עיקר תוי"ט על שבת ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(א)

(א) (על הברטנורא) שיש בה גחלת ויטמין, גזירה שמא יחתה בגחלים, גמ'. וכתב הר"מ ואולי תקשה בעיקר שהוא אצלינו אין גוזרין גזירה לגזירה, והוא שיגזרו ב"ד דבר בשעה מן השעות ואח"כ ישובו ויגזרו גזירה לאותה גזירה, אבל אם ראו שלא תתקיים זאת הגזירה אלא בגזירה אחרת תחזק אותה ותסמוך אותה גזרו ב' הגזירות בפעם א', והוא ענין אמרם כולה חדא גזירה הוא:

(ב)

(ב) (על הברטנורא) בעודן בצמרן כמ"ש במ"י פ"ה דמכשירין:

(ג) (על הברטנורא) ורש"י מפרש בעור בהמה גסה. ור"ת מפרש ביבשין:

(ד) (על הברטנורא) כן היתה ישיבתם, שוטחין בגדים ע"ג קרקע ונסמכין ויושבין על ברכיהם כפופים. כדאמר בפסחים הוי זגינן אברכי דהדדי רש"י ביצה ד"י:

(ה) (על המשנה) נוטל כו'. וכתב הר"נ ות"ק לא מיירי אחר שנטל הכסוי מה יעשה אם יקח התבשיל משם או יסלק הקדירה מן הקופה, ומש"ה פליגי ראב"ע ורבנן דלראב"ע מטה הקדירה ונוטל התבשיל מה שצריך לו כו' והוא פירוש נכון מאד. אלא דנוטל דרבנן לא הוי דומיא דנוטל דראב"ע ונ"ל דחכמים מהדרין על לישנא דשמא יטול דאמר ראב"ע והר"מ מפרש בדראב"ע נמי שנוטל הקדירה, ונטיית הקופה היא כדי שלא יהרוס המקום ששם הקדירה:

(ו) (על המשנה) ואינו יכול להחזיר. והלכך חיישינן שמא יטלטל הגיזין שנפלו ויחזיר ורבנן לא חי. שי שיחזיר באיסור: