עץ חיים/שער לט/דרוש יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · עץ חיים · שער לט · דרוש יד· >>

דרוש יד[עריכה]

ודע כי תחלה אמר לי מורי זלה"ה כי מן הדעת דאריך אנפין המתפשט בו' קצוות דאריך אנפין כנ"ל דרוש א' -- הנה ממנו נעשה ב' דעות דאבא ואמא, ומן חצי עליון דת"ת דאריך אנפין נעשו ב' גופים דאבא ואמא, מחסד שבהם עד מלכות שבהם. באופן זה כי הלא הת"ת הוא סוד ו' כדלקמן, כי הנה נודע בסוד "וקרא זה אל זה", כי בת"ת יש י"ב פרקין כמנין זה, והם סוד ו' שבת"ת שבמלואו הם ב' ווי"ן -- ו' גדולה, ו' זעירא.

הנה הת"ת הוא ו' גדולה, והענין שהוא כולל ו' קצוות שבו, והוא כנגד ו' פרקין שיש בב' זרועות. והיסוד נקרא ו' זעירא, כי גם בו כללות כל הו' קצוות והם ג"כ כנגד ו' פרקין שבב' שוקיים שהם נצח-הוד, כנזכר פרשת נשא קמ"ג (ח"ג קמג, א) "וצדיק יסוד עולם דכליל שית בקרטיפא חדא". וכן בפרשה בראשית דף מ"ד (ח"א מד, ב) וז"ל "האי רוחא אתכליל בשית וקיימא בשית כו'", והוא מובן עם מ"ש.

אמנם נוסיף לך ביאור בזה, והוא באומרו "אתכליל...וקיימא". והענין כי הנה כשתמנה מלמטה למעלה מהיכל לבנת הספיר עד היכל הרצון הוא ו' היכלות. והנה אלו ההיכלות הם עולים, ונכללים תחתונים בעליונים, עד שנמצא כשעולים עד היכל הרצון אז היכל הרצון אתכליל בשית -- שכולן עולין ונכללין בתוכו (כנזכר שם שההיכלות עולים ונכללין זה בזה), ובבחינה זו אמר "אתכליל בשית". ואמנם הוא עצמו נחלק לו' חלקים כנ"ל, כי הוא בחינת ו', ואז כל הו' היכלות נחלקין בו' חלקים שיש בו, ולבחינה זו אמר "וקיימא בשית", כי הוא בעצמו מתחלק וקאים תמיד בבחינת ו' חלקים שהם השרשים של הו' היכלות הנמצאים תמיד שם בתוך הת"ת שהוא היכל הרצון. אך הה' היכלות תתאין נכללין בו בעת העלייה ולא קיימין תמיד תמן. וזו הבחינה ג"כ יש ביסוד ו' זעירא.

והנה זו הו' הגדולה שבת"ת דאריך אנפין נחלקה לב' ונעשה ג' ג'; כי ג' חלקים הראשונים שבו (שהוא עד טבורא) הם לאבא ואמא, וג' פרקין תתאין דת"ת הם כתר דז"א. והנה אלו ג' פרקין הנשארין לאבא ואמא נחלקים באופן זה: כי חצי ת"ת העליון, שנתחלקו הם ג' חלקים חצי הו', בהכרח הוא שאע"פ שיתחלק בהכרח שימצא כל בחינת הו' בחצי ו' העליון -- כי כן הוא בכל העולמות העליונים שאע"פ שמתחלקים נשאר כח הכל באותו חלק כנ"ל. נמצא כי ג' חלקים אלו הראשונים נעשין בצורת ו' אחד. וכשתמלאנה כזה וא"ו הם ג' אותיות שהם עצמן הג' חלקים שבחצי עליון של ת"ת באופן שהוא וא"ו ואינו אלא ג' חלקים.

והנה החלק העליון שהוא ו' ראשונה -- ממנו נעשה גופא דאבא, ומו' אחרונה -- גופא דאמא, ומאות א' שבאמצע הוא"ו -- נעשו ב' יסודות דאבא ואמא. ולכן הושמו היסודות באמצע הוא"ו כי הם המיחדים את שניהן וע"י מזדווגים.


אמנם אח"כ שמעתי ממורי זלה"ה באופן אחר, והוא כי אלו הג' חלקים שיש בחצי העליון דת"ת דאריך אנפין, הב' חלקים הראשונים -- מהם נעשה לאבא ואמא ב' דעות, והחלק הג' ממנו נעשים כל ב' גופים דאבא ואמא.

וכדי שתבין ענין זה היטב -- איך מחלק הג' מספיק לב' גופים דאבא ואמא? נקדים לך הקדמה אחת: דע כי יש ב' מיני זווגים: האחד נקרא נשיקין והשני הוא זווג ממש. ונודע שקודם זווג תחתון הגופני צריך שיקדים אליו זווג העליון רוחני שהם הנשיקין בסוד "וישק יעקב לרחל". ומבשרינו נחזה אלוה שתחלה מקדים הנשיקה ואח"כ הזווג. ואמנם גם הנשיקין בסוד זווג, ולכן מצינו בגמרא שנקרא זווג בלשון 'דבור' שהוא בפה כמ"ש במסכת כתובות במשנה "ראוה מדברת עם א' אמרו לה מה טיבו של זה", ויש מאן דאמר בגמרא שפירש "מאי מדברת? נבעלת", עיי"ש. גם הפסוק קורא הזווג בלשון אכילה כמ"ש "כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה וגו'" והבן זה. גם בזה תבין מ"ש "היכי דמי לאלתר? כגון שהרוק בתוך פיה", פי' כשאדם מזדווג עם אשתו אז בהכרח מתמצה הרוק ומתהווה בתוך פיהם והוא קודם אל הזווג והוא סי' לו .ואמנם להיות זה הזווג עליון ורוחני מאד לכן בתחלה מקדים זווג נשיקין לזווג תחתון.

והענין, כי תחלה מתעוררים ג' ראשונות באדם להזדווג, שהם בחינת ג' מוחין דברישא. ומוציאין הטפה ההיא מזווג הנעשה ע"י. ואחר שהנוקבא העליונה שהיא בינה שבראש נטלה הטפה מסוד זווג -- אז מורידה למטה ביסוד וחוזרת לצאת אל הנוקבא. נמצא שבתחלה מזדוג האדם מניה וביה להוציא הטפה שלו ממוחין שלו ואח"כ יורדת עד היסוד בו ואז נותנה לאשתו ביסוד שלה. וענין זווג זה העליון דנשיקין הוא באופן זה: דע כי הנה נודע שכל ספירה כלולה מי'. והנה חכמה דאריך אנפין הוא סוד מוחא סתימאה דיליה, ויש בה י' ספירות, ונתפשטו כולם ברישא לחודיה. והיסוד שלה הוא החך חכמה, וזהו סוד ח"ך מ"ה. והמלכות שבה הוא הגרון. ואמנם גרון זה נקרא בינה בערך שאר הגוף כנודע שתחלת הגוף הוא מחסד ולמטה וא"כ סיום הראש שהוא הגרון נקרא בינה, והוא המלכות והנוקבא של חכמה שהוא מוחא סתימאה, ומזדווג החכמה עמה בסוד הח"ך (שהוא היסוד) עם הגרון (שהוא מלכות הנקרא בינה כנ"ל).

דרוש יד - מ"ק[עריכה]

מ"ק. דע כי סוד אחע"ה בגרון כנודע מאדרא זוטא, והם בבינה, והם גימטריא אג"ף.
גיכ"ק בחיך, והם בחכמה אותיות ח"ך מ"ה. גיכ"ק גימ' נג"ף. ואלו הם שמות קדושים.


גם שמעתי ממורי זלה"ה באופן אחר. והוא, שהחכמה עצמה הוא הח"ך, והגרון היא הבינה, ולשון הוא המכריע בנתיים והוא הדעת שבין חכמה לבינה שהוא ברית הלשון כנזכר בספר יצירה, והוא דוגמת ברית המעור שהוא היסוד המזדווג בזווג תחתון, והלשון הוא היסוד המזווג זווג עליון. והנה נודע אותיות אחע"ה שהם בגרון וגיכ"ק הם בחיך. והענין שהחכמה הוא עטרא דחסדים והבינה הוא עטרא דגבורה. ואותיות גיכ"ק הם ה' חסדים שבחיך שהוא חכמה. ואותיות אחע"ה הם ה' גבורות שבגרון שהוא הבינה.

ובזה תבין מ"ש באדרא האזינו רצ"ה (ח"ג רצה, א) "אשא ומציא אתתקן ויאין בציורא", פי' שבתוך הפה הנ"ל יש חו"ג שהם מיא ואשא, זה בצד זה, לכן "אחע"ה בגרון. א' - דטריד מלכין, ח' - דטריד ונחית כו'" כי אלו האותיות הם בחינת ה' גבורות. אך אותיות גיכ"ק שהם החסדים, עליהם נאמר "הנחמדים וגו' ומתוקים וגו'" וגם עליהם נאמר "והיה מעשה הצדקה שלום", כנודע שהצדקה שנותן צדיק לצדק הם החסדים הנקרא 'שלום' ו'צדקה'. ואז צדק שהוא דינין (כנזכר בזוהר שהם בחינת גבורות) מתמתקים ע"י החסדים שהם ה', ואז מצדק נעשה צדקה. וזה כונת מצות צדקה.

והנה הגרון הוא נקודת ציון שבבינה ושם הם ה' גבורות אחע"ה.

ועם זה שאמרנו לא יחלוקו אלו השמועות ששמעתי ממורי זלה"ה, כי החו"ב מתפשטין לי' ספירות, כל א' מהן וראשיהן למעלה במוחין, וסופן מסתיימין בפה. ושם החיך כח הסיום דחכמה, וגרון כח הסיום דבינה שהוא נקודת ציון שבה. והלשון הוא יסוד של החיך הממשיך ה' חסדים גיכ"ק וה' גבורות אחע"ה, ואז הוא שם בסוד מיין דכורין היורדין מחיך אל הגרון, ובסוד מיין נוקבין העולין מן הגרון אל החיך, והוא סוד הרוק היוצא מחיך וגרון כנ"ל בגמרא. וזהו סוד "וכולן מחכאן דא לדא בלישן ממלל רברבן כו'", כי הוא הלשון המזווגם, לכן כולם מחכאן ליה - כי הוא העיקר וממנו תוצאות חיים.

והנה אע"פ שאותיות גיכ"ק או אותיות אחע"ה אינם אלא ד' -- עם כל זה הם ה', ולא קבלתי טעמו. והנה זהו סוד שאמרו ז"ל "כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך אחד". והענין כי המלאכים נבראים ע"י זווג רוחני העליון הזה ולכן חיים וקיימים לעד. אך בני אדם באים ע"י זווג תחתון גופני שהוא מבחינת היסוד עם המלכות - לכן הם מתים. ובמ"א נתבאר ענין זה.

עוד יש יתרון אחד אל זווג נשיקין -- כי הטפה ההיא יוצאת מהמוחין ממש דברישא, אמנם זווג התחתון אין הטפה ההיא נמשכת מהמוחין עצמן אלא מבחינת הה' חסדים המתפשטין בגוף מחסד עד הוד. ושמור כלל זה בידך.

והנה נודע שאין לך טפה יורדת מלמעלה מיין דכורין שאין טפיים סלקין כנגדה מיין נוקבין. והענין, שהלא נודע שבריאת העולם היה ע"י שם מ"ב הנרמז מ"בראשית" עד "ב'" ד"ובהו". וזהו הטפה דדכורא. אמנם טפת נוקבא הוא ב' פעמים מ"ב -- כלולה מב' טיפות -- שהם אותיות אחע"ה כמנין פ"ד, ב' פעמים מ"ב, שהם בגרון שהוא בינה נוקבא. ובבאורינו בענין זווג של אריך אנפין של הנשיקין שם נבאר איך שם מ"ב נרמז בחיך שהוא גיכ"ק.

והנה גם בזווג תחתון הם כסדר הזה וז"ש פרשת בראשית דף א' (ח"א א, א) "וכמה דדיוקנא דברית אזדרע במ"ב זווגים", פירוש: הנה ו' דשמא קדישא היא דיוקנא דברית (כי היסוד הוא ארוך דומה לאות ו', וזהו "דיוקנא דברית"). והנה זה ו' הוא סוד חוט השדרה הממשכת הטפה ממוח הדעת לתתא ביסוד. שאחר שנזדווגו בסוד זווג העליון, ג' ראשונות, בסוד הפה הנ"ל שהם הנשיקין, והם ב' אותיות י"ה מיהו"ה -- אז אח"כ נתפשטה הטפה ההיא שיצא מאותו זווג העליון וירדה דרך חוט השדרה (שהוא ו' דהויה) ואז נתפשטו ה' חסדים מחסד עד הוד, ואח"כ כללות ה' חסדים ביסוד, ונשלמה אות וא"ו. ונמצא שתחלה היתה הטפה אות י', ואח"כ נתארכה ונעשית ו' בו"ק שנתפשטה בהם וזהו שאמרו בתיקונים (תיקוני זהר נד, א) שהאי טפה "אתארכת בעמודא דאמצעיתא ואתעביד אות ו'", ע"ש.

ואחר התפשטות ה' חסדים שם בגופא שהוא אות ו' -- שם הוא בסוד מ"ב, שאלו הו' קצוות הם סוד ו' שמות הראשנים דשם מ"ב. ולפי שכבר ידעת שכל קצה כולל ו' קצוות -- לכן בכל שם יש ו' אותיות. אח"כ אותו הרגל התחתון של הוא"ו דק מאד הוא נקודת העטרה של היסוד דמות י' קטנה רגל ו' גם היא כלולה מכל הו' קצוות, לכן היא צורת קוץ שהיא ו' קטנה ודקה. וזו הו' הוא שם ז' דמ"ב, ויש בו ג"כ ו' אותיות לטעם הנ"ל. וזו הנקודה נכנסת ביסוד הנוקבא (שהוא ה' דהוי"ה) בנקודת ציון שבה. ואז נקרא "גמר ביאה" כמ"ש בגמרא. ונמצא ששם זה האחרון הוא בחינת העטרה שהיא מלכות שביסוד וגם שהיא נכנסת ביסוד דמלכות, לכן שם האחרון של מ"ב מכנים אותו בזוהר אל המלכות.

ואמנם עם מ"ש כאן יובן איך שם מ"ב כולו בו' קצוות דגופא והם ז' ווי"ן כנזכר. והנה לעיל נתבאר שזווג תחתון דיסוד אינו נמשך ממוח עצמו אלא מה' חסדים אחר שנתפשטו בגופא. ויובן היטב עם מ"ש כאן, שאחר הזווג עליון דנשיקין נמשכו החסדים למטה בגופא ובאותו הבחינה שנתפשטה -- שהוא שם מ"ב -- משם ממשיך היסוד טפת החסדים דזווג תחתון אל הנוקבא. באופן שבכל זווג יש ב' זווגים -- עליון ותחתון כנ"ל. והבן זה מאד כי הוא כלל גדול.

הרי שמ"ב אותיות כלולין בטפה זרעית הזו. ואמנם מה שאמרו "מ"ב זווגים" -- יכולין אנו לפרשו מלשון זווג, פירוש: שאלו המ"ב אתוון הם סוד הזווג. אמנם הענין הוא שנודע שאין נקודה דלא אתכלילת בחברתה, ימין בשמאל ושמאל בימין, וא"כ הם מ"ב זווגים, ר"ל כפולים, שכל אחד הוא זווג אחד, שהם שנים שנים.
גם טעם הדבר שאין לך נקודה דלא אתכלילת מעילא לתתא ומתתא לעילא, וא"כ הרי הם ב' מ"ב כפולים.
גם סוד הענין כמ"ש לעיל, שאין לך טפה יורדת מלמעלה שאין כנגדה עולה ב' טפין, ואלו הם מ"ב זווגים.

וזהו סוד "כמה דדיוקנא דברית אזדרע כו'", כי הנה נודע אצלינו שיש שם מ"ב דע"ב באצילות, ושם מ"ב דס"ג בבריאה, ושם מ"ב דמ"ה ביצירה. אך בעשייה לא יש. ונמצא עתה גם כן שירמוז ג"כ אל ענין זו, שכמו שהזכר בעצמו עם נוקבא הכל באצילות הם סוד מ"ב זווגים כפולים, זכרים מהזכר ונקבות מהנקבה -- כן הענין שכל האצילות נעשה אח"כ בחינת פרצוף א' זכר לבד בערך בריאה ויצירה (שהם עלמא דנוקבא), ואז המ"ב דאצילות הם סוד מ"ב אותיות (פשוט ומלא ומלא דמלא דשם הוי"ה) דאצילות, ועולין כנגדו ב' מ"ב אחרים -- שהם סוד ב' טפין דנוקבא כפולין, והם מ"ב זיווגים‏[1] -- מ"ב דבריאה ומ"ב דיצירה.



עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל



  1. ^ בדפוס קארעץ ליתא למילים והם מ"ב זיווגים - ויקיעורך