רמב"ם על שבת ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על שבת · ה · >>

שבת פרק ה[עריכה]

משנה א[עריכה]

אפסר - הוא חבל שקושרין על פיות הגמלים.

וחטם - הוא טס של ברזל שקושרין אותו על הלחיים, ובלשון עברי "פח", "את פחי הזהב" (שמות לט, ג). ומה שדקדק בנאקה לבנה, לפי שהיא חזקה יותר ותצטרך שמירה מעולה.

ולובדקיס - הוא מין מן החמורים שאינן למודים, והוא בינוני בין חמור הבר ובין חמור הישוב.

ופרומביא - הוא רסן של ברזל.

ושיר - הוא המתג.

ועניין אמרו יוצאין בשיר, ונמשכין בשיר - שיוצאות הבהמות בעלי השיר וכליהן כרוכין על צואריהן, ונמשכין בשיר כי הוא מותר למושכן במתג שלהן.

ומזין עליהם - רוצה לומר על אותן המתגין כשנטמאו באהל המת.

ואמרו וטובלין במקומן - בתנאי שלא יהיו חלקי אותן המתגין דחוקות קצתם על קצתם, ויהיה הריוח ביניהם מעט כדי שלא יעשו חציצה.

ודע כי העיקר אצלנו, כי כל מה שהוא מתכשיטי הבהמות אינו מקבל טומאה כאשר נבאר במסכת כלים. ומה שאומר בכאן כי השיר וכיוצא בו מקבל טומאה, לפי שהוא מכלי האדם בשעת הרכיבה לפי שהוא מנהיג בה הבהמה והוא ממשמשי האדם, לפיכך מקבל טומאה:

משנה ב[עריכה]

ומה שאמר קשורה לו - רוצה לומר מערב שבת. אבל אם עבר אדם וקשר עליו המרדעת, אסור לצאת בו בשבת.

ולבובים - הוא שקושרין עורות על אברי הזרע מן הזכרים, כדי שלא יעלו על הנקיבות ולא יתעברו.

ושחוזות - שקושרין אליות הנקיבות על גביהן, כדי שיעלו הזכרים עליהם בחוזק ויתעברו.

וכבולות - הפך זה, והוא שיקשרו אליותיהן ברגליהן כדי שלא יעלו עליהם הזכרים.

וכבונות - פירוש שמורות. והוא שיכרכו בגד על צמרן כדי שלא יתלכלך באבק ושישאר בלחלוחיתו ורכותו, ויעשו זה בכבשות בלבד לפי שצמרן יותר רך מצמר הזכרים.

וצרורות - קשורות השדים, כדי שלא יזוב מהם החלב.

וחלק רבי יהודה על זה ואמר כי אסור להוציאן צרורות לחלב, רוצה לומר שתהיה הכוונה בקשירת השדים כדי שיתקבץ החלב ולא יזוב כדי שיחלבו מהם חלב הרבה, אבל מותר להוציאן צרורות ליבש אם הכוונה ליבש החלב מן השדים כלל.

והלכה כרבי יוסי, ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ג[עריכה]

מטוטלת - חתיכת בגד קשורה בזנב הבהמה, לסימן או לסגולה לשום דבר.

ועקוד - קשור היד והרגל יחד.

ורגול - הוא שיכפפו היד על הזרוע ויקשרו אותו. והרבה עושין זה בגמלים.

ולא יקשור גמלים זה בזה וימשוך - ואפילו היו קשורין מערב שבת, כדי שלא יראה כמי שמוליכן למקום שחוק הבהמות.

ואמרו ובלבד שלא יכרוך - רוצה בו שלא יקשור ויכרוך. וזה המאמר שאמר "ובלבד שלא יכרוך", אינו תלוי בשבת בלבד אלא בשבת ובשאר ימים כי הטעם משום כלאים, וזה כי כשהחבלים שמנהיגים בהם הבהמה הם מקצתם צמר ומקצתם פשתים ומקצתם גמי, אז יהיה אסור לו שיקשור ויכרוך וינהיג אותה בהם. ומה שהתיר בשאר חבלים בשבת, בתנאי שלא יהיו ראשי החבלים תלויין ויוצאין מתחת ידו לארץ טפח או יותר, כדי שלא יראה כמי שנושא חבלים תלוים מידו:

משנה ד[עריכה]

בזמן שאינה קשורה לו - מערב שבת כאשר בארנו קודם זה.

וזוג - פעמון. ותולין אותו בצואר הבהמה כדי שישמע קולה בעת מרוצתה, ואסור להוציאה בזוג שדומה כמי שמוציאה לשחק.

ופקוק - הוא שממלאין הפעמון בצמר או בצמר גפן וכיוצא בו כדי שלא ישמע קולו.

וסולם שבצוארו - פירוש עצים שעושין כמו שתי וערב על צואר, כדי שלא יחזיר ראשו לגבו לחכך חבורתו אם יש שם חבורה, ולא יניחנה להתרפא.

ורצועה שברגלו - עור שקושרין ברגלו כשפרסתו סדוקה עד שתדבק.

ותרנגול - ידוע, והוא שם הזכר, ושם הנקבה תרנגולת, והשם הכללי לכולן תרנגולים.

וחוטין שברגליהם - הוא חוט קשור על הרגל סביב, ולא יתלה ממנו כלל, והוא עשוי לסימן שלא יתערב.

ורצועה - היא הרצועה התלויה מן הרגל.

ומן הכבשים, מין שיש להם אליה גדולה, כמו הכבשים הנמצאים במצרים שיש להם אליות גדולות כבדות כחלק גדול מגופן, ועושין לאותן אליות עגלות כדי שלא יתחככו על הארץ ויפשיטו העור מעליהן.

וחנונות - מגזרת צמח ששמו "יחנון", והוא עשב שמשימין אותו בנחירי הנקבות מן הצאן כדי שישליכו התולעים שהם במוחן, והזכרים אינן צריכין לזה לפי שהם מנגחין זה לזה ונופלים התולעים.

וגימון - מחרישה ושל גמי, ישימו אותו עליה כדי שיכוף אותה ותלמד לחרוש, וחבירו "הלכוף כאגמון ראשו" (ישעיה נח, ה).

ועור הקופד - עור של שרץ מלא קוצים, קושרין אותו על שדי הפרה כדי שלא יינקו אותה הנחשים כשתישן בלילה, וכשבאין לינק מכין אותם הקוצים שבעור ובורחים מהם.

ואמר פרתו של רבי אלעזר בן עזריה - רוצה לומר כי הוא דן בזה הדין לאשה שכנתו.

ואין הלכה כמותו, לפי שהוא כמו משוי, ומזה הטעם אסרו כל מה שאסרו: