משנה שבת ה ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק ה · משנה ב | >>
חמור יוצא במרדעת, בזמן שהיא קשורה לו.
זכרים יוצאין לבובין.
רחלות יוצאות שחוזות, כבולות וכבונות.
העזים יוצאות צרורות.
רבי יוסי אוסר בכולן, חוץ מן הרחלין הכבונות.
רבי יהודה אומר, עזים יוצאות צרורות לייבש, אבל לא לחלב.
משנה מנוקדת
חֲמוֹר יוֹצֵא בְּמַרְדַּעַת,
- בִּזְמַן שֶׁהִיא קְשׁוּרָה לוֹ.
- זְכָרִים יוֹצְאִין לְבוּבִין.
- רְחֵלוֹת יוֹצְאוֹת שְׁחוּזוֹת, כְּבוּלוֹת וּכְבוּנוֹת.
- הָעִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת.
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בְּכֻלָּן, חוּץ מִן הָרְחֵלִין הַכְּבוּנוֹת.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- עִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת לְיַבֵּשׁ,
- אֲבָל לֹא לְחָלָב:
נוסח הרמב"ם
חמור - יוצא במרדעת,
- בזמן - שהיא קשורה לו.
- הזכרים - יוצאין לבובין.
- והרחלים - יוצאות שחוזות,
- כבולות,
- וכבונות.
- והעיזים - צרורות.
- רבי יוסי - אוסר בכולן,
- חוץ - מן הרחלים הכבונות.
- רבי יהודה אומר:
- עיזים יוצאות צרורות - ליבש,
- אבל לא - ליחלב.
- עיזים יוצאות צרורות - ליבש,
- רבי יוסי - אוסר בכולן,
פירוש הרמב"ם
ומה שאמר קשורה לו - רוצה לומר מערב שבת. אבל אם עבר אדם וקשר עליו המרדעת, אסור לצאת בו בשבת.
ולבובים - הוא שקושרין עורות על אברי הזרע מן הזכרים, כדי שלא יעלו על הנקיבות ולא יתעברו.
ושחוזות - שקושרין אליות הנקיבות על גביהן, כדי שיעלו הזכרים עליהם בחוזק ויתעברו.
וכבולות - הפך זה, והוא שיקשרו אליותיהן ברגליהן כדי שלא יעלו עליהם הזכרים.
וכבונות - פירוש שמורות. והוא שיכרכו בגד על צמרן כדי שלא יתלכלך באבק ושישאר בלחלוחיתו ורכותו, ויעשו זה בכבשות בלבד לפי שצמרן יותר רך מצמר הזכרים.
וצרורות - קשורות השדים, כדי שלא יזוב מהם החלב.
וחלק רבי יהודה על זה ואמר כי אסור להוציאן צרורות לחלב, רוצה לומר שתהיה הכוונה בקשירת השדים כדי שיתקבץ החלב ולא יזוב כדי שיחלבו מהם חלב הרבה, אבל מותר להוציאן צרורות ליבש אם הכוונה ליבש החלב מן השדים כלל.
והלכה כרבי יוסי, ואין הלכה כרבי יהודה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
במרדעת - כמין אוכף קטן, ומניחים אותו על החמור כל היום כולו כדי שיתחמם:
בזמן שהיא קשורה לו - מערב שבת, דגלי דעתיה שהחמור צריך לו לחממו, כדאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר ליה ולאו משאוי הוא. אבל לקשור מרדעת על החמור בשבת אסור, לפי שאי אפשר לקשרה לו אלא אם כן סומך עצמו בצדי הבהמה ונמצא משתמש בבעל חיים ד, ואם עבר וקשרו אסור לצאת בו:
לבובין - בעור שקושרים להם כנגד זכרות שלא יעלו על הנקבות:
שחוזות - שאוחזים אליה שלהן קשורה למעלה כדי שיעלו עליהן זכרים:
כבולות - ה שכובלים אליה שלהן וקושרים אותה ברגליהן כדי שלא יעלו. עליהן זכרים:
כבונות - שקושרים בגד סביב הכבשים ביום שנולדים לשמור צמרן שלא יטנף:
צרורות - דדיהן צרורות, פעמים ליבש החלב שמהדקים אותן בחוזק, ופעמים קושרין להן כיס בדדיהן שלא יטפטף החלב לארץ ויפסד:
ר' יוסי אוסר בכולן - דמשאוי הוא:
חוץ מן הכבונות - שהוא שמירת צמרן שלא יטנף והוי להו תכשיט:
יוצאות צרורות ליבש - ר' יהודה סבירא ליה כתנא קמא דלאו משאוי הוא, מיהו, ליבש דמיהדק שפיר ליכא למיגזר דלמא נפיל ואתי לאתויי, אבל לחלב דלא מיהדק שפיר אסור, חיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי. והלכה כתנא קמא:
פירוש תוספות יום טוב
בזמן שהיא קשורה לו. פי' הר"ב מע"ש דאי בשבת וכו' ונמצא משתמש בב"ח. הכי יהיב טעמא בירושלמי והיינו משום דאין עולין על גבי הבהמה בי"ט ק"ו בשבת כדתנן במשנה ב' פ"ה דביצה. והלכך דוקא לקשור אסור שסומך עליה אבל ליתן בלא קשירה אין כאן משום לא עולין. כך מפורש בדברי הרא"ש:
רחלות יוצאות וכו' וכבונות. ויעשה זה בכבשות בלבד לפי שצמרן יותר רך מצמר הזכרים. הרמב"ם:
רבי יהודה אומר וכו'. הרמב"ם בפירושו כתב דאין הלכה כמותו. אבל בחבורו פ"ך פסק כמותו וזו היא גירסת הרי"ף בגמרא דרב אמר הלכה כר"י. ושבפירושו [*) בד"פ כגי' ר"ת דגרס בדרב.] [* כפי' רש"י דמפרש כי אתא רבין אמר ר' יוחנן] הלכה כת"ק דר"ל ת"ק דמתניתין:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ד) (על הברטנורא) ירושלמי, והיינו משום דאין עולין על גבי הבהמה בי"ט ק"ו בשבת והלכך דוקא לקשור אסור שסומך עליה אבל ליתן בלא קשירה אין כאן משום לא עולין. הרא"ש:
(ה) (על הברטנורא) וכבולות. ויעשו זה בכבשות בלבד שצמרן יותר רך מצמר הזכרים. הר"מ:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
הזכרים יוצאין לבובין: ומפרש בירושלמי שהוא נותן עור ממין חיה ששמה בורסינין כנגד לבו והוא מתריס ומגין עליו כנגד חיה: ורב נחמן בר יצחק הוא שפירש בגמ' לבובין עור שקושרין להם תחת זכרותן כדי שלא יעלו על הנקבות דמדקתני סיפא והרחלים יוצאות שחוזות דהיינו שאוחזות אליה שלהן למעלה כדי שיעלו עליהם הזכרים ש"מ רישא דקתני הזכרים יוצאין לבובין פירושו תיקון מה כדי שלא יעלו עליהן הזכרים [ב) הלשון מגומגם , וצ"ל שלא יעלו על הנקבות.] ולבובין לרב נתמן לישנא דקרובי הוא כמו לבבתיני אחותי כלה ומיהו הכא משמש לשון ריחוק שמצינו תיבה משמשת דבר וחילופו כמו ובכל תבואתי תשרש ודשנו את המזבח מהר"ן ז"ל: ועולא פי' בגמרא דהיינו שקושרין עור קשה כנגד לבביהן מפני שכשרואין את החיות יש מנהגם לזקוף עצמם ועומדים על רגליהם האחרונים ונלחמין עם החיות והחיות מכין אותן בחזה שלהן וזה העור מגין עליהן אבל הנקבות אין דרכם להלחם ולהתריס כנגד החיות ואין להם תועלת בזה העור ופי' זה תפס ה"ר יהונתן ז"ל והעתקתיו כלשונו ממש:
והרחלות יוצאות וכו': ומצאתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל והרחלים:
שחוזות: מפרש בגמ' לישנא דגלויי הוא שאוחזין אליה שלהן וקושרין אותה למעלה כדי שיעלו עליהן הזכרים ורמז לדבר שית זונה בית הבושת: ובירושלמי אית תנאי תנו שחוזות כמה דתימר אין משחיזין את הסכין ואית דתני שוזות כמה דתימר שית זונה ונצורת לב:
כבולות: שכובלין אליה שלהן שלא יעלו עליהם הזכרים ולישנא דלא עביד פירי היא וכדכתיב ויקרא להן ארץ כבול דהיינו דלא עבדי פירי.
ופי' ה"ר יהונתן ז"ל כבונות מפרש בגמ' שקושרין בגד סביביו ביום שנולד שצמרו נקי ומשמר צמרו שילא יטנף לעשות ממנו מילת כלומר לעשות מצמרו כלי מילת ולפי שהן קושרין שני ראשי הבגד בחוזק ואינם סומכים בתפירה אלא שעושים כמין שני קרסי נחשת נקראו כבונות מלשון כבינתי לבתי. ע"כ:
והעזים יוצאות צרורות: אם דרך העזים שחולבות יותר מן הרחלות ניחא דקתני צרורות בעזים ולא ברחלות דקאי בהו. כך נלע"ד. וה"נ בברייתות דמייתי בגמ' בכולהו תני עזים בכיס שבדדיהן וגם נראה שדרך הרחלות להיות דדיהן קצרים בערך דדי העזים: אח"כ מצאתי שכתב רד"ק ז"ל כדברי וז"ל בשרש גדה ומה שאמר בחלב אמו לפי שחלב עזים הוא המרובה ובו דבר הכתוב על ההוה כמו שאמר ודי חלב עזים וכן בדרז"ל דברו בו בהוה לפי שהוא הנמצא יותר כמו שאמרו עז לחלבה. מה שעזי חולבות מכור לך וכן דרך הכתוב לדבר על ההוה כמו שאמר וכו' ע"ש:
צרורות: דדיהם צרורות פעמים ליבש החלב שהחלב מכחישה:
אבל לא לחלב: בנקודת ציר"י תחת הלמ"ד וגם דגש בלמ"ד. וי"ס דגרסי ליחלב: ומ"מ קצת משמע מפי' רש"י ז"ל דגרסינן לֶחָלָב שפי' פעמים שקושרין אותו לחלב לשמור את חלבו שלא יטפטף לארץ וקושרין להן כיס בדדיהן. ע"כ. וכן פי' הר"ן ז"ל ופעמים שקושרין אותו בריוח כדי לסמוך הדדין שלא יכבידו עליה כשיתמלאו חלב והיינו לחלב דאסר ר' יהודה משום דכיון דלא מיהדק לאו מלבוש הוא אלא משאוי הוא ועוד דאיכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאתויי עכ"ל ז"ל [הגה"ה [המלים המוקפות בהגה"ה זו היא מסופקות כי הכ"י במקום זה הוא מטושטש מאד.] לשון ה"ר יהונתן ז"ל ופעמים (שעושין) שעומדת המטלית בריוח כדי לסמוך הבהמה שלא (תצטער) מהחל' והוא (תענוג) והוי כמשוי ועוד דאיכא למיחש דילמא נפיל כיון שקאמר ר' יוסי גזר הא אטו הא ור' יהודה לא גזר הא אטו הא ע"כ:]. אבל במאי דקאמרי' בסוף שמעתתא בגמ' אלא מי מפיס איזו ליבש ואיזו לחלב מצאתי בפי' רש"י ז"ל המועתק על רב אלפס ז"ל גם בפי' הר"ן ז"ל איזו ליבש ואיזו לחלוב וכו': ולשון הרמב"ם ז"ל בפ' עשרים בהל' שבת אבל אם קשרן כדי שלא יצא החלב עד שיחלוב אותו לערב הרי אלו לא יצאו ופי' שם המגיד משנה בשם ה"ר יונה ז"ל פי' לחלוב אסור מפני שאין דרכן לצאת כן בחול שתכף שהחלב רבה חולבין אותן אבל בשבת אי אפשר לחלוב וקושרין להן בגד וה"ל משאוי ע"כ: הרי שפסק שם הרמב"ם ז"ל. כר' יהודה הפך ממה שפסק כאן בפי' כת"ק:
תפארת ישראל
יכין
חמור יוצא במרדעת: (זאטטעלזוים). והוא כר קטן שמניחין על החמור כדי שיתחמם:
בזמן שהיא קשורה לו: מע"ש. דבשבת אסור לקשרו לו. מדצריך לסמוך א"ע בבהמה כשיקשור לה. ומשתמש בבע"ח ובעבר וקשרו לה. אסור לצאת בו. ודוקא לקשרו לה אסור. הא ליתנו עליה מפני הצינה ושלא תצא בו מותר. ודוקא חמור דגם בתקופת תמוז קריר לי'. אבל סוס אסור ליתן עליו מרדעת כלל. דמחזי כמטעינו משא. ולהסיר מרדעת בשבת. בין מן החמור או מהסוס אסור מדהוה טרחא שלא לצורך. ואוכף הנקרא (זאטטעל). אסור בין ליטול בין להניח בין לחמור בין לסוס (ש"ה ס"ח). אולם בשעה שהקור גדול. ואנו רואים שמזיק לסוס. וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים לסוס. מותר להניח עליו כל מכסה שירצה. דמה לי צער חמור מ"ל צער סוס. ובלבד שיהיה נזהר שלא ישען עצמו על הבהמה בשעה שמכסה (רט"ז שם סק"ו):
זכרים: אילים:
יוצאין לבובין: שמכסין זכרותן בכיס בתמונת לב. רחב למטה נגד הביצים וקצר למעלה נגד הגיד. למנעו מלעלות על נקיבות:
רחלות יוצאות שחוזות: שקושרין זנבן למעלה. כדי להקל עלית הזכר עליהן (ולשון שחוזות פי' בירושלמי כמו משחזת. כלומר חדודות להבעיר הזכר ובגמ' דילן קאמר שאוחזין אליה שלהן למעלה כדי שיקל לעלות עליהן הזכר):
כבולות: שכובלין וקושרין זנבן לצד מטה. למנען מהזכרים:
וכבונות: שמצנפין בגד סביבה שלא יטונף צמר הנקיבות שהוא רך [וכבונות נ"ל שפירושו צעיף (הויבע). כמו תנתן כבינתי לבתי (ב"ב ק"ט) שפירשו צעיף כ"כ ה"נ מלבישין להכבש את הכתונת הזה דרך ראשו כעין (הויבע) כדי לכסות גם הראש חוץ מהעינים והפה]:
העזים יוצאות צרורות: לפעמים קושרים דדיהן בחוזק שיתיבש החלב. ולפעמים רפוי שלא יטפטף החלב לארץ:
רבי יוסי אוסר בכולן חוץ מן הרחלין הכבונות: דהו"ל תכשיט:
רבי יהודה אומר עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב: ר"ל אם כוונתו ליבש חלבן מותר. אבל שלא יטפטף החלב לארץ מדלא מהדק אסור. דשמא יפול ואתא לאתויי (שם ס"ו):
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת