משנה קידושין ד יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת קידושין · פרק ד · משנה יד | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

[עריכה]

רבי יהודה אומר, לא ירעה רווק בהמה, ולא יישנו שני רווקים בטלית אחת.

וחכמים מתירין.

כל שעסקיו עם הנשים, לא יתייחד עם הנשים.

ולא ילמד אדם את בנו אומנות בין הנשים.

רבי מאיר אומר: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה נב (וקלה), ויתפלל למי שהעושר נג והנכסים שלונד, שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות, שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות, אלא הכל לפי זכותונה.

רבי שמעון בן אלעזר אומרנו, ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות? והן מתפרנסין שלא בצער. והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער? אלא שהרעותי נז מעשי וקיפחתי את פרנסתי.

אבא גוריין אש צדיין אומר משום אבא גוריא, לא ילמד אדם את בנו, חמר, גמל, ספרנח, ספן, רועה, וחנווני, שאומנותן אומנות לסטים.

רבי יהודה אומר משמו, החמרים, רובן רשעים, והגמלין, רובן כשרים.

הספנין, רובן חסידים.

טוב שברופאים, לגיהנם.

והכשר שבטבחים, שותפו של עמלק.

רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא.

ושאר כל אומניות אינן כן.

כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו, הרי הוא מת ברעב.

אבל התורה אינה כןנט, אלא משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ס ותקוה בזקנותו.

בנערותו מהו אומר, (ישעיהו מ) וקוי ה' יחליפו כח.

בזקנותו מהו אומר, (תהלים צב) עוד ינובון בשיבהסא.

וכן הוא אומר באברהם אבינו עליו השלום, (בראשית כד) ואברהם זקן, וה' ברך את אברהם בכל.

מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא נתנה, שנאמר, (שם כו) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חקותי ותורותי.

משנה מנוקדת

[עריכה]

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

לֹא יִרְעֶה רַוָּק בְּהֵמָה,
וְלֹא יִישְׁנוּ שְׁנֵי רַוָּקִים בְּטַלִּית אֶחָת.
וַחֲכָמִים מַתִּירִין.
כֹּל שֶׁעֲסָקָיו עִם הַנָּשִׁים,
לֹא יִתְיַחֵד עִם הַנָּשִׁים.
וְלֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת בֵּין הַנָּשִׁים.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה,
וְיִתְפַּלֵּל לְמִי שֶׁהָעֹשֶׁר וְהַנְּכָסִים שֶׁלּוֹ.
שֶׁאֵין אֻמָּנוּת שֶׁאֵין בָּהּ עֲנִיּוּת וַעֲשִׁירוּת;
שֶׁלֹּא עֲנִיּוּת מִן הָאֻמָּנוּת וְלֹא עֲשִׁירוּת מִן הָאֻמָּנוּת,
אֶלָּא הַכֹּל לְפִי זְכוּתוֹ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר:
רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ חַיָּה וָעוֹף שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֻמָּנוּת?
וְהֵן מִתְפַּרְנְסִין שֶׁלֹּא בְּצַעַר;
וַהֲלֹא לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי,
וַאֲנִי נִבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי;
אֵינוֹ דִּין שֶׁאֶתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְּצַעַר?
אֶלָּא שֶׁהֲרֵעוֹתִי מַעֲשַׂי וְקִפַּחְתִּי אֶת פַּרְנָסָתִי.
אַבָּא גּוּרְיָן אִישׁ צַדְיָן אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא גּוּרְיָא:
לֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ,
חַמָּר, גַּמָּל, סַפָּר, סַפָּן, רוֹעֶה, וְחֶנְוָנִי,
שֶׁאֻמָּנוּתָן אֻמְּנוּת לִסְטִים.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ:
הַחַמָּרִים, רֻבָּן רְשָׁעִים.
וְהַגַּמָּלִין, רֻבָּן כְּשֵׁרִים.
הַסַּפָּנִין, רֻבָּן חֲסִידִים.
טוֹב שֶׁבָּרוֹפְאִים, לַגֵּיהִנֹּם;
וְהַכָּשֵׁר שֶׁבַּטַּבָּחִים, שֻׁתָּפוֹ שֶׁל עֲמָלֵק.
רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר:
מַנִּיחַ אֲנִי כָּל אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם,
וְאֵינִי מְלַמֵּד אֶת בְּנִי אֶלָּא תּוֹרָה,
שֶׁאָדָם אוֹכֵל מִשְּׂכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה,
וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא;
וּשְׁאָר כָּל אֻמָּנִיּוֹת אֵינָן כֵּן.
כְּשֶׁאָדָם בָּא לִידֵי חֹלִי אוֹ לִידֵי זִקְנָה אוֹ לִידֵי יִסּוּרִין,
וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲסֹק בִּמְלַאכְתּוֹ,
הֲרֵי הוּא מֵת בָּרָעָב.
אֲבָל הַתּוֹרָה אֵינָהּ כֵּן,
אֶלָּא מְשַׁמְּרַתּוּ מִכָּל רַע בְּנַעֲרוּתוֹ,
וְנוֹתֶנֶת לוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה בְּזִקְנוּתוֹ.
בְּנַעֲרוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? "וְקֹוֵי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ" (ישעיהו מ, לא);
בְּזִקְנוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? "עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה" (תהלים צב, טו).
וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם:
"וְאַבְרָהָם זָקֵן, וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כד, א).
מָצִינוּ שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (בראשית כו, ה):

נוסח הרמב"ם

רבי יהודה אומר לא ירעה רווק בהמה ולא יישנו שני רווקים בטלית אחת וחכמים מתירין כל שעסקו עם הנשים לא יתייחד עם הנשים לא ילמד אדם את בנו אומנות בין הנשים ולא ילמד אדם את בנו חמר גמל ספר ספן חנווני ורועה מפני שאומנותן אומנות ליסטים.

פירוש הרמב"ם

ר"י אומר לא ירעה רווק בהמה ולא ישנו שני רווקים כו': מה שאמר כל שאומנתו בין הנשים לא יתייחד עם הנשים רוצה לומר שאינו מותר זה בשביל פרנסתו בשום פנים וחייב אדם שילמד את בנו אומנות נקיה לכך אסור שיעשה ספר כו' וכבר בארנו שלא נחשדו ישראל על משכב זכור ועל הבהמה ולכך אין הלכה כרבי יהודה:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם למסכת קדושין בס"ד


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

וחכמים מתירין - והלכה כחכמים. שלא נחשדו ישראל על הזכור: נ

כל שאומנתו בין הנשים - שמלאכת אומנתו נעשית לנשים, והנשים צריכות לו:

לא יתיחד עם הנשים - ואפילו עם הרבה נשים. לפי שלבן גס בו ומחפות עליו. ואילו אינש אחרינא עם שתי נשים תנן דלא, שלש וד' שפיר דמי. ורמב"ם פירש דלא שרינן אפילו משום כדי חייו נא להתיחד עם הנשים הואיל ופרנסתו מהן:

חמר גמל וספן - כל אלו אומנות לסטות, כשלנין בדרכים נכנסים ולוקטים עצים ופירות מן הכרמים. ועוד שנשכרים לבני אדם ומעבירין על תנאם:

רועה - [בהמות שלו] שמעביר הבהמות לרעות בשדה אחרים:

חנוני - מלומד באונאה, להטיל מים ביין, וצרורות בחיטין. שחייב אדם ללמד את בנו אומנות נקיה:

פירוש תוספות יום טוב

וחכמים מתירין. כתב הר"ב שלא נחשדו ישראל על הזכור. ועל הבהמה. ר"ן ורש"י. [ועיין מ"ש ברפ"ד דזבים]:

כל שאומנתו בין הנשים לא יתיחד כו'. כתב הר"ב בשם הרמב"ם דלא שרינן [אפילו] משום כדי חייו כו'. כלומר דה"א דלשרי להתיחד עם שתי נשים משום כדי חייו ובסוף הא"ב מסיים הרמב"ם. כיצד יעשה. יתעסק עמהן ואשתו עמו. או יפנה למלאכה אחרת:

אומנות נקייה וקלה. בגמ' מחטא דתלמיותא. כלומר תופר בגדים קרועים. והיינו תלמיות שהתפירות עשויות תלמים תלמים שורות שורות כתלמים של מחרישה כן יובן מל' רש"י שבסוף מס' ברכות [ס"ג ע"א] ובערוך ערך תלם. ומסיים הערוך. נקייה מגזל. וקלה דאין בה חסרון כיס:

ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו. לשון רש"י. ואל יאמר בלבו אומנות זו אינה מעשרת אלא יבקש רחמים למי שהעושר שלו. ע"כ:

שלא עניות וכו'. בברייתא [מסיים] שנא' (חגי ב') לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות:

אלא הכל לפי זכותו. וקשיא לי דאם הכל לפי זכותו א"כ תפלה מאי מהניא ליה. שאם זכותו כדאי אין הקב"ה מקפח שכרו. ואם זכותו אינו כדאי הא אמרן הכל לפי זכותו. וניחא לי במה שכתבו התוס' בסוף מסכת שבת ובסוף מסכת מ"ק שהקשו אדאמרי' בשבת אין מזל לישראל מדאמר בסוף מ"ק בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. ותרצו דלפעמים המזל משתנה ע"י זכות גדול כדאי' בפ' החולץ זכה מוסיפין לו כו'. ופעמים שאין משתנה כדאמרי' בתענית [כ"ה ע"א] גבי ר"א בן פדת דאמר ליה ניחא לך דאחריב עלמא ואולי דאברית בעידנא דמזוני. ע"כ. ואומר אני שלענין כזה תועיל תפלתו וצריך לה כיון שהזכות לפעמים אינו משנה המזל. על כן על זאת יתפלל כל חסיד שתועיל זכותו להשתנות המזל. ואני תמה על התוס' דהכא שכתבו וז"ל אלא הכל לפי זכותו. פי' לפי מזלו. דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא עכ"ל. היאך אפשר לפרש זכותו דתנן דהיינו מזלא והם ב' ענינים דלא ראי זה כראי זה. כמו שיורה לשון המאמר שהביאו לראיה ועוד דכ"ש דקשיא מה תועיל תפלתו כיון דבמזלא תליא ועולם כמנהגו נוהג. אלא דבתלוי במזלא לא עסקינן שאם כן כל אומנות שבעולם לא יועילו ולא יזיקו לו. אלא כפי מזלו. שאם הגזירה אמת. א"כ החריצות שקר. והב"ע לומר שאפילו שהמזל לא יורה על הצלחתו וגם הוא עוסק באומנות שאינה כדאי להתעשר. יתפלל למי שהעושר כו' כי הרבה ריוח והצלה לפניו יתברך ומסיים שהכל לפי זכותו. שאם אין זכות. אי אפשר שישתנה המזל. דהא אפילו זכות. כולי האי ואולי שלא ישתנה. כההיא דר"א בן פדת. ולפיכך יתפלל כו' כדי שזכותו תגרום לשנות המזל. כך נראה בעיני:

רבי שמעון בן אליעזר אומר כו'. כלומר ר"מ הביא ראיה מן השכר שאמר למי שהעושר וכו'. ורשב"א הביא ראיה מן העונש:

אלא שהורעתי מעשי וכו'. בברייתא מסיים שנאמר (ירמיה ה') עונותיכם הטו:

ספר. בנוסח ש"ס וכן בירושלמי קדר ופירש"י בעל קרנות. ועיין רפ"ו דב"מ:

רבי יהודה אומר משמו. לשון רש"י של אבא גוריא. החמרים רובן רשעים מפני לסטיות. הגמלים רובן כשרים. שפורשין למדברות למקום גדודי חיות ולסטים ויראים לנפשם ומשברים לבן למקום. הספנים רובן חסידים שפורשין למקום הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלים. טוב שברופאים לגיהנם. אינו ירא מן החולי ומאכלו מאכל בריאים ואינו משבר לבו למקום ופעמים שהורג נפשות ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפא. טוב שבטבחים. ספיקי טרפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן. ע"כ לשון רש"י. ושותפו של עמלק לא ניחא. דמה ענין עמלק למאכיל טרפות. ולכן נראה לפרש טוב שבטבחים הוא אכזרי ומזגו רע. והוא שותפו של עמלק האכזרי שזינב כל הנחשלים. ולא היה אומה ולשון שנזדווגו בישראל אחר שיצאו ממצרים והנסים שנעשו להם. כי אם עמלק ראשונה. וזה מורה על אכזריות לבבו שלא שם אל לבו הנסים והנפלאות שנעשו לישראל והמכות של מצרים במצרים ועל הים אלא אכזריותו וזדונו הכריעו לכך כמ"ש (דברים כ"ה) ולא ירא אלהים:

וקרן קיימת לעולם הבא. עיין מ"ש בסוף פרק קמא. [ופירוש קרן כתבתי בריש פרק קמא דמס' פאה]:

אבל התורה אינו כן. לשון רש"י. שאף הבא לידי זקנה או יסורין ואינו יכול לעסוק בה. הוא אוכל ממתן שכרה. דכתיב עוד ינובון בשיבה. ע"כ. ואע"ג דלא כתיב בתורה אלא זקנה. ה"ה יסורין. דכל שאין יכול לעסוק. מה לי מחמת זקנה מה לי מחמת יסורין. ובברייתא גם ברישא לא תני יסורין. אלא הניחו בממילא דמאי שנא. משום דכיון דבתורה לא כתיב בקרא אלא זקנה. הניחו ג"כ באומנות בממילא. ומתני' פירשה בהדיא היכא דליכא קרא:

אחרית. נ"ל שהוא מענין אחריות שפירושו מיטב. כמ"ש בשם הערוך במשנה ה' פרק קמא. וכן מסיים קרא דשנים ורעננים יהיו:

עוד ינובון בשיבה. יצמחו צמח. ויתיחד שכרן לעת שיבתן דשנים ורעננים יהיו. לשון רש"י בגמ':

סליקא לה מסכת קדושין

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(נ) (על הברטנורא) ועל הבהמה. רש"י ור"ן:

(נא) (על הברטנורא) כלומר דה"א דלשרי להתיחד עם ב' נשים משום כדי חייו. וכתב הר"מ וכיצד יעשה יתעסק עמהן ואשתו עמו. או יפנה למלאכה אחרת:

(נב) (על המשנה) נקיה כו'. בגמרא מחטא דתלמיותא. כלומר תופר בגדים קרועים. והיינו תלמיותא שהתפירות עשויות שורות שורות כתלמים של מחרישה. רש"י. והערוך מסיים נקיה מגזל וקלה דאין בה חסרון כיס:

(נג) (על המשנה) למי כו'. לשון רש"י, ואל יאמר בלבו אומנות זו אינה מעשרת אלא יבקש רחמים למי שהעושר שלו:

(נד) (על המשנה) שלו כו'. שנאמר לי הכסף ולי הזחב נאום ה' צבאות. גמרא:

(נה) (על המשנה) לפי זכותו. וקשה לי דאם הכל לפי זבותו א"ב תפלה מאי מהניא ליה. שאם זבותו כדאי אין הקב"ה מקפח שכרו ואם זכותו אינו כדאי הא אמרן הבל לפי זכותו. ומסיק שע"י התפלה זכותו יגרום לשנות מזלו כמו ע"י זכות גדול. ועתוי"ט:

(נו) (על המשנה) רשב"א כו'. כלומר ר"מ חביא ראיה מן השכר. ורשב"א חביא ראיה מן העונש:

(נז) (על המשנה) שהורעתי כו'. שנאמר עונותיכם הטו. גמרא:

(נח) (על המשנה) ספר. בגמרא ובירושלמי גרס קדר. ופירש"י בעלי קרנות:רשעים. שעוברים על תנאם. כשרים. שפורשין למדברות למקום גדודי חיות ולסטים ויראים לנפשם ומשברים לבן למקום:חסידים. שפורשים למקום הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלים:

(נט) (על המשנה) אינו כן. שאף חבא לידי זקנה או יסורין ואינו יכול לעסוק בה הוא אוכל ממתן שכרה. דכתיב עוד ינובון בשיבה. רש"י. וממילא דה"ה יסורין דכל שאינו יכול לעסוק בה מה לי זקנה מה לי יסורין:

(ס) (על המשנה) אחרית. והוא מענין אחריות, שפירושו מיטב. וכן מסיים דשנים ורעננים יהיו:

(סא) (על המשנה) בשיבה. לשון רש"י, יצמחו צמח, ויתיחד שכרן לעת שיבתן דשנים ורעננים יהיו:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

לא ירעה רווק בהמה:    מפני שיש לו תאוה יותר מן האיש האחר שנשא אשה תוס' ז"ל:

וחכמים מתירין:    והלכה כחכמים שלא נחשדו ישראל לא על הזכור ולא על הבהמה. וכתב הר"ן ז"ל דליכא למימר דמתני' סתם ואח"כ מחלוקת היא דברישא תנן מתייחד אדם עם אמו ומשמע דכל שכן עם בהמה מדאמר שמואל בגמרא אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה ואפילו עם בהמה ואקשי עליה בגמרא מהאי מתני' דדילמא רועה שאני מפני שהוא רואה תמיד ברביעתה ומש"ה א"ר יהודה לא ירעה רווק ע"כ:

כל שעסקיו עם הנשים:    כל שאומנותו בין הנשים וכו' כך נראה שצ"ל. בפי' רעז"ל או אפשר דהוה גריס כל שאומנותו:

לא יתייחד עם הנשים:    ואפילו עם הרבה נשים וכו' לשון רעז"ל. אמר המלקט ותוס' מכח קושיא פירשו לא יתייחד אפי' אשתו עמו דשרינן לעיל דכיון דהוי רוכל איכא חששא טפי ע"כ: וביד שם סימן ח'. ומפרש לה הוא ז"ל למתני' הכי (אפילו) כל מי שעסקו עם הנשים לא שרינן אפילו משום כדי חייו וכמו שהעתיק רעז"ל. ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סימן חקפ"ז. וסימן אלף וקע"ח. וכתב הר"ן ז"ל ואחרים פירשו דמשום דתנן ברישא ר"ש אומר אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים קתני הכא דכל שעסקו עם הנשים לא יתייחד עמהן ואפילו הן נשים הרבה ע"כ והלשון שם מוטעה ואפי' כמו שהגהתי לא ניחא לי דא"כ היינו פי' רש"י ז"ל שהביא הוא שם קודם לזה. לכן נלע"ד להגיה כן ואחרים פירשו דמשום דתנן דאשה אחת מתייחדת עם שני אנשים לכ"ע קתני הכא דכל שעסקו עם הנשים לא יתייחד עמהן ואפילו יש שם אנשים הרבה. ולפי זה נ"ל שצ"ל שאלו האחרים אינם סוברים דפי' מי שעסקו עם הנשים אינו ר"ל אומנותו אלא כלומר דרכו וטבעו להיות תמיד מתחבר ויושב בין הנשים אפילו שאינו משום צורך כדי חייו ולהכי קנסי' ליה שכלל כלל לא יתייחד עם הנשים אפילו כשיש שם אנשים הרבה שאם הם ג"כ מפרשים פירוש עסקו אומנותו למה לא יודו שכשיש שם אנשים הרבה שיוכל לישא וליתן עם הנשים בפניהם משום כדי חייו ואפשר דס"ל דגזרינן היכא דיש אנשים הרבה אטו היכא דאין שם אנשים הרבה ודוק:

לא ילמד אדם את בנו אומנות בין הנשים:    כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל וכתב ס"א גרסינן כאן לא ילמד אדם את בנו חמר גמל וכו' עד אומנותו אומנות לסטים ול"ג יותר במשנה ע"כ. ובטור א"ה סימן כ"ב:

ר' מאיר לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה:    י"ג במשנה נקיה וקלה. ופי' הרמב"ם ז"ל יחייב אדם שילמד את בנו אומנות נקיה ולכך אסור שיעשה ספר ע"כ:

אלא הכל לפי זכותו:    פי' לפי מזלו דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא תוס' ז"ל. והם ז"ל כתבו בסוף מס' שבת ובסוף מו"ק דלפעמים המזל משתנה ע"י זכות גדול ע"כ בקיצור. ובירושלמי לא גרסינן להאי אלא הכל לפי זכותו וגם במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל נמחק. ואיתיה נמי להאי דרשא בס"פ הרואה:

ר"ש בן אלעזר:    פשוט שצריך להיות אלעזר בלתי יוד בכל מקום שהוא:

ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני ומה אלו שלא נבראו אלא לשמשני הם מתפרנסין שלא בצער אני שלא נבראתי אלא לשמש את קוני אינו דין:    וכו' כך הוגה במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל וכן היא בברייתא בגמרא ומסיים בה אלא שהרעתי מעשי וכו' שנא' עונותיכם הטו אלה:

אלא שהרעתי מעשי:    כצ"ל:

וקפחתי את פרנסתי:    פירוש אבל שאר בעלי חיים הן וזולתם שלא חטאו על כן הם מתפרנסין שלא בצער. ופירש בתוי"ט ר"מ הביא ראיה מן השכר שכך אמר מן העושר וכו' ורשב"ג הביא ראיה מן העונש ע"כ:

אבא גוריין איש צידן:    [הגה"ה איש מרון] אומר משום אבא גוריא לא ילמד אדם את בנו חמר גמל קרר ספן רועה וחנוני שאומנותן וכו' כצ"ל. ואית דגרסי נמי קדר וספן. וקרר פירשו רש"י והר"ן ז"ל בעל קרונות:

משמו:    של אבא גוריא:

החמרים רובן רשעים:    מפני לסטיות:

הגמלים רובן כשרים:    שפורשין למדברות למקום גדודי חיות וליסטים ויראים לנפשם ומשברים לבן למקום רש"י ז"ל. והקשו תוס' ז"ל בנדה פ' שני דף י"ד דהכא תנן גמלים רובן כשרים וחמרים רובן רשעים והתם תניא בברייתא רוכבי גמלים רובן רשעים וחמרים יש מהן רשעים ויש מהן צדיקים ותרצו דהכא לא מיירי ברוכבים אלא בנותנים סחורה על הגמלים והם הולכים ברגל רחוק במקום סכנה וחמרים עושין רמאות במשא ומתן ע"כ. ומפ' התם בגמרא דהא דקתני בברייתא החמרים יש מהן רשעים כשאין אוכף על גבי החמור אבל כשיש אוכף אינו נקרא רשע כיון שאינו בא לידי חמום מבשר החמור אבל דרך גמלים לרכוב בלא אוכף אלא במרדעת ומתחמם. והתם בההיא ברייתא קתני הספנים כולן צדיקים ע"כ:

כשר שבטבחים:    וכו'. ספקי טרפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן. רש"י ז"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל בפי' התורה גבי שלוח הקן דבפרשת כי תצא שהטעם שצונו ומנענו מלשחוט אותו ואת בנו ביום א' ולשלח את אם קן צפור אינו מצד רחמנות עליהם שאם כן היה אוסר השחיטה אלא הטעם ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא יתאכזר כי האכזריות התפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד ומפני זה אמרו טוב שבטבחים שותפו של עמלק ע"כ:

רבי נהוראי אומר:    וכו' אע"ג דר"מ הוא נהוראי וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים פרק ששי קל לתרץ דלא ליקשי ר' נהוראי דהכא אדר"מ דרישא כשתדקדק בלשונו דלעיל קאמר לעולם ילמד אדם את בנו והכא קאמר אני איני מלמד את בני אלא תורה:

והקרן קיימת לו לעולם הבא ושאר כל אומניות אינם כן אלא כשאדם בא וכו':    כך נ"ל:

יסורין:    ס"א איסורין ה"ר יהוסף ז"ל:

אבל התורה אינה כן:    אלא אף כשבא לידי זקנה או יסורין ואינו יכול לעסוק בה הוא אוכל ממתן שכרה דכתיב עוד ינובון בשיבה פי' יצמחו צמח ויתחדש שכרן לעת שיבתן דשנים ורעננים יהיו רש"י והר"ן ז"ל:

אחרית ותקוה:    לישנא דקרא הוא בירמיה כ"ט מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה:

מצינו שקיים א"א את התורה עד שלא ניתנה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי:    כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל ומחק השאר:

סליק פירקא וסליקא לה מסכת קדושין.

הדרן עלך סדר נשים. בעזרת בורא ארצות ותרשישים. והדרך עלן: שנת ו'ש'כ'נ'ו' בתוך ירושלים: לפרט בריאת ארץ ושמים: מראשית השנה: עד שלהי אדר. החל וגמור פירוש חלק ראשון מהמשנה. בעזרת אל נערץ בקדושה ונאדר: תם ונשלם שבח לאל בורא עולם:

תפארת ישראל

יכין

וחכמים מתירין:    דלא נחשדו ישראל על הבהמה או זכר. והכי קיי"ל:

כל שעסקו עם הנשים:    שמשתכר במלבושיהם וקשוטיהן:

לא יתייחד עם הנשים:    אף שצריך להן לפרנסתו, וכ"ש אחר דאסור באין אשתו עמו. ולרש"י בעסקו עם נשים אסור להתייחד אפילו עם ג' נשים, דבכה"ג מותר באחר, עכ"פ זה מדלבו גס בהן יחפו עליו:

רבי מאיר אומר לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה:    נ"ל דר"מפרושי קמפרש דברי ת"ק, דאע"ג דלא ילמוד בין הנשים שבמורגל עוסקים במלאכה קלה, אפ"ה ישתדל ללמוד מלאכה שנקייה מחשד נשים ואע"פ כן תהיה קלה:

שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות:    ולא תאמר שע"י שהיא קלה א"א שירוויח בה הרבה. ונ"ל דהמשך המשנה כך הוא, ילמד מלאכה נקייה וקלה, ולא יאמר משום דקלה היא כמות שהיא, אין בה לקוות רווח ועושר, שעל העושר יתפלל להקב"ה שהעושר שלו דלא לבד במלאכה קלה, אלא אפילו במלאכה שנאותה להשתכר בה, צריך שיתפלל על ההצלחה בה. מדאין מלאכה שאין בה עניות ועשירות, יש מתעסקים בה ומתעשרים, ויש שמתענים בעסקה:

ולא עשירות מן האומנות:    ר"ל שלא האומנות גרמה העניות או העשירות, דהרי בכולן יש עשירים ועניים:

אלא הכל לפי זכותו:    ר"ל הכל לפי מזלו [כך פי' התוס'] ואין להקשות, אם הכל תלוי במזל, א"כ מה תועיל התפלה. על זה נשיב, שאין הכוונה במלת "מזל" על מעמד הכוכבים בשעת עיבור ולידה, ח"ו לא תהיה כזאת בישראל. וכבר צעקו כי כרוכיא על זה רבותינו גאוני עולם, ובראשם ע"ר רבינו הרמב"ם שמש החכמים, באגרותיו היקרים, בתשובתו לעיר מרשיליא, בתשובה המתחלת, הגיעה שאלת אלופינו וכו' יע"ש. ואם נמצא לרבותינו חכמי הש"ס אשר מימיהם אנו שותים, דברים בזה שיתדמו בהפך מדברינו, מחוייבים אנחנו לומר שהם דרך משל ומליצה כשאר אגדות שבש"ס. וכ"כ ג"כ הרמב"ם שם. אולם הפי' האמיתי של מלת "מזל", כבר הארכנו בו בפי' (הארוך)[בועז]עם ראיות מוכיחות, וכאן לקצר אני צריך, דתוכן הענין הוא כך:

א) הנה ידוע כי לכל דבר שבעולם יש סבה:

ב) יש סבה מכריחה התכלית, ויש עושהו רק אפשרי:

ג) והנה כל השתדלות האדם בעולם, הוא להשיג שמחה, וכבוד:

ד) והם ישוגו ע"י כח הגוף, כח הממון, כח הנפש:

ה) והסבות להשיג ג' כחות אלה, הוא או ע"י השתדלות האדם, או ע"י הצדקת, או ע"י מזל:

ו) ההשתדלות והצדקת, אינן סבות מכריחות להשיג כח הגוף והממון והנפש:

ו) רק המזל הוא המכריחה. ולכן נקרא מזל, שנוזל כשטף מים כבירים מרום לתחת:

ח) יש ב' מיני מזל, מזל הגלוי, ומזל הנעלם:

ט) הגלוי הוא הטבעי, והוא תלוי בששה עניינים:

  • א) בטבע אביו ואמו:
  • ב) בטבע האקלים שנולד בו ודר בו:
  • ג) בטבע הזמן שנולד בו וגדל בו:
  • ד) בטבע מאכלו ומשקהו של אדם:
  • ה) באיזה אופן הדריכוהו וגדלוהו:
  • ו) באיזה מלאכה הוא עוסק בה. ע"י ו' דברים אלו יתחזק גופו או יחלש, יתרבה עושר או יתמעט, יתגדל חכמתו או יתמעט. אמנם למה נולד זה באחד מו' דברים אלה לטובה, ולאחר היו לריעותא:

י) זהו מטעם מזל הנעלם הנקרא [בעשטיממונג] שכך גזרה חכמתו ית' עוד טרם הולדו מטעם עמוק ונעלם. כמ"ש חז"ל [בנדה דע"ז ב'] המלאך הממונה על הריון וכו' ושואל טפה זו מה תהא עליה גבור או חלש, חכם או טפש, עשיר או עני, עתה נבוא לפרש המשנה, שר"מ אמר שלעולם ילמד אדם אומנות נקייה וקלה, וא"כ יהיה לו השתדלות נאה להצלחתו. אבל לא יאמין שההשתדלות לבד תצליחהו, רק גם בכוחות הטבע של העניינים תליא מלתא, לכן יאחז זיין הצדקת נגדה, ויתפלל להקב"ה שיסיר מלפניו דברים המונעים בטבע את הצלחתו ויסייעו ברחמיו וחסדיו להצלחתו. אבל עכ"פ לא יחשוב שעבור תפלתו ישנה הקב"ה כל סדרי הטבע, וטבעי הסבות שזכרנו, דמלבד שזה מזכיר עונותיו של אדם, דזהו בכלל עיון תפלה [כר"ה ט"ז ב'], מלבד זה מסוכן לו מחשבה כזאת, שכשיראה שעם כל התאמצתו בתפלה אפ"ה לא נעשה בקשתו, יוכל להתרפה חלילה מלהאמין בהשגחתו ית'. לכן הודיעו התנא, אלא הכל לפי מזלו, ר"ל גם השתדלותו גם תפלתו אינן דברים המכריחים טובתו, כי גבול יש להם, אם ועד כמה יסייעוהו, ולפי מיעוט ורבוי הסבות, לפיהן ישיב גאולתו לטובתו. זאת יקוה בתקותו, וה' הוא נחלתו באמתתו:

אלא שהרעותי מעשי:    בחטאי נגד ד':

וקפחתי את פרנסתי:    שגם לא השתדלתי כראוי בגופי לטובה שלי. דב' דברים צריכים לי שייטיב לי בעוה"ז, א' שלא אתחייב לפני המקום ב"ה במעשי, ב' ושאשתדל בכל מה שבכחי להשיג הטובה שגזר הקב"ה עלי, וכמשחז"ל [ילקוט ראה] למען יברכך ד', יכול יהא יושב ובטל, ת"ל בכל אשר תעשה:

מוליכין תבואות על חמורים, למכור מעיר לעיר:

גמל:    מוליכי סחורות על גמלים למקום רחוק יותר:

ספר:    בש"ס גרסינן "קדר", והוא המוליך קדירות למכור מעיר לעיר [וכן מסתבר]:

רועה:    כולן לסטות, דכשנוסעין בדרך רועין בהמתן בשדות אחרים. וכ"כ רועה. זה כל עניינו [ולגרסת הספר דנקט "ספר", והוא המגלח, גם כן אומנתו לסטית, ליטל לפעמים יותר מהראוי, בראותו שהזמן נחוץ להמתגלח, כתספורת בן אלעשה [שבת דף ט' ב']:

וחנוני:    מלומד באונאה לזייף היין במים וכדומה:

החמרין רובן רשעים:    מפני לסטות:

והגמלין רובן כשרים:    שפורשין למדברות בין חיות ולסטין, לכן משברין לבן לפני המקום:

הספנין רובן חסידים:    מדסכנתן מצוייה יותר מגמלין, ותמיד הם בפחד ורעדה כי אין ביניהן לבין המות רק קרש דק:

טוב שברופאים לגיהנם:    נ"ל דאין מאמר זה גנאי לרופא רק שבח הרופא המומחה, והוא על פי מה שמ"כ דבר נחמד שכשהוציא משה רבינו ע"ה את ישראל ממצרים, שמעו עמים ירגזון וגו', ויתמהו מאד על זה האיש משה, כי על ידו נעשו כל הגבורות והנפלאות האלו, ולכן התעורר מלך ערביי א' וישלח צייר מובחר לצייר תמונת המנהיג הגדול הזה ולהביאו אליו, וילך הצייר ויצייר תמונתו ויביאהו לפני המלך, וישלח שוב המלך ויביא ויאסף יחדיו כל חכמי חרשים אשר לו, וישאל להם לפשוט על פי פרצוף פניו של משה כפי המצוייר, לדעת תכונת טבעו ומדותיו, ובמה כחו גדול, וישיבו כל החכמים יחדו אל המלך ויאמרו, אם נשפט על פי ציור קלסתר פניו של האיש הזה המפורסם לגדול, נאמר לאדונינו כי הוא רע מעללים, בגאות וחמדת הממון ובשרירות הלב, ובכל חסרונות שבעולם שיגנו נפש אדם המעלה, ויקצוף המלך מאד ויאמר, מה זה, הכי תתעללו בי, הלא בכל אלה שמעתי מכל עבר ופינה בהפך מזה האיש הגדול, ויחרדו האנשים מאד, וישיבו את המלך בשפל קול התחנה, ויתנצלו א"ע הצייר והחכמים, כל א' בחסרון ידיעת חבירו, הצייר אמר, אני ציירתיו כהוגן, והחכמים שגו בידיעתם, והחכמים גללו כל החסרון על הצייר שלא צייר תמונת משה כהוגן, והמלך אשר נכסף לדעת מי משניהן יצדק, נסע ברכבו ובפרשיו ויבוא אל תוך מחנה ישראל, ובבואו וישא עיניו וירא את משה איש אלהים מרחוק וימהר ויקח את הציור מתוך חצנו, ויבט והנהו כתמונתו וכצלמו כאשר ציירו הצייר, קולע אל השערה ולא יחטא, ויפג לבו ויפלא ויתמה עד מאוד, וילך ויבוא בעצמו אל אהל איש האלהים ויכרע וישתחוה לאפיו, ויספר למשה כל הדברים האלה אשר נעשו, ויאמר עוד, בי אדוני איש האלהים, הנני קודם ראותי פניך פני אלהים אמרתי אך אולי הצייר שגה במלאכתו, לבעבור חכמי מפורסמים לבקיאים מאד בחכמת [הפיזיאנאמי] ואין דוגמתם, אך עתה אחרי ראותי כי תמונתך מכוונת אל הציור אשר הביא הצייר, לא נותר בי אשמה רק לומר כי חכמי בגדו בי, וכי חכמי אליל הם וחכמת מה להם, והם אוכלי שולחני, ויתעוני מאז בהבליהם, ויען משה איש אלהים ויאמר, לא כן, גם הצייר, גם חכמיך, נפלאים הם בידיעתם וחכמתם, אולם דע לך, כי לולי הייתי בטבע באמת כפי ששמעת ממדותי, לא טוב אנוכי מבול עץ יבש, כי גם ממנו נמנעו ונחשכו כל חסרונות האדם, ואם כן, הכי בעבור זה אהיה יקר בעיני אלהים ואדם, אמנם כן ידידי, לא אבוש לומר לך, כי כל החסרונות אשר שפטו עלי חכמיך, כולם קשורים בי בטבע, ואפשר עוד יותר מאשר שפטו חכמיך, ואני בכח אמיץ הנה התחזקתי ורדיתי וכבשתי אותם, עד אשר קניתי לי הפוכם לטבע שני, ולכן ובעבור זה יקרתי והתכבדתי בשמים ממעל ובארץ מתחת. ועל פי זה נבין היטב שבח הרופא ממאמר זה, דמדלא קאמר כשר שברופאים כבסיפא בטבחין. ש"מ שהטוב הזה אין כוונתו כשר, רק מי שחושב את עצמו שהוא המומחה היותר טוב שברופאים, הוא מעותד לגיהנם. דבגאותו זאת סומך על ידיעתו בספק ואינו מתיעץ עם חביריו, כראוי למי אשר בפיו ובקולמסו מונח חיים או מות. וגם ברוב גאונו אינו מסתפק שמא יטעהו דמיונו, ואינו חושש לעיין היטב בספרי הרפואות קודם שיתן להחולה סמי רפואה קודם שידע מהן שלא יוכלו להזיקו כראוי, לילך לאט לאט בענייני סכנת נפשות. וראה שלא אמר התנא, שהוא רשע, או יבא לגיהנם, רק אמר "לגיהנם', ר"ל יש לו הכנה שיוכל לבא על ידה לגיהנם. אבל כל עוד יותר שיהיה לו הכנות לגיהנם כל עוד יגדל שכרו ושבחו כשיכבש הכנותיו:

והכשר שבטבחים שותפו של עמלק:    דמדעוסק כל היום בשפיכת דמים, מתאכזר בטבעו כעמלק. שלחם בישראל, לא לנחל ארצם גם לא לקחת ממונם, כי מבית הכלא יצאו עם עני ודל, וכי ידע אכזר זה מביזת מצרים ומשלל הים. רק בגאותו התפקר באכזריות חמה להשחית עם עני ודל. אמנם לא נקט תנא לגיהנם כדנקט ברופא לעיל. דהכא כיון דבטבעו מוכרח לכך מה אית ליה למעבד. וגם האכזריות שבטבעו, אינו דבר שיכריחו כל כך שיבוא לגיהנם עי"ז כהגאוה של הרופא. אמנם רק שותפו של עמלק הוא, ונ"מ להתרחק ולגזוזי מניה:

או לידי יסורין:    היינו צרות הנפש, כדאגה וכעס וכדומה שכולן חוץ מגופו:

ונותנת לו אחרית:    ר"ל קיום:

ותקוה בזקנותו:    כשאינו יכול לעסוק בה מחמת זקנה או יסורין חלילה, אוכל משכר יגיעתו בה בנערותו, כדכתיב עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו, להגיד כי ישר ה':

ואברהם זקן וה' ברך את אברהם בכל:    ולא תקשה, מאי ראיה מאברהם, הרי לא היה תורה עדיין בימיו. על זה משיב מצינו וכו':

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים