים שבו (שהוא עד טבורא) הם לאבא ואמא, וג' פרקין תתאין דת"ת הם כתר דז"א. והנה אלו ג' פרקין הנשארין לאבא ואמא נחלקים באופן זה: כי חצי ת"ת העליון, שנתחלקו הם ג' חלקים חצי הו', בהכרח הוא שאע"פ שיתחלק בהכרח שימצא כל בחינת הו' בחצי ו' העליון -- כי כן הוא בכל העולמות העליונים שאע"פ שמתחלקים נשאר כח הכל באותו חלק כנ"ל. נמצא כי ג' חלקים אלו הראשונים נעשין בצורת ו' אחד. וכשתמלאנה כזה וא"ו הם ג' אותיות שהם עצמן הג' חלקים שבחצי עליון של ת"ת באופן שהוא וא"ו ואינו אלא ג' חלקים.

והנה החלק העליון שהוא ו' ראשונה -- ממנו נעשה גופא דאבא, ומו' אחרונה -- גופא דאמא, ומאות א' שבאמצע הוא"ו -- נעשו ב' יסודות דאבא ואמא. ולכן הושמו היסודות באמצע הוא"ו כי הם המיחדים את שניהן וע"י מזדווגים.


אמנם אח"כ שמעתי ממורי זלה"ה באופן אחר, והוא כי אלו הג' חלקים שיש בחצי העליון דת"ת דאריך אנפין, הב' חלקים הראשונים -- מהם נעשה לאבא ואמא ב' דעות, והחלק הג' ממנו נעשים כל ב' גופים דאבא ואמא.

וכדי שתבין ענין זה היטב -- איך מחלק הג' מספיק לב' גופים דאבא ואמא? נקדים לך הקדמה אחת: דע כי יש ב' מיני זווגים: האחד נקרא נשיקין והשני הוא זווג ממש. ונודע שקודם זווג תחתון הגופני צריך שיקדים אליו זווג העליון רוחני שהם הנשיקין בסוד "וישק יעקב לרחל". ומבשרינו נחזה אלוה שתחלה מקדים הנשיקה ואח"כ הזווג. ואמנם גם הנשיקין בסוד זווג, ולכן מצינו בגמרא שנקרא זווג בלשון 'דבור' שהוא בפה כמ"ש במסכת כתובות במשנה "ראוה מדברת עם א' אמרו לה מה טיבו של זה", ויש מאן דאמר בגמרא שפירש "מאי מדברת? נבעלת", עיי"ש. גם הפסוק קורא הזווג בלשון אכילה כמ"ש "כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה וגו'" והבן זה. גם בזה תבין מ"ש "היכי דמי לאלתר? כגון שהרוק בתוך פיה", פי' כשאדם מזדווג עם אשתו אז בהכרח מתמצה הרוק ומתהווה בתוך פיהם והוא קודם אל הזווג והוא סי' לו .ואמנם להיות זה הזווג עליון ורוחני מאד לכן בתחלה מקדים זווג נשיקין לזווג תחתון.

והענין, כי תחלה מתעוררים ג' ראשונות באדם להזדווג, שהם בחינת ג' מוחין דברישא. ומוציאין הטפה ההיא מזווג הנעשה ע"י. ואחר שהנוקבא העליונה שהיא בינה שבראש נטלה הטפה מסוד זווג -- אז מורידה למטה ביסוד וחוזרת לצאת אל הנוקבא. נמצא שבתחלה מזדוג האדם מניה וביה להוציא הטפה שלו ממוחין שלו ואח"כ יורדת עד היסוד בו ואז נותנה לאשתו ביסוד שלה. וענין זווג זה העליון דנשיקין הוא באופן זה: דע כי הנה נודע שכל ספירה כלולה מי'. והנה חכמה דאריך אנפין הוא סוד מוחא סתימאה דיליה, ויש בה י' ספירות, ונתפשטו כולם ברישא לחודיה. והיסוד שלה הוא החך חכמה, וזהו סוד ח"ך מ"ה. והמלכות שבה הוא הגרון. ואמנם גרון זה נקרא בינה בערך שאר הגוף כנודע שתחלת הגוף הוא מחסד ולמטה וא"כ סיום הראש שהוא הגרון נקרא בינה, והוא המלכות והנוקבא של חכמה שהוא מוחא סתימאה, ומזדווג החכמה עמה בסוד הח"ך (שהוא היסוד) עם הגרון (שהוא מלכות הנקרא בינה כנ"ל).

דרוש יד - מ"ק[עריכה]

מ"ק. דע כי סוד אחע"ה בגרון כנודע מאדרא זוטא, והם בבינה, והם גימטריא אג"ף.
גיכ"ק בחיך, והם בחכמה אותיות ח"ך מ"ה. גיכ"ק גימ' נג"ף. ואלו הם שמות קדושים.


גם שמעתי ממורי זלה"ה באופן אחר. והוא, שהחכמה עצמה הוא הח"ך, והגרון היא הבינה, ולשון הוא המכריע בנתיים והוא הדעת שבין חכמה לבינה שהוא ברית הלשון כנזכר בספר יצירה, והוא דוגמת ברית המעור שהוא היסוד המזדווג בזווג תחתון, והלשון הוא היסוד המזווג זווג עליון. והנה נודע אותיות אחע"ה שהם בגרון וגיכ"ק הם בחיך. והענין שהחכמה הוא עטרא דחסדים והבינה הוא עטרא דגבורה. ואותיות גיכ"ק הם ה' חסדים שבחיך שהוא חכמה. ואותיות אחע"ה הם ה' גבורות שבגרון שהוא הבינה.

ובזה תבין מ"ש באדרא האזינו רצ"ה (ח"ג רצה, א) "אשא ומציא אתתקן ויאין בציורא", פי' שבתוך הפה הנ"ל יש חו"ג שהם מיא ואשא, זה בצד זה, לכן "אחע"ה בגרון. א' - דטריד מלכין, ח' - דטריד ונחית כו'" כי אלו האותיות הם בחינת ה' גבורות. אך אותיות גיכ"ק שהם החסדים, עליהם נאמר "הנחמדים וגו' ומתוקים וגו'" וגם עליהם נאמר "והיה מעשה הצדקה שלום", כנודע שהצדקה שנותן צדיק לצדק הם החסדים הנקרא 'שלום' ו'צדקה'. ואז צדק שהוא דינין (כנזכר בזוהר שהם בחינת גבורות) מתמתקים ע"י החסדים שהם ה', ואז מצדק נעשה צדקה. וזה כונת מצות צדקה.

והנה הגרון הוא נקודת ציון שבבינה ושם הם ה' גבורות אחע"ה.

ועם זה שאמרנו לא יחלוקו אלו השמועות ששמעתי ממורי זלה"ה, כי החו"ב מתפשטין לי' ספירות, כל א' מהן וראשיהן למעלה במוחין, וסופן מסתיימין בפה. ושם החיך כח הסיום דחכמה, וגרון כח הסיום דבינה שהוא נקודת ציון שבה. והלשון הוא יסוד של החיך הממשיך ה' חסדים גיכ"ק וה' גבורות אחע"ה, ואז הוא שם בסוד מיין דכורין היורדין מחיך אל הגרון, ובסוד מיין נוקבין העולין מן הגרון אל החיך, והוא סוד הרוק היוצא מחיך וגרון כנ"ל בגמרא. וזהו סוד "וכולן מחכאן דא לדא בלישן ממלל רברבן כו'", כי הוא הלשון המזווגם, לכן כולם מחכאן ליה - כי הוא העיקר וממנו תוצאות חיים.

והנה אע"פ שאותיות גיכ"ק או אותיות אחע"ה אינם אלא ד' -- עם כל זה הם ה', ולא קבלתי טעמו. והנה זהו סוד שאמרו ז"ל "כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך אחד". והענין כי המלאכים נבראים ע"י זווג רוחני העליון הזה ולכן חיים וקיימים לעד. אך בני אדם באים ע"י זווג תחתון גופני שהוא מבחינת היסוד עם המלכות - לכן הם מתים. ובמ"א נתבאר ענין זה.

עוד יש יתרון אחד אל זווג נשיקין -- כי הטפה ההיא יוצאת מהמוחין ממש דברישא, אמנם זווג התחתון אין הטפה ההיא נמשכת מהמוחין עצמן אלא מבחינת הה' חסדים המתפשטין בגוף מחסד עד הוד. ושמור כלל זה בידך.

והנה נודע שאין לך טפה יורדת מלמעלה מיין דכורין שאין טפיים סלקין כנגדה מיין נוקבין. והענין, שהלא נודע שבריאת העולם היה ע"י שם מ"ב הנרמז מ"בראשית" עד "ב'" ד"ובהו". וזהו הטפה דדכורא. אמנם טפת נוקבא הוא ב' פעמים מ"ב -- כלולה מב' טיפות -- שהם אותיות אחע"ה כמנין פ"ד, ב' פעמים מ"ב, שהם בגרון שהוא בינה נוקבא. ובבאורינו בענין זווג של אריך אנפין של הנשיקין שם נבאר איך שם מ"ב נרמז בחיך שהוא גיכ"ק.

והנה גם בזווג תחתון הם כסדר הזה וז"ש פרשת בראשית דף א' (ח"א א, א) "וכמה דדיוקנא דברית אזדרע במ"ב זווגים", פירוש: הנה ו' דשמא קדישא היא דיוקנא דברית (כי היסוד הוא ארוך דומה לאות ו', וזהו "דיוקנא דברית"). והנה זה ו' הוא סוד חוט השדרה הממשכת הטפה ממוח הדעת לתתא ביסוד. שאחר שנזדווגו בסוד זווג העליון, ג' ראשונות, בסוד הפה הנ"ל שהם הנשיקין, והם ב' אותיות י"ה מיהו"ה -- אז אח"כ נתפשטה הטפה ההיא שיצא מאותו זווג העליון וירדה דרך חוט השדרה (שהוא ו' דהויה) ואז נתפשטו ה' חסדים מחסד עד הוד, ואח"כ כללות ה' חסדים ביסוד, ונשלמה אות וא"ו. ונמצא שתחלה היתה הטפה אות י', ואח"כ נתארכה ונעשית ו' בו"ק שנתפשטה בהם וזהו שאמרו בתיקונים (תיקוני זהר נד, א) שהאי טפה "אתארכת בעמודא דאמצעיתא ואתעביד אות ו'", ע"ש.

ואחר התפשטות ה' חסדים שם בגופא שהוא אות ו' -- שם הוא בסוד מ"ב, שאלו הו' קצוות הם סוד ו' שמות הראשנים דשם מ"ב. ולפי שכבר ידעת שכל קצה כולל ו' קצוות -- לכן בכל שם יש ו' אותיות. אח"כ אותו הרגל התחתון של הוא"ו דק מאד הוא נקודת העטרה של היסוד דמות י' קטנה רגל ו' גם היא כלולה מכל הו' קצוות, לכן היא צורת קוץ שהיא ו' קטנה ודקה. וזו הו' הוא שם ז' דמ"ב, ויש בו ג"כ ו' אותיות לטעם הנ"ל. וזו הנקודה נכנסת ביסוד הנוקבא (שהוא ה' דהוי"ה) בנקודת ציון שבה. ואז נקרא "גמר ביאה" כמ"ש בגמרא. ונמצא ששם זה האחרון הוא בחינת העטרה שהיא מלכות שביסוד וגם שהיא נכנסת ביסוד דמלכות, לכן שם האחרון של מ"ב מכנים אותו בזוהר אל המלכות.

ואמנם עם מ"ש כאן יובן איך שם מ"ב כולו בו' קצוות דגופא והם ז' ווי"ן כנזכר. והנה לעיל נתבאר שזווג תחתון דיסוד אינו נמשך ממוח עצמו אלא מה' חסדים אחר שנתפשטו בגופא. ויובן היטב עם מ"ש כאן, שאחר הזווג עליון דנשיקין נמשכו החסדים למטה בגופא ובאותו הבחינה שנתפשטה -- שהוא שם מ"ב -- משם ממשיך היסוד טפת החסדים דזווג תחתון אל הנוקבא. באופן שבכל זווג יש ב' זווגים -- עליון ותחתון כנ"ל. והבן זה מאד כי הוא כלל גדול.

הרי שמ"ב אותיות כלולין בטפה זרעית הזו. ואמנם מה שאמרו "מ"ב זווגים" -- יכולין אנו לפרשו מלשון זווג, פירוש: שאלו המ"ב אתוון הם סוד הזווג. אמנם הענין הוא שנודע שאין נקודה דלא אתכלילת בחברתה, ימין בשמאל ושמאל בימין, וא"כ הם מ"ב זווגים, ר"ל כפולים, שכל אחד הוא זווג אחד, שהם שנים שנים.
גם טעם הדבר שאין לך נקודה דלא אתכלילת מעילא לתתא ומתתא לעילא, וא"כ הרי הם ב' מ"ב כפולים.
גם סוד הענין כמ"ש לעיל, שאין לך טפה יורדת מלמעלה שאין כנגדה עולה ב' טפין, ואלו הם מ"ב זווגים.

וזהו סוד "כמה דדיוקנא דברית אזדרע כו'", כי הנה נודע אצלינו שיש שם מ"ב דע"ב באצילות, ושם מ"ב דס"ג בבריאה, ושם מ"ב דמ"ה ביצירה. אך בעשייה לא יש. ונמצא עתה גם כן שירמוז ג"כ אל ענין זו, שכמו שהזכר בעצמו עם נוקבא הכל באצילות הם סוד מ"ב זווגים כפולים, זכרים מהזכר ונקבות מהנקבה -- כן הענין שכל האצילות נעשה אח"כ בחינת פרצוף א' זכר לבד בערך בריאה ויצירה (שהם עלמא דנוקבא), ואז המ"ב דאצילות הם סוד מ"ב אותיות (פשוט ומלא ומלא דמלא דשם הוי"ה) דאצילות, ועולין כנגדו ב' מ"ב אחרים -- שהם סוד ב' טפין דנוקבא כפולין, והם מ"ב זיווגים‏[24] -- מ"ב דבריאה ומ"ב דיצירה.



עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל




מתוך: עץ חיים/שער לט/דרוש טו (עריכה)

<< · עץ חיים · שער לט · דרוש טו

דרוש טו[עריכה]

הספירות הם אור ישר ואור חוזר. והוא כי האין סוף האציל י' ספירות מלמעלה למטה, דהיינו מכתר עד מלכות, וחזר עוד בעת שובו אל מקורו האיר עוד והאציל עוד י' ספירות אחרים מלמטה למעלה -- כתר במלכות, וחכמה ביסוד כו' עד מלכות בכתר. וזהו סוד "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", וזהו סוד יהו"ה הוה"י, וסוד תרין יודי"ן שבא' כזה:‏[25]

שער הכוונות - שער לט - דרוש טו.png

ומקור האור לעולם הוא י', וכתר הוא סוד קוץ י' ראשון ואחרון‏[26] [סוד אדני הוא סוד הוהי ממש, וזהו יאהדונהי בסוד אנ"י ואי"ן שבאדני בסוד כתר ומלכות]. וסודם כ' כתר בסוד ב' יודי"ן, ב' פעמים י' ספירות, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, הנאצלים ומתיחדים בכתר.

ובענין העשר ממטה למעלה כן הדין בכולם. כיצד? מן כתר עד החכמה וחוזר חכמה לכתר. וכן מכתר לבינה ומבינה לכתר. גם מחכמה לבינה ומבינה לחכמה. ומחכמה לחסד ומחסד לחכמה. וכן עד סוף הי' ספירות. וכן דין זה נוהג בכל ספירה וספירה עצמה כנודע היות כלולה כל א' מי'. וכן עד סוף כל הפרטים.

ויש הפרש, כי אור ישר הוא עצם אור האצילות, כדמיון אור השמש המכה בעששית. אך אור החוזר אינו דומה לזה, רק אור חלש יותר כמו אור השמש המכה ומתהפך אליו. וכן הדין בכל י' ספירות, ובכל ספירה וספירה עצמו כפי התפשטותו. והבן זה. ובתקון ח"י דף ל"ב‏[27] (תיקוני זהר לו, א) איתא כי י"ב מזלות הם שית מחסד עד יסוד, אור ישר ואור חוזר. וז' כוכבי לכת הם מחסד עד המלכות. וזהו בסוד אור ישר, שאל"כ י"ב מזלות וז' כוכבי לכת הכל א'.

וב' זווגים הם -- חכמה ובינה, ת"ת ומלכות. ומזווג חכמה ובינה ירד אור ישר בסוד הוי"ה שבחכמה ואהי"ה שבבינה. ויורדין עד המלכות בסוד הוי"ה - חח"ן, ואהי"ה בג"ה, ושניהם בכתר-תפארת-יסוד-מלכות. ואור חוזר מזווג תפארת ומלכות בסוד הוי"ה אדנ"י, הוי"ה דרך קו ימין, ואדנ"י דרך קו שמאל, ושניהן בסוד כתר-תפארת-יסוד-מלכות. זה נרמז בתיקון ח"י.

והנה עם האמור תבין מ"ש בתקונים כי ש' בבינה ובמלכות, והוא סוד שורש האילן, ויובן בסוד האילן שהוא ו"ק ששורשו מאור ישר בבינה ואור חוזר במלכות. וש' בו ג' קוין, וכן בה' שבבינה ושבמלכות -- בכל א' מהם ג' קוין, שהם קו חסד דין רחמים.


והנה ד' דברים הן:

  • א' זכר או נקבה
  • ב' דין או רחמים
  • ג' עליון או תחתון
  • ד' משפיע או מושפע.

ולעולם הזכר עליון רחמים משפיע, והנוקבא דין תחתון מושפע. ולכן בעת הזווג הנוקבא פניה כלפי מעלה שהוא אות ה' בסוד הוה"י[28] לקבל מן הזכר. והזכר ביושר בסוד יהו"ה. וזהו סוד "ה' על י'" - נוקבא ודין, כנזכר בהרבה מקומות. וההי"ן נקבות, יודי"ן ווי"ן זכרים.

הנה להבין איך בכל ספירה וספירה בעצמה שייך אור ישר ואור חוזר, ובזה תבין שם ס"ג -- כי במקום אחד קראו זכר ובמקום אחר קראו נקבה, בסוד ה' על י'. והנה מילוי אלפין במוחא, ומילוי ס"ג באוירא, ומילוי יודי"ן בכתר. אך הענין כי שם זה בכתר בסוד אור חוזר שבספי' כתר וזהו מדה הנשפע שבכתר (פי' נוקבא דעתיק)‏[29] היותר קרובה אלינו, אך אור ישר שבכתר (פי' זכר שבעתיק)‏[30] הוא משפיע וקרוב אל הא"ס ולכן אינו מושג אלינו ואינו נקרא בשם כמו הא"ס שאינו עולה בשם.

וזהו סוד הנזכר תיקון נ"ו (תיקוני זהר צ, ב) "וחוורא ואוכמא תרווייהו אשתכחו מכתרא עלאה". והנה אוכמא נוקבא לחוורא - ישת חשך סתרו. והסוד כמו שכתבנו, כי אוכמא‏[31] דיליה הוא שם מילוי יודי"ן ע"ב אך שם ס"ג חוזר וסותר. והבן זה. ומאלו הב' דרגין נאצלו חכמה ובינה, חיור ואוכם, זכר ונוקבא.

ובספר הבהיר מזכיר מלמעלה למטה וממטה למעלה, וגם נרמז שם כי היורד יורד במרוצה בלי עיכוב השפע (שהוא בחינת אור ישר), אך העולה עולה בנחת כי הוא דין הנקבה.

עוד יש חילוק אחר. כי היורד יורד דרך ימין תחלה להגביר הרחמים, והעולה מקדים השמאל להגבירו ומשנה דרך הלוכו, אך לפעמים אפשר שיעלו דרך ימין. פירוש: בהתחלה מיסוד לנצח או בהיפך -- מיסוד להוד ומהוד לנצח. וכן כל הי' ספירות. אך דרך ימין הוא מיסוד לנצח ומחסד לחכמה. אבל היורד יורד דרך החכמה תחלה שהוא ימין בכל פעם שיורד.

כלל העולה מכל הנ"ל כי ב' יסודות הם:

  • מז"א לנוקבא בסוד אור ישר,
  • וממלכות לת"ת בסוד אור חוזר.

ובזה תבין מאמר ר' חזקיה פרשת ויצא דף קנ"ה ע"א (ח"א קנה, א) "אבל ת"ח רזא דמלה בכל זמנא צדיק מעלמא תתאה נפיק ועייל, ביה עייל ומניה נפיק כו'". הסוד כי הלא תחלה הנקבה משפעת בעת הזווג מיין נוקבין בסוד אור חוזר, בסוד יסוד א', ולכן התחיל ואמר "צדיק מעלמא תתאי נפיק", שהוא בסוד אור חוזר. ואח"כ "עייל" בסוד אור הישר מיין דכורין. הרי שבנימין עם היותו בעלמא דנוקבא -- עכ"ז עלמא דדכורא איהו, ולא בעלמא דפרודא תחת מלכות רחל גם כי נולד ממנה. ואלו השנים הם יוסף ובנימין; אור ישר - יוסף, אור חוזר - בנימין. לכן יוסף הוא יעקב - אור ישר, ובנימין אור חוזר - בצאת נפשה כי מתה, כי היא נפש הנקבה. אך מצד שנסתלק לעילא אביו קרא לו בנימין - בן ימין, ולא בן שמאל, גם שהוא אור חוזר. והטעם שאחר כך חוזר לירד בסוד אור ישר. וזהו סוד ששמש בנימין במקום יוסף כד אתאביד, כנזכר פרשת ויצא דף קנ"ג ע"ב (ח"א קנג, ב).


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל



  1. ^ דפוס קארעץ מתברר
  2. ^ ס"א הזכר
  3. ^ ס"א עביות
  4. ^ לא הבנתי כוונת החשבון - ויקיעורך
  5. ^ הגהת צמח - כמנין מא"ה כנ"ל
  6. ^ היה נראה דצ"ל לצורך שאר הזווגים -- ויקיעורך
  7. ^ הלשון מגומגם והיה נראה להגיה כאן ויש בחינת נשיקין אשר הם נשיקין שוין וכו' -- ויקיעורך
  8. ^ הכוונה רבוע של שם הפשוט ורבוע של שם המילוי -- ויקיעורך
  9. ^ הנוסח לפי דפוס קארעץ. ובדפוס ירושלים פה מוסיפים המשפט הבא: דהיינו שהם ג' ע"ב מן ס"ג מ"ב דע"ב דהיינו מה' ראשונה ולמטה שכולם בחי' נוקבא הם - ויקיעורך
  10. ^ ההפניה משלי כי כן נראה מתאים לתוכן יָרוֹק כַּזָּהָב מִסִּטְרָא דְאִימָּא עִלָּאָה, דְּאִיהִי תְּשׁוּבָה, קַו יָרוֹק דְּאַסְחַר כָּל עָלְמָא -- ויקיעורך
  11. ^ בדפוס קארעץ: דרך עלייתן
  12. ^ בדפוס קארעץ גורס בענין זה של הנסירה
  13. ^ הנוסח לפי דפוס קארעץ. ובדפוס ירושלים וכבר ידעת כי כלי החיצון דלמכות וכולי - ויקיעורך
  14. ^ לא התברר לי מהם הב' כללים... -- ויקיעורך
  15. ^ (נ"א אם הם)
  16. ^ בדפוס קארעץ לא גורס מילים אלו - ויקיעורך
  17. ^ א אד אדנ אדני
  18. ^ ה"ג בדפוס ירושלים. ובדפוס קארעץ: צריך עכ"פ שיהי בו לפחות מקיפי דיניקה דאמא אך אינו יכול להמשיך רק מחיצוניות דא"א וימשיך הו"ק דאמא דגדלות לבד, ואם כן אלו אינם רק מחיצוניות דאו"א.
  19. ^ (נ"א הנשמה)
  20. ^ דפוס ירושלים גורס כאן בסוגריים (מילוי ד' אותיות שם ב"ן)
  21. ^ דפוס קארעץ נרמזים
  22. ^ ה"ג בדפוס קארעץ. ובדפוס ירושלים מוסיף מילת דבינה
  23. ^ (נ"א והם חו"ג דאבא)
  24. ^ בדפוס קארעץ ליתא למילים והם מ"ב זיווגים - ויקיעורך
  25. ^ התמונה משלי והינה שילוב של שני הדפוסים. בדפוס ירושלים מופיע תמונה יפה של צורת א' עם האותיות בפנים אלא שכנראה נפל טעות ברגל התחתון ונכתב אותיות יה במקום הי (בהינתן שכוונת המחבר הינו לשם הוהי כמו שהזכיר). לעומת זאת, בדפוס קארעץ כתיבת האותיות הינה כמו שמופיע כאן אלא שהמדפיסים כנראה לא יכלו לצייר כלל את מתאר צורת א' והסתפקו בתמונה מוזרה של האותיות בלבד. ולכן יצרתי תמונה זו -- ויקיעורך
  26. ^ נ"ל כוונתו אל השם שהזכיר לעיל יהו"ה הוה"י ולא אל השם יאהדונהי שמזכיר בהמשך (שאני שמתי כמאמר מוסגר). והנה הלשון בקטע זה מגומגם, ופיסקתי והכנסתי מילים במאמר מוסגר לפי ראות עיני. לשיקול הקורא -- ויקיעורך
  27. ^ מצאתי בדף ל"ו כאן בוויקיטקסט. או שיש להגיה, או שמדובר במיספור מהדורות שונות. ואין בידי להכריע -- ויקיעורך
  28. ^ ע"פ דפוס קארעץ. ובדפוס ירושלים כתוב הוי"ה שהינו טעות לדעתי -- ויקיעורך
  29. ^ מובא כמאמר מוסגר בדפוס קארעץ, ובדפוס ירושלים ליתא - ויקיעורך
  30. ^ מובא כמאמר מוסגר בדפוס קארעץ, ובדפוס ירושלים ליתא - ויקיעורך
  31. ^ לא הבנתי, ואולי צריך להגיה "חיוורא דיליה" אלא שלא מצאתי לזה סמך -- ויקיעורך