מלאכת שלמה על שבת ה
<< · מלאכת שלמה · על שבת · ה · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
במה בהמה יוצא ובמה בהמה אינה יוצא: כך הגיה [א) וכ"ה בכי"ק (עי" ש"נ) והוא תמוה דלמה השמיטו את הה"א ועי' עוד לקמן בר"פ במה אשה.] ה"ר יהוסף ז"ל: ונלע"ד דאע"ג דשביתת בהמה נזכרה בפסוק אחר שביתת אדם כדכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך מ"מ תנא נקט למיתני דיני שביתת בהמה ברישא משום דזוטרן מילתא ועוד משום שאיסור בהמה יוצאת טעונה קל הוא שאפי' מלקות אין בו שאינו אלא בלאו הבא מכלל עשה כדאיתא בגמ' בר"פ מי שהחשיך ופסקו להלכה הרמב"ם ז"ל שם בר"פ עשרים:
יוצא הגמל וכו': ירושלמי תני ר' ישמעאל ב"ר יוסי משום אביו ד' בהמות נמשכות באפסר ואלו הן הסוס והפרד הגמל והחמור א"ר חזקיה וסימנא וכן תהיה מגפת הסוס הפרד הגמל והחמור:
ליבדקס: אית תנאי תנא ליגדקס מאן דתני ליבדקס ע"ש ולובים וכושים במצעדיו מאן דתני ליגדקס וכו' כדאיתא התם: ובבכורות פ"ק דף ה' גבי תשעים חמורים לובים פירשו תוס' ז"ל לובים ע"ש שהם ממצרים וכן כתיב כושים ולובים וכתיב בנבואת נחום האלקושי פוט ולובים והיינו להבים דכתיב ומצרים ילד את לודים וגו' [ואת להבים] וכן מוכיח בירושלמי גבי הא דתני והלובדקס בפרומביא וכו' ע"כ אבל רש"י ז"ל פי' התם לובים מעולים:
והסוס בשר: בנקודת צר"י תחת השי"ן חח מתרגמינן שרין וכן נמי אצעדה מתרגמי' שרין וכן בריש ספר ישעי' הנטיפות והשרות ואי משכחת סדרי משנה דלית בהו יו"ד בין שי"ן לרי"ש שפיר טפי:
יוצאין בשר: פי' יוצאין כרוכין בחבל שבשר וכ"ש שנמשכין בשר לדברי רב הונא אבל שמואל ס"ל דה"פ יוצאין בשר ודוקא אם ע"י משיכה והיינו ונמשכין בשר דקתני אבל כרוכין לא דלאו אורחיה הוא והלכתא כרב הונא:
ומזין עליהן במקומן: ועי' במה שכתבתי שם פרק בתרא דפרה סימן ג':
וטובלין במקומן: ס"א וטובלן במקומן וכן הוא בערוך ערך רתך. ובגמ' פריך והאיכא חציצה שטבעת הקבוע בשר קבוע בו בחוזק ואין המים נכנסים שם ומשני ר' אמי בשרתכן פי' רש"י ז"ל הכה בפטיש עד שנתפשט ונתרחב הנקב סביב סביב: במתניתא תני במחוללין פירוש שמתחלה נעשה חלולין רחבים שיש חלל בדביקתם שנתן טבעת בתוך טבעת כמות שהוא רחב: ובערוך במלת רתכן יש שני פירושים שם ערך רתך עיין שם: ובירושלמי תמן תנינן לא תטבול בהם עד שתרפם וכא הוא אומר הכין אמר ר' מנא כאן ברפים כאן באפוצים: וכתבו תוס' ז"ל הכא לא פריך טבילה מאן דכר שמה משום דמתני' מיירי בדין כלים שמחלק בין כלי לכלי איזה מותר לצאת בו ואיזה אסור ואגב אורחיה אשמעי' שאר דיני כלים ומזין עליהם וטובלין במקומן דכן דרך התנא כי ההוא דקיטע יוצא בקב שלו ואם יש לו בית קבול כתיתין טמא אבל בריש במה אשה דמיירי בדיני כלים ואשמעינן דין טבילת אשה פריך שפיר טבילה מאן דכר שמה. ע"כ:
הזכרים יוצאין לבובין: ומפרש בירושלמי שהוא נותן עור ממין חיה ששמה בורסינין כנגד לבו והוא מתריס ומגין עליו כנגד חיה: ורב נחמן בר יצחק הוא שפירש בגמ' לבובין עור שקושרין להם תחת זכרותן כדי שלא יעלו על הנקבות דמדקתני סיפא והרחלים יוצאות שחוזות דהיינו שאוחזות אליה שלהן למעלה כדי שיעלו עליהם הזכרים ש"מ רישא דקתני הזכרים יוצאין לבובין פירושו תיקון מה כדי שלא יעלו עליהן הזכרים [ב) הלשון מגומגם , וצ"ל שלא יעלו על הנקבות.] ולבובין לרב נתמן לישנא דקרובי הוא כמו לבבתיני אחותי כלה ומיהו הכא משמש לשון ריחוק שמצינו תיבה משמשת דבר וחילופו כמו ובכל תבואתי תשרש ודשנו את המזבח מהר"ן ז"ל: ועולא פי' בגמרא דהיינו שקושרין עור קשה כנגד לבביהן מפני שכשרואין את החיות יש מנהגם לזקוף עצמם ועומדים על רגליהם האחרונים ונלחמין עם החיות והחיות מכין אותן בחזה שלהן וזה העור מגין עליהן אבל הנקבות אין דרכם להלחם ולהתריס כנגד החיות ואין להם תועלת בזה העור ופי' זה תפס ה"ר יהונתן ז"ל והעתקתיו כלשונו ממש:
והרחלות יוצאות וכו': ומצאתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל והרחלים:
שחוזות: מפרש בגמ' לישנא דגלויי הוא שאוחזין אליה שלהן וקושרין אותה למעלה כדי שיעלו עליהן הזכרים ורמז לדבר שית זונה בית הבושת: ובירושלמי אית תנאי תנו שחוזות כמה דתימר אין משחיזין את הסכין ואית דתני שוזות כמה דתימר שית זונה ונצורת לב:
כבולות: שכובלין אליה שלהן שלא יעלו עליהם הזכרים ולישנא דלא עביד פירי היא וכדכתיב ויקרא להן ארץ כבול דהיינו דלא עבדי פירי.
ופי' ה"ר יהונתן ז"ל כבונות מפרש בגמ' שקושרין בגד סביביו ביום שנולד שצמרו נקי ומשמר צמרו שילא יטנף לעשות ממנו מילת כלומר לעשות מצמרו כלי מילת ולפי שהן קושרין שני ראשי הבגד בחוזק ואינם סומכים בתפירה אלא שעושים כמין שני קרסי נחשת נקראו כבונות מלשון כבינתי לבתי. ע"כ:
והעזים יוצאות צרורות: אם דרך העזים שחולבות יותר מן הרחלות ניחא דקתני צרורות בעזים ולא ברחלות דקאי בהו. כך נלע"ד. וה"נ בברייתות דמייתי בגמ' בכולהו תני עזים בכיס שבדדיהן וגם נראה שדרך הרחלות להיות דדיהן קצרים בערך דדי העזים: אח"כ מצאתי שכתב רד"ק ז"ל כדברי וז"ל בשרש גדה ומה שאמר בחלב אמו לפי שחלב עזים הוא המרובה ובו דבר הכתוב על ההוה כמו שאמר ודי חלב עזים וכן בדרז"ל דברו בו בהוה לפי שהוא הנמצא יותר כמו שאמרו עז לחלבה. מה שעזי חולבות מכור לך וכן דרך הכתוב לדבר על ההוה כמו שאמר וכו' ע"ש:
צרורות: דדיהם צרורות פעמים ליבש החלב שהחלב מכחישה:
אבל לא לחלב: בנקודת ציר"י תחת הלמ"ד וגם דגש בלמ"ד. וי"ס דגרסי ליחלב: ומ"מ קצת משמע מפי' רש"י ז"ל דגרסינן לֶחָלָב שפי' פעמים שקושרין אותו לחלב לשמור את חלבו שלא יטפטף לארץ וקושרין להן כיס בדדיהן. ע"כ. וכן פי' הר"ן ז"ל ופעמים שקושרין אותו בריוח כדי לסמוך הדדין שלא יכבידו עליה כשיתמלאו חלב והיינו לחלב דאסר ר' יהודה משום דכיון דלא מיהדק לאו מלבוש הוא אלא משאוי הוא ועוד דאיכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאתויי עכ"ל ז"ל [הגה"ה [המלים המוקפות בהגה"ה זו היא מסופקות כי הכ"י במקום זה הוא מטושטש מאד.] לשון ה"ר יהונתן ז"ל ופעמים (שעושין) שעומדת המטלית בריוח כדי לסמוך הבהמה שלא (תצטער) מהחל' והוא (תענוג) והוי כמשוי ועוד דאיכא למיחש דילמא נפיל כיון שקאמר ר' יוסי גזר הא אטו הא ור' יהודה לא גזר הא אטו הא ע"כ:]. אבל במאי דקאמרי' בסוף שמעתתא בגמ' אלא מי מפיס איזו ליבש ואיזו לחלב מצאתי בפי' רש"י ז"ל המועתק על רב אלפס ז"ל גם בפי' הר"ן ז"ל איזו ליבש ואיזו לחלוב וכו': ולשון הרמב"ם ז"ל בפ' עשרים בהל' שבת אבל אם קשרן כדי שלא יצא החלב עד שיחלוב אותו לערב הרי אלו לא יצאו ופי' שם המגיד משנה בשם ה"ר יונה ז"ל פי' לחלוב אסור מפני שאין דרכן לצאת כן בחול שתכף שהחלב רבה חולבין אותן אבל בשבת אי אפשר לחלוב וקושרין להן בגד וה"ל משאוי ע"כ: הרי שפסק שם הרמב"ם ז"ל. כר' יהודה הפך ממה שפסק כאן בפי' כת"ק:
ובמה אינה יוצאה לא יצא הגמל וכו': תימה אמאי הכא גבי דיני יציאת בהמה הדר תני ובמה אינה יוצאה מאי דלא תני הכי לא גבי במה מדליקין ולא גבי במה טומנין ולא גבי במה אשה יוצאה ודוחק לתרץ משום דגבי בהמה מעיקרא לא שייך למיתני יוצאה או אינה יוצאה רק הוה שייך למיתני בה במה מוציאין הבהמה ובמה אין מוציאין אותה או למיתני במה מניחין הבהמה לצאת ובמה אין מניחין אותה לצאת להכי הדר תנא ובמה אינה יוצאה דהוה כמאן דתני ובמה אין מניחין אותה לצאת כל זה דוחק אלא נלע"ד דכדי לכלול חיות ועופות בכלל איסור יציאה במשאוי להכי הדר תנא הכא ובמה אינה יוצאה והראיה דמפ' תרנגולין דתנן ואין התרננולין יוצאין בתוטין וכו' וקתני הכא נמי וכן שאר כל הבהמות דודאי הך מלה כוללות את כל הבהמות טפי ממלת בהמה וכדקתני בברייתא ובגמ' חיה בסוגר והיינו דתנן בספ"ה דמסכת ב"ק אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור וכו' עד ולשבת וכן חיה ועוף כיוצא בהן:
מטוטלת: בערוך גרס מטולטלת. וכתב הר"ן ז"ל אית דמפרשי מטוטלת לגמל כמרדעת לחמור ובגמ' תני לא יצא הגמל במטוטלת הקשורה לו בזנבו אבל יוצא הוא במטוטלת הקשורה לו בזנבו ובחוטרתו דכיון דקשורה בשניהם לא נפלה:
עקוד: שקושרין ידיהם עם הרגלים כעקידת יצחק בן אברהם. ובירושלמי עקוד בידו אחת רגול בשתי רגליו:
אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו וימשוך: מלת וימשוך לא גרסי' לה: וס"א גרסי מכנס:
ובלבד שלא יכרוך: מפר בגמ' ובלבד שלא יכרוך ויקשור דהוי כשתי תכיכות. אע"פ שאין מתכוין להתחמם דס"ל דדבר שאינו מתכוין אסור ואינה הלכה דאפי' לגבי כלאים תנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן דדבר שאין מתכוין מותר: ומפרש בברייתא בגמ' דחבלא דבין ידו לגמל סגי כשיגביהנה מן הקרקע טפח:
בזמן שאינה קשורה: מע"ש אע"פ שעבר וקשרה בשבת דבשאינה קשורה לו כלל פשיטא דילמא נפלה לה ואתי לאתויי:
בגימון: כמין עול והאי גימון לישנא דמיכף הוא כדכתיב הלכוף כאגמון ראשו ובירושלמי אית תנאי תנו גימון כמו הלכוף כאגמון ראשו ואית תנאי תנו גימול כמה דאת אמר ותעלהו עמה כאשר גמלתו:
בעור הקופד: קופד בדל"ת גרסינן: ומפרש בירושלמי שהוא נותן עור קופד בין דדיה בשביל שלא תניק את בנה:
ולא ברצועה: בריש פירקין מייתי לה וקאמר תנן התם ולא ברצועה וכו' ודוגמתה כתבתי בפ"ק דפסחים סי' ד': ופליגי עלה בריש פירקין רב ושמואל רב אמר בין לנוי דהיינו שצובעה וקולעה לנוי בין קרניה כמין קליעה מקרן לקרן ואינו אוחזה בה בין לשמור דהיינו שאוחזה בה אסור דפרה מנטרא בלא אחיזה ושמואל אמר לנוי אסור לשמור מותר. ובטור א"ח סי' תקכ"ב נראה דס"ל ז"ל דבי"ט נמי מיירי:
פרתו של ר' אלעזר בן עזריה היתה יוצא: לא שלו היתה וכו' דלא יתכן לפרש פרתו ממש דהיכי קתני פרתו דמשמע חדא ותו לא והא תריסר אלפי עגלים הוה מעשר ר' אלעזר בן עזריה מעדריה בכל שתא ושתא. ובירושלמי א"ר אידי דחומריה [ד) בירושלמי לפנינו הגי' דתוטריה ויפה העיר כי היא שם העיר של ר"א וכן מצינו בירוש' בפ"ק דשבת ריש הל"ג מן תוטרה לנהרדעי ובקרבן העדה נשתבש בזה ע"ש.] [הגה"ה [ה) גם כאן הכתב מטושטש בראשית ההגה"ה] נלע"ד דחומריה היא עירו של ר' אידי ויש נוסחאות דגרסי דהועדיא והיא מקום ר' אידי ועתה מפר' ר' אידי דמלת פרתו דקתני הוי כנוי לאשתו של ר' אלעזר ב"ע שיצאת ברצועה שבין קרניה ר"ל באיזה תכשיט בראשה דומה לרצועה ולפי זה אתי שפיר מדויק סמיכות במה אשה יוצאה וכו':] אשתו היתה מנין שאשתו קרויה עגלה דכתיב לולא חרשתם בעגלתי א"ר חנניה פעם אחת יצאת והושחרו שניו מן הצומות: