משנה טהרות ח ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ח · משנה ו | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

[עריכה]

כלל אמרו בטהרות, כל המיוחד לאוכל אדם, טמא, עד שיפסל מאוכל הכלב.

וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם, טהור, עד שייחדנו לאדם.

כיצד, גוזל שנפל לגת וחשב עליו להעלותו לנכרי, טמא.

לכלב, טהור.

רבי יוחנן בן נורי מטמאט.

חשב עליו חרש, שוטה, וקטן, טהור.

אם העלוהו, טמאי, שיש להן מעשה ואין להן מחשבה.

נוסח הרמב"ם

כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאכל הכלב וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם טהור עד שייחדנו לאדם כיצד גוזל שנפל לגת וחישב עליו להעלותו לנוכרי טמא לכלב טהור רבי יוחנן בן נורי מטמא חישב עליו חירש שוטה וקטן טהור אם העלוהו טמא שיש להן מעשה ואין להן מחשבה.

פירוש הרמב"ם

טומאת אוכלים [*נא"י טומאת אוכלין] אינה אלא למאכל אדם בלבד ומה שאינו ידוע במאכל אדם הנה אי אפשר מבלי מחשבה והוא שיביאהו למאכל אדם. וזה הדבר הידוע למאכל אדם אם נפסד שאינו ראוי למאכל אדם אז לא תטמא לאמרו יתברך מכל האוכל אשר יאכל פרט לאוכל סרוח לפי שהוא לא יאכל ואם נטמא האוכל ואח"כ נפסד אחרי הטמאו הרי הוא נשאר בטומאתו עד שיפסל מלאכול הכלב ויהי' שיעור המאמר כל המיוחד למאכל אדם שנטמא טמא עד שיפסול מלאכול הכלב: רצה לומר למאכל אדם לבד ומה שאינו ידוע במאכל אדם הנה אי אפשר לו מבלי מחשבה והוא שיביאהו למאכל אדם וזה הדבר ידוע למאכל אדם אם נפסד עד שלא תצלח ואפי' לאכול הכלב אז לא יטמא ואמר יתברך (ויקרא יא) מכל האוכל אשר יאכל אמרו פרט לאוכל סרוח לפי שהוא לא יאכל ועוד יתבאר לך באחרית עוקצין שנבלת עוף טהור לא תצטרך מחשבה אמנם זה יצטרך מחשבה וזה הגוזל אם נפל ביין ומת לאשר הפסיד וליכלך במותו ביין נראה דצ"ל שבכאלו שב כאילו הוא נמאס אם היה הגת בעיר ולכן צריך מחשבה ואז יטמא טומאת אוכלים והוא אמרם בגמ' נדה (דף נ:) לעולם בכרך וגתו מיאסתו ועשאתו ככפר ולזה אם בא עליו במחשבה והוא בתוך הבור שיאכלנו העובד כוכבים שמטמא טומאת אוכלין ואם חשב עליו להעלותו לכלב הנה לא יטמא טומאת אוכלין והוא ענין אמרו טהור הלא תראה הגוזל להיותו מאכל אדם עם היות שנפסד ושב [להיות] נאות למאכל הכלב לבד אם חשב עליו יקבל טומאה וזהו כונת אמרו שכל מאכל אדם לא יוסר מלקבל טומא' עד שיפסול מלאכול לכלב ורבי יוחנן בן נורי אומר שהוא יטמא טומאת אוכלין מבלי מחשבה בהיות הגת בעיר כמו שבארנו ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי:

פירוש רבינו שמשון

כל המיוחד לאוכל אדם. כגון סתם אוכלין:

טמא טומאת אוכלין. עד שיפסול מאכילת כלב:

וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם. כדמפרש כגון גוזל טהור שנפל לגת ומת אפילו בלא גת נמי בעיא מחשבה כדתנן בריש מכילתין דנבלת עוף טהור בעיא מחשבה והיינו בכפרים כדתנן בפרק בתרא דמסכ' עוקצין ואי בכרכים לא בעי מחשבה כדתנן נמי התם ומשום כרכים נקט גת כדאמרינן בפרק בא סימן (דף נ:) דגיתו מאסתו ועשאתו ככפר ובכרכים ובכפר לא פליגי ר' יוחנן בן נורי ורבנן אלא בגת פליגי דמר סבר אף בכרך בעי מחשבה ומר סבר לא בעי מחשבה:

ר' יוחנן בן נורי מטמא. בפרק בא סימן [שם] קאמר ר' יוחנן בן נורי טעמיה מקל וחומר:

העלהו. היינו מעשה ולא דמי להעלהו חרש שוטה וקטן דפ״ב דמכשירין גבי הכשר דלא חשיב מעשה אלא א״כ הפך בהן כדקאמר ר' יוחנן בפ״ק דחולין (דף יג.) משום דאיכא למיתלי דמפני הכנימה עבד ולא שירד עליהם טל ומיהו קשיא דה״נ איכא למימר דלהאכילו לכלב העלהו ולא להאכילו לעובדי כוכבים ושמא הכא במאי עסקינן כגון שהעלהו ונתנו לעובדי כוכבים: תניא בתוספתא [שם] ר' אליעזר אומר משקה סרוח הרי הוא טהור אמרו לו אין המשקה יוצא ידי הפרה ולא ידי הכלב. חטין היוצאות עם גללי הבקר ושעורין היוצאין עם גללי הבהמה אע״פ שחישב עליהן לאוכלין אין מטמאין טומאת אוכלין כינסן לאוכלין מטמאין טומאת אוכלין גללין אע״פ שכנסן למשקה בטלה דעתו גוזל שנפל לתוך הבור של גת חישב עליו לאשפה טהור לכלב טהור דברי ר״ע ר' יוחנן בן נורי מטמא מעשה היה ונמנו עליו חמשה זקנים בלוד וטימאוהו:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כל המיוחד למאכל אדם - כגון סתם אוכלין:

טמא - טומאת אוכלין עד שיפסל מאכילת הכלב:

עד שייחדנו לאדם - דיש חילוק בין אפוקי טומאה מיניה ח, לאתויי ליה טומאה:

גוזל שנפל לגת - כשלא נפל לגת לא פליגי ר' יוחנן בן נורי ורבנן. דנבלת עוף טהור בכרכים לא בעיא מחשבה לשווייה אוכל, משום דאיכא רוב עם הבאים לשוק ואכלי נבלת עוף טהור. ובכפרים דליכא רוב עם, בעי מחשבה כדפרישנא בריש פרק קמא. כשנפל לגת ומת בכרכים, רבנן סברי אע"ג דבכרכים לא בעי מחשבה, היכא דנפל לגת מאסתו גתו ואינו ראוי ובעי מחשבה. ור' יוחנן בן נורי סבר לא מאסתו גתו והרי הוא כשאר נבלת עוף טהור דלא בעיא מחשבה בכרכים. ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי:

חשב עליו חרש שוטה וקטן - להאכילו לנכרי:

פירוש תוספות יום טוב

בור המיוחד לאוכל אדם טמא כו'. כתב הר"ב דיש חילוק בין אפוקי טומאה מיניה וכו' גמ' פ"ה דכריתות דף כ"א. ומשמע דבאוכל שכבר נטמא מיירי והיינו לאפוקי טומאה מיניה וז"ל הרמב"ם בפירושו כמו שמצאתיו בנא"י טומאת אוכלין אינה אלא למאכל אדם בלבד ומה שאינו ידוע במאכל אדם הנה א"א לו מבלי מחשבה. והוא שיביאהו למאכל אדם. וזה הדבר הידוע למאכל אדם אם נפסד שאינו ראוי למאכל אדם אז לא תטמא. לאמרו ית' מכל האוכל אשר יאכל פרט לאוכל סרוח לפי שהוא לא יאכל. ואם נטמא האוכל ואח"כ נפסד אחר הטמאו הרי הוא נשאר בטומאתו עד שיפסול מלאכול הכלב. ויהיה שיעור המאמר כל המיוחד למאכל אדם שנטמא טמא עד שיפסל מלאכול הכלב עכ"ל. וכך הם דבריו שבחבורו פ"ה מהל' טומאת אוכלין (הלכה י"ד):

רבי יוחנן בן נורי מטמא. לא משום דבעי מחשבה לכלב וחשיב לה מחשבה אלא לא בעי מחשבה כלל רש"י פ"ו דנדה דף צ' ותניא בגמ' דריב"ן טעמיה מק"ו אם מטמא טומאה חמורה שלא במחשבה (כדתנן בריש מכילתין) לא יטמא טומאה קלה שלא במחשבה אמרו ליה לא אם אמרת בטומאה חמורה שלא מצינושום טומאה חמורה שתהא צריכה כו' כמש"כ כבר בריש מכילתין:

העלהו טמא. ולא דמי להעלהו חש"ו דפרק בתרא דמכשירין גבי הכשר דלא חשיב מעשה משום דאיכא למתלי דמפני הכנימה עבד ולא שירד עליהם טל. ומיהו קשיא דה"נ איכא למימר דלהאכילו לכלב העלהו ולא להאכילו לכנעני ושמא הב"ע כגון שהעלהו ונתן לכנעני. הר"ש:

ואין להם מחשבה. עיין ספכ"ה דכלים:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ח) (על הברטנורא) דבאוכל שכבר נטמא איירי:

(ט) (על המשנה) מטמא. לאו משום דבעי מחשבה לכלב וחשיב לה מחשבה, אלא לא בעי מחשבה כלל. רש"י:

(י) (על המשנה) טמא. וכגון שהעלהו ונתנו לנכרי, דמעשיו מוכיחין, ומשום הכי לא קשיא מריש פרק ו' דמכשירין דהעלה לא חשיב מעשה, דיש לתלות דמפני הכנימה עביד ולא שירד עליהן הטל. הר"ש:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כלל אמרו וכו':    פסחים דף מ"ה ומוקי לה התם דלא כר' נתן שהוא סובר שאע"פ שלא נפסלה מלאכול הכלב אינה מטמאה. ועיין במה שכתבתי בפ' בתרא דעוקצים סי' ב'. ועיין בספר קרבן אהרן פ' שמיני בפרשה ח' פסקא ד':  

לכנעני טמא לכלב טהור:    הלא תראה הגוזל להיותו מאכל אדם עם היותו שנפסל ונפסד ושב למאכל הכלב לבד אם חשב עליו יקבל טומאה וזה כוונת אומרו שכל מאכל אדם לא יוסר מלקבל טומאה עד שיפסל מאוכל הכלב הרמב"ם ז"ל:

לחרש שוטה:    צריך למחוק הלמד דלחרש:

אם העלהו טמא שיש להם מעשה וכו':    וקשה מ"ש הכא דחשיב העלהו חש"ו מעשה ובר"פ בתרא דמכשירין תנן דאם העלו חש"ו פירות לא חשיב מעשה אא"כ הפך בהן כדא"ר יוחנן בפ"ק דחולין משום דאיכא למיתלי שמפני הכנימה העלום ולא כדי שירד עליהם הטל עד שאנו רואין שהפך בהן אחר שירד עליהם הטל מצד אחד והכא נמי דלמא לכלב העליהו וצריך לומר דמיירי שהעלוהו ונתנוהו לכנעני הר"ש והרא"ש ז"ל. וה"ר מנחם ז"ל פי' דלא דמי עליה דפירות לעליה דגוזל דסתם העלאת פירות לגג מפני הכנימה הלכך חש"ו שהעלום מפני הכנימה העלום וצריך מעשה אחר להוכיח שהעלום בשביל הטל אבל סתם העלאת גוזל לאכילה הלכך חש"ו שהעלוהו לאכילת אדם העלוהו מסתמא ע"כ:

תניא בתוספתא גוזל שנפל לתוך הבור של גת חשב עליו לאשפה טהור דברי ר' עקיב' ריב"נ מטמא מעשה היה ונמנו עליו חמשה זקנים בלוד וטמאוהו ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

כל המיוחד לאוכל אדם טמא:    אם כבר טמא הוא נשאר בטומאתו:

עד שיפסל מאוכל הכלב:    ואז אף אם היה טמא נטהר. אבל שיקבל טומאה צריך שיהיה ראוי למאכל אדם [רמב"ם פ"ב מאוכלין הי"ד וי"ח]. ולהראב"ד שם. כל שכיון מתחלה הי' ראוי למאכל אדם. אע"ג דהשתא אינו ראוי רק לכלב. אפ"ה מקט"ו. [והביא ראיה לדבריו. מדראוי להשוות טמא דרישא לטהור דסיפא שיהיה משמעות שניהן לענין לקבל טומאה. והרי להרמב"ם נוכרח לומר. דמשמעות טמא דרישא הפקעת טומאה. וטהור דסיפא לקבלת טומאה. ול"מ היה נ"ל דגם מדלא נקט תנא כל הראוי למאכל אדם. רק נקט כל המיוחד למאכל אדם. משמע טפי כהראב"ד. דכשמיוחד אע"ג דהשתא אינו ראוי למאכל אדם. וכגון שנסרח מקט"ו]:אף שמקודם היה ראוי למאכל אדם. אפ"ה כיון דהשתא לא חזי לאדם. אמקט"ו עד וכו'. ולהראב"ד הנ"ל מיירי הכא כשלא היה ראוי למאכל אדם מעולם. אז דוקא אמקט"ו להבא עד שייחדנו וכו':

טהור עד שייחדנו לאדם:    דשאני עיולי טומאה מאפוקי טומאה [ככריתות כא"א]:

כיצד:    אסיפא קאי. ונקט כיצד. מדסד"א דדוקא בלא עמד למאכל אדם מעולם. להכי נקט גוזל. דאע"ג שמתחלה עמד לאדם. אפ"ה מדנפל לגת ונפסל מאדם. דוקא בחישב עליו לאדם מקט"ו. ולראב"ד הנ"ל היא גופה קמ"ל. דגוזל חי. אע"ג דעומד לאדם. עכ"פ כיון דלא חזי לאדם עד שימיתנו. לא חזי לאדם מקרי. ולפיכך דוקא בחישב עליו לאדם מקט"ו. א"נ דלראב"ד אצטריך כיצד לאשמעינן דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה [כב"ק ק"י ע"א]:

גוזל שנפל לגת:    ומת. והרי נמאס מהגת. ולא חזי לאדם. ולהכי בכל דוכתא בעי מחשבה. אפילו בכרך. דאילו בלא נמאס. אז אם הוא בכרך שיש שם רוב אוכלין. כל נבלת עוף טהור שם מקט"ו. אף שלא חישב עליה לאכילה לאדם [כרפ"ק] ורק בכפר שאין שם רוב אוכלין. אין אוכלין לעוף טהור שלא המיתוה בנחירה. רק מתה מאליה. כזו שנטבעה ומתה. ולהכי צריכה שם מחשבה להאכילה לאדם [ועמ"ש בפ"ק דעוקצין בס"ד ודו"ק]:

טמא:    ר"ל* מקט"ו:

טהור:    ר"ל אבל אם חישב עליו בפירוש רק לאכילת כלב. וכ"ש בלא חישב עליו כלל. רק דממילא ראוי רק לכלב, טהור [ומהכא מוכח דבכל כה"ג גם כנעני נקרא אדם ומה"ט נ"ל דגם אם חישב הכא כנעני להאכילו לשום אדם או גם לישראל מהני דהרי גם לענין שבועה מחשב אוכל [כשבועות פ"ג מ"ד]. וגם מסיפא דמשנתנו מוכח קצת כן מדלא אפיק רק חשו"ק [ועיין מ"ש בס"ד פרה פ"ב סמ"ג. ומקואות פ"ב מ"ז. ומכשירין פ"ג מ"ה. ועוקצין פ"ג מ"א]:

רבי יוחנן בן נורי מטמא:    נ"ל דס"ל דלא נמאס בגת כל כך. ואפילו לא חישב עליו. חזי עכ"פ ע"י הדחק לאדם. וס"ל דשמה אכילה. ולהכי הו"ל כשאר נבלת עוף טהור בכרך דא"צ מחשבה. ומה"ט נקט תנא גוזל שנפל לגת. דאילו היה עוף טמא. גם ריב"נ היה מודה דצריך מחשבה אף בכרך [כפ"ק דמכלתין]:

חשב עליו חרש שוטה וקטן:    להאכילו לכנעני אחר שהעלוהו:

אם העלהו:    שהעלוהו הם מהגת במחשבה שיאכילוהו לכנעני:

טמא:    דיש להם מחשבה ע"י מעשה המוכיח [כחולין קיג"א]:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים