ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/קנט
שלא לאכול בהמה וחיה טמאה
[עריכה]שלא לאכל בהמה וחיה טמאה, שנאמר (ויקרא י"א, ד'-ז') את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל והחזיר והארנבת והשפן. ומיני שאר בהמה טמאה לא בא עליהם לאו בבאור, אבל מכיון שאמרה תורה כל מפרסת פרסה ומעלת גרה בבהמה אתה תאכלו. נדע שכל מה שאין בו שני הסימנין יחד הוא נמנע מלאכלו, וזה לאו הבא מכלל עשה, והעקר אצלנו לאו הבא מכלל עשה עשה, ואין לוקין עליו.
ואמנם נאסרו לנו גם כן שאר בהמה וחיה מקל וחמר שאנו אומרים החזיר והגמל שיש בהן סימן טהרה אחד אנו לוקין עליו קל וחמר שאר בהמה וחיה שאין להן סימן טהרה כלל, שלוקין עליהן. ולשון ספרא [1] אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה. אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין? תלמוד לומר את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וכו'. אין לי אלא אלו בלבד שאר בהמה טמאה מנין? ודין הוא ומה אלו שיש בהן סימן טהרה הרי הן בלא תעשה על אכילתן, שאר בהמה טמאה שאין בהם סימן טהרה אינו דין שיהא לא תעשה על אכילתן? נמצא הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה מקל וחמר. ואמנם הוא לגילוי מלתא בעלמא, כלומר שקל וחמר בזה הענין מבאר בכתוב הוא, שאם הזהיר על אותן שיש להן סימן אחד של טהרה, כל שכן על שאין להם סימן טהרה כלל, ולא שיך בכאן כלל לומר אין עונשין מן הדין. ולפיכך כל מי שאכל כזית מבהמה טמאה מאי זה מין שיהיה לוקה מדאוריתא. ופרוש מפרסת פרסה הוא שפרסותיה סדוקות. ופרוש שוסעת שסע כלומר שתהא הפרסה מבדלת לגמרי מלמעלה ומלמטה. אבל אם היתה סדוקה למטה ומחברת למעלה או בהפך טמאה היא. ופרוש מעלת גרה, שמקיאה האוכל מן המעים ומשיבה אותו לפיה לכתשו ולטחנו הדק.
משרשי המצוה. מה שכתבנו באזהרת טרפה בסדר משפטים, כי יודע אלקים כי כל המאכלות שהרחיק מעמו אשר בחר, יש בהם נזקים מצויים לגופים שהם כלים לנפשות לפעל בהם ולהתעלות על ידי מעשיהם הטובים. ועל כן הרחיקנו מהם למען יפעלו הנפשות פעלתן ולא ינעלו [דלת] בפניהם רע מזג הגופות וטמטום הלבבות, וכמו שכתבתי שם.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים ע א) שלא חלק הכתוב בבהמה וחיה טמאה בין בשרה לחלבה, שהכל אסור. ובשר אדם אף על פי שנקרא האדם נפש חיה ואינו מעלה גרה ושוסע שסע, אין בשרו בכלל אסור בהמה טמאה לעבר עליו בלאו, ולפיכך האוכל מבשרו או שותה מחלבו, בין חי בין מת, אין לוקין עליו, אבל מכל מקום אסור הוא בעשה, שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה ואמר בהן (דברים יד ד) זאת החיה אשר תאכלו, מכלל שכל שהוא חוץ מאלו לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה עשה זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה [2]. אבל הרמב"ן זכרונו לברכה כתב (ויקרא שם יג) שבשר האדם אפילו עשה אין בו, והביא ראיה ממה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות כא ב) דם מהלכי שתים וחלבם, אפילו מצות פרישה אין בו. וכתב הוא זכרונו לברכה דהוא הדין לבשר שמתר כמו הדם, שאם לא כן, איך יהא מתר הדם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם כד א) דם של בין השנים מוצצו ובולעו, והא קימא לן (בכורות ה א) כל היוצא מן הטמא טמא. ומכל מקום, בשר (ישראל) מת, אסור בהנאה. ויתר ראיותיו בספרו ושאר פרטי המצוה מבארים בפרק שלישי מחלין ובמקומות אחרים [הלכות מאכלות אסורות פ"ב]
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. והעובד עליה ואכל כזית בהמה טמאה או שתה רביעית מחלבה במזיד, לוקה, ובשוגג, פטור.
הערות
[עריכה]- ^ (שמיני פרק ג מ"א)
- ^ (פ"ב מהל' מאכלות אסורות ה"ג) (מאכלות אסורות ב ג)