עץ חיים/שער ח (הכל)

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: עץ חיים/שער ח/פרק א (עריכה)

עץ חיים · שער ח · פרק א· >>

שער ח'[עריכה]

פרק א - מ"ת[עריכה]

ונבאר עתה עולם הנקודים, והם בחינת אורות היוצאין דרך נקבי עינים דאדם קדמון.

והנה כבר ביארנו לעיל כי ד' בחינות יש והם ד' הויות -- ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. ובכל בחינה מהם יש טנת"א טעמים, נקודות, תגין, אותיות. והנה המוחין של אדם קדמון הם הוי"ה דע"ב. ומן בחינת האזנים ולמטה עד תשלום כל סיום אדם קדמון הוא בחינת ס"ג, עד סיום הרגלים שלו. אמנם ענין זה היה בתחלה קודם מיתת מלכים בעולם הנקודים. ואח"כ היה בחינת מ"ה וב"ן ממקום טיבור שלו עד למטה בסיום הרגלים כמו שיתבאר בע"ה.

והנה כבר ביארנו כי בשם ס"ג יש טנת"א, והטעמים נחלקים לג' חלוקות שהם אזן-חוטם-פה. ואמנם הנקודות הם בחינת אורות הנמשכים מן העינים שלו. והענין הוא כי הנה ההבל היוצא מנקבי אזנים הוא הבל מועט, כי אם יניח אדם אצבע על נקב האזן ויסתום אותו בחוזק ירגיש קול הברה בתוכו, וזה מחמת תנועת ההבל שבתוכו שרוצה לצאת לחוץ ואינו יכול. אמנם בהסיר האצבע אינו נרגש. והנה מן ההבל הזה יצאו י' ספירות מבחינת האזנים כמבואר למעלה. ואח"כ בחוטם יש הבל יותר מורגש ויצאו בחינת י' ספירות של חוטם כנ"ל. ואח"כ בפה יש הבל יותר נרגש מכולם, לפי שכל מה שהאור יורד למטה הוא ניכר ונרגש יותר ומתגלה שם, ומשם יצאו הי' דעקודים. ואלו השלשה מקומות הם בחינת הטעמים דס"ג.

ואח"כ מן העין יצאו הנקודות דס"ג. ולכן אין כל כך הבל בעין כמו בג' מקומות הנ"ל, כי אין דומה אור הנקודים הקטן כמו הטעמים. אבל עם כל זה מצינו קצת כח בהסתכלות העין כנראה בחוש העין בטבע, כענין ביצת בת היענה שנולד האפרוח על ידי הסתכלותה זמן מה בלתי שתשב על הבצים לחממם כמו שאר העופות. וזה יורה היות כח ממשית בהסתכלות העינים. והנה מבחינת הסתכלות הזה של העינים יצאו הנקודות. ובזה תבין מה שאמרו בתיקונים תיקון ע' דף קכ"ו שמצייר צורת הוי"ה של בן ד' אותיות בציור עינים בנקודים בסוד "וגבותם מלאות עינים" כזה (כאן יש ציור), כי כל בחינת עינים הם נקודות כנ"ל.

והנה כשתמנה מן ע"ב יהיה כל בחינת ע"ב י' מן הוי"ה, וס"ג אות ה' ראשונה של הוי"ה, ומ"ה אות ו', וב"ן אות ה' אחרונה.
וכשנמנה השם מבחינת ס"ג לבדו יהיה הטעמים של ס"ג אות י', והנקודות אות ה' ראשונה, ותגין אות ו', ואותיות ה' אחרונה.
וכאשר נחלק גם את הטעמים תהיה אות י' באזן, ואות ה' ראשונה בחוטם, ואות ו' בפה, ואות ה' אחרונה בעינים.

הרי כי העין יש לו בחינת ה' אחרונה וה' ראשונה. וזהו סוד מה שאמרו בתיקונים "אני ישנה" נגד ה' אחרונה. כי בביטול אור הנקודים אני ישנה בסוד השינה (פי' בסוד המיתה שלהם אחר שנתבטלו, כי שינה א' מס' במיתה). גם "אני ישנה" אותיות שניה, כי חכמה היא ה' ראשונה והיא שניה לכתר, כי נודע שהטעמים הם כתר, והנקודות הם חכמה, והתגין הם בינה, ואותיות ז' תחתונות. נמצא כי העין הוא בחינת חכמה שהם הנקודות. וזהו הטעם שחכמי העדה נקראו "עיני העדה" כמ"ש "והיה אם מעיני העדה וגו'".

ובאלו הנקודות הם בחינת המלכים שמלכו בארץ אדום שמתו כמו שיתבאר בע"ה. וזהו סוד "והארץ היתה תהו ובהו", כי "הארץ" היא ה' אחרונה שהוא בחי' העין כנ"ל, והיא אשר "היתה תהו ובהו", שהוא ענין מיתת המלכים עד שבא התיקון שלהם, ואז נאמר "יהי אור ויהי אור". וזהו "פקח עיניך וראה שוממותינו" (דניאל ט, יח).

ולהבין פסוק זה נבאר מציאות הענין‏[1], ונאמר כי הנה הנקודות הם ט' שהם:

  1. קמץ
  2. ופתח
  3. צירי
  4. סגול
  5. שבא
  6. חולם
  7. שורק
  8. חירק
  9. קיבוץ.

אמנם ג"כ יש בהם בחינת עליונות -- שהם ניקוד חולם, ואמצע -- כגון שורק, וכל השאר הם תחתונים שמקומם הם תחת האותיות. ואח"כ יתבאר כל זה בע"ה.

והנה כל הז' אחרונות של הנקודות הם צורת יודי"ן חוץ מב' נקודות הראשונים (שהם קמץ פתח) שהם ב' ווי"ן ויו"ד.

והענין כי כאשר נמנה כל היודי"ן שיש בז' נקודות אלו הם י"ג יודי"ן, גימטריא ק"ל, כמנין עי"ן -- להורות כי מן העין יצאו הנקודות. ונשאר קמץ פתח שהם י' ושני ווי"ן שהם גימטריה כ"ב, והוא סוד כ"ב אותיות שמהם נעשו הכלים של הנקודים.

וא"ת למה נרשמו ונרמזו הכלים בב' נקודות הראשונים שבכולם והמעולות? אמנם הענין הוא כי מאלו ב' נקודות הראשונים (שהם כתר חכמה של הנקודות כנודע) -- מהם נעשו כלים‏[2] אל השאר, והם אשר הולידו והוציאו כלים לספירות אשר תחתיהן.

עוד טעם ב' לפי שנודע כי הז' נקודות תחתונים הם ז' מלכים שמתו, אבל הראשונים לא מתו. ונודע כי בחי' המיתה היא שבירת הכלי. לכן הז' נקודות אחרות נשארו בלא כלי רק אור לבדו שהוא בחי' הנקודות, אבל הראשונים לא מתו ונשארו‏[3] עם הכלים שלהם -- הנה האורות נעלמים ומתלבשים תוך הכלים ונקרא על שם הכלים, שהם הכ"ב אותיות הרמוזין בקמץ ופתח כנזכר.

והנה הקמץ מורה על הכתר כנודע, והכתר הוא טעמים. והפתח מורה על החכמה, והם הנקודות. ולכן נקראים ב' נקודות אלו קמץ ופתח, כי הם מורים על ענין הנ"ל. והוא: שכל זמן שעדיין לא יצאו רק הטעמים דס"ג (שהם בחינת אורות אזן-חוטם-פה) -- עדיין היו האורות סתומים וקמוצים, וכשבאו בחינת הנקודות (שהם חכמה, שהוא פתח, והוא בחי' העין כנ"ל) -- אז הם נפתחו בפתיחו דעיינין כנזכר בתיקונים. וזהו ענין נקודות פתח. אבל בתחלה (היו) בבחינת הטעמים שהם כתר הוא קמץ, כי האורות היו קמוצים וסתומים.

ונחזור לענין הפסוק "פקח עיניך". כי כאשר בא בחינת העי"ן שהם הנקודות אז נאמר "פקח עיניך" שאז הוי בפתיחו דעיינין. והנה כבר נתבאר כי כל בחינות האלו הם בשם ס"ג, ושם זה רומז לבינה שהוא גבורה עלאה דבה תליין הדינין . לכן בזו הבחינה של ס"ג היה ענין ביטול המלכים. גם בפרטות ס"ג עצמו יש בו בחינות הטעמים שגם הם נקראים ע"ב עם היותם בס"ג, אבל הנקודות דס"ג הם עיקריות דס"ג עצמו, שהם ס"ג דס"ג, ושם היה ביטול ומיתה. וזהו שנאמר 'הכל ס"ג יחדיו' (תהלים נג, ד עיי"ש). כי בשם ס"ג היה כל הביטול, וס"ג עצמו מורה על זה שהוא מלשון "נסוגו אחור", שהוא ביטול המלכים.

והנה העין נקרא גם כן על שם ס"ג כמו אזן-חוטם-פה הנ"ל, והוא בענין זה: כי הלא כאשר היה ג' בחינות הנ"ל שהם אזן-חוטם-פה (שהם הטעמים), היה שם ס"ג שלהם בחינת הוי"ה שהוא ס"ג -- יו"ד ה"י וא"ו ה"י. אמנם בעין (שהוא בחינת הנקודות) הוא ס"ג של ג' פעמים אהי"ה (שהוא גימטריה ס"ג גם כן), וזהו ס"ג אשר בעין.

והנה כל אהי"ה מאלו הג'‏[4] לוקח כל בחינת כ"ב אתוון הנרמזים בקמץ פתח כדי לעשות מהם כלים ע"י הסתכלות העין בהם, וא"כ כל שם אהי"ה מהם כולל כל בחינת כ"ב אותיות. ונמצאו ג' שמות אהי"ה עם ג' פעמים כ"ב אותיות עם הכולל עולה ק"ל, גימטריה עי"ן. הרי איך שם ס"ג רומז גם כן בעין.

וזהו "פקח עיניך וראה" (דניאל ט, יח). כי באזן-חוטם-פה יש ג' פעמים ס"ג, גימטריה פקח עם הכולל. ואחריהם בא בחינת עינים. וזהו "פקח עיניך". כי ג' אהי"ה אלו שבעינים הם בחי' אהי"ה ביודין, גימטריה קס"א, מנין עיניך עם הכולל. וזה "וראה שוממותינו", כי כאן היה שממון גדול וביטול המלכים.

פרק א - מ"ב[עריכה]

מ"ב.
כבר נתבאר לעיל בענף ד' משער דרושי העגולים ויושר כי אותן האורות שיצאו כולם הם מבחינת היושר (ולא מבחינת העגולים. כי כל זה לא שייך אלא ביושר לפי שהוא דרך קוין כמראה אדם). ואותן האורות הנ"ל שיצאו מאזן-חוטם-פה של אדם קדמון אין בהם בחינת עגול ויושר רק הכל יושר לבד. אך בחינת המצח והעין של זה האדם שהם סוד הנקודות האלו -- יש בהם בחינת עגולים ויושר, דוגמת אדם קדמון, ויוצאין מנה"י וחצי ת"ת של זה האדם קדמון ולמטה מבחי' היושר. ושם יוצאין תחלה העגולים של הנקודות, והם מעגלים ומקיפים את הנה"י וחצי ת"ת דאדם קדמון (שהם) סוד היושר שלו, ומקיפים אותו יושר, והוא באמצען.

והנה כבר בארנו שיש אורות פנימים ואורות מקיפין בזה האדם קדמון, וכולם בסוד היושר. והנה אלו העגולים של נקודות‏[5] מפסיקין בין אור המקיף של זה היושר ובין אור פנימי עם הכלים של זה האדם שבסוף היושר. נמצא שאלו העגולים מקיפין וסובבין הכלים של זה האדם מכל סביבותיו. ואח"כ המקיף-של-יושר של זה האדם הוא מקיף וסובב את כל אלו העגולים של הנקודות, ובתוך אלו העגולים -- שם יש היושר של הנקודים ביניהן, דוגמת היושר של האדם קדמון בתוך עגוליו.

ואמנם יש הפרש אחד, והוא שאלו העגולים אשר הם מקיפים את נצח הוד יסוד וחצי ת"ת של זה האדם קדמון -- אינם מקיפין אותו מב' הצדדים, כי עיקר האור היה בצד הפנים של זה האדם קדמון של יושר שלו, אך מהארה זו מתפשט אל אחוריו גם כן, בין בחינת יושר ובין בחינת העגולים של הנקודות. נמצא שנה"י וחצי ת"ת של זה האדם קדמון מלובשים ומוקפים מנקודות אלו, בין מבחינת העיגולים שלהם ובין מבחינת היושר שלהם, ואדם קדמון בנתיים. ואמנם זה שאמרנו שיש בנקודים בחינת עיגולים ובחינת יושר -- לא היה זה מתחלה. אך מתחלת האצילות הנקודים נאצלו בבחינת עיגולים שלהם לבד בלתי יושר, ואלו הם בחינת נפש של הנקודים כנ"ל. ולכן היתה שבירתן, כי לא יצא להם רק בחינת נפש לבד שהם עגולים, ולא יכלו לקבל אור העליון, ואז היה כל בחינת מיתת המלכים וביטולם (כמבואר באורך בפרקין).

וזהו סוד הפסוק "אֲשֶׁר עָשָׂה אלקי"ם אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים". כי אדם קדמון היה בו בחינת יושר וזהו "עשה את האדם ישר". "והמה", שהם הנקודים, "בקשו חשבונות רבים", שהם העגולים, ולא נעשה בהם בחינת יושר. ולכן נשברו ומתו. ואחר כך נבאר איך הם בקשו חשבונות רבים (שהם בחי' העגולים), ולמה יצאו הנקודות כך בעגולים יותר משאר אורות של אזן-חוטם-פה שכולם לא יצאו אלא בדרך יושר.

והנה תיקון של המלכים שמתו היה על ידי ביאת הרוח שלהם, והחיה אותן, שהוא סוד היושר של הנקודים, והוא סוד אדם, כי צורת אדם דכר ונוקבא לא שייך אלא ביושר, ואז הוא דכר ונוקבא ממש. גם האדם הוא שם מ"ה שהוא גימטריא אד"ם, והוא בא ביושר. ויצאו מהארת‏[6] המצח. גם תבין איך זה השם של מ"ה והוא בז"א וביצירה שהוא בחינת רוח. וזהו רוח של הנקודים:

ואני מסופק אם שמעתי ממורי זלה"ה, אם שם ס"ג הם המלכים שמתו הנ"ל והם העגולים, ואח"כ בא שם מ"ה לבד וממנו נעשה היושר, ושם הס"ג נשאר לעגולים. או משם ס"ג נתקן תחלה העגולים ואחר כך בתיקון יצא היושר דס"ג‏[7], ומשם מ"ה היושר לבד, ונצטרף היושר של ס"ג עם היושר של מ"ה (כמבואר אצלינו שהוא סוד עתיק ונוקביה, שם מ"ה וב"ן). או אם נאמר כי משם ס"ג יצאו‏[8] אח"כ בעת התיקון עיגולים ויושר‏[9], וכן משם מ"ה יצאו עגולים ויושר, ונתחברו עגולים בעגולים ויושר ביושר:


ונבאר עתה הטעם למה יצאו הנקודות עגולים יותר משאר האורות של אזן-חוטם-פה. והענין הוא, דע, כי אין דומה אור של העינים לשאר אורות. כי העין בהיות אדם עומד ברוח אחד ובצד אחד יכול להסתכל כל צרכו ולנענע ראייתו בעין אף שלא ינענע גופו וראשו כלל, אך ינענע עיניו ויסתכל בצדדיו. משא"כ בשאר האורות כמו אורות אזן-חוטם-פה שיצא ההבל במישור‏[10]. ולכן האורות היוצאין ביושר -- נעשו בחינת יושר, אך הנקודים שיצאו מבחינת עינים -- הם מתפשטים סביבות אדם קדמון בדרך עגולים.

טעם ב', לפי שהאורות עליונים יוצאים דרך צינור הפה או החוטם או האוזן -- לכן הם נשארים ישרים. משא"כ בנקודות שהבל היוצא מנה"י של האדם קדמון הוא בוקע בכלים של אדם קדמון ויוצא לחוץ בסוד "וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת" (איוב יט, כו), שהאור הוא בפנים ונוקף ומכה בעור ויוצא לחוץ מכל צדדי האדם כולו. ואם היה טיבורו פתוח והיה יוצא האור משם אל הנקודים -- היה נקודים ביושר כנגד אור הטבור וקילוחו ביושר. אך אור ההוא יוצא מכל צדדי העור דרך גומות ושערות שבעור, לכן הנקודים הם עגולים.

טעם ג', ובו יתבאר גם כן טעם ב' היטב, והוא כי הלא בארנו במקום אחר ענין צמצום ב' של אדם קדמון, כי כדי להאציל נקודים אלו הוצרך לצמצם אורות נה"י וחצי ת"ת שלו למעלה, ושם פריס פריסה א' במקום הטבור, ואותו אור שהיה שם תחלה יצא דרך העינים, ומשם יצא לחוץ וירד למטה כנגד נה"י של אדם קדמון מבחוץ, ושם נתהוו הנקודים. ובהעלות אור זה למעלה היה בדרך‏[11] מ"ן, ויצא אור חדש וירד דרך פנימיות של זה האדם, וירד דרך הפרסא, וירד לנה"י של זה האדם ובוקע משם זה האור חדש הפנימי, ויצאו לחוץ דרך העור, ומשם מאיר אל הנקודות (כנזכר על הפסוק "וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת" בטעם הב'). נמצא כי הנקודות נעשה על ידי ב' אורות: אור היוצא לחוץ והוא אור הראשון, ועל ידי אור פנימי החדש הבוקע ויוצא לחוץ. והנה זה או"פ יצא לחוץ מכל צדדין אחורי העור, ולכן נעשו עגולים כנזכר בטעם ב'.

גם היה ענין אחר. כי כיון שהאור הראשון היה במקום החזה‏[12] ושם נשאר שורשו להאיר לחוץ, וכשיורד אור החדש נפגעו יחד שם הג' אורות -- אור האדם קדמון עצמו מבחי' ת"ת שלו, ואור הראשון שעלה מנה"י, ואור החדש -- ולכן הם דחוקים הרבה. ובפרט כי כשעובר והולך להאיר לנה"י הוא צריך לבקוע בחוזק אותו הפרסא ולעבור ולירד -- לכן מכח אלו הבחינות כשהוא בוקע ויוצא בעור להאיר לאלו הנקודות הוא יוצא בחוזק נמרץ והוא נעשה עגול.

וטעם הג' הוא מחמת אור הראשון הוא בדוחק גדול (כי הוא יוצא מן העינים) וכשיצא מן העינים יצא בחוזק ונעשה עיגול. ואמנם האו"פ הבוקע מכל צדדיו רצה להדביק כל צינורות הארה זו בזו ומכה בחוזק כנ"ל -- לכן מתעגלין אור הצינורות היוצאים בחינת פנים ומקיפין (נ"א פנימי ומקיף) ופוגעין עם צנורות היוצאין מהאחור ונדבקים ואז נעשה האור עגול. ובזה תבין איך העינים רומז לנצח-הוד, כי האור של נצח-הוד של זה האדם קדמון יצא לחוץ מהעינים, ולכן נצח-הוד רומזין אל העינים:

פרק א - מ"ת[עריכה]

מ"ת.
ע"ב דאדם קדמון הוא ברישא דיליה. אחר כך בא הס"ג דיליה. והתחיל מן אזן-חוטם-פה. וכל אלו הג' חלוקים הם טעמים, והם ע"ב דס"ג. ובחינה שלישית שהיא הפה נקרא "עקודים".

אחר כך בא הס"ג דס"ג, והיא נקודות, מתחילין מן העין דאדם קדמון. והם ט' נקודות -- ה' מלכים ד' עבדים כנודע. וב' נקודות עליונים (שהם קמץ ופתח, שהם כתר חכמה) לא מתו. וז' אחרים מתו.

וכאן יש קושיא שאמרנו כי ב' נקודים הראשונים בלבד נתקיימו, ובמקום אחר כתבנו כי ג' נקודות הראשונים לא מתו (שהם כתר-חכמה-בינה), והז' אחרות (שהם ו' נקודות הנשארים מט') והמלכות (שהיא מלך בלתי נקודה כנודע) -- אלו הז' מתו.

ואפשר לתרץ ולומר שכיון שהפנים של אבא ואמא לא מתו -- הכל‏[13] נקרא נקודה א' בסוד יו"ד, שהוא אותיות י"ה, בסוד "הבן בחכמה", ולכן הכל נקרא חכמה לבד. והאחוריים שנפלו מאבא ואמא הם הה' שבשם, בסוד "וחכם בבינה", והכל נקרא בינה לבד, שהוא סוד אחוריים אל הפנים (שהוא זכר - חכמה).

נמצא כי נקודת הפתח הוא ב' פנים דאבא ואמא, שהכל נקרא חכמה. ונקודת צירי הוא ב' אחוריים שלהם, שהכל נקרא בינה. ובזה צדקו ב' בחינות הנ"ל. כי הצירי -- גם בה יש מיתה, שהוא כללות האחוריים. גם צודק מה שכתבנו שגם הבינה לא מתה, והוא בסוד הפנים שלה. ואפשר שהפנים הם חכמה ובינה והאחוריים הם של ישראל סבא ותבונה, בסוד יעקב ולאה שהם אחוריים שלהם. ודי בזה:


  1. ^ (נ"א מציאת העין)
  2. ^ (נ"א יצאו כלים אלו)
  3. ^ (נ"א נשארו)
  4. ^ (עם הכולל עולה כ"ב כי) נ"א
  5. ^ (גם הם)
  6. ^ (נ"א מאורות)
  7. ^ (נ"א או משם ס"ג נתקנו העגולים והיושר)
  8. ^ (תחילה עגולים)
  9. ^ (יצא היושר דס"ג)
  10. ^ (נ"א הכל ביושר)
  11. ^ (נ"א צריך)
  12. ^ (נ"א הזה)
  13. ^ (נ"א להכי)


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


מתוך: עץ חיים/שער ח/פרק ב (עריכה)

<< · עץ חיים · שער ח · פרק ב· >>

פרק ב - מ"ת[עריכה]

ונחזור לענין לבאר תחלה איך יצאו הנקודות ואח"כ נדבר בפרטות עצמן.

כי כבר אמרנו כי הכל יצא מאדם קדמון הנ"ל ואמרנו כי העקודים הגיעו עד טבורו. ואע"פ שאמרנו שהאורות יוצאין דרך נקבי פה או חוטם וכיוצא -- זהו עיקר האורות, אבל ודאי שגם דרך כותלי דופני של זה האדם קדמון בוקע ויוצא אור ומאיר תדיר בהם. וכבר נתבאר לעיל כי כאשר רצה המאציל להאציל בחינת נקודים כוונתו היה לעשות בחינת כלים לשיוכלו העולמות התחתונים לקבל אורו שמאיר בהם.

והנה ראה המאציל כי עדיין לא היה כח במקבלים לקבל האורות של העינים האלה (אשר מקום התפשטותן הוא ממקום הטבור עד סיום הרגלים של אדם קדמון כנ"ל), ולכן מה עשה? טרם שהוציא האורות האלו דרך העינים צמצם עצמו צמצום א', והוא שכל האור שהיה מתפשט בתוך האדם קדמון הזה מטבורו עד סיום רגליו העלהו בחצי גוף העליון, מהטבור ולמעלה, ונשאר המקום שמן הטבור ולמטה ריקן בלתי אור.

והמשכיל יבין, וידמה מלתא למלתא, איך בכל אצילות בחינת חצי ת"ת ונה"י תמיד המאירין בעולם שלמטה; כי נה"י דז"א מאיר אל הנוקבא, ונה"י דאבא ואמא מאיר אל הז"א, ונה"י דאריך אנפין לאבא ואמא, ונה"י דעתיק לאריך אנפין, ונה"י דאדם קדמון לעתיק ולכל בחי' האצילות כמ"ש בע"ה.
גם תבין כי בכל בחינת הוצאות האורות חדשים היה קודם להם ענין הצמצום; כי כן מצינו באריך אנפין שצמצם נה"י שלו כדי לאפקא לזו"ן כנזכר במקומו, וכן היה בזה האדם קדמון. ואין להאריך בזה.

והנה אחר שצמצם עצמו, הניח חד פרסא באמצע גופו במקום טבורו מבפנים כדי שיפסיק בנתיים. וזהו סוד "יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים", כנזכר בזוהר בראשית דף ל"ב (ח"א לב, א) אית קרומא חדא באמצעית מעוי דב"נ דאיהו פסיק מעילא לתתא ושאיב מעילא ויהיב לתתא . ואז נשאר כל האור לעילא מהאי פרסא, והיה שם דחוק ומהודק, ואז בוקע בהאי פרסא ויורד, והאיר בשאר הגוף מהטבור ולמטה.

וזהו בחינת פרסא הנזכר בריש אדרא בדרוש "ואלה המלכים". וזהו מ"ש בזוהר דאית חד פרסא בין המאציל לכתר. ואמנם אמת הוא כי כמה גולגלתין אית דלית להון חושבנא (כנזכר ריש אדרא), והכתר דז"א יהיה פרסא דאמא מפסיק אליו וכיוצא בזה, אבל הכתר של כל האצילות הוא נפסק ע"י ההוא פרסא של האדם קדמון.

ואמנם ודאי שע"י הסתלקות האור למעלה מהטבור היה מספיק לשיהיה יכולת בעולם אצילות לקבל האור שלהם אבל לא היה מספיק לתת כח לעולם הבריאה ‏[1] גם כן, ולכן הוסיף בחינה אחרת להניח שם אותו מסך והפרסא הנ"ל. נמצא שהם ב' דברים -- צמצום האור למעלה שיוכל האצילות לקבל האור שלו, וענין הפרסא היה כדי שיוכל גם הבריאה לקבל אורו. ותבין ותשכיל בזה איך יש פרסא בין אצילות לבריאה.

והנה על ידי עליית האור הזה שבחציו התחתון למעלה מהטבור כנ"ל -- אז נתרבה אור גדול ורב בחצי גוף העליון, ואז נעשה זה האור בבחינת מיין נוקבין אל טעמים דס"ג (שהם אזן-חוטם-פה), ר"ל אל השרשים הפנימים שלהם בתוך הגוף, ולא אל האורות היוצאים לחוץ דרך הנקבים. ואז על ידי מיין נוקבין אלו העולין שם נזדווגו שֵם ע"ב שבגלגלתא דאדם קדמון עם בחינת הס"ג שבו (שהם שרשים של אזן חטם פה שהם טעמים כנ"ל). ואז נמשך אור חדש מלמעלה מן הזווג הזה ובוקע ויורד דרך הפרסה מהטבור ולמטה. אמנם האור הראשון (שהיה בתחלה למטה ועלה למעלה) שוב לא ירד, ונשאר שם מהטבור ולמעלה, ושם הניח שורשו תמיד, ומשם נתפשט ויצא דרך העינים, והם הם הנקודים. ונמשך ונתפשט בחוץ עד סיום רגליו דאדם קדמון כנ"ל.

והנה כל האור הנמשך עד הטבור -- אפילו שהוא מבחינת העינים -- הכל הוא נבלע ונכלל בעקודים. ולכן איננו ניכר. אבל האור הנמשך מתחת הטבור עד רגליו -- זהו לבדו נקרא בשם 'נקודות' לפי שהוא עומד עתה לבדו. וכן אותו אור שיורד דרך הפרסא מחדש (על ידי זווג הנ"ל) -- גם הוא בוקע הגוף והכלי דאדם קדמון ויוצא לחוץ ומאיר באלו הנקודים. הרי ב' מיני אור לצורך הנקודים.

ועוד יש אור ג', והוא בהכרח. כי כאשר יורד ומתפשט אור העין למטה דרך העקודים‏[2] -- הנה הוא מסתכל באורות אזן-חוטם-פה ההם, והוא שואב משם ולוקח מהם אור לצורך עשיית הכלים של הנקודות, ולוקח מג' בחינות שהם אורות אזן-חוטם-פה.

והענין הוא באופן זה: כי הנה נתבאר שאורות האזן נתפשטו עד שבולת הזקן, ואורות חוטם ופה עוברים גם כן דרך שם. ואם כן מוכרח הוא שכאשר נמשך אור העינים דאדם קדמון דרך שם יתערב עמהם ויקח אור שלהם. והנה י' נקודות הם. והג' ראשונים שבהם הם לוקחים אור ממה שנמשך מהסתכלות העין באזן-חוטם-פה, ממקומם עד מקום התחברות בשבולת הזקן כנודע. ואינם מקבלים אותם רק בשבולת הזקן, כי משם מתחילין הן, ולא ממה שבשבולת הזקן ולמעלה‏[3]. אבל ז' נקודות התחתונים אין לוקחין רק ממה שנמשך מהסתכלות באורות החוטם והפה משבולת הזקן ולמטה, כנודע כי החוטם מגיע עד החזה, והפה עד הטבור, ולא משבולת הזקן ולמעלה.

ונמצא כי לפי זה ג' נקודות לוקחין הארה לצורך הכלים שלהם מן ג' האורות שהם אזן-חוטם-פה בשבולת דוקא, אבל ז' תחתונים אינן לוקחין רק מב' אורות לבד (שהם חוטם ופה, משבולת ולמטה עד הטבור. כי אור אזן העליונה כבר נגמרה ונסתמה בשבולת הזקן). ולכן גדולה היא הארה ג' נקודות עליונים מן הז' תחתונים. ולסבה זו ג' מלכים הראשונים לא מתו לפי שיש להם הארה גדולה, והכלי שלהם מעולה מאד לפי שנעשה מבחינת אזן העליונה ומהחוטם ופה. כי בהסתכלות העין באורות האזן חוטם פה נעשו הכלים שלהם כנ"ל. כי לקחו כליהם ממקום שעדיין אורות האזן (שהם בחינת נשמה) נמשכים שם שהוא עד שבולת הזקן כנ"ל. אמנם הז' מלכים תתאין מתו לפי שכליהם נעשו מהסתכלות עין בחוטם-פה לבד, והיה חסר מהם אור האזן העליונה.

והנה גם בג' ראשונים עצמם יש בהם חילוק בין זו לזו. והוא‏[4] כי מן הכתר לא ירד ממנו אפילו האחוריים אלא האחוריים של נצח-הוד-יסוד בלבד. אבל באבא ואמא של הנקודים ירדו האחוריים שלהם לבד ונשארו הפנים במקומה.

וטעם הדבר הוא, כי אלו האורות שנמשכים עד שבולת הזקן נחלקו לג' -- כי הכתר לקח מבחינת האזן עצמה, ממה שהראייה שואבת בהסתכלות באור האזן, ומכ"ש שנכללים בו ב' אורות אחרים, ומזה נעשה כלי לכתר נקודים. ואבא לקח ממה שהראייה שואבת מאורות החוטם, וגם אור הפה נכלל בו. והנה הכתר שלקח מן האזן -- הארתו גדולה מאד, לא נשבר כלי שלו. אבל אבא ואמא שאין לוקחין רק מן החוטם ופה -- נשברו האחוריים של כליהם.

והנה אבא ואמא, אם היו מקבלים אור זה של חוטם ופה של אדם קדמון בהיותו למעלה, קרוב אל מקום נקבי האזן -- אף על פי שלא היו מקבלין מאורות האזן עצמה רק קצת הארה -- היו מתקיימין האחוריים של כליהם. אבל כיון שאין מקבלין רק מסיום האזן -- שהוא מקום שבולת הזקן -- לכן אע"פ שלוקחין קצת הארה, אינו מועיל להם. ולכן נשברו האחוריים של כליהם. אבל הכתר -- כיון שלוקח אור האזן ממש -- אע"פ שלקחו בסיומו, כיון שהוא לוקח עצמותו די בזה, ולא נשבר אפי' האחוריים של כלים דידיה. מה שאין כן באבא ואמא שאינן לוקחין רק הארה בעלמא וגם שהוא ברחוק מקום.

והרי נתבאר ג' בחינות אלו. והם:

  • כי הכתר נתקיים כולו.
  • ואבא ואמא נשברו ונפלו האחוריים שלהם.
  • וזו"ן נפלו פנים והאחוריים שלהם.

והנה זהו הטעם שנרמז בפסוק "והארץ היתה תהו ובהו" (אשר הוא מדבר בענין מיתת המלכים של הנקודים כנ"ל), נרמז בו ב' פעמים מלת "תהו", אחד מפורש בפסוק ושנית בראשי תיבות למפרע -- "ו'הארץ ה'יתה ת'הו". והוא כנגד ב' בחינות הנ"ל. כי תהו הישר המפורש בפסוק הוא בחינת ז' מלכים שמתו ונתבטלו אפילו הפנים שלהם הישרים. ותהו שבראשי תיבות למפרע הוא בחינת ביטול האחוריים דאבא ואמא (כי כל למפרע הוא בחי' האחוריים).

והנה בודאי כי גם בנקודים יש בחינת אורות מקיפים ופנימים. וענינו הוא, כי הנה נתבאר כי מהג' אורות אזן-חוטם-פה שואב מהם הסתכלות העין לצורך הנקודים, וזהו בחינת אור הג' הנ"ל שבארנו שהוא לצורך כלים אל הנקודים. וצריך שתדע כי אור זה נחלק לב', ומה שלוקח מצד ימין הן אורות ממש, ומה שלוקח מצד שמאל הם כלים. וכבר נתבאר לעיל כי באור יש בחינת פנימי ומקיף, ובכלי יש פנימי וחיצון. נמצא כי כל אלו ד' בחינות לוקח הסתכלות העין מג' אורות אזן-חוטם-פה.

וזה סדרן.

כי הנה כשמסתכל העין באורות האזן ביושר -- נגד הסתכלות העין בעצמו (שהוא שבולת הזקן עצמו), מצד ימין -- הוא בחינת אור מקיף. ומה שהוא גם כן בצד ימין אלא שהוא רחוק והוא מן הצדדים -- זה אור פנימי שהוא מועט. וכן על דרך זה בצד שמאל; מה שהוא כנגד הסתכלות העין ממש הוא חיצונית הכלי, ומה שהוא לצדדים הוא פנימיות הכלי.

ומה שהוא לוקח מאורות החוטם הוא באופן אחר. כי מה שלוקח מאור החוטם קודם שמגיע אל הפה והוא מצד ימין -- הוא אור מקיף. ומהפה ולמטה הוא אור פנימי. ועל דרך זה בצד שמאל הם כלים, בחי' חיצוניות ופנימיות.

וכן הוא מה שלוקח מן הפה נחלק לשנים; כי מה שלוקח מהפה עד שמגיע לשבולת הזקן מצד ימין הוא אור מקיף, ומהדיקנא למטה הוא פנימי. וכן על דרך זה הוא בצד שמאל לעשות כלים בפנימיות וחיצוניות:

פרק ב - מ"ק[עריכה]

מ"ק. בנקודים אלו יש ג' מיני אור:

  • א' הוא האור שמן הטבור דאדם קדמון ולמטה שבא מחדש, אחר עליית האור שהיה שם מתחלה ועלה למעלה מן הטבור ונשאר שם וגרם זווג ע"ב וס"ג פנימים דאדם קדמון, ויורד שם אור חדש בוקע דרך העור ויוצא לחוץ.
  • אור ב' הוא האור שהיה תחלה למטה ואחר כך עלה משם ויצא דרך העינים ומאיר למטה מהטבור ולחוץ.
  • אור הג' הוא אור הזה הנ"ל שיוצא מן העינים ומתחברים עמו שאר אורות אזן-חוטם-פה, ויורדין גם כן עמו למטה. ומזה האור השלישי נעשו כלים, ומב' ראשונים נעשה העצמות.

  1. ^ (לשיוכל גם הוא לקבל אורו)
  2. ^ (נ"א ועוד אור ג' הוא לקח כי בהכרח כשירד אור העין הוא עובר דרך אזן חטם פה)
  3. ^ (נ"א בשבולת הזקן ולא ממה שבשבולת הזקן ולמעלה ואינם מקבלין רק בשבולת הזקן כי משם מתחילים הן ולא ממה שכנגד העין עד שבולת הזקן)
  4. ^ (נ"א והנה)


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


מתוך: עץ חיים/שער ח/פרק ג (עריכה)

<< · עץ חיים · שער ח · פרק ג· >>

פרק ג - מ"ת[עריכה]

והנה כאשר נתפשטו אלו הנקודים מבחוץ (מכנגד הטבור של אדם קדמון עד סיום רגליו כנ"ל) -- היה בוקע אותו האור שבא מחדש בפנימית דרך הפרסא כנ"ל ויוצא לחוץ ומאיר אל הנקודים. ונמצא כי אור החדש הזה עובר תחלה ויורד דרך הפרסא למטה (בחצי התחתון למטה מטיבור), ואח"כ חוזר ובוקע דופנות הגוף ויצא לחוץ ומאיר בניקודים. וז"ש בתיקונים דשוי חד פרסא בין כתר לעלת העלות, כי כל בחי' המאציל לזולתו נקרא עלת העלות , וכתר זה הוא כתר דנקודים כנ"ל.

והנה אלו הנקודים נתפשטו מטבורא דאדם קדמון עד סיום רגליו כסדר זו"ן המלביש לאריך אנפין, אלא ששם מלביש זו"ן לאריך אנפין מכל צדדיו וסביבותיו, אבל בכאן עיקר הארתן אינו אלא דרך פנים דאדם קדמון אלא שמתפשט קצת הארה מאלו הנקודים (בין מבחינת אורותיהן בין מבחינת כליהן) ומלבישין זה האדם קדמון מכל צדדיו ע"ד שביארנו למעלה באזן-חוטם-פה, אבל עיקר הארתן דרך פנים.

והנה

  • הכתר מן הנקודות -- מקומו הוא מן הטבור דאדם קדמון עד סיום הגוף.
  • וחב"ד הם בג' פרקין קדמאין דנה"י דאדם קדמון,
  • וחג"ת בג' פרקין אמצעין,
  • ונה"י בג' פרקין תתאין, על דרך הנ"ל בזו"ן המלביש לאריך אנפין כנזכר במקומו.

והנה ב' מיני אורות יוצאין מתוך הגוף דאדם קדמון והם: א' מן הטבור, והב' מפי היסוד. ויוצאין דרך שם ב' הבלים. וכפי הראוי היה שיהיה ג' הבלים (כנגד ג' ראשונות שקבל מאזן-חוטם-פה כנ"ל) אבל לפי שחסר אור אזן מן אבא ואמא כנ"ל לכן גם כן חסר בחינת ההבל מה שכנגד האזן, ולא יצאו רק ב' הבלים, שהם נגד חוטם ופה לבד, אשר מהן קבלו אבא ואמא למעלה וגם כאן למטה מקבלין מהן. אבל אור הז' תחתונים שלא לקחו רק מן הגוף ולמטה שהוא מסיום שבולת זקן ולמטה כנ"ל -- לכן ג"כ לא יש להם הבלים להאיר להם אבל נרמזו בסוד "ויפוזו זרועי ידיו" שהוא סוד י' טפין דאזדריקו מבין הצפרנים (כנזכר בתיקון ס"ט), כנודע כי הם עצמם בחינת המלכים. כי הנה ביטול המלכים היה לפי שלא נתקן עדיין כחדא אדם, דכר ונוקבא. וזהו עצמו סוד טיפי הזרע של יוסף שיצאו בלתי נקבה אלא מזכר לחוד. והם הם י' הרוגי מלוכה. והבן מלת "מלוכה", כי הם ממש אלו הז' מלכים שנשברו כליהם וגופם. והסיבה היה ג"כ לפי שהיו בלתי תיקון דכר ונוקבא עד שבא הדר מלך ח' ואז נתקנו.

וזהו ג"כ סוד מה שאמרו במסכת שבועות בפ"ג מי שאמרה לו אשתו בשעת תשמיש נטמאתי ינעוץ צפורניו בקרקע והזרע יוצא דרך צפורני רגלים ויפרוש באבר מת. והנה הבלים הראוין למלכים אלו ז' יצאו דרך צפורני רגלים -- ואע"פ שהצפורניים הם י' והנקודות שנשברו אינן אלא ז' תחתונים לבד כנ"ל. הענין הוא כי גם יש ב' מיני אחוריים דאבא ואמא שנשברו -- הרי הם ט' בחינות. והעשירית הוא כי גם מן הכתר היה בו קצת פגם (כמו שיתבאר לקמן בע"ה), והוא בחינת נה"י שלו שנכנסו והיו בסוד מוחין לאבא ואמא, וגם הם נשברו -- הרי הם י' בחינות כנגד י' הבלים שיצאו מצפורני רגליו. וכל בחינת יציאת אלו הי' הבלים דרך צפורניו היו כולם לסיבת חסרון קבלתן מאור האזן העליונה כנ"ל. ולכן סבה זו גרמה לכל זה ולביטול המלכים:


ונחזור לעיל. כי הנה בארנו שהנקודות נחלקים לשלשה חלקים. העליונים על האותיות כמו החולם ובאמצע כמו השורק ותחתונים כמו שאר הנקודות והנה נקודת החולם הוא ההבל היוצא מן הטבור אשר שם עומד הכתר כנ"ל לפי שהכתר איהו חולם על הת"ת כנודע כי עיקר חולם בת"ת דאדם קדמון. אמנם נעשה כתר לנקודות וז"ש בתיקון ה' כי חולם כתר באתוון כנודע וניקוד שורק בוא"ו שנקרא מלאפום שהוא באמצע הוא ההבל היוצא מן היסוד לאו"א ונחלק לב' כי הנה נקודת השורק הוא ו' י' באמצע והנה י' של שורק הוא לאבא הנקרא י' ראשונה של השם והוא"ו של שורק הוא אל אמא להוציא ולהוליד הו"ק דז"א וזהו בחי' הוא"ו זו שלוקחת אמא. וגם ט"א כי הנקו' שהיא כעין יו"ד שבשורק היא יותר עליונה וממנו יונק אבא דנקודים והוא"ו של השורק שהוא אות ו' ממנה יונקת אמא דנקודים כנודע כי נקודות חכמה ואתוון בינה וז' נקודות תחתונות עם ג' בחי' שהם א' נה"י של הכתר וב' אחוריים דאו"א הרי הם י' אלו שיצאו דרך צפורני הרגלים ואין כוונתינו לומר שאלו הם הנקודות עצמן רק שמכל אלו הבלים יצא אור אל י' נקודות שיצאו דרך העין כנ"ל וזכור זה. והנה יש בזה מקום שאלה והוא כי לעולם היסוד הוא בחי' הדעת כי הרי מצינו שהיסוד דאמא הוא דעת דז"א וכן יסוד של זה אדם קדמון הוא דעת הנקודים וא"כ איך יונקים או"א הבל היוצא מיסוד אדם קדמון הנ"ל. והתשובה הוא כי בחי' היסוד לעולם הוא גבוה למעלה מב' פרקין עלאין דנ"ה כנראה בחוש ומבשרי אחזה אלוה וא"כ מוכרח הוא שהדעת יהיה גבוה למעלה מאבא ואמא וכן היה הענין כאן אבל שם בז"א אינו כן לפי שכשהבינה נכנסה בו לתת אליו מוחין היא משפלת עצמה ומרכנת עצמה בסוד האם רובצת על האפרוחים ואז מוכרח הוא שתגביה רישי ירכין לעילא ובחי' היסוד שלה נשפל למטה מהם ואז נמצא שהדעת למטה מחו"ב והבן זה אמנם אדם קדמון הוא עומד ולא רובץ ואז פרקא קדמאה דיסוד הקבוע בתוך הת"ת הוא הגוף ודאי שהוא גבוה מנ"ה ונמצא כי בנקודים הדעת שלהם גבוהים למעלה חו"ב נמצא כי מסיום היסוד דאדם קדמון הנתון בדעת דנקודים משם מסופו יוצא הבל והארה לחו"ב דנקודה שהם תתאין מניה. וכבר ידעת כי נקודת שורק הוא ביסוד כנזכר בתיקונים תיקון ע' ולכן אמרנו כי נקודת שורק שהוא באמצע אותיות הוא בחי' היסוד שהוא באמצע הנ"ה והבל היוצא ממנו נקרא שורק והרי בארנו הויו"ת דנקודות:



עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


מתוך: עץ חיים/שער ח/פרק ד (עריכה)

<< · עץ חיים · שער ח · פרק ד· >>

פרק ד[עריכה]

ונבאר עתה מציאות יציאתן לחוץ. הנה כאשר יצאו אלו הנקודות שהם מכתר עד מלכות היתה יציאתן היפך יציאת העקודים כי שם ביציאת העקודים יצאת מל' תחילה וכתר באחרונה וכאן בנקודים הוא להיפך כי הכתר שלהם יצא בראשונה ובו היו כלולים כל הט' אחרים ואח"כ יצאה החכמה ובו כלולים כל הח' וכעד"ז יצאה אמא ובה היו כלולים כל הז' אורות ואז היתה היא נקראת אם הבנים ואח"כ הוציאה היא הז' כולם כלולים בחסד, ואח"כ מתגלים בגבורה וכעד"ז עד לסוף עד שנמצאת שיוצאת המל' באחרונה מכולם. עוד יש הפרש ב' והוא כי בעקודים תחלה יצאו האורות ואח"כ נעשו הכלים כנ"ל אבל בנקודים יצאו תחלה י' כלים זה למטה מזה ונעשה ע"י הסתכלות העינים בג' אורות של אח"פ כנ"ל לכן אחר שיצאו הי' כלים והונחו במקומן זה תחת זה כל א' לבדו אז יצא האור אח"כ (נ"א אח"פ) עד"ז שיצא הכתר תחלה ונכנס בכלי שלו ובו כלולים כל הט' אורות וכן החכמה יצאה אח"כ ובו כלולים כל הח' וכעד"ז עד שיצאה המל' לבדה באחרונה. נמצא שיצא הכתר תחלה ונכנס בכלי שלו והיו כלולים בו כל הט' אורות ואח"כ נשאר אור הכתר בכלי שלו ויצא אור החכמה עם ח' אחרים כלולים בו ונכנס בכלי החכמה ועד"ז עד שסיימו כולם לכנוס בכלים שלהם. אבל דע כי כאשר אור הכתר נכנס תחלה בכלי שלו היו שאר האורות בטלים בו בערכו שהוא גדול מכולם יחד ולכן היה יכולת בכלי שלו לסובלו ולסבול ט' אורות האחרים ולא נשבר וכן כאשר יצאה אור החכמה ונכנס בכלי שלו היו הח' אורות כלולים בו וכן בצאת אור הבינה כלולה מז' אורות ונכנסים בכלי שלה היו הכלים יכולים לסבול ולא נשברו כי כולם הם בטלים בערך או"א דמיון הבנים שבתחלה עומדים כלולים במוח אביהם בסוד טיפת מוח וכן בהיות בנים בסוד עיבור במעי אמן יכולין להיות שם והיא יכולה לסובלם (ונתנה החכמה בבינה בסוד זווג פנים בפנים והיו כולם בכלי הבינה כי תחלה היו אחור באחור ונזדווג הכתר מניה וביה והמשיך מוחין להם ואז חזרו פנים בפנים וזו"ן ניתנו בה והיו בה בסוד מ"ן והיו מעמידין מוחין דאו"א על עמדן ואחר כך נזדווגו יחד או"א והוציאו ז' מלכים אלו) ולכן היה בחי' התיקון בג"ר ולא נשברו כלל וכאשר היו הז"ת כלולין במעי אמם היו שם בבחי' מ"ן המעוררין זווג עליון אמנם בצאת משם הז"ת שהם הז' מלכים שמלכו בארץ אדום ורצו ליכנס בכלים שלהם ולא יכלו הכלים לסבול ונשברו ומתו כמ"ש בע"ה ולכן נבאר תחלה סדר ז' מלכים אלו כי הנה הם מהדעת ולמטה דעת א' חסד ב' גבורה ג' ת"ת ד' נ"ה הם תרי פלגי גופא והם ה' יסוד ו' מל' ז' כי הנ"ה נחשבים כ"א חצי הגוף ובין שניהם הם אחד לבד ודע כי כל אלו הם ענין המלכים הנזכר בפרשת וישלח ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום וזה פרטן בלע בן בעור זה דעת וכבר הודעתיך כי בלעם הוא בלע כשארז"ל והוא בסוד דעת דקליפה אשר ע"כ היה שקול באומות העולם כמשה בישראל לפי שמשה בחי' דעת עליון דאבא שבז"א והנה זהו הענין ויודע דעת עליון הנאמר בבלעם שיצא מהסיגי דעת זה כמבואר אצלינו במ"א באריכות. יובב הוא חסד וזהו בן זרח לשון זריחה כי הוא בחינת חסד הנקרא אור כנודע. חשם הוא גבורה כי הוא סוד ה"ג ואותיות חשם הוא חמש וס"ת חשם מארץ התמני מי"ץ ור"ת חמה והם סוד הפסוק כי מיץ חלב יוצא חמה כי חמה וחמאה הם אותיות שוין והם בחי' הגבורות שהם דם ונהפכים בבטן המלאה לחלב ומן אותו המיץ נעשה חמאה להאכיל התינוק. (והדד בן בדד הוא הת"ת ונקרא כן כמה שנודע כי לפעמים אבא ויש"ס נעשים חד פרצוף וכן בבינה ותבונה חד פרצוף וזה מה שהיה תחלה מקום היסוד דבינה הוא עתה מקום החזה של בחי' כל הפרצוף ושם נעשו הדדים וזהו הדד בן בדד ב"פ דד שהם בחזה הת"ת וכן אותיות בדד ב' דד ובמות זה המלך צמקו דדי בינה כדרך האשה שדדיה צומקים במות הילד שלה והיא בי' התפשטות הה"ג ביסוד אמא עלאה כנזכר בפ"ו שנפלו אז אשר הם דם ונעשו חלב ועתה צמקו). ושמלה ממשרקה (ובעל חנן בן עכבור) הם נ"ה תרי פלגי גופא. והנה שאול מרחובות הנהר הוא יסוד בסוד מה שהודעתיך כי יסוד בינה הוא רחב להיותה נקבה ונקרא רחובות הנהר ור"ת שאול מרחובות הנהר משה כי משה הוא יסוד דאבא כנ"ל ושאול המלך היה מבחי' זו. וז"ש בשאול והנה הוא נחבא אל הכלים פי' כאשר נשברו אלו המלכים כמ"ש במ"א כל האורות נסתלקו מתוכם ונשארו מאנין תבירין ולא נשארו בהם רק בחי' רפ"ח ניצוצין כמ"ש בע"ה בשער מיוחד. ואמנם בכלי של היסוד נשאר אור אחד זולת הרפ"ח ניצוצין כדי להחיות את כלי המל' דלית לה מגרמה כלום וזה האור שנשאר שם בחי' שאול הנחבא אל הכלים שם בכלי היסוד מה שלא נשאר בכלי אחר ולפי שהיה (שלא) בעת השבירה ומיתה נקרא לשון מתחבא כי הראוי היה שיסתלק גם הוא ונשאר שם בהחבא וסיבה זו היתה לצורך המל' לכן זכה שאול למלוכה והבן זה:


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


מתוך: עץ חיים/שער ח/פרק ה (עריכה)

<< · עץ חיים · שער ח · פרק ה· >>

פרק ה[עריכה]

ונחזור לבאר סדר יציאת ז' מלכים אלו מתוך הבינה ואיך נשברו הנה ראשונה יצאו כולם מתוך הבינה והיו כלולים באור הדעת ונכנסו עמו בכלי שלו. והנה נודע כי ו' (נ"א ז') מלכים אלו הם בחי' ו"ק דז"א וכל א' אינו גדול מחבירו כי כל א' הוא קצה א' גדול כחבירו ולכן לא היה כח בשום כלי מהתחתונים לסבול בתוכו יותר מחלק אור המגיע לחלקו בלבד וכאשר יצא כולם כלולים בדעת לא היה יכול הכלי לסבול את כולם ונשבר וירד למטה כמ"ש בע"ה. אח"כ יצאו ו' אורות האחרים בכלי חסד וגם הוא לא היה יכול לסובלם ונשבר וירד למטה כמ"ש בע"ה. וכבר נת"ל כי ז' אורות הם אלא שנ"ה נחשבין לא' כי ב' פלגי דגופא הם ואח"כ ירדו הה' אורות בכלי של גבורה וירד ג"כ עמהם הרשימו של חסד פי' כי נודע שכל הה' ספירות מחסד עד הוד כל אחד מהם נותן חד רשימו שלו בספירת יסוד כי לסבה זאת נקרא יסוד. כל, לפי שהוא כולל כולם וע"כ כ"א מוריד רשימו חד ליסוד ולא יכול לסבול ומת ונשבר. ואח"כ ירדו הד' אורות וב' רשימין של חו"ג בכלי הת"ת ונשבר גם הוא וירד וכעד"ז עד שירדו שני (נ"א ב') אורות וה' רשימין בכלי היסוד ולא היה יכול לסובלם ונשבר וגם הוא ירד וכשבא אור המלכות לא בא אלא הוא לבדו ועכ"ז לא היה יכול לסבול ונשבר גם הוא וירד. וטעם הדבר כמו שהודעתיך למעלה כי העקודים כאשר חזרו האורות שנית להכנס בכלים שלהם לא נכנסו ממש בכליהם רק בכתר נכנס אור החכמה וכו' ובכלי היסוד נכנס אור המל' ונשאר כלי המלכות ריקם אשר לסבה זאת נקרא המלכות אספקלריא דלא נהרא דלית לה מגרמה כלום ונקרא עניה ודלה (וכל זה) כי האור שנכנס אח"כ בכלי של המלכות אינה אור שלה רק אור חדש מזווג או"א כמבואר אצלינו וזה ענין מ"ש לעיל אספקלריא דלא נהרא דלית לה מגרמה כלום רק האור שלה הוא ממקום אחר וזכור ענין זה. והנה כיון שכל אלו הכלים של הנקודים נעשים בהסתכלות העין בעקודים כנ"ל לכן כיון ששם (נ"א שכאן) היה חסר בחינת אור המלכות מן הכלי שלה גם זה הכלי של המל' דנקודים היה חסר ולא יכלה לקבל אור שלה ונשברה:


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


מתוך: עץ חיים/שער ח/פרק ו (עריכה)

<< · עץ חיים · שער ח · פרק ו

פרק ו[עריכה]

ונבאר עתה ענין אחוריים דאו"א שגם הם נפלו ונשברו ותחלה צריך לבאר הקדמה פב"פ ואב"א. והענין כנ"ל כי מקום הקליפות והחיצונים הם אחורי נוקבא דז"א ושם הם נדבקים ואמנם ג"כ באחור ז"א יש קצת אחיזה והנה טרם ברא אלקים אדם על הארץ היה כח בקליפות לינק שפע מקדושה בסוד ואדם אין לעבוד את האדמה ואחד מעבודת האדמה הוא כיסוח קוצים מן הכרם אשר לזה צריך מצות מעשיות. אבל כאשר נאלצו ז"ת עדיין לא היה אדה"ר התחתון נברא בעולם יצאו זו"נ אב"א מפני פחד החיצונים שלא יינקו כי אם היו עומדים פב"פ הי' לקליפות מקום להתאחז במקום אחיזתן שהמה אחוריים לינק כי מפנים לא יוכלו לינק ולכן הוצרכו להיות מתדבקים אב"א כדי שלא יוכלו החיצונים לינק משם. וכאשר נברא אדה"ר ועשה מצות מעשיות החזירם פב"פ ואז לא היה פחד מן הקליפות כי כבר חפר ועזק סקל וכרת קוצים מן הכרם והנה בהיותם אב"א אין לזו"ן רק כותל א' לשניהם וכותל א' לבד מפסיק בין שניהם ומשתמשין בכותל א' חצי כותל לז"א וחצי כותל לנוק' וכאשר אדם החזיר' (נ"א וכשאדם מחזירם) פב"פ ע"י מצות ומעשים הטובים אז נגמר ונשלם אחור א' שלם לזה ואחור א' שלם לזה ויכולין להחזיר פב"פ. וטעם הדבר כי האדם התחתון ע"י מעשיו גורם זווג עליון ויורדין טפין עלאין למטה שהם בחי' המוחין דז"א הם בחי' החו"ג אשר הם (נ"א משם) עיקר הטפה כנודע כי אין יוצא מיסוד דבינה רק חו"ג כי מן החכמה ובינה דז"א אינו יוצא רק הארה בעלמא שמכים החסדים המגולין שם ומוציאין אורותיהן לחוץ והנה בבא אלו החו"ג בראש ז"א כדין איהו נקיט החסדים ומשתלים אחור דידיה ואיהי נקטא גבורה ומשתלים אחור דידה וכדין אתהדרו פב"פ כמ"ש בברכת אבות. והרי בארנו איך החו"ג גורמין הגדלת אחוריים ועי"כ יכולין לחזור פב"פ נמצא כי בודאי הוא (נ"א הלא) שבערך בחי' זו יותר גדולה הארה של החו"ג הבאים להם מחדש מהארה שהיתה להם בראשונה לפי שהארה ראשונה הניחה בבחי' אב"א והארה זו החדשה החזירם פב"פ נמצא כי זו הארה המחודשת היא נקראת פב"פ אבל בערך בחי' אחרת לא תקרא אלא בחי' אב"א לפי שלא הגדילה רק בחי' אחוריים כנ"ל וממילא הוחזרו פב"פ מאליהם ובבחי' זו תהיה הארה זו פחותה וגרועה מהראשונה כי הראשונה תיקנה ועשתה כל פרצופים כולם שלימים וזאת לא עשתה רק הגדלת החצי אחוריים כנ"ל:


והנה מ"ש שנפלו האחוריים דאו"א הוא על בחי' חו"ג המגדילים האחוריים ומחזירים פב"פ לכן אל תתמה אם אנו אומרים ומכניס בחי' זו פעם פב"פ ופעם אב"א והוא על בחי' החו"ג אלו (שהם הבחי' שהגדילו האחוריים וכל זה נפל למטה) והוא (על) בחי' חו"ג שלוקחים או"א מן הכתר שהוא א"א כדי להחזירם פב"פ כי גם באו"א היה בהם בחי' אב"א כמ"ש בע"ה וכבר ידעת כי הטפה המציירת הולד ומגדיל והוא הבחי' זו (נ"א זהו החו"ג) החו"ג ואלו הם סוד האותיות שמהם נוצר הולד ועוד כי האותיות תמיד לעולם הם בחינת הכלים כנודע ואלו נעשים כלים לאו"א בסוד האחוריים כנזכר ואלו הם שירדו למטה עם שארית החסדים (נ"א האורות החו"ג) היורדין לצייר הכלים של הולד שהם ז' מלכים דבחי' זו"ן והנה כל אלו הם בחי' כ"ב אותיות התורה וז' מהם הם כלים לז' מלכים וט"ו מה הם כלים לאו"א וכנ"ל כי יותר גדולים הם או"א מכל זו"נ וסי' לאותיות או"א הם י"ה כי או"א הם ג"כ סוד י"ה שבשם כנודע ואותיות ז"א הם שעטנ"ז ג"ץ והט"ו אותיות הנשארים הם דאו"א ו' מהם הם אחוריים דאו"א שהם בד"ק חי"ה וכנזכר בתקונים ובזהר ושאר אותיות הם אוכ"ל מספר"ת הם פנים דאו"א וזהו הטעם של אלו אותיות של שעטנ"ז ג"ץ צריכין ג' זיינין ותגין על כ"א מהם ואמנם באותיות בד"ק חי"ה צריכה תג א' על כל א' מהם וגם למה נשתנו אלו (ט') האותיות משאר אותיות שאין בהם שום תג. אבל הענין כי האותיות שעטנ"ז ג"ץ הם סוד הז' מלכים שמתו ולפי שמהם נתהוו ויצאו הקליפות כנודע לכן הם אותיות שט"ן ע"ז ג"ץ פי' שהם תגבורת וחוזק עוז הדינין העזים אשר ירדו ונעשו מהם השטן שהם הקלי' וכבר נודע מ"ש בזוהר באדר"ז ובס"ד דרצ"ב ע"ב כי אלו הז' מלכים הם נצוצין דאזדריקו כהאי אומנא דאכתיש בפרזלא ואפיק זיקין לכל סטר וזהו ג"ץ כמ"ש גץ היוצא מתחת הפטיש כו'. וכבר נת"ל כי אלו ז' מלכים לקחו אורם מגוף א"ק שתחת שבולת הזקן ולא מלעלה נמצא שהם חסרים בחי' ג' אורות עליונים שהם אח"פ כי לכן נשברו הפנים והאחוריים שלהם ואלו הם בחי' ג' תגין שיש למעלה על כל אות מאלו הז' הנ"ל כי הם מורים על הסתלקות האורות והחיות מן הכלים שהם אותיות ונשאר האור למעלה מהם ולא בתוכם כדרך צורת התגין על האותיות אבל האותיות בד"ק חי"ה הם אחוריים דאו"א שירדו. וכבר ביארנו לעיל כי או"א לוקחים ב' אורות של ח"פ ולא חסר מהם רק אור אזן אשר ע"כ לא ירדו מהם רק בחי' אחוריים וכנגד אותו אור שחסר מהם אנו מתייגים תג א' על כל אות מהם כנגד אותו אור הפרטי שחסר מהם. וכבר ביארנו כי מה שיורד מאו"א הוא נקרא אחור וגם נקרא פנים כי להיותו חסר אור אזן העליונה מן ב' אורות אחרים לכן החסרון הנמשך מצדו הוא גדול כי הוא הבחי' העושה אותו פב"פ. והנה מוחין אלו שהם חו"ג הם נמשכין לאו"א עם הכלים דנה"י דא"א דוגמת מוחין דז"א שבאים עם נה"י דאו"א וגם נה"י אלו ירדו למטה ובערך שבאו מא"א נמצא כי זה נקרא חסרון בא"א עצמו. וכבר ביארנו הטעם כי מה שגרם לו ענין זה הוא לסבת לקיחתו אור האזן בסופו לא בתחלה. ואמנם בערך שכר לקחו או"א לא יקרא חסרון זה חסרון דא"א אלא חסרון דאו"א עצמן. והנה בענין העקודים כבר נת"ל ענין בחי' טנת"א שבהם ונבארם פה בבחי' הנקודים ונאמר כי בחי' הנקודים הם האורות הראשונים שיצאו בראשונה והאותיות הם הכלים ואח"כ כשנשברו הכלים ונפרדו איש מעל פני מתו האורות נשארו בבחי' תגין על האותיות שהם הכלים והטעמים הוא שם מ"ה החדש שיצא אח"כ מאור המצח לתיקון המלכים כמ"ש בע"ה. וזה טעם הס"ת שיש לו בחי' כתיבת אותיות ותגין וחסרים ממנו טעמים ונקודות כי כבר ידעת כי ס"ת הוא בחי' היסוד דאבא וכבר נודע בזוהר בהרבה מקומות דבמחשבה איתבריר כלהו ולכן הס"ת (נ"א ולשון ס"ת) מורה על זה הנ"ל וע"י מה שהש"ץ קורא הפ' בתורה בטעמים ונקודות לתקן מה שחסר ממנו לכן תמצא כי הטעמים יש בהם הוראה בהוצאת הבל הפה כי יש ניגון פרטי לכל טעם בפ"ע בהוצאתן מהפה ולחוץ וכן הנקודות יש להם הברת כמו א' א א' א' אא' א' א' אבל (נ"א כי) התגין אין להם שום תנועה ונדנוד בעת קריאת האותיות והטעם כי בחי' הטעמים והנקודות הם מורים בזמן שהאורות בתוך הכלים ולכן הם נרגשין ונדנדים בעת קריאת האותיות יען כי ע"י הנקודות והקריאה הם מאירין בתוך כליהם שהם האותיות אבל התגין מורים על זמן היות האורות ע"ג האותיות וחוץ להם שאז אין לאותיות שום נדנוד ותנועה כי רוחניותם נסתלק מתוכם (מן הכלים הנקודים) אמנם עומדין עליהם מרחוק להאיר להם הארה מועטת כדמיון התגין העומדים זקופים על האותיות לא בתוכן. עוד יש שינוי אחר כי הטעמים והנקודות יש מהם הרבה שעומדין תוך האותיות כגון דגש ורפה ופסק ומקף בטעמים ושורק בנקודות ויש מהם שעומדים תחת האותיות אבל התגין כל בחינתם אינם אלא ע"ג האותיות תמיד מבחוץ להם אמנם עכ"ז עומדים אצלם להאיר להם אף על פי שאינם בתוכם כמ"ש. ואמנם למטה בע"ה נבאר סדר או"א ומציאותן ושם נאמר כי אבא כולל י"ס וכן אמא כלולה מי"ס וכן זו"ן מי"ס. והנה כמו שז"א הנקרא ישראל כלול הוא מי"ס ונחלק לב' נגד לאה ורחל ונמצא שרגלי לאה עד שליש ת"ת דז"א שהוא בחזה שלו ומשם ולמטה מתחיל ראש רחל כן הענין באו"א כ"א מהם נחלק לב' חצאין וב' חצאי העליונים של או"א נקרא או"א עלאין וב' חצאי התחתונים נקרא יש"ס ותבונה וכאשר נעריך כל זה בבחי' א' נמצא כי ראש יש"ס ותבונה הם בחזה ספי' שליש ת"ת דאו"א עלאין עיין לקמן. ונחזור לענין ונאמר ענין סדר ירידת ז' כלים של מלכים איך נשברו וירדו הנה אמרנו לעיל כי בתחלה יצאו כל הכלים ואח"כ יצאו כל האורות כלולים בכתר ואח"כ כולם בחכמה ואח"כ כולם בבינה ואז היו ז' מלכים אלו במעי הבינה כדמיון העובר בבטן המלאה ונבאר ענין יציאתן משם הנה נת"ל כי אדה"ר גרם ע"י מעשיו חזרת פב"פ לזו"ן כי קודם שנברא אדה"ר היו זו"נ אב"א. ודע כי א"א לעולם לחדש שום זווג אפילו בבחי' אב"א אם לא ע"י מצות מעשיות התחתונים ואמנם קודם בריאת אדה"ר בעת האצילות היה בהכרח שאותו פעם ראשון תהיה מאליו הזווג שלא ע"י מצות כי אדם אין עדיין עד אחר הזווג ההוא אמנם לא היה אלא בבחי' אב"א וכשנולד אדה"ר ע"י הזווג ההוא החזירה פב"פ ע"י מצותיו ומעשיו אמנם מאז ולהלאה אנו צריכין לעשות כל הבחינות אפילו בחי' זווג אב"א על ידינו כמ"ש בברכת אבות. והנה כל זה אינו אלא בזו"ן אבל באו"א לא הוצרכו מעשה ידי אדם כי על ידי עצמן מאליהן שלא ע"י אדה"ר חזרו פב"פ והנה זה הזווג הא' טרם שנברא אדה"ר עליו נאמר בזוהר פעמים רבות וז"ל כד סליק ברעותא למברי עלמא פי' כי אז לא היה עדיין התעוררו' התחתונים אלא מאליו סליק הכי ברעותא וזה היה להכרח כי אדם אין לכן היו האורות התחתונים עולין למעלה בסוד מ"נ תמורת מה שעושין נשמות הצדיקים עכשיו שהם עולין בסוד מ"נ וז"ש כד סליק ברעותא שהוא העלאת מ"נ כי אז היו עולין שלא ע"י מעשה התחתונים:


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל