רמב"ם על שבת ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על שבת · ד · >>

שבת פרק ד[עריכה]

משנה א[עריכה]

גפת - כבר בארנו שהוא פסולת הזיתים, שיוצא מתחת קורת בית הבד אחר שיצא ממנו השמן, וכן פסולת השומשמין.

וסיד - ידוע.

וזגין - קליפי הענבים.

וחרצנים - הם הגרעינים, והוא הנשאר מן הענבים אחר דריכתן וסחיטתן בגתות.

ומוכין - הוא הצמר ובלאי הבגדים ודומיהן, שממלאין בו הכרים והכסתות וזולתם.

ואמרו בזמן שהם לחים - אינו רוצה בזה העשבין בלבד אבל חוזר על הכל, רוצה לומר תבן וזגין ומוכין ועשבין. ואינו רוצה באמרו "לחים" שיהיו שרויים במים, אבל רוצה שיהיה בהם לחלוחית טבעית. ויתכן להיות זה בצמר, אם יהיה מבין יריכות הצאן ומן הסמוך לאליה, כי יש שם לחלוח טבעי.

ונעורת - שם הדבר הנופל מן הפשתים כשמנפצין אותו.

ונסורת של חרשים - הוא הקש הדק הנופל מן העץ כשמגררין אותו במגירה. וזה הוא שאוסר רבי יהודה הנעורת.

ואין הלכה כר' יהודה.

וטעם איסור הטמנה בתבשיל באלו הדברים המנויים, לפי שהן מוסיפים בחמימות הדבר הטמון בהן ובשולו. והדברים שהתירו בהם ההטמנה, הם המחזיקין אותו הטמון בחמימות כאשר הוא בלי תוספת.

ודע כי זאת ההטמנה, שהוא מדבר בה שאסרוה בדברים והתירוה בדברים כמו שהזכיר, היא ערב שבת, אבל ביום השבת לא התירו הטמנת דבר חם, אבל יטמין בשבת התבשיל הקר בלבד כאשר יתבאר בזה הפרק. והדעת היה מחייב שתהיה ההטמנה בשבת בדבר שאינו מוסיף מותרת, והם הדברים שאמרה המשנה טומנין בהם מותר, אבל אסרוה גזירה שמא יטמין ברמץ והוא האפר החם לפי שהוא אינו מוסיף, ואסרנו ההטמנה באפר החם מפחדנו שתהיה בה גחלת האש קטנה ובעת שמניעים האפר יחתה בגחלים, ולפיכך לא התירו ההטמנה בשבת ואפילו בדבר שאינו מוסיף, משום גזירת רמץ ורמץ גזירה שמא יחתה בגחלים. ואולי תקשה בעיקר שהוא אצלנו "אין גוזרין גזירה לגזירה", והוא שיגזרו בית דין דבר בשעה מן השעות, ואחר כך ישוב ויגזור גזירה לאותה גזירה, זה הדבר אינם עושים, אבל אם יהיו שתי הגזירות בשעה אחת הרשות בידם והוא דבר נעשה תמיד, והוא עניין אמרם "כולה חדא גזירה היא", רוצה לומר כי מי שגזר זאת הגזירה, ראה שלא תתקיים זאת הגזירה אלא בגזירה אחרת תחזק אותה ותסמוך אותה, ולפיכך גזר שתי הגזורות יחד.

ודע כמו כן כי הדברים שלא התירו בהם ההטמנה והם המנויין בכאן, לא התירו ההטמנה בהן אפילו מערב שבת, והסברא תחייב שתהיה ההטמנה בהם מותרת ואפילו בשבת, לפי שלא אסרו בשבת תוספת החמום או החמום מתחילתו אלא בתולדות האש ואלו אינם מתולדות האש, אבל אסרו אותם בשבת גזירה שמא ירתיח, ויאמר האומר כמו שהוא מותר תוספת החמום בהטמנה כך הוא מותר על גבי האש, ויבא לידי חמום על גבי האש בשבת, על כן אסרו ההטמנה בשבת בדבר המוסיף ואפילו מבעוד יום להרחקה יתירה, והתירו בה ההטמנה בין השמשות שהוא נקרא ספק חשכה בין בדבר המוסיף בין בדבר שאינו מוסיף, ובזו השעה לא נאמר גזירה שמא יטמין ברמץ וירתיח, לפי שסתם קדירות בין השמשות רותחות הן מערב שבת, כי אינו אסור לנו להוסיף הבשול בשבת. הלא תראה כי התבשיל שלא נגמר בשולו, מותר להשהותו על האש כדי שיתבשל כל הלילה כאשר בארנו בפרק שלפני זה, אבל אסרו זה גזירה שמא יטמין בדבר המוסיף מערב שבת, ותרתיח הקדירה אחר ביאת השבת במה שיעורר החום, ויצטרך לגלות הקדירה מפני הרתיחה עד שתנוח רתיחתה, ואחר כך יחזיר אל הקדירה מה שהוציא ממנה ונמצא טומן בדבר המוסיף בשבת. אבל בין השמשות מותר להטמין בדבר המוסיף, כי הקדירה כיון שנגמרה רתיחתה לא תרתיח אחר כן, וכשיבא בין השמשות כבר נגמרה רתיחת כל הקדירות, וזהו אמרם בנתינת הטעם בזה העניין "סתם קדירות בין השמשות רותחות הן".

הנה נתברר לך מזה, כי דבר המוסיף והם הדברים המנויים שאין טומנין בהם, רוצה לומר אין טומנין בהם מבעוד יום אבל בין השמשות מותר מן הטעם שאמרנו. ודבר שאינו מוסיף טומנין בו בכל עת, בין בין השמשות בין מבעוד יום, ואינו אסור אלא בשבת בלבד כמו שבארנו.

הנה נתבאר עניין זה הפרק ביאור יפה, ואתה תעיין בו ותשמור אלו הדינים, כי לא נתבארו מן התלמוד אלא אחר העיון המדוקדק במקומות מפורדים:

משנה ב[עריכה]

שלחין - עורות. תרגום "והפשיט את העולה" (ויקרא א, ו) "וישלח".

וגיזי צמר - ידוע, והוא לשון רבים, והנפרד גז צאנך או גזה.

ואמרו אין מטלטלין אותן - זה כשלא ייחדן להטמנה, אבל אם הזמינם לטמון בהם מותר לטלטלן.

"נותן את הכסות" - הוא שיתן על פי הקדירה חתיכת בגד, ואחר כך יתן על אותה החתיכה הגזות.

ואמרו "יטול הבגד שעל פי הקדירה ויפלו הגזות שעליו" - זה הוא "טלטול מן הצד" והוא מותר.

והכל מודים, כי כשישתנה סדר מושב הדברים שטומנין בהם, שאסור להחזיר החמין לאותו מושב. ועל דרך הדמיון אומר כי מי שהטמין קדירה בתבן, וכשהסיר הקדירה נהרס המקום ונתרפה התבן, אסור לו להשיב הקדירה לאותו התבן כי מקומו נפסד ורפה, ותצטרך הקדירה לעשות לעצמה מקום בתבן בשמחזיר אותה ונמצא כמי שטומן בשבת, ואין מחלוקת בזה.

אבל המחלוקת כי רבי אלעזר בן עזריה רואה, כי הוא חייב להשמר ולהזהר בשעת נטילת הקדירה מן הקופה שטמן בה, כדי שלא יפסיד מקום הקדירה ויחזיר אותה אחר הריסת המקום, ולפיכך יאמר שישנה מקום הקופה ויטה אותה, כדי שלא יפסד מקום הקדירה כשיוציאה ואז יגלה אותה ויוציאה.

וחכמים לא הצריכוהו לזה, אבל אומרים יטול כדרכו ויחזיר, ואם נתקלקלה גומא לא יחזיר.

ואמרם לא כסהו מבעוד יום, לא יכסנו משתחשך - כדי שלא יטמין בשבת מן הטעם שזכרנו.

ואמרם ממלא את הקיתון, ונותן תחת הכר - רוצה לומר בשבת, כי הטמנת מים בשבת על זו הדרך מותרת.

וכר - בגד מלא מוכין או נוצה וכיוצא בו, משימין אותו תחת הראש כשאדם שוכב.

וכסת - מאותו המין, אלא שהוא גדול יותר.

והלכה כחכמים: