ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/ספר ויקרא/פרשת שמיני

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרשת שמיני יש בה ששה מצות עשה ואחת עשרה מצות לא תעשה


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/קמט (עריכה)

מצות בדיקת סימני בהמה וחיה[עריכה]

שנצטוינו לבדק סימני בהמה וחיה כשנרצה לאכל מהם. והן מעלת גרה ושוסעת שסע, שנאמר (ויקרא יא, ב-ג) זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה וגו'. ולשון ספרא (שמיני פרשה ג מ"א) אותה תאכלו אותה באכילה, ואין בהמה טמאה באכילה כלומר ונלמד מזה לאו לבהמה טמאה, ולאו כזה נקרא לאו הבא מכלל עשה ונאמר במקום אחר (שם כ כה) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וכו' וכתוב עוד (שם יא מז) להבדיל בין הטמא וכו'.

משרשי מצות אסור המאכלות, כתבנו באזהרת טרפה (מצוה עג) וחלב (מצוה קמג) מה שידענו, והוא השרש המספיק כפי הפשט בכלן. וענין הצווי לבדק סימניהם הולך אחר טעם אסורן, שכל מה שבא לנו אסור עליו ראוי ומחיב עלינו לבדקו יפה. והנני לא חשכתי עטי מכתב דברי הרמב"ם זכרונו לברכה בכאן ‏[1] שחשב המקרא הזה למצות עשה מפני שיעדתי בדאש דברי לכתב המצות על הסדר שחשבם הוא, עם היות לבי נאחז בענין זה בסברת הרמב"ן זכרונו לברכה שכתב ‏[2] שאין ראוי שנמנה בדיקת סימני טהרה בבהמות מצוה, כי באמת אחר שאסרה לנו התורה קצת הבהמות על כל פנים יתחיב להודיענו סימני הטהורות להפרישנו מן האסור, ואין זה ראוי כלל להחשב בחשבון מצוה. והוא הדין והוא הטעם. גם כן בבדיקת עופות ודגים וחגבים שיחשב הרמב"ם זכרונו לברכה לשלשה, והרמב"ן זכרונו לבדכה לא יחשבם.

מדיני המצוה. שכל בהמה וחיה שמעלת גרה אין לה שינים פלחי העליון, וכל בהמה בעולם מעלת גרה היא מפרסת פרסה חוץ מן הגמל, וכל שמפרסת פרסה היא מעלת גרה חוץ מן החזיר. ועשרה מינים הם בין בהמות וחיות המתרין, שלשה בהמות הידועות והן שור כבש ותיש, ושבעה מיני חיה המפרשין בכתוב (דברים יד ה) איל וצבי וכו'. וכמו שאנו צריכין לדעת סימני הכשרות להבדילן מן הטמאות, כמו כן אנו צריכין לידע איזו היא מין בהמה ואיזו מין חיה מצד החלב, שחלב בהמה אסור וחלב חיה מתר, כמו שכתוב באזהרת החלב למעלה, ועוד שדם החיה טעון כיסוי ולא דם בהמה. וסימני החיה במה היא חלוקה מן הבהמה לא נאמר בתורה, אלא מפי השמועה למדנו (חולין נט ב) שהיא נכרת בקרניה, שקרני החיה עשויות כן כרוכות, חדוקות הדורות כרוכות כקרני השור, חדוקות כקרני העז ויהיה החדק מבלע בהן, והדורות כקרני הצבי. לפיכך כל שאין לה סימנים אלה בקרניה חיב אדם לנהג אסור בחלבה. והמוצא חיה בלא קרנים שאין יכול לבדקה בקרניה, אם מכירה בצורתה יפה, כגון שהרגל בהם, מתר לו לבטח בהכרתו ולא נאמר שיהיה צריך לבדק בקרנים על כל פנים. ויתר פרטיה בחולין (שם א).

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ואם עבר עליה ולא בדק אלא שראה בה הסימן האחד וסמך עליו ואכל ממנה, אף על פי שמצא אחר כן שהתר אכל, בטל עשה זה של בדיקת הסימנין.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/קנ (עריכה)

מצות בדיקת סימני דגים[עריכה]

לבדוק בסימני דגים, כלומר שהרוצה לאכל מן הדגים שיבדק תחלה בהן יפה הסימנין שנתנה התורה בהן, והן סנפיר וקשקשת, שנאמר (ויקרא יא ט) את זה תאכלו מכל אשר במים וכו' כבר כתבנו במצוה הקודמת לזו ((מצוה קנג) במצות בדיקת סימני בהמה וחיה) שהרמב"ן זכרונו לברכה לא יחשב במנין המצות בדיקת סימנין במנין שהתירה התורה, וכי האמת אתו בזה לפי הנראה לנו. ואף על פי שמצאנו בגמרא (חולין סו ב) בפדוש בקצתן זו מצות עשה, הכונה בענין לחיב במינים הטמאים בעשה ולא תעשה עם הכלל הידוע לנו לאו הבא מכלל עשה עשה. וכמו שנכתב גם כן בעזרת השם במצות הלואת הנכרי (מצוה קעג), שחשבה הרמב"ם זכרונו לברכה למצוה ‏[3], ולא בא הכתוב לפי הדומה רק לחיב בעשה ולא תעשה בהלואת ישראל ברבית.

שרש המצוה כתבתיו גם כן למעלה בסימני בהמה, והוא כלל לארבעת המינין.

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין נט א) שסנפיר הוא מה שבדג שהוא לו כעין כנפים שפורח בהן, וקשקשת היא אותה קלפה שעליו הדבוקה בכל גופו, ואף על פי שלא נמצא הקשקשת כי אם במקצת גופו, ואפילו אחת לבד, דיו וכשר. ואמרו בתוספתא (חולין פ"ג ה"ט) והוא שתהא תחת לחיו או תחת זנבו או תחת סנפיריו, אבל בשאר גופו, לא סגי לן בפחות משתים. וכל שנמצא בו קשקשת אפילו אחת במקומות הנזכרים, אין צריך לבדק אם יש לו סנפיר, כי בודאי יש לו, אבל כשימצא בו סנפיר, צריך לבדק אם יש בו קשקשת, כי יש דגים טמאים הרבה שיש להם סנפיר. וכל דג שבטבעו יש לו קשקשים (שם סו א) אף על פי שאין נעשין בו בעודו קטן עד שיגדיל, כגון הסלתנית והאפיין, הרי זה מתר, וכל שיש בו קשקשים בעודו בים, אף על פי שהוא משיר אותן בשעה שעולה מן הים כגון אקונס ואפונס כספ (ת) יס אפנסתים ואטונאס הנקרא בירט בלע"ז, הרי זה כשר, שלא תקפיד התורה רק במין בעל קשקשת וסנפיר, כי הוא הנאות אל טבע בני אדם, ומן הטעם שכתבנו באסור המאכלות לפי הפשט.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. ועובר עליה ולא בדק יפה, כגון שראה סימן אחד לבד בדג וסמך על האחר בלא בדיקה אף על פי שנמצא אחר כן כשר, בטל עשה זה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/קנא (עריכה)

מצות בדיקת סימני חגבים[עריכה]

לבדוק בסימני חגבים, והם הסימנים שכתובים בתורה (ויקרא יא כא) אשר לו כרעים ממעל לרגליו וגו', שנאמר (שם) את זה תאכלו מכל שרץ העוף. וענין שרשה כמו בשאר המינים. דיניה. פרשו זכרונם לברכה (חולין סה א) ששמנה מיני חגב טהור הם. ואלו הן אחד שנקרא חגב, שני שנקרא [ז] רבנית והוא מין חגב, שלישי שנקרא חרגל, רביעי ערצוביא והוא מין חרגל, חמישי ארפה, ששי צפרת כרמים, והוא מין ארבה שביעי סלעם, שמיני יוחנה ירושלמית, והוא מין סלעם. מי שהוא בקי בודק בהן לפי בקיאותו ובשמותיהן ואוכל, והציד ישראל נאמן עליהם ובעוף. ומי שאינו בקי בהן, בודק בסימנים שנתנה התורה בהן. ושלשה סימנין הן. ואלו הן ארבע כנפים שחופות רב בארך ורב הקף גופו, וארבע רגלים, ושתי כרעים לנתר בהן על הארץ. ויש אומרים שצריך לדעת שיהא שמו חגב. ויתר פרטיה מבארים בפרק שלישי מחולין ‏[4]

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל ולא בדק יפה, בטל עשה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/קנב (עריכה)

מצות טומאת שמונה שרצים[עריכה]

להיות שמנה שרצים טמאים ומטמאין, שנאמר (ויקרא יא כט) וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על הארץ החלד והעכבר והצב וגו'.

משרשי המצוה. הקדמה, לא יספק כל מי שיש בו דעה, שלא היה אדם מעולם שהשיג לדעת כל החכמה עד סופה, שלא יתעלם לו ממנה. שהרי אפילו על משה רבינו ע"ה אמרו זכרונם לברכה (ר"ה כא ב) חמשים שערי בינה הן, וכלן נמסרו למשה חוץ מאחד, וכן שלמה המלך החכם אמר על עצמו (קהלת ז כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. וכן לא יספק כל מי שיש בו מח בקדקדו כי השם יתברך הוא אב החכמה, ומאתו נמצאת בו נכללת כלה. ואין שום ספק גם כן כי אב כל הטובות לא יצוה דבר [את] (אל) בריותיו רק לטובתם ולתועלתם ולהרחיק כל נזק מעליהם. ועל כן באשר נשיג בחכמתינו מן המצות לדעת התועלת המגיע [ה] לנו בהן נשמח בו. וכאשר אין אנחנו משיגים מהם בחכמתינו התועלת שלנו בהן, יש לנו לחשב על כל פנים כי ביתרון החכמה אשר לשם יתברך על כל בריה ידע התועלת אשר לנו באותה מצוה ועל כן צונו עליה.

וכבר הודיעונו זכרונם לברכה (סנהדרין כא ב) למה לא נדע הטעם בכל המצות, ואמרו שהיה הדבר שלא יהיה לנו כשלון בזה, והביאו ראיה, שהרי שלושה מהן נתגלה טעמן ונכשל בהן גדול העולם. ואל יחשב תופש לבוא עלי על המשל שאמרו זכרונם לברכה (פסחים כח א) כפא דחק נגרא ביה נשרוף חרדלא, במה שאמרתי עכשיו שהשם יתברך העלים ממנו טעמי המצות, ואנכי הרימותי ידי לדבר בהן דבר אל נערי, כי כבר קדמוני רבותי לדבר בהן כמה דברים במדרשות ובמקומות אחרים על צד פשטן, ועמק חכמתן וחזק בינתן ורב קדשתן הגנוז בתוכן, ואפילו כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותן. וכל המעמיק עצה בפשטיהן וישתדל לחדש דבר בנגלה שבהן כי יכסף להציץ מן החרכים להתענג בזהר מראיהן וללקט מעליהן לחגר בהן, אין ראוי לתת בזה עליו אשם אך לברכו ולהזכירו לשבח באשר הוא שם.

ועתה אחרי הקדמתנו זאת, שחכמת האל גדלה על כל חכמה וכי לא יצוה דבר רק לטובה לנו ולתועלת גדולה, אין לנו קשיא ולא שאלה בכל אסור המאכלות והרחקת הטמאה בכל אשר לא יהיה התועלת לנו ידועה ומשג בחקירה, כי ידענו באמת שהכל לטוב. ואל תתמה בני על עניני הטמאה אם הוא נעלם הרבה על כל בריה, כי אפשר שהטמאה תזיק אל הנפש ומחליאה קצת, וכן שמעתי הדבד מפי חכמים, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא לט א) ונטמאתם בם ונטמתם כתיב כלומר שמעינות השכל שהוא הנפש הקימת מתקלקלים קצת בענין הטמאה.

ואל תתמה בהתקלקל השכל בענינים הגשמיים אף על פי שאינו מינו, כי מפני שתופה של נפש עם הגוף יארע לה כן על כל פנים. ואם כן אנחנו בני איש בעניות דעתינו לא נדע הנפש ומהותה ואיך נלאה לדעת רפואתה או מחלתה מדרך החקירה הלא לרופאים אין תחבולה ברפואה עד הכירם עקר המחלה, ועל כן בכל הרחקות הטמאה שיבואו בתורה, אין לנו לחטט אחר שרשיהן, עד בואנו אל תכלית הידיעה בעניני הנפש לדעת מהותה מוצאה ומובאה והבן זה ודעהו, כי בו נמצא קצת תשובה על כל שרשי מצות הטמאה והטהרה עד אשר כמעט יהיה מסוה על פנינו בחדוש פדה אדמה שמטמא הטהור ומטהרת הטמא, וגם שם ‏[5] נאריך בענין בעזדת השם לקבל שכר ביגיעה למצא דברי חפץ.

דיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, כלים א, א) ששמנה שרצים הם נקראים אב הטמאה כלומר שמטמאין אדם וכלים במגע, ואם הכלים של חרס מטמאין אותן מכיון שיכנסו בתוך אוירו. וזהו החלוק שיש בענין הטמאה בין מה שנקרא אב למה שנקרא ולד, שהנקרא אב מטמא אדם וכלים, והנקרא ולד אינו מטמא אדם וכלים. והשרצים אינם מטמאין עד שימותו, שנאמר (שם שם לא) הנוגע בהם במותם יטמא. ושמנה שרצים אלו דוקא הם שמטמאין, אבל כל שאר שרצים נחש ועקרב וכיוצא בהן, אינם מטמאין כלל. ודין השרצים הוא שאינם מטמאין במשא בלי מגע, והנוגען שאינו מטמא בגדים שעליו בשעת מגעו בהן, ושעור טמאת השרץ בכעדשה שהרי מצינו שהתורה טמאתן סתם. ויש מהן שרצים שאינן אלא כעדשה. וכל השרצים מצטרפין לכעדשה, כלומר אפילו מעט מזה ומעט מזה מצטרף לכעדשה לטמא, שלא תאמר אין החיוב אלא בכעדשה מאחד לבד (מעילה טו ב).

ודין (חולין קכח ב) בשר חי הפורש מן השרץ, ואבר אחד שלם, והכוליא והכבד והלשון, ודין (מעילה יז א) דמן וגידן וצפרנן ועורן וביצתן. ודין כל שנטמא בהן שאסור לאכל תרומה וקדשים ולכנס למקדש עד שיטבל, וענין טבילה הוא כמו שנפרש במצותו (מצוה קעה) בעזרת השם, ואף לאחר טבילתו אסור לאכל אפילו תרומה עד הערב שמש ואחר כך טהור ואוכל תרומה, ויתר פרטיה מבארים בסדר טהרות וברב מסכת כלים וטהרות ‏[6].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. לענין שכל שנטמא בשרצים נקרא טמא, ולא יעלה מטמאה עד שיטבל במים כדינו. ומכל מקום, עכשיו שאין לנו בעונותינו לא מקדש ולא טהרות. אין לנו למנותה בחשבון מצות הנוהגות. ומי שמטמא אפילו לדעת בכל זמן, אין עליו חטא בזה, אלא שאינו רשאי לגע בקדשים עד שיטהר. ומכל מקום יש לכל מבין להרחיק הטמאה, כי הנפש מתעלה בטהרה. וכתב הרמב"ן זכרונו לברכה, שאין לנו לחשב במנין המצות שלו כל דיני הטמאות. ובספר המצות ‏[7] כתב טעם נכון לדבריו, והדעת נוטה אחריו, ומחפצי בקצור בחבור זה, לא רציתי לכתב כל טענותיו.

הנה במצות צ"ו בספרו תמצא הענין בארכה. ובסוף הענין אמר, שהשם מנענו מעשות הדברים בטמאה ונשאר עלינו להודיענו איזה דבר הוא הטמאה, ואמר שהיא נגיעת המת והשרצים וזולתם כל הנזכרים בתורה. ושאין לנו למנותן באמת מצות בפני עצמן. וזהו שאמרנו שהקרבת בעל מום נמנעת, ונשאר עלינו לדעת איזה דבר הן המומין, ובאמת לא נמנה כל מום ומום מהם מצוה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/קנג (עריכה)

מצות עניין טומאת אוכלים[עריכה]

שנצטוינו בשמירת טמאת אכלין ומשקין, ולהתנהג בענין על פי התורה שהודיעתנו איך נדין בכל ענין טמאת אוכלין ומשקין והכלים המטמאין על ידם, שנאמר (ויקרא יא לד) מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים. משרשי הטמאה והטהרה, במצוה הקודמת תראה להג הרבה אין צרך להחזירו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה ‏[8] שנאמר בתורה (שם) מכל האכל אשר יאכל, פרושו שיאכל לאדם. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (משנה, טהרות ח, ו) שכל אכל שאינו מיחד לאדם אינו מקבל טמאה כלל. ופרשו גם כן, שאינו נקרא אכל לענין קבלת הטמאה עד שיעקר מן הקרקע, אבל כל זמן שהוא מחבר אפילו בשרש קטן שיכול לחיות, אינו נקרא אכל לקבלת הטמאה, ואפילו נגעו בו כל הטמאות טהור הוא.

וכן אין כל אכל שבעולם נקרא אכל לקבל טמאה, עד שיבוא עליו מים מאחר שנעקר מן הקרקע, וכמו שכתוב אשר יבוא עליו מים וגו' (דו"א), ואף על פי שאמרו שזה גזירת הכתוב הוא, יש לסמכו קצת אל הטעם לפי מה שיעלה בתחלת המחשבה ולומר, כי הענין לפי שהתורה לא תחשב שום דבר להיות ראוי לדינין שבו עד שעת גמר מלאכתו כמו שידוע בדיני הפרות לענין תרומות ומעשרות, וכן החלה שאין עונתה עד שתתגלגל הקמח, וזהו שהמפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל היא ביד הכהן.

ועל כן גם בענין הטמאה נאמר שאין דיני טמאת הפרות וטהרתן עד גמר מלאכתן, ולפי שדרך בני אדם בקצת פירות וירקות להדיחן מעפרן טרם שתאכלו אותן, היה הענין לומר על כולן דרך כלל שלא יהיו נקראים אכל עד שיכשרו במים. ומן הטעם הזה בעצמו אמרו שהכשרן הוא כשהודחו ברצון הבעלים. כלומר שהבעלים חשבו משקה המים שהודחו בהן כדרך בני אדם שידיחו ירקותיהם במשקה, וזהו פרוש רצון ואנס הנזכר בגמרא בענין זה, לפי הפרושים הטובים. ואם לא יחשבוהו למשקה, אף על פי שהן בעצמן נתנוהו על הפרות, אין זה לרצון, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (שם פ"א מ"ו) שהטומן פרותיו במים מפני הגנבים לא הכשרו, לפי שאין המים חשובין לבעלים למשקה שלא נתנום בהם מחמת משקה אלא להטמינם כמו שהיו מטמינין אותם גם כן בתוך גזי צמר או בדבר אחר. ומענין זה מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, מכשירין ד, ג), שהכופה קערה על הכתל ביום מטר, אם בשביל שתודח הקערה, הוא עושה מי המטר ראוין להכשיר, מפני שעכשיו נדין מים אלו למשקה לדעת הבעלים, שדרכו של עולם להדיח הדברים במה שהוא משקה, ואם הניחה שם כדי שלא ילקה הכתל אינם מכשירין.

ודיני ידות האכלים רבים, ויתר פרטיה, מבוארים במסכת טהרות ועקצים ומכשירין [הלכות אוכלין ומשקין פ"א]

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות שנדין בענין זה טמאת האכלין והכשירן. ומכל מקום עכשו בחוצה לארץ שאין לנו בעונותינו מקדש וקדשים, דיני הטמאות בטלים אצלנו. ומכל מקום אם רצה לנהג בהם בעצמו מנהג קדושים כאלו היה בארץ ולהזהר באכלין לאכלן בטהרה, בזה ראוי לדון בהם. וכבר כתבתי במצוה הקודמת דעת הרמב"ן זכרונו לברכה בדיני הטמאות, והוא מתישב בלב שומעו, ואיני צריך להחזירו בכל אחת ואחת.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/קנד (עריכה)

מצות עניין טומאת נבילה[עריכה]

להיות הנבלה טמאה ומטמאה, שנאמר (ויקרא יא לט) וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה וגו'. כתב הרמב"ם זכרונו לברכה במצוה הזאת, (מצות עשה צו) וזה לשונו ואני אזכיר לך הנה עתה הקדמה יאות לך שתזכרה בכל מה שנזכר ממיני הטמאות, והיא שזה שאנו מונים כמין ומין מהטמאות מצות עשה, אין ענינו שנתחיב להטמא בטמאה זו ולא כמו כן אנו נמנעין מהטמא בה ותהיה מצות לא תעשה. ואולם היות התורה אומרת שמי שקרב בזה המין נטמא או זה הדבר יטמא על ענין כך למי שקרב אליו הוא מצות עשה, כלומר זה הדין המצוה בו הוא המצוה, והוא אמרנו שמי שקרב בכך על ענין כך נטמא, ומי שהיה על ענין כך לא יטמא. ובהטמא בעצמו הרשות ביד כל אדם כי אם רצה יטמא ואם רצה לא יטמא. ולשון ספרא (שמיני פרק ד מ"י) ובנבלתם לא תגעו, יכול אם נגע אדם בנבלתם ילקה ארבעים? תלמוד לומר ולאלה תטמאו. יכול אם ראה אדם נבלה ילך ויטמא לה? תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו, הא כיצד? הוי אומר רשות. והמצוה הוא מה שנאמר לנו באלה הדינין, שמי שקרב לזה נטמא ויהיה טמא ויתחיב מה שנתחיבו הטמאים לצאת חוץ למחנה שכינה, ושלא יאכל קדש, ולא יקרב אליו, זולת זה. וזאת היא המצוה, כלומר היותו טמא בזה המין, כשקרב אליו או כשהיה אצלו על ענין כך. וזכור זה הענין בכל מין ומין ממיני הטמאה, עד כאן לשונו. ועם כל זה, לא יתישב יפה עם הלב שנחשב ענין זה מצוה, ואכן לא נסור מדרך רבינו בחשבוננו ימין ושמאל כאשר יעדנו בתחלה.

השרש כתוב למעלה ‏[9].

מדיני המצוה. מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (כלים א ב) שהנבלה אב מאבות הטמאה, וכזית מבשרה מטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר, ומטמא אדם במשא לטמא בגדים. ואחד בהמה וחיה המתרות או האסורות שמתו, כלן בשרם מטמא בכזית, ושחיטת בהמה וחיה טהורה מטהרת אותן ואינן מטמאות אחר כן, ואפילו שחיטת חלין בעזרה וקדשים בחוץ מטהרת אותן מידי נבלה. וכל שמתה מאליה או שארע פסול בשחיטתה הרי היא נבלה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה בחולין (דף לב.) זה הכלל כל שנפסלה בשחיטתה נבלה וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה להפסל, טרפה. אבל בהמה וחיה טמאה אין השחיטה מטהר [ת] ן מידי נבלה, ולפיכך בכל ענין שימותו נבלות הן. ומכל מקום אין מטמאות לא הן ולא הטהורות עד שימותו לגמרי ולא בעוד שמפרכסות. ויתר רבי פרטיה מבארים בסדר טהרות בפזור, וברב במסכת כלים ובמסכת טהרות ‏[10]


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/קנה (עריכה)

שלא יכנסו הכהנים למקדש מגודלי שער[עריכה]

שלא יכנסו הכהנים למקדש מגדלי שער כמו שיעשו האבלים, כלומר שלא יגדלו שערותיהם, שנאמר (ויקרא י ו) ראשיכם אל תפרעו. ואמר התרגום לא תרבון פרוע. ויחזקאל הנביא באר ואמר (מד כ) ופרע לא ישלחו, וכמו כן במצרע (ויקרא יג מה) וראשו יהיה פרוע, ואמרו בספרא ‏[11] יגדל פרע.

וכבר נכפלה מניעה זו בכהן גדול ואמר (שם כא י) את ראשו לא יפרע. ואולם נכפלה כדי שלא נחשב מה שנאמר לאלעזר ואיתמר ראשיכם אל תפרעו שיהיה מצד המת בלבד, וכשיעשו זה שלא על צד האבל שתחשב שיהיה מתר, על כן נתבאר בכהן גדול שזה בשביל העבודה הוא שיצוהו השם יתברך להסתפר ‏[12].

משרשי המצוה. הוא הגדלת הבית, וכמו שאמרנו למעלה ‏[13] שנצטוינו להגדילו בכל כחנו מן הטעם שאמרנו. ועל כן ראוי לנו שלא נבא שם מגדלי שער כדרך האבלים, וכעין מה שנאמר במגלת אסתר (ד ב) כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, כלומר אין ראוי לבוא אל בית מלכות רק דרך ששון ושמחה ותענוג, לא דרך אבל וצער. וכל זה יחזק היסוד הבנוי בראש הבנין כי כל עניני הבית ומעשיו לחזק ולציר בלב העושים מעשה הכשר, ולהרחיק מלבם וממחשבותם כל כעור וכל חטא. ועל כן בהיות כונת הבית בזה, ראוי לנו לבוא שם דרך כבוד ויראה וגדלה ושמחה, ומתוך קביעות מחשבתנו על חשיבות המקום וגדלו ותפארתו והודו יתרככו לבבנו שם ונהיה ראויים לקבלת הטוב.

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כב ב) שאסור גדול פרע בכהנים הדיוטים אינו אלא בשעת ביאה למקדש, אבל כל זמן שאין כהן הדיוט נכנס למקדש אינו באסור גדול פרע כלל, אבל כהן גדול לפי שהוא תמיד במקדש אסור בגדול פרע לעולם, כאלו תאמר שאם יהיה לו דרך אנס לעמד חוץ למקדש קצת ימים, מן החיוב עליו אף על פי כן שלא יגדל פרע. וכמה הוא גדול פרע? שלשים יום, כנזירות, שסתם נזירות, אינו פחות משלשים יום, ויתר פרטיה מבארים.

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה. והעובר עליה ונכנס למקדש פרוע ראש, כלומר אחר שיגדל שערו שלשים יום ועבד שם חיב מיתה בידי שמים, שנאמר (ויקרא י ו) ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו, ודברי התורה נוטריקון הם, כלומר הא אם יפרעו ראשיהם ימותו ומכל מקום אין עבודתו פסולה. ומי שנכנס לשם ולא עבד הוא באזהרה, כלומר שעבר על לאו, ולוקה, אבל אינו במיתה אלא אם כן עבד, שכן בא לנו הפרוש. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב ‏[14] כי פרוע הראש שלא יכנס למקדש מעלה היא מדבריהם ולא מדאוריתא, וראיותיו בספרו. ואמר שלא בא הכתוב לאסר אלא קריבה לעבודה, והוא בכלל לאו דבעל מום שעבד. וכתב עוד שאף חכמים לא אסרו אלא המקום הנקרא בין האולם ולמזבח, אבל כנגד המזבח עצמו שהוא שתים ושלשים אמה כמו ששנינו (משנה, מדות א, ד) המזבח שתים ושלשים אמה, בין האולם ולמזבח שתים ועשרים לא אסרו.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/קנו (עריכה)

שלא יכנסו הכהנים למקדש קרועי בגדים[עריכה]

שלא יכנסו הכהנים למקדש קרועי בגדים, שנאמר (ויקרא י ו) ובגדיכם לא תפרמו, פרוש אל תקרעו בגדיכם. ונכפלה מניעה זאת בכהן גדול, שנאמר עליו (שם כב י) ובגדיו לא יפרום. וכפל המניעה בו מפני תוספת דבר שבו, שאינו רשאי לקרע על מת שימות, ואפילו שלא בשעת עבודה. ואמרו בספרא (אמור פרק ב מ"ג) (אמור ב ג) ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם על מתו, יב בזבחים כדרך שבני אדם פורעין ופורמין על מתיהם הא כיצד כהן גדול פורם מלמטה וההדיוט מלמעלן.

משרשי המצוה. כתוב בפריעת הראש הקודם לזה ‏[15]. ודין פרועי ראש וקרועי בגדים, שוים בכל דיניהם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ספרא שם) שחיוב קריעה זו הוא שתהיה כמו קריעה שקורעין על המתים, ומן הדומה שהיא טפח, שכן אמרו במועד קטן (כב ב) שאין קריעה פחותה מטפח. ויתר פרטיה מבאריסיב.

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה. והעובר עליה ונכנס למקדש מן המזבח ולפנים קרוע בגדים ועבד חיב מיתה בידי שמים, ואם לא עבד הרי הוא באזהרה ולוקה. וזהו לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה ‏[16], אבל לדעת הרמב"ן זכרונו לברכה ‏[17] אין מלקות בנכנס למקדש קרוע בגדים, שאין אסור הכניסה בלא עבודה אלא מעלה מדבריהם אבל אם עבד והוא קרוע בגדים לוקה, לפי מה שכתב בשם בעל הלכות.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/קנז (עריכה)

שלא יצאו הכהנים מן המקדש בשעת עבודה[עריכה]

שלא יצאו הכהנים מן המקדש בשעת עבודה, שנאמר (ויקרא י ז) ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו. ונכפלה מניעה זו כמו כן בכהן גדול ואמר (שם כא יב) ומן המקדש לא יצא. ולשון ספרא (שמיני מכילתא דמילואים פיסקא מב) ומפתח אהל מועד יכול בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה? תלמוד לומר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, הוי אומר בשעת העבודה. כי שמן משחת יי עליכם אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה, שאם יצאו בשעת העבודה חיבים מיתה. מנין לכל הכהנים שבדורות? שנאמר כי שמן משחת יי עליכם.

וכתב המעתיק בשם הרמב"ם. זכרונו לברכה ‏[18] דע שיש בכהן הגדול תוספת, שהוא לא ילך אחד המטה, וזהו נגלה בלשון הכתוב באמרו ומן המקדש לא יצא, וכך נתבאר בפרק שני מסנהדרין (יח א) שהוא אם מת לו מת אינו יוצא אחר המטה, והביאו ראיה על זה מאמרו ומן המקדש לא יצא. ולמדנו מזה שמתר לו לעבד ביום שימות לו מת וכך אמרו זכרונם לברכה במסכת סנהדרין (דף פד.) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שעבד [שלא יצא] חלל. כלומר כהן הדיוט, שאין העבודה מתרת לו והוא אונן, הוא מזהר על זה. כלומר שלא יעבוד אונן. וכך נתבאר בסוף הוריות (דף יב:) זה העקר, שכהן הדיוט אונן לא יעבד, וכהן גדול עובד והוא אונן.

הנה נתבאר לך שאמרו הנה ולא יחלל שמוהו שלילות לא מניעה, לומר שלא תהיה עבודתו חלין, ואף על פי שהוא אונן. ומן הנראה מדברי הרמב"ן זכרונו לברכה, כי הוא סובר כי לא יחלל אינו שלילות, אבל הוא מניעה לכהן גדול שנצטוה שלא יצא מן המקדש מפני מתו ולא יחלל עבודת השם יתברך, כי חלול יהיה לעבודה שיניחנה המשרת הגדול בשביל שום דבר בעולם והוא יפרש כל ענין זה בדרך אחרת, כמו שכתב בפרוש החומש ‏[19].

משרשי המצוה. היסוד הבנוי לה בהגדלת הבית והעבודות הנעשות שם, ועל כן ראוי על כל פנים שלא לצאת ולהניח העבודה היקרה בשום דבר בעולם, כי באמת אם יניחוה יהיה זלזול בה ויהיו מראים בעצמם שיהיה בעולם דבר גדול מעבודת השם אחר שתהיה נדחית אפילו לפי שעה בשביל שום דבר אחר, ועל כן הזהרו על זה במיתה.

דיני המצוה. כגון מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שכהן הדיוט אף על פי שאינו רשאי לצאת מן המקדש בשעת עבודה כמו שנאמר (שם י ז) ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו, מכל מקום אם מת לו מת שהוא ראוי להתאבל עליו אינו עובד, לפי שהוא אונן, ואונן אסור בעבודה. ואף על פי שאינו עובד, הזהר שלא לצאת משם, עד שתגמר העבודה שהיה הוא עסוק בה מן הטעם שאמרנו לכבוד הדבר, שלא יהא דומה כעוסק בדברי עראי. ויתר עליו כהן גדול שהוא חיב שלא יצא מן המקדש וגם שלא להניח עבודתו כלל בשביל אנינות, שנאמר (שם כא יב) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וגו'. ובא הפרוש בזה המקרא כלומר שלא יצא אלא יעבוד עבודתו שהוא עוסק בה ולא תהא עבודתו מחללת בשביל אנינותו. ויתר פרטיה מבארים בזבחים [הל, ביאת מקדש פ"ב]

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה. ואם עבר ויצא בשעת עבודה לוקה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/קנח (עריכה)

שלא להכנס שתויי יין במקדש וכן שלא יורה שתוי[עריכה]

שלא להכנס שתוי במקדש. וכן שלא להורות. כלומר שלא נדון בדבר מדיני התורה בעוד שיהא האדם שכור, שנאמר (ויקרא י ט) יין ושכר אל תשת וגו' בבואכם אל אהל מועד. ולשון התלמוד (עירובין סד א) שתה רביעית אל יורה. ולשון ספרא (שמיני פרק א מ"ב) (שמיני א ב) יין אל תשת אין לי אלא יין, מנין לרבות שאר המשכרים? תלמוד לומר ושכר. אם כן למה נאמר יין? על היין במיתה, ועל שאר המשכרין בלאו. ושם נאמר מנין שאין חיב אלא בשעת העבודה? תלמוד לומר (שם) אתה ובניר ולא תמותו אתה ובניך במיתה ואין ישראל חיבין מיתה על ההוראה.

שורש המצוה ידוע, שאין ראוי להתעסק בדברים היקרים בתכלית היקר כמו עניני המקדש ודברי התורה רק בעת שיהיה האדם מישב בדעתו ומכון בכל מעשיו, אין להאריך בדברים פשוטים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה, שכל כהן הכשר לעבודה, אם שתה יין הרי זה אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים, ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה וחיב מיתה בידי שמים (סנהדרין כב ב) שנאמר ולא תמותו. וכן אסור לכל אדם, בין כהן בין ישראל לכנס למקדש כלו מתחלת עזרת ישראל ולפנים כשהוא שתוי יין או שכר או פרוע ראש דרך נוול, כלומר, ששערות ראשו גדולים ביותר, או קרוע פגדים. ואף על פי שאינו באזהרה, אסור יש בדבר, והאסור אינו אלא מפני כבוד הבית. ולפיכך ישראל מתר לכנס שם בשערות ראשו מגדלות יותר משלשים יום, שאין זה נוול אצל בני אדם. ואף על פי שהכהנים הזהרו בזה לגודל קדשתן וקרבתן בבית הקדוש שראוי שלא יהא בהם דבר יתר כלל, רק שיהו כלם יפים ומום אין בם אין שאד כל אדם בגדר שלהם רק שלא יכנסו שם בשערות גדולים ביותר, כמו שאמרנו.

ושעור היין (כריתות יג ב) שישתה האדם ויהא אסור לכנס למקדש או להורות הוא רביעית לג שהוא ביצה ומחצה ושישתה אותו חי ובבת אחת, ובתנאי שעברו על היין ארבעים יום משנעשה. חסר אחר מאלו פטור אבל אסור, ואינו מחלל עבודה בכך. שתה יותר מרביעית מן היין אף על פי שהיה מזוג ואף על פי שהפסיק ושתה מעט מעט חיב מיתה ופוסל העבודה. היה שכור משאר המשכרים אסור להכנס למקדש. ואם נכנס ועבד והוא שכור משאר המשכרים, אפילו מן החלב או מן הדבלה הרי זה לוקה ועבודתו כשרה, שאין חיבין מיתה אלא על היין בשעת העבודה, ואין מתחללת אלא בשכור מן היין.

וכשם שאסור לכהן לבוא למקדש מפני השכרות, כך אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי אפילו שתה דבש תמרים או חלב ונתבלבלה דעתו אל יורה, שנאמר בפרשה יין ושכר אל תשת, ולהורות את בני ישראל ואם הורה בדבר שהוא מפרש בתורה עד (שיודו) [שיודעוהו] בו הצדוקין מתר. כגון שהורה שהשרץ טמא והדם אסור וכיוצא, בהן. ומתר לשכור לקרות בתורה. ואפילו הלכות ומדרשות. והוא שלא יורה. ואם היה חכם קבוע להוראה, לא ילמד שלמודו הוראה היא. שתה כדי רביעית בלבד והיה בה מים כל שהוא, או ישן מעט או [אם] הלך כדי מיל, כבר עבד היין ומתר לעבוד. אבל אם שתה יותר מרביעית, אפילו מזוג, אם ישן שינה מעט או הלך בדרך מוסיפין בשכרותו, אלא ישהה לפי השכרות עד שלא ישאר משכרותו שום דבר בעולם. אנשי משמר מתרין לשתות יין בלילות אבל לא בימי שבתן (תענית טו ב) ואפילו שאר בתי אבות של משמר שאין עבודתן אותו היום אסורין, שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב של אותו יום ויצטרכו לאחרים מאנשי משמרן לסיען. ואנשי משמר של אותו יום אסורין לשתות בין ביום בין בלילה, שמא ישתה בלילה וישכים לעבודתו ועדין לא סר יינו מעליו.

כהן שיודע מאיזה בית אב הוא ויודע שבתי אבותיו קבועים הם בעבודת היום, אסור לו לשתות כל אותו היום. היה יודע מאיזה משמר הוא ואינו מכיר בית אב שלו, אסור לשתות כל אותה שבת שמשמרתו עובדין בה. לא היה מכיר משמרתו ולא בית אבותיו, הדין נותן שאסור לשתות יין לעולם, אבל תקנתו קלקלתו והרי הוא מתר לשתות תמיד, לפי שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בבית אב שלו ובמשמרתו.

ונוהג אסור ביאת מקדש בשכרות בזמן הבית בזכרים ונקבות, ומניעת ההוריה בכל מקום ובכל זמן בזכרים, וכן באשה חכמה הראויה להורות. וכל מי שהוא חכם גדול שבני אדם סומכין על הוראתו, אסור לו לשנות לתלמידיו והוא שתוי, שהלמוד שלו כמו הוראה הוא, כמו שאמרנו.

ועובר עליה ונכנס שתוי יין מבין האולם ולמזבח ולפנים חיב מלקות. ואם עבד עבודה חיב מיתה בידי שמים. ואם שתה משאר המשכרין ועבד חיב מלקות לבד, לא מיתה. וכן כל מי שהורה והוא שתוי, בין כהן בין ישראל עבר על לאו, בין שתוי מן היין או שתוי משאר המשכרין. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב ‏[20] כי מעלה היא מדבריהם שלא להכנס למקדש שתוי יין. ואין מן התורה אלא שלא יעבד שתוי.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/קנט (עריכה)

שלא לאכול בהמה וחיה טמאה[עריכה]

שלא לאכל בהמה וחיה טמאה, שנאמר (ויקרא יא, ד-ז) את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל והחזיר והארנבת והשפן. ומיני שאר בהמה טמאה לא בא עליהם לאו בבאור, אבל מכיון שאמרה תורה כל מפרסת פרסה ומעלת גרה בבהמה אתה תאכלו. נדע שכל מה שאין בו שני הסימנין יחד הוא נמנע מלאכלו, וזה לאו הבא מכלל עשה, והעקר אצלנו לאו הבא מכלל עשה עשה, ואין לוקין עליו.

ואמנם נאסרו לנו גם כן שאר בהמה וחיה מקל וחמר שאנו אומרים החזיר והגמל שיש בהן סימן טהרה אחד אנו לוקין עליו קל וחמר שאר בהמה וחיה שאין להן סימן טהרה כלל, שלוקין עליהן. ולשון ספרא ‏[21] אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה. אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין? תלמוד לומר את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וכו'. אין לי אלא אלו בלבד שאר בהמה טמאה מנין? ודין הוא ומה אלו שיש בהן סימן טהרה הרי הן בלא תעשה על אכילתן, שאר בהמה טמאה שאין בהם סימן טהרה אינו דין שיהא לא תעשה על אכילתן? נמצא הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה מקל וחמר. ואמנם הוא לגילוי מלתא בעלמא, כלומר שקל וחמר בזה הענין מבאר בכתוב הוא, שאם הזהיר על אותן שיש להן סימן אחד של טהרה, כל שכן על שאין להם סימן טהרה כלל, ולא שיך בכאן כלל לומר אין עונשין מן הדין. ולפיכך כל מי שאכל כזית מבהמה טמאה מאי זה מין שיהיה לוקה מדאוריתא. ופרוש מפרסת פרסה הוא שפרסותיה סדוקות. ופרוש שוסעת שסע כלומר שתהא הפרסה מבדלת לגמרי מלמעלה ומלמטה. אבל אם היתה סדוקה למטה ומחברת למעלה או בהפך טמאה היא. ופרוש מעלת גרה, שמקיאה האוכל מן המעים ומשיבה אותו לפיה לכתשו ולטחנו הדק.

משרשי המצוה. מה שכתבנו באזהרת טרפה בסדר משפטים, כי יודע אלקים כי כל המאכלות שהרחיק מעמו אשר בחר, יש בהם נזקים מצויים לגופים שהם כלים לנפשות לפעל בהם ולהתעלות על ידי מעשיהם הטובים. ועל כן הרחיקנו מהם למען יפעלו הנפשות פעלתן ולא ינעלו [דלת] בפניהם רע מזג הגופות וטמטום הלבבות, וכמו שכתבתי שם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים ע א) שלא חלק הכתוב בבהמה וחיה טמאה בין בשרה לחלבה, שהכל אסור. ובשר אדם אף על פי שנקרא האדם נפש חיה ואינו מעלה גרה ושוסע שסע, אין בשרו בכלל אסור בהמה טמאה לעבר עליו בלאו, ולפיכך האוכל מבשרו או שותה מחלבו, בין חי בין מת, אין לוקין עליו, אבל מכל מקום אסור הוא בעשה, שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה ואמר בהן (דברים יד ד) זאת החיה אשר תאכלו, מכלל שכל שהוא חוץ מאלו לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה עשה זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה ‏[22]. אבל הרמב"ן זכרונו לברכה כתב (ויקרא שם יג) שבשר האדם אפילו עשה אין בו, והביא ראיה ממה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות כא ב) דם מהלכי שתים וחלבם, אפילו מצות פרישה אין בו. וכתב הוא זכרונו לברכה דהוא הדין לבשר שמתר כמו הדם, שאם לא כן, איך יהא מתר הדם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם כד א) דם של בין השנים מוצצו ובולעו, והא קימא לן (בכורות ה א) כל היוצא מן הטמא טמא. ומכל מקום, בשר (ישראל) מת, אסור בהנאה. ויתר ראיותיו בספרו ושאר פרטי המצוה מבארים בפרק שלישי מחלין ובמקומות אחרים [הלכות מאכלות אסורות פ"ב]

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. והעובד עליה ואכל כזית בהמה טמאה או שתה רביעית מחלבה במזיד, לוקה, ובשוגג, פטור.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/קס (עריכה)

שלא לאכול דג טמא[עריכה]

שלא לאכל דג טמא, שנאמר (ויקרא יא יא) מבשרם לא תאכלו ואת נבלתם תשקצו. וסימני דגים כשרים כתבנום למעלה במצות עשה (מצוה קנה) שהיא לבדק בסימני דגים שחשבנו מן המנין לכבוד הרמב"ם זכרונו לברכה.

משרשי המצוה. מה שכתבנו למעלה (מצוה עג) בענין אסור המאכלות שהאל ברוך הוא הרחיק מעמו כל מה שנזק נמצא בו, הן בהמה או עוף או דגים, מן הטעם שאמרנו שם.

דיני המצוה. כתבנו למעלה גם כן, והם בחולין פרק שלישי ‏[23]

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל כזית מדג טמא במזיד, לוקה. בשוגג, פטור.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/קסא (עריכה)

שלא לאכול עוף טמא[עריכה]

שלא לאכל עוף טמא, שנאמר (ויקרא יא יג) ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו וגו'.

משרשי המצוה. מה שכתבנו במאכלות אסורות ‏[24].

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין נט א) סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, כלומר שהן מפרשין בתורה, והן פרסה חלוקה לגמרי, כמו השור והכבש, ומעלה גרה. וסימני העוף לא נאמרו לפי שהתורה פרשה לנו בשם כל הטמאים שבעולם, וכיון שכן הוא, אין צרך לכתב סימניהן, כי כל עוף הנמצא בעולם חוץ מהם, הוא כשר. ומכל מקום מפני שכל אותן מינין שהודיעתנו התורה אין כל אדם בקי בהן, הודיעונו חכמים סימנין בהם כדי שיכיר אותן כל אדם ויוכל לאכל מן העופות אף על פי שאינו מכיר אפילו אחד מכל המינין הטמאים המפרשים בכתוב.

נמצא לפי דברינו, שכל המכיר יפה כל המנוין בתורה שהן עשרים וארבעה מינין, יכול לאכל מכל עוף אחר שימצא, כיון שאמרו שכל עוף שלא נזכר במנין הטמאים בתורה, כשר. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם סג ב) גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעופות טהורים מרבים על הטמאים לפיכך פרט הטמאים. כלומר פרט כל הטמאים שבעולם, כן הוא הפרוש לפי דעת רב הרבנים. כי כל הטמאין שבעולם הזכרו בתורה. ומי שאינו מכירן אמרו חכמים זכרונם לברכה (שם נט א) שאלו סימניהם כל עוף הדורס, בידוע שהוא ממיני הטמאים שבתורה ופרוש דורס כלומר שנועץ הצפרנים על עוף אחר ומטיל בו ארס כמנהג הנץ ושאר העופות שצדין בהן בני אדם. ויש שאינו דורס והוא גם כן ממיני הטמאים.

ואמרו לנו חכמים זכרונם לברכה (שם סב א) דרך כלל, שכל שיש בגופו שלשה סימנין אלו שיש לו אצבע יתרה, והוא האצבע הגדול [ה] שיוצא [ת] יותר משאר האצבעות, וזפק, הוא מקום רחב בסוף הושט, שמקבץ העוף שם המאכל בתחלת האכילה, וקרקבן נקלף, והוא המקום הטוחן בו העוף המאכל הנקרא בלעז ונטראי, ויש לו עור דק בתוך הבשר לפנים, ואותו העור נקלף ממקצת העופות, מכיון שיש לו לעוף שלשה סימנין אלו בידוע שאינו ממין הטמאים ומתר. שני כללים אלו שכללנו, אחד לאסור ואחד להתר כל עוף שהן בו אין צריך שום אדם לשאל עליו לבקי בעופות, אלא יאסר האסור ויתיר המתר מיד, שאין בזה פקפוק.

ונמצא לפי כלל זה, שארבעה סימני טהרות הן בעופות, ואלו הן אינו דורס, ואצבע יתרה, וזפק, וקרקבן נקלף. וכבר כללנו שכל עוף שנמצא חסר אחד מהם והוא המיחד שבהן, דהינו אינו דורס, כלומר שיהיה דורס, שהוא טמא לעולם ואינו צריך לבדק בו דבר אחר. ואין צריך לומר אם חסר מכלן. שאין בו אפילו אחד מסימני טהרה אלו שאסור. שהרי אפילו האחד המיחד לבד יאסר, כמו שאמרנו כל שכן אם חסר מכלן. והנשר הוא גם כן שאין בו אחד מכל סימני טהרה. נמצא עוף חסר מן השנים, כלומר שיהיו בו שני סימני טהרה לבד ויחסרו ממנו השנים האחרים. והאחד מן השנים של טהרה שימצאו בו יהיה שאינו דורס, כל עוף שהוא כן, הוא טהור לאכל לכל מי שמכיר עורב וכל מין עורב, לפי שאין בכל מין הטמאים שיהיה כן כי אם עורב ומינו שהוא כן שאינו דורס ויש לו סימן אחד בגופו מסימני טהרה, וסימן זה של טהרה אינו קבוע בכל מין העורב אלא יש במין העורב שיש לו אצבע יתירה ואינו דורס, ויש שיש לו זפק ואינו דורס, ויש שקרקבנו נקלף ואינו דורס. כלל הדבר, כי במינו ימצאו שני הסימנים אלו של טהרה ולא במין אחר, כן פרשו קצת מן המפרשים. ויש שאמרו כי לעורב שני סימני טהרה בגופו מלבד שאינו דורס.

נמצא עוף חסר השלשה סימני טהרה ולא ישאר לו כי האחד המיחד, והוא שאינו דורס, טהור לעולם, לפי שאין בכל העופות הטמאים, שלא יהיה בגופם אחד מכל סימני הטהרה אלא שאינו דורס חוץ מפרס ועזניה שהן כן. והן אינם מצויין בישוב, ומכיון שאינן מצויין בישוב, אין לספק בהן. ויש מן המפרשים שאמרו, כי לרבותינו זכרונם לברכה לא היו מצויין, אבל עכשיו מצויין הן, וקורא אני עליהן (קהלת ז טז) אל תהי צדיק הרבה. כי הם אמרו דלא שכיחי בישוב, כלומר שמרחיקין הם לעולם ממקומות הישוב, ומכיון שטבעם כן, הארץ לעולם עומדת (שם א ד), והדין שוה בכל זמן. נמצאו בגופו שלשה סימני הטהרה, והם אצבע יתרה וזפק וקרקבן נקלף, בידוע שהוא כשר, וגם הרביעי הוא [בו] (כן). כלומר שאינו דורס, שאין בעולם עוף בשלשה סימנים אלו שיהיה דורס, ואין צריך לבדק אחריו כלל, אלא שיאכלנו מיד. אבל נמצאו בו שלשה סימני טהרה ויהיה אחד מן השלשה שאינו דורס בזה ודאי יש לספק, כי רב הטמאים הם כן שיש להם שלשה סימני טהרה כאלו, וצריך כל אדם לשאל על עוף כזה אם אינו מכיר כל (הטמאים) המנויים בתורה. נמצא לפי דברינו, שכל עוף שיספק עלינו אם טמא או טהור, יהיה על כל פנים בשני צדדים שיהיו לו שלשה סימני טהרה, והאחד מהם אינו דורס, כמו שאמרנו, שיש לספקו ברב מיני הטמאים, או שיהיו לו שני סימני טהרה ואחד מהם אינו דורס שיש לספקו בעורב ומיניו, אבל כל שאר הצדדין אינו בא לידי הספק אלא נדין אותו או בטהור או בטמא מיד. שית דעתך בדבר כי כן הוא לפי כללנו זה. וכלל זה כתבנו אותו לפי סברת קצת המפרשים, כי הרבה פרושים נתפרשו בענינים אלו של עופות, וכל העופות המספקים אמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין סד ב) שהן נאכלים במסורת, כלומר שאם קבלו בני המקום ונהגו בפשיטות לאכלו בחזקת טהור, שאין לפקפק עליו כלל ואין צריך לבדקו. ויתר פרטיה בפרק שלישי מחלין ‏[25].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל כזית מעוף טמא במזיד לוקה, בשוגג פטור.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/קסב (עריכה)

שלא לאכול שרץ הארץ[עריכה]

שלא לאכל שרץ הארץ, שנאמר (ויקרא יא מא) וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל.

משרשי מצוה זו. עם כל מה שבא באסור המאכלות, כבר כתבתי למעלה ‏[26] מה שידעתי, אין צרך להחזירו בכל אחת.

מדיני המצוה. כגון החלוק שחלקו זכרונם לברכה בשמנה שרצים האמורים בתורה משאר שרצים, שהם נחשים ועקרבים חפושית ונדל וכיוצא בהן, שאמרו, ששמנה שרצים האמורים בתורה, שעור חיוב אכילתן כשעור טמאתן שהיא כעדשה, ושעור האחרים בכזית, וכל השעורין (עירובין ד א) הלכה למשה מסיני. ויתר פרטיה מבארים במסכת חולין[27]

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל כזית מתולעים שבארץ במזיד לוקה. ואם אכל משמנה שרצים אפילו כעדשה לוקה, בשוגג פטור.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/קסג (עריכה)

שלא לאכול מיני שרצים דקים הנולדים בזרעים ובפירות[עריכה]

שלא לאכל מיני שרצים דקים הנולדין בזרעים ובפירות מעת שיצאו וישרצו בארץ (חולין סז א). והוא הדין כל זמן שנעשו בפרי בעודו מחבר לקרקע, אף על פי שלא יצאו ושרצו על הארץ, ששורץ על הארץ נקרא, מכיון שנעשה בפרי בעודו [בהיותו] מחבר, שנאמר (ויקרא יא מב) לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום. ואם יצאו על הארץ, אף על פי שחזרו אחר כך לתוך הפרי שורץ על הארץ נקרא גם כן מכיון שיצא. וכן הוא בספרא (ולא תטמאו) [אל תשקצו] את נפשתיכם בכל השרץ השרץ. להביא את שפרשו על הארץ וחזרו. כלומר אף על פי שהם עכשיו בחורים שלהם, מכיון שיצאו על הארץ, נאסרו, ושרץ הארץ נקראין.

בזה הפרוש שאני כותב בכאן, כי חיוב מיני השרצים דקים הוא מעת שיצאו בארץ ולא קדם לכן, אני מעלים עין ממה שכתב בו הרמב"ם זכרונו לברכה, אף על פי שיעדתי לאחז דרכו, כי הוא כתב כאן בספר המצות שלו (ל"ת קעט) שהלאו הזה הוא מכיון שיצאו לאויר או הלכו על שטח הפרי. ויש לתמוה עליו הרבה בכך, כי בפרוש מצאנו בחולין (דף סז:) שנשאר שם ענין זה בתיקו, כמו שבא שם בעי רב יוסף, פרשה לאויר העולם מהו? על גבי תמרה מהו? וגם הרב בעצמו כתב בחבורו הגדול ‏[28] שענין זה הוא ספק ואין לוקין עליו, ועל כן הנחתי פרושו בכאן, וכתבתיו על דרך האמת. וגם כן מצאתי אחר כך שהרמב"ן זכרונו לברכה ‏[29] יתמה עליו הרבה בשגגה זו.

משרשי המצוה. כתבנו למעלה (מצוה קנט).


דיניה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה השורץ על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ותולעים (שבאכלוסים) [שבכליסין] והוא מן קטנית, ותולעים שבתמרים וגרוגרות, והוא הדין לכל התולעים הנעשים בפדות בתוכן אחר שנעקרו ולא פרשו מתוכן שאינן בלאו זה דשורץ על הארץ והיו מתרין מן הדין, אלא שיש באוכל אותן שקוץ לנפש קצת. ואם יש בדבר ספק אם נעשו התולעים בפרות קדם שנעקרו או אחר כן, יבדק אותם יפה. ואם הם דקים מאד עד שאינו יכול לבדק, ישהה אותן שנים עשר חדש, ואחר כך מתרין לאכל לכתחלה בלא בדיקה, מהכלל שידוע לרבותינו זכרונם לברכה ‏[30] שכל אותן תולעי הפרות אין מתקימין שנים עשר חדש, פירוש אינו מתקים כלומר, כיון שעברו עליו שנים עשר חדש הרי הוא כעפר גמור. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (שם שם ב) הני תמדי דכדא בתר תרי עשר ירחי שתא שרין, ואם פרשו תולעי הפרות באויר ולא נגעו בארץ, כגון שיצאו מן הפרי ונפלו לתוך פיו של אוכל, וכן אם פרשו ורחשו על גב הפרי, אם נדין גב הפרי כמו הארץ, וכן אם פרשה התולעת מן הפרי ונפל [ה] לארץ אחר שמתה, כל זה אסור מספק אם נדין ונאמר שיהיה כשורץ על הארץ או לא.

וכן מה שאמרו זכרונם לברכה ‏[31] תולעים הנמצאים במעי הדגים אסורים משום שרץ, כי מבחוץ הם באים, אבל הנמצאים בהם בין עור לבשר או בתוך הבשר, מתרין. והנמצאים במעי הבהמה אסורין, שמבחוץ הם באים. ואף הנמצאים במח הבהמה ובתוך בשרה, אסורין, לפי שאין שום דבר בבהמה שיהא מתר בלא שחיטה והן אינן בני שחיטה, ועוד שהתורה רבתה אותן לאסור, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם) ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנין ‏[32] שבבהמה. ואם תאמר שליל איך הוא מתר בלא שחיטה? מפני שהתורה התירה אותו כדדדשינן בגמרא (שם סט א) מבבהמה תאכלו. וכן התירו זכרונם לברכה (שם סו ב) במים שבכלים שהתליעו או אפילו בבורות שיחים ומערות, כלומר כל מים מכונסין. ואמרו (שם סו ב) שאדם שוחה ושותה מהן כל זמן שלא פרשו התולעים למקום אחר ואפילו פרשו לדפני הכלי או הבור מכיון שחזרו לתוכו שותה ואינו נמנע, דמקום רביתיהו הוא. ומן הדומה שאפילו משום אל תשקצו אין בהם, וזהו אומרם שותה ואינו נמנע. ונראה שהטעם מפני שמצאו להם התר מפרש מן הכתוב, כמו שדרשו זכרונם לברכה (חולין סו ב) בימים ובנחלים את שיש לו אכל ואת שאין לו אל תאכל. אבל בכלים ודומה לכלים, בין שיש לו בין שאין לו, מתר.

וכן מדיני המצוה מה שאמרו (שם סז א) דלא לישפי איניש שכרא בצבתא באורתא מפני חשש תולעת שישאר בצותא ואחר כך יפל לכוס. ופרוש צבתא הוא תבן שעל פני הכלי, ומכיון ששרץ בצבתא דינו כשורץ על הארץ.

ודיני בריה שאמרו זכרונם לברכה (שם צו ב) שאינה בטלה לעולם, כלומר אפילו נפלה באלף חלקים כמוה של התר אינה בטלה בהם והכל אסור, דכי היכי דחשיבא לענין מלקות דלוקין עליה בכל שהיא כדאיתא במסכת מכות (דף יג.) חשיבא נמי לענין אסורין דלא בטלה לעולם. ואף על גב דבירושלמי בתרומות פרק בצל אמרו, אורי ר' יוסי בר בון בחד עכברא חד לאלף גמרא דילן עדיפא לן דאמר ואפילו באלף לא בטלא.

ופרוש בריה כלומר, שום בעלי חיים ואפילו תולעת כל שהוא, כיון שיש בה חיות, זהו עקר פירושו של בריה. וכן נמי אמרו זכרונם לברכה שנקרא בריה, לענין דלא בטיל לעולם ואפילו באלף, כל דבר שמתחלת בריתו הוא אסור והוא שלם כלו כבריתו, לאפוקי חסר אפילו כל שהוא, שאין לו דין בריה, ואין לוקין עליו אלא בכזית, והוא משל בעל החיים כמו גיד הנשה, שיש בו כל זה לאפוקי כל פרי שאינו ברית בעל חיים, וכל כיוצא בו.

ובגררה דבריה דאמרינן דחשיבא ולא בטלה נאמר מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, ערלה ג, ז) שכל דבר חשוב גם כן לא בטיל, כגון אגוזי פרך ורמוני באדן וחביות סתומות וחלפי תרדין וקלחי כרוב ודלעת יונית וככרות של בעל הבית. והרמב"ם זכרונו לברכה כתב (פ"טז מהל' מאכלות אסורות ה"ט), דלאו דוקא שבעה דברים אלה, אלא כל דבר חשוב, אבל אלו היו החשובים בזמן חכמי המשנה זכרונם לברכה.

וזה שאמרנו דבריה לא בטלא והכונה לומר, בין חיה בין מתה, דוקא בריה שהיתה אסורה מתחלת בריתה, כגון בהמה טמאה או שרץ טמא, וכן גיד הנשה שגם הוא אסור מתחלת בריתו, אבל בהמה כשרה מתחלתה דוקא בעודה חיה הוא דאינה בטלה משום דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי (זבחים עג א), אבל אחר שמתה ודאי בטול יש לה, ואפילו שור גדול מת אמרינן שהוא בטל, וזה יהיה אליבא דרבי יוחנן דהלכתא כותה, דאמר בגמרא (ביצה ג ב) גבי דברים חשובים דלא בטילי את שדרכן למנות שנינו, כלומר הדברים שדרכן של בריות למנות דרך חשיבות תמיד, שנינו שאין בטלות, כגון אותן שבעה המנויות למעלה, אבל שור אחד אין דרכן של בריות להחשיבו בלבם תמיד לפי שאין ראוי לפי שעה ולא קרובה הנאתו ללב בני אדם כמו אותן שבעה דברים.

ואל תתפלא לומר חתיכה אחת ממנו הראויה להתכבד בפני האורחים תחשב ולא תבטל, וכלו ביחד יבטל, כי האמת כן הוא שחתיכה אחת ממנו הנאתה קרובה ולב בני אדם קרובה אליה ומחשיבה [אותה] ועל כן אמרו בה שלא תבטל, ואף על פי שכלו מתבטל. ודע זה והבינהו.

ויש מן המפרשים שאמרו ‏[33], שדין חתיכה הראויה להתכבד דלא בטלא לא נאמר אלא במבשלת כי אז ראויה להתכבד בה. ויש מהם שאמרו (שם), שאפילו בחיה נאמר. ומן המפרשים ‏[34] גם כן שאמרו, דלא נאמר חתיכה הראויה שאינה בטלה, אלא כשהיא אסורה מחמת עצמה, אבל אם נפל אסור בתוכה ונתן בה טעם בטלה הויא מפני שאין האסור שבה ראוי להתכבד. ואף על גב דאשכחן שאפילו בחתיכת בשר שנפל בה חלב אמרו בעבודה זרה (דף עד:) שאינה בטלה, שאני בשר בחלב, דתערבתן עושה אותה כחתיכה האסורה מחמת עצמה. ויתר רבי פרטי ענינים אלה בחלין ובעבודה זרה ‏[35]

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל במזיד בריה שלמה לגמרי טמאה בין חיה בין מתה, ואפילו פחותה מן החרדל ואפילו היתה סרוחה, ובין שהיתה על ידי זכר ונקבה או מכל העפושין שבעולם ושרצה בארץ, מי שאכלה כלה, לוקה עליה, אבל חסרה אפילו רגל אחת, אינו לוקה עד שיאכל כזית ממנה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/קסד (עריכה)

שלא לאכול משרץ המים[עריכה]

שלא לאכל משרץ המים, שנאמר (ויקרא יא מג) אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. ושרץ המים ידוע ענינו, שהוא מבריות דקות השטות במים והם נקראים שרץ המים. וזה הלאו מיחד בהם מלבד הלאו המיחד לדג טמא, שאין אלו בכלל דגים כלל, כי מין אחר בפני עצמו הוא לגמרי. זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה ‏[36] במקרא הזה שעל זה בא ללמד. והרמב"ן זכרונו לברכה ‏[37] חולק עליו בזה, וכתב כי הלאו הזה איננו לאו מיחד על שום שרץ אלא שהוא מן הלאוין הכוללים שאין לוקין עליהם, כמו לא תאכל כל תועבה הכתוב במשנה תורה (דברים יד ג) בתחלת הפרשיות של אסור בעלי החיים. וכן בכאן אמר בסוף כלן אל תשקצו את נפשתיכם בכל מהלכי האדמה שאסרתי, ויכנסו בזה אסור בהמה טמאה ואסור עוף טמא ושרץ העוף ושרץ הארץ, כי כל האסור והמרחק נכלל בשקוץ כמו כי לא בזה ולא שקץ ענות עני (תהלים כב כה). והאריכו על הלאו הזה שניהם זכרונם לבדכה הרבה, וגלגלו בו מה שאמרו זכרונם לברכה בגמרת מכות (דף טז:) אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש, וכל אחד יפרש בה הנראה אליו בענין.

ואם באתי לכתב כל טענותם בדבר כמות שהן, יארך הענין עד שלא יכילנו קלף גדול ואצא מגדר מלאכתי זאת. ואולם לפי דעתי עקר מחלוקתם בענין תלוי אם לוקין באסור אחד שני מלקיות אם לא, שהרמב"ם זכרונו לברכה כתב (שורש ט) בעקרי המצות שעשה וקבע בה מסמרים שלא נלקה לעולם על עברה אחת שתי מלקיות, ואפילו יבואו עליה בכתוב כמה לאוין, כאלו תאמר על דרך משל שיבואו בתורה בחמש מקראות או אפילו במאה לא תאכל חזיר, אם אכלו, לא ילקה לעולם באכילה אחת אלא מלקות אחת. ואף על פי שאותן הלאוין לא יבואו לדרש מהן שום דבר רק לתוספת לאוין, אף על פי כן לא ילקה לעולם אדם על אסור אחד לבד רק מלקות אחת.

ומצד השרש הזה הקבוע אליו היה לו לדחק בפרוש אותה שמועה דגמרת מכות (שם) הרבה ולפרשה שלא כפרוש כל המפרשים שקדמוהו, והוא בעצמו כתב, שלא ראה פרוש אדם שקדם לו שיפרשה כמוהו. וכלל פרושו בדבר הוא שיחזר לעולם, כי מה שאמרו שאדם לוקה באכילת בריה אחת הרבה לאוין שיהיה באותה בריה תוספת ענין שיתיחד הלאו באותה תוספת ולא שילקה לעולם מאסור אחד לבדו שתי מלקיות, ואפילו נאמרו בתורה אלף לאוין כמו שאמרנו, ולכן יאמר הוא שהבריה שיחיבו עליה חכמים זכרונם לברכה הרבה מלקיות היא כגון שתהיה בריה שיתחברו בגופה הרבה מינין, כגון שתהיה בריה שיתחברו בגופה הרבה מינין, כגון שתאמר שתהיה תכונתה בענין שאפשר לקרותה שרץ הארץ, ושרץ העוף כגון שיהיו לה כנפים, ושרץ המים שתשוט גם כן במים עם היותה מתעופפת באויר. כמו שנראה כן לפעמים בקצת מיני השרצים. ועל הדרך הזה עם קצת דחק שידחק בפרושו יפרש שמועה זו דגמרת מכות, אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, וכו'. ויגע למצא בגוף בריה אחת ששה ענינים חלוקים.

והרמב"ן זכרונו לברכה לא נצטרך לכל זה, כי הוא יסבר שיש לנו ללקות על אסור אחד כמה מלקיות אם יתרבו עליו הלאוין בתורה ולא יצטרכו לנו לדרשות אחרות, והרבה ראיותיו על זה ראיות חזקות כראי מוצק לפי הדומה. ופרוש השמועה דגמרא מכות כפרוש הראשונים יפה. ולאו דשרץ המים דריש ליה הרמב"ן זכרונו לברכה ממה שכתוב בפרשת אסור דגים וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת וגו' מכל שרץ המים וגו' שקץ הם לכם. וזה באמת יהיה דבר הלמד מענינו, שבפרשה זו ידבר באסור דגים שגדלים במים, ושם ידבר גם כן משרץ המים. שמענה בני, ואם תזכה בחר לך לדעתך, אלו ואלו דברי אלקים חיים הם.

משרשי אסור המאכלים, כתבנו למעלה ‏[38].

דיניה קצרים. וכלל הענין כי כל אותן הבריות קטנות, כמו התולעים והעלוקה וכיוצא בהם שגדלים במים נקראים שרץ המים.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל בריה אחת שלמה מהן, ואפילו קטנה ביותר לוקה, ואם אינה שלמה, אינו לוקה עד שיאכל מהן כזית. ומכל מקום אסור לאכל מהן דבר תורה אפילו פחות מכזית. שחצי שעור דאוריתא הוא אסור, אבל אין חיוב מלקות אלא על אכילת השעור המקבל.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/קסה (עריכה)

שלא לאכול מן השרצים המתהוים מן העפוש[עריכה]

שלא לאכל מן השרצים המתהוים מן העפושים, אף על פי שאינן מין ידוע ולא יתהוה מזכר ונקבה, שנאמר (ויקרא יא מד) ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. ולשון ספרא (שמיני פרק יב מ"ד) (פר' שמיני יב ד) השרץ הרומש על הארץ אף על פי שאינו פרה ורבה. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה כי בשרץ הנולד מזכר ונקבה נאמר שורץ ואשר הוא נעשה מן העפוש נאמר עליו רומש. והרמב"ן זכרונו לברכה ‏[39] הקשה עליו מן המקראות דכתיב וכתב כי בכלן נאמר רומש ושורץ.

השרש ידוע.

דיניה קצרים. שכל פרטיה יכנסו בכלל אחד, שנאסרו לנו כל שרצי העפושים שבעולם הרומשים בארץ, חוץ משרצי עפושי הפרות שנעשו שם אחר שנעקרו, שרצי עפושי המים שבכלים, הכל כמו שאמרנו למעלה ‏[40].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל בריה מכל העפושים שבאשפות ובכל המקומות, אפילו קטנה שבקטנות, מכיון שאכלה והיא שלמה, לוקה עליה, ואם אינה שלמה, שעורה בכזית כמו שאמרנו.

  1. ^ (בסהמ"צ עשה קמט)
  2. ^ (בהשגותיו לבהמ"צ שורש ו)
  3. ^ (בסהמ"צ עשין קצח)
  4. ^ י"ד סימן פה
  5. ^ (מצוה קצז)
  6. ^ [הלכות אבות הטומאה פ"ד]
  7. ^ (בסהמ"צ עשה צו)
  8. ^ (שמיני פרק ט מ"א)
  9. ^ (מצוה קנט)
  10. ^ (פ"א מהל' אוכלים ומשקים)
  11. ^ (תזריע נגעים פרק יב מ"ו)
  12. ^ (עי' בסהמ"צ להרמב"ם ל"ת קס"ג)
  13. ^ (מצוה צה)
  14. ^ (בסהמ"צ ל"ת קסג)
  15. ^ (מצוה קמט)
  16. ^ (פ"א מהל' ביאת מקדש ה"טו)
  17. ^ (בספהמ"צ שם)
  18. ^ (ל"ת קסה)
  19. ^ (שם כא יב)
  20. ^ (בסהמ"צ ל"ת עג)
  21. ^ (שמיני פרק ג מ"א)
  22. ^ (פ"ב מהל' מאכלות אסורות ה"ג) (מאכלות אסורות ב ג)
  23. ^ יו"ד סי, פ"ג
  24. ^ (מצוה עג, וקמז)
  25. ^ י"ד סימן פ"ב
  26. ^ (מצוה קנט)
  27. ^ י"ד סימן פד
  28. ^ (מאכלות אסורות ב יד, טז)
  29. ^ (בהשגותיו לסהמ"צ שורש ט)
  30. ^ (שם חולין נח א)
  31. ^ (שם סז ב)
  32. ^ (פי' תולעים הנמצאים בין העור לבשר)
  33. ^ (יוו"ד סי' קא ג)
  34. ^ (רא"ש ורשב"א ביו"ד שם ס"ב)
  35. ^ י"ד סי' ק"ה
  36. ^ (בסהמ"צ ל', ת קע"ט)
  37. ^ (בסהמ"צ שורש ט בד"ה וראיתי לרב ז"ל)
  38. ^ (מצוה עג, וקנה)
  39. ^ (סהמ"צ שורש ט דה והפירוש)
  40. ^ (מצוה קסג)