מלאכת שלמה על קידושין ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלאכת שלמה · על קידושין · ד

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

עשרה יוחסין:    פ' יש מותרות (יבמות דף פ"ה:)

עלו מבבל:    להכי לא תנא הלכו לארץ ישראל לאשמועינן אגב אורחיה דארץ ישראל גבוהה מכל הארצות כדכתיב לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה וגו' ולהכי נמי תנא עלו מבבל ולא קתני עלו לארץ ישראל לאשמועינן שכל עצמו של עזרא לנקות את בבל נתכוון והפריש פסוליהן והעלן עמו והדור שראו הפרשתן הכירו בהן ולא חשש שנתערבו בהן לעולם ובגמרא פליגי אביי ורבא דאביי אמר עלו תנן מאליהם כיון שראו שהכירו בהן אנשי מקומם ורבא אמר העלום תנן בעל כרחם שלא יתערבו עם המיוחסים מאחר שאין שם בית דין לבדוק עליהם:

ונתינים:    בהדיא כתיב בעזרא סי' ב' כל הנתינים ובני עבדי שלמה שלש מאות תשעים ושנים גם בסי' ח' כתיב ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים נתינים מאתים ועשרים. ומצאתי כתוב בתוי"ט כהני הנו"ן בחיריק כמו שאתה קורא החנוכי הפלואי ע"כ. משמע שג"כ בכולהו גרסינן להו הכי ותימה הוא בעיני דבשלמא אי הוה תני הכא הכי עשרה יוחסין עלן מבבל יחס הכהני לשון יחיד כדכתיב התם לחנוך משפחת החנוכי וכו' ניחא דגם הכא גרסינן לה כי התם אבל השתא דלא תנא אלא יוחסין לשון רבים נלע"ד דגרסי' לכולהו בנקודת צירי שהוא לשון רבים בלשון תרגום והוי כאילו תנא עשרה משפחות כהנים לוים וישראלים חללים גרים חרורים ממזרים נתינים שתוקים אסופים שנקודת הצירי בלשון תרגום לרבים תשמש במקום חיריק לרבים בלשון הקודש:

כהני לויי וישראלי מותרין לבוא זה בזה:    לויי וישראלי חללי גרי וחרורי מותרין לבוא זה בזה גרי וחרורי ממזרי ונתיני שתוקי ואסופי מותרין לבוא זה בזה כך צ"ל וצריך למחוק מלות ור' יהודה אוסר דבמתני דהכא ופי' רש"י ז"ל אבל כהנים בחללי גרי וחרורי לא שחללה בלאו וגיורת ומשוחררת בחזקת זונה ע"כ. ור' אלעזר פליג בסמוך אמתניתין. ומכאן ג"כ הוכיחו תוספות ז"ל בר"פ אלו נערות דנתין היינו כשהוא גר דאי עדיין הוא בעבדותו לישראל ולמזבח ה' היכי קתני דחרורי מותר בנתין הא תנן לישא שפחה אינו יכול ע"כ ובסמוך אכתוב לשון הר"ן ז"ל. ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר"מ פי' מתני' דקתני דעלו פסולין לארץ ישראל ומשמע דאין כל הארצות בחזקת מיוחסות חוץ מבבל בלבד אבל חכמים אומרים כל ארצות בחזקת כשרות הן עומדות ואמוראי נינהו אליבא דשמואל דאיכא מ"ד משמו דכל הארצות עיסה לארץ ישראל וארץ ישראל עיסה לבבל. עוד בגמרא הלל שונה עשרה יוחסין עלו מבבל ומותרץ לבוא זה בזה. ועיין עליו בתוספות דף ע"ה שפירשו בתירוץ אחרון דמותרין לבוא זה בזה היינו כסדר דמתני' גם בתוספות רי"ד כתוב הלל שונה יוחסין וכו' פי' היינו מתני' שהיתה שנויה כך מימות הראשונים ומשום דרבי קאתי מדבית הלל להכי אמר הלל שונה וכדי לייקרה ושאין לחלוק עליה אמרינן ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל הא דתנא חרורי דמשמע דעבדים לא אליבא דר' טרפון דקיימא לן כותיה ה"ה לממזרים דמותרין בעבדים אלא דמשום דאינך השנויים במשנתנו שאין מותרין בעבדים תנא חרורי. וא"ת והני כולהו גרי וחרורי ממזרי שתוקי ואסופי היאך מותרין בנתינה והא קיימי בלאו דלא תתחתן בם דקאי אשבעה עממין בגירותן אליבא דרבא בפרק הערל וי"ל דלא מחייבי בלאו דחיתון אלא היכא דאיכא חששא דכי יסור לפי שלא חששה תורה לייחס אלא המיוחסין אבל הפסולין לא אלא דבגיותם אסורי משום חשש הסרה אבל נתינים שהם גרים וחייבין בכל המצות לאו בני הסרה נינהו. ועיין במה שכתבתי בשמו מה הם נתינים ברפ"ג דכתובות. וכתוב בתוס' רי"ד עשרה יוחסין עלו מבבל זה שאינו מונה עבדים עמהם מפני שאינם בתורת קדושין וכל הני פסולין דמתני' קדושיהן קדושין דהא נתגיירו ואינם עבדים גמורים אלא גזרו עליהם ועשאום כעבדים להבדל ישראל מהם ותנן ואלו נערות שיש להם קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית אלמא מדיש לה קנס כגיורת חשיבא ולא כגויה ועדיפא משפחה דאין לה קנס ע"כ. וביד ספט"ו דהלכות איסורי ביאה ובפי"ט סימן ט"ו י"ז. ובטור א"ה סימן ח':

משנה ב[עריכה]

אסופי כל שנאסף מן השוק ואינו מכיר לא את אביו ולא את אמו:    ומפרש בגמרא דאביו או אמו נאמנין עליו לומר בננו הוא זה כל זמן שהוא בשוק ואם הם שנות רעבון נאמנין עליו אפילו אחר שנאסף מן השוק:

בדוקי שבודקים את אמו:    ואם אמרה לכשר נבעלתי הולד כשר כר"ג. ובגמרא פריך תנינא חדא זימנא בפ"ק דכתובות היתה מעוברת אמרו לה מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת וא"כ ליתני התם וכן היה אבא שאול אומר כדברי ר"ג. ומשני דאבא שאול עדיפא מדרבן גמליאל דאי מהתם ה"א התם דרוב כשרים אצלה כגון פנויה דרוב העיר משיאין לכהונה אבל היכא דרוב פסולין אצלה כגון ארוסה והיא אומרת מן הארוס הוא או פנויה ואין רוב העיר משיאין לכהונה אימא לא צריכא. וכתב הר"ן ז"ל ומיהו אע"ג דמהימנא אפילו ברוב פסולין היינו דוקא להכשיר הולד שאם היו מחמירין בו לא היה לו תקנה אבל האשה אין מתירין אותה לינשא אלא ברוב כשרין כדאמרי' וכו' ע"כ עיין במ"ש בספ"ק דכתובות. ואיתה בתוספות פ' אותו ואת בנו (חולין דף פ"ב.) וביד פט"ו דהלכות איסורי ביאה סי' י"א י"ב י"ג ובטור א"ה סי' ד'. וכתב הר"ן ז"ל על מה שכתב הרמב"ם ז"ל שם פט"ו שאע"פ שהיא נאמנת להכשיר אינה נאמנת לפסול לומר ממזר הוא דמשמע דטעמא דלהכשיר היינו טעמא דמהימנא משום דמדאורייתא נמי כשר דדבר תורה שתוקי כשר כדאיתא בגמרא אבל לפוסלו ולהתירו בממזרת לא דלאב הימניה רחמנא מדכתיב יכיר אבל לדידה לא ע"כ:

משנה ג[עריכה]

כל האסורין:    וכו' ירושלמי פ' הערל דף ט'. ר' אלעזר בלתי יו"ד. ואיתיה פ' החולץ (יבמות דף ל"ז:)

ר' יהודה אוסר:    מפרש בגמ' דה"ק אפילו לר' יהודה שאוסר גר בממזרת וכו' פי' רעז"ל. אמר המלקט ומתני' כולה חד תנא היא. ובפירקין דלעיל גבי כל מקום שיש קדושין ואין עבירה כתבתי דלא אתיא כר' יהודה. ובגמ' בפירקין דף ע"ג אמר רבא דבר תורה שתוקי ואסופי כשר מ"ט וכו' אלא מעלה עשו ביוחסין. לשון הר"ס ז"ל ודאין בספקן אסור פי' משום שעשו מעלה ביוחסין ולעיל דתנן ממזרי ושתוקי ואסופי מותרין היינו מן התורה ע"כ:

ודאן בספיקן:    פי' רעז"ל כגון ממזרי ונתיני בשתוקי ואסופי והוא פי' רש"י ז"ל וכתב עליו הר"ן ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהלכות איסורי ביאה התיר שתוקי ואסופי בנתינים והוא תימה ואפשר דלטעמיה אזיל שכתב בפי"ב שאיסור הנתינים אינו אלא מדבריהם ולפיכך הורה להקל בשתוקי ואסופי שתולין לומר ממזרים הם ומותרין בנתינין ור' אלעזר ורבנן בהא פליגי דרבנן סברי דכיון דשתוקי ואסופי מדינא שרו ולא אסירי אלא משום מעלה בעלמא כי עביד מעלה בכשרים כלומר למפסלינהו בישראל אבל זה בזה מותרין ור' אלעזר סבר דאפילו בהני עביד מעלה ע"כ. וכתוב בתוספות רי"ד ז"ל ודאן בספיקן וספיקן בודאן וספיקן בספיקן אסור. נראה שאנו צריכין לומר דס"ל לר' אלעזר דקהל גרים לא איקרי קהל שאם לא כן במי יתחתנו הספקות ע"כ:

ספיקן בספיקן אסור:    נראה לר"י דהלל דשונה עשרה יוחסין כולן מותרין לבוא זה בזה היינו דלא כר"א דלדידיה ספיקן בספיקן אסור ולהלל מותרין לבוא זה בזה היינו כל א' מותר במינו ואפי' ספיקן בספיקן תוס' ז"ל:

ואלו הן הספיקות:    וכו' תוספות דפרק אלמנה דף ס"ח ופי' רש"י ז"ל שם בפ' החולץ וכותי אין מקפיד על קדושי כסף ושטר דלית להו גזרה שוה דקיחה קיחה וכי מקדש חד מנסבא לאידך לפיכך כולן ספק ממזרים שמא נתקדשה אמו לאחר ע"כ. ובגמרא נמי אמרינן בברייתא דלר' אלעזר כותי לא ישא כותית לפי שאין בקיאין בדיקדוקי תורת קדושין וגירושין ושמא אחד מן הבקיאים שלא אירע פסול בנשואי אבותיו והשני משאינם בקיאין ואירע ספק אשת איש בקדושי אבותיו שנתקדשה לאחר ואמרו אינם קדושין ונשאת לאחר ורשב"ג פליג עליה דכל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל ואפילו מצת כותי אדם יוצא בה ידי חובתו בליל ראשון של פסח ור' אלעזר אוסר לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות. וביד פט"ו דהלכות איסורי ביאה סי' כ"א כ"ב כ"ג כ"ד ל"ג ויפטור א"ה סי' ד':

משנה ד[עריכה]

הנושא אשה כהנת:    ביד פי"ט דהלכות איסורי ביאה סי' י"ח י"ט כ' כ"א ובטור א"ה סימן ב':

ארבע אמהות שהן שמנה:    ופירשו תוס' ז"ל כהן שבא לישא אשה כהנת וקאמר דצריך לבדוק משום שאנו רוצין שבנה ישמש ע"ג המזבח אבל אין לפרש דמיירי בישראל הבא לישא אשה כהנת ורוצה שיהא בנה כשר לכהונה דא"כ אמאי נקט כהנת אפילו היתה חללה נמי הוי בנה כשר לכהונה דבנות ישראל מקוה טהרה לחללים ע"כ. אבל הרב המגיד ז"ל כתב שם פי"ט הנושא כהנת וכו' מי שיהיה הנושא אם כהן אם לוי אם ישראל וידוע הוא שהכהן יש לו לחוש אף לספק חללות ולא האחרים ע"כ. והתוי"ט הכריח דלא מיירי אלא דוקא בכהן הנושא ושכן דעת רש"י ז"ל ג"כ מדכתב בסיפא לויה וישראלית וכהן בא לכונסה וכו' וגם מלשון אחר ע"ש. ואיתה בתוס' פ' שני דכתובות דף כ"ד. וז"ל הר"ן ז"ל הנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה וכו' לויה וישראלית מוסיפים עליהם עוד אחת אם אחת בכל זוג וזוג ונמצא שהם שתים עשרה ואיכא בגמרא שש עשרה ומאי אחת דתנן במתניתין זוג אחד והחמיר בלויה וישראלית מפני שהפסול יותר מצוי בהם והוא דרך הרמב"ם ז"ל בפי"ט מהלכות א"ב אבל בנוסחאות כתוב לוים וישראלים מוסיפין עוד אחת ולפיכך פירשו משנתנו כך הנושא אשה כלומר שהוא נושא אשה כשרה לכהונה [הגה"ה. אפשר דבזה יתורץ קצת מלת אשה דלכאורה משמע דהוה סגי דליתני הנושא כהנת] ובידוע שהוא כהן שהוא צריך לחוש לפסולי כהונה בודק ד' אמהות בלבד דפסול כהונה בהכי סגי אבל לויים וישראלים שבדיקתם מפני פסולי קהל צריך שיבדקו עוד אחת ואין ה"נ שהכהן ג"כ צריך להוסיף ולבדוק מפני פסולי קהל עוד אחת ומתני' ה"ק שהבדיקה המיוחדת לכהנים בד' אמהות סגי לה אבל בבדיקה שהיא שוה אף ללוים וישראלים צריך להוסיף אחת ובהכי אתי שפיר מאי דפרכי' בגמ' ואיהי נמי תבדוק בדידיה ומפרקינן מסייע ליה לרב יהודה אמר רב דאמר לא הוזהרו כשירות להנשא לפסולין כלומר אה"נ דאיהי נמי בדקא בדידיה אלא מש"ה לא תנא מתני' שהיא בודקת בו מפני שאינה דומה בדיקתה לבדיקתו איהו בדיק אף בפסולי כהונה ואיהי לא בדקה אלא בפסולי קהל. ואה"נ דסיפא דתנא לוים וישראלים מוסיפין עוד אחת אחד האנשים ואחד הנשים במשמע וזה שהחמירו בבדיקת פסולי קהל מפורש בירושלמי שהקשו ולא נמצאת מחמיר בישראל יותר מן הכהן א"ר בון אחת זו ואחת זו קנס קנסו כדי שיהא אדם מידבק בשבטו ובמשפחתו כלומר כולה מתניתין קנס הוא בין בכהן בין בישראל ובדין הוא שלא יהו צריכין בדיקה אבל קנס [הוא] שיהא אדם מידבק בשבטו ובמשפחתו שהיא בדוקה לו ולא יהא צריך לטרוח או לבדוק וקנסו בלוים וישראלים יותר מן הכהנים לפי שאין מדקדקין כל כך ביוחסין ואין מידבקין במשפחותיהם אי נמי דבפסולי קהל דשוה בכל הצריכו בדיקה יתירה עכ"ל ז"ל. וכן הוא ג"כ פי' הר"ז הלוי ז"ל שכתב דבכהן הנושא שנינן וכשנושא לויה וישראלית מוסיף עוד אחת והכריח זה מן הירושלמי הזה אבל הרמב"ן ז"ל [כתב] דאדרבא מן הירוש' הזה מוכח דבלוים וישראלים הנושאים קאמר ומשום פסולי קהל ע"ש. וכתב בסוף דבריו שגם גרסת משנתנו אינה לויה וישראלית מוסיפין אלא לוים וישראלים מוסיפין ושכן נמצא בכל נוסחא מדוקדקת ובירושלמי שלא עבר עליו קולמוסן של מגיהי ספרים וגם בפירושי ר"ח ז"ל תדע מדקתני סיפא מוסיפין ולא קתני מוסיף כי רישא ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל דעיקר הבדיקה ותקנה משום פסול חללות ואגב בדיקה דחללות בדקו נמי היכא דלא שייך אלא פסול ממזרות כגון לויה וישראלית אבל גבי איהי דליכא פסול חללות דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים לא צריך לבדוק משום ממזרות. ור"ת כתב בספר הישר דהא דצריך לבדוק היינו דוקא להכשיר בניהם לעבודה א"נ להכשיר עצמו לעבודה אבל להאכילו בתרומה אין צריך בדיקה כדאמרינן בפ' האשה שנתארמלה אני כהן וחבירי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואין נאמן להשיאו אשה ע"כ:

מוסיפין עליהם:    לפי שהתערובות מצויות בהם יותר הרמב"ם ז"ל וכן כתב בשמו הר"ן ז"ל כמו שכתבתי כבר. בפי' רעז"ל כשמגנים זה את זה מתוך קטטה מגנים ביוחסין ע"כ. אמר המלקט פירוש בעריות דאמהות אבל הנשים אין זו מגנה את זו בפסול יחס אלא בזנות דעצמן. עוד בפירושו ז"ל ולא נאמרה חיוב בדיקה זו אלא במשפחה שקרא עליה וכו'. אמר המלקט הכי מוקי רב למתני' בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא אלא דללישנא בתרא מימרא בפ"ע היא הכי אמר רב חמא בר גוריא אמר רב אם קרא עליה ערער צריך לבדוק אחריה אפילו לרבנן ולאידך אמורא אליבא דרב מתניתין דמצריך בדיקה ר"מ היא אבל חכמים אומרים כל המשפחות בחזקת כשירות וכן נמי בירושלמי מוקמי לה רב ור' יוחנן כר"מ וז"ל הירושלמי א"ר יוחנן דר"מ היא דתניא איזו היא עיסה כשרה כל שאין בה לא חלל ולא ממזר ולא נתין ר"מ אומר כל שאין בה אחת מכל אלו בתה כשרה לכהונה אבל משפחה שנשתקע בה פסול ר"מ אומר בודק עד ד' אמהות ומשיא וחכמים אומרים בודק לעולם רב אמר זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים בודק מאיזו משפתה משיאין לכהונה ומשיאו ביד מי הוא בודק ר' חגיי בשם ר' יאשיה בודק ביד קרובותיו ע"כ:

משנה ה[עריכה]

אין בודקין לא מן המזבח ולמעלה:    וכו' פ"ק דפסחים דף ג' ואיתא בתשו' הרשב"א ז"ל סימן ט"ו:

ולא מן הדוכן ולמעלה:    עיין בפ' שני דמסכת ערכין סי' ד'. וביד פ' עשרים דהלכות א"ב סי' ב'. והקשו תוס' ז"ל וא"ת אמאי לא קתני אין בודקין משטרות ולמעלה דהא אמרינן בפ' שני דכתובות מעלין משטרות ליוחסין וי"ל דאין זה רבותא דהא עדות מעלייא היא וא"ת ניתני נמי אין בודקין מנשיאות כפים ולמעלה ומתרומה ולמעלה כדאמרינן בפ' שני דכתובות מעלין מתרומה ליוחסין וי"ל דגם זה אינו רבותא כיון דלא שייך אלא בכהנים אבל הא דתני אין בודקין מן המזבח ולמעלה רבותא היא דמיירי אפילו בעבודות הכשרות בזרים כגון שחיטה או הפשט אע"ג דשחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים היינו דיעבד אבל לכתחילה לא עבדי כי אם כשרים מיוחסין ע"כ. וכן כתבו ג"כ שם פ' שני דכתובות. ובספר הישר פירש ר"ת דלאו בעבודת מזבח ממש מיירי אלא כגון הפשט וניתוח דברים הכשרים בזרים דלא היו מניחין לעשות אותם אלא למיוחסין מן המשיאין לכהונה אבל מילי דכהונה כגון תרומה ונשיאות כפים וקריאת ס"ת כהן לא איצטריך למיתני. ועוד אומר ר"ת דתרומה בכלל מזבח ונשיאות כפים בכלל דוכן אע"ג דבגמ' מוכח דהאי דוכן היינו שיר מאן דס"ל מעלין מנשיאות כפים ליוחסין מוקי לה נמי בדוכן כהנים שבגבולים ולהאי שינוייא קשה אמאי לא חשיב ס"ת וצריך לומר תנא ושייר בכולהו ע"כ:

שוטרי הרבים:    פי' רש"י ז"ל דיינים בעלמא שאינם ממנין עשרים ושלש של סנהדרי קטנה. ובגמ' רמי עלה והתנן בפ"ד דסנהדרין הכל כשרין לדון דיני ממונות והכל לאתויי ממזר ומשני דהתם מיירי חוץ לירושלים אבל בירושלים דבה מיירי מתניתין היו מקפידין על כל דייניהם ליוחסין אפילו שאינם אלא ב"ד של שלשה ונמצאת למד שמה שכתוב בפירוש רעז"ל גבי סנהדרין דבירושלים מיירי לאו דוקא דבהדיא תנן בפ"ד דסנהדרין ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה ומשמע אפילו בסנהדרין של כ"ג שבכל עיר ועיר והכי מוכח מן הגמרא דלא קאי תירוץ דהכא מיירי בירושלם רק אשוטרי הרבים וכן מתברר ג"כ מלשון רש"י ז"ל שהעתקתי וכן משמע ג"כ מפי' הרמב"ם ז"ל. בפירוש רעז"ל שנאמר והתיצבו שם עמך וכן ג"כ בפירוש הרמב"ם ז"ל וגם בפ' שני מהלכות סנהדרין והקשה שם מהרי"ק ז"ל דהא מהאי קרא ליכא למילף כדדייק בגמרא דדילמא משום שכינה ותירץ שאפשר לומר דס"ל דהאי קושיא לא הוי אלא אליבא דר' יהודה ולא אליבא דרבנן דאמרינן בספ"ק דסנהדרין דסנהדרי גדולה של ע"א ואמרי' התם ור' יהודה עמך משום שכינה משמע ע"כ:

אף מי שהיה חתום עד:    מ"ט דייקי ומחתמי ופירש הרמב"ם ז"ל וערכי הישנה של צפורי לא היה מעיד בה אלא מיוחס ע"כ:

חתום:    הר"ר יהוסף ז"ל הגיה חוֹתֵם:

בערכי:    בערוך כתוב חתום בארכי ישנה של צפורי פי' ערכאות של ישראל. פי' אחר מי שהיה חתום בב"ד הקבוע בעיר ששמה ישנה והיא בצפורי דלא מוקמי דיין כי אם מיוחס ע"כ. משמע דאיהו ז"ל לא הוה גריס במתניתין חתום עד בארכי אלא חתום בארכי וכו'. וכן בהרמב"ם ז"ל בפי' התורה פרשת כי תצא בפסוק לא תתעמר שפירש שהוא כמו לא תתאמר הביא לו כמה חברים חד מינייהו ערכי הדיינין כמו ארכי. ואני הדיוט נלע"ד ארכי הוא כדמתרגמינן קרית ספר קרית ארכי וכמדומה לי שכך ראיתי בתוספת יו"ט. וגם מפי' רש"י ז"ל נראה דלא הוה גריס מלת עד וז"ל בערכי שהיה כתוב בסדרי הדיינים שהיו רגילין לייחס את הראויין לדון שהיו מיוחסין וכדכתבינן על הסדר פלוני ופלוני מיוחסין הן שאין רגילין בני המקום למנות דיין שאינו מיוחס ע"כ. לשון הר"ס ז"ל בפי' רעז"ל בסנהדראות של עיר ששמה ישנה רש"י ז"ל כתב בדיינין ולא כתב לשון סנהדריות ע"כ. ישנה עיר ששמה ישנה כדתנן נמי בפרק ה' דעירובין בעיר חדשה שביהודה כדכתיב צנן וחדשה:

באיסטרטיא של מלך:    בחיילות של בית דוד שכולן היו מיוחסות ואפילו שגם אתי הגתי היה עמהם וגם ד' מאות ילדים שהיו לו בני יפת תאר שהם היו בעלי אגרופים של בית דוד הנהו אזלי לבעותי בעלמא אבל לא היו יורדין בתוך המלחמה עם ישראל. ויליף לה בגמרא מקרא דכתיב והתיחשם בצבא המלחמה:

משנה ו[עריכה]

בת חלל זכר פסולה:    ביד פי"ט דהלכות א"ב סי' י"ב ובטור א"ה סימן ז'. ופי' רש"י ז"ל בת חלל זכר דוקא נקט כדקתני ואזיל דבת שנשאת לישראל כשרה לכהונה:

ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה:    בגמרא יליף לה ר' יוחנן משום ר"ש מג"ש נאמר כאן גבי חלל לא יחלל זרעו בעמיו ונאמר להלן גבי טומאה לא יטמא בעל בעמיו מה להלן לענין טומאה זכרים הוזהרו ולא נקבות שכן כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אף בפסולי חללות זכרים נפסלו ולא נקבות. ומוכח בגמרא דלא אהני ג"ש לכהן גדול אלא מבת בתו של כ"ג מן האלמנה ואילך אבל בתו ובת בנו אסורות בתו מדלא כתיב בנו ובת בתו דבמלת זרעו הוזכרו האב והזרע ומקיש זרעו לו מה הוא בתו פסולה אף בנו בתו פסולה:

הלל שנשא בת ישראל בתו פסולה:    בגמרא פריך הא תנא ליה רישא בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם ומשני איידי דתנא ישראל שנשא חללה תנא חלל שנשא בת ישראל ומתני' דלא כר' דוסתאי בן יהודה דאמר כשם שבני ישראל מקוה טהרה לחללות להכשיר את בתה ממנו לכהונה כך בנות ישראל מקוה טהרה לחללין להכשיר את בתו ממנה לכהונה דמדכתב קרא לא יחלל בעמיו ולא כתוב בעממיו דריש ר' דוסתאי בעם אחד הוא דמיחל פי' כשהוא ואשתו מעם אחד ששניהם חללים אבל בשני עממין אינו מיחל וא"כ לר' דוסתאי חלל זכר שנשא ישראלית בתו כשרה לכהונה. ופירש הריטב"א ז"ל אמר קרא ולא יחלל זרעו בעמיו בעם אחד הוא דמיחל כגון חלל בחללה בשני עממין אינו מיחל וכי תימא א"כ בתו של כהן מגרושה וחללה זונה תשתרי דשני עממים נינהו הא לא אפשר דהא כתיב ביה ולא יחלל זרעו וכי דרשינן בעמיו לאתויי עם א' היינו בזרעו שאין זרעו של כהן המחולל מתחלל אחריו אלא כשנושא אשה בעמיו שהוא ואשתו מעם אחד ששניהם חללים וכן נראה מפי' רש"י ז"ל ע"כ. ומשמע מזה דאע"ג דריש מילתי' דר' דוסתאי דקאמר כשם שבני ישראל וכו' הוי דוקא בני ישראל ולא בני כהנים מ"מ סוף מילתיה דקאמר כך בנות ישראל מקוה טהרה לחללים לאו דוקא בנות ישראל דהה"נ בנות כהנים ודו"ק: גמרא ת"ר לא יחלל זרעו אין לי אלא זרעו היא עצמה מנין שהאלמנה מתחללת בביאתו מן התרומה ומן הכהונה ללקות עליה כהן הדיוט הבא עליה אחריו משום חללה אמר קרא לא יחלל פי' רש"י ז"ל עיקור חלול האמור כאן משמע ביאה עצמה שהיתה כשרה ונתחללה אבל זרעו מעיקרו הוא נפסל ואין זה לשון חלול:

ר' יהודה אומר בת גר זכר:    וכו' ירושל' פ' הערל דף ט: ובת"כ סוף פ' שני דפרשת אמור:

כבת חלל זכר:    יליף לה במה הצד דחלל ומצרי ראשון ומה חלל שבא מטפה כשרה בתו פסולה גר שבא מטפה פסולה אינו דין שבתו פסולה מה לחלל שכן יצירתו בעבירה מצרי ראשון יוכיח פי' שנשא מצרית ראשונה שאין יצירתו בעבירה ולא ביאתו בעבירה ובתו פסולה דהא שנייה היא ורחמנא אמר דור שלישי מה למצרי ראשון שכן אינו ראוי לבא בקהל חלל יוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שאינם ברוב קהל זה יצירתו בעבירה וזה אינו ראוי לבא בקהל ובתם פסולה אף אני אביא את הגר שאינו ברוב קהל ובתו פסולה מה להצד השוה שבהן שכן פוסלין בביאתן את אשה מן הכהונה כדתניא וכו' גר נמי פוסל בביאתו ומייתי לה במה הצד מהאי דינא ומה חלל שבא מטפה כשרה פוסל גר שבא מטפה פסולה לא כל שכן:

משנה ז[עריכה]

ר' אליעזר בן יעקב אומר ישראל שנשא:    וכו' מילתיה דראב"י שנויה בפ"ק דבכורים. ומייתי לה בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נ"ז.) וביד י"ט דהלכות איסורי ביאה סי' י"ב ובטור א"ה סי' ז':

אחד גרים ואחד עבדים משוחררין ואפילו עד עשרה דורות עד שתהא אמן מישראל ר' יוסי אומר אף גר שנשא גיורת:    וכו'. גמרא תניא ר"ש בן יוחי אומר גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כשרה לכהונה שנאמר וכל הטף בנשים החיו לכם והלא פנחס היה עמהם ורבנן דרשי החיו לעבדים ולשפחות וד' מחלוקות בדבר ר' יהודה ור' אלעזר בן יעקב ור' יוסי ור"ש וכולן מקרא אחד דרשו כי אם בתולות מזרע בית ישראל ר' יהודא סבר עד דאית כל זרע מישראל כלומר כל עיקר הקרוי זרע דהיינו מן האב לאפוקי בת גר זכר ראב"י סבר מזרעו ואפילו מקצת זרע פירוש מצד אחד ואפילו זרע כחוש כגון מן האם גר שנשא ישראלית ור' יוסי סבר מי שנזרע בישראל שהורתה ג"כ בקדושה ר"ש סבר מי שנזרעו בתוליה בישראל דהיינו בת שלש שנים שנגמרו בתוליה בישראל אע"פ שהורתה ולידתה שלא בקדושה ובלבד שלא תהא ראויה לביאה בגיותה ותיפוק לה מכלל זונה:

משנה ח[עריכה]

אפי' שניהם מודים:    יש גורסין אפילו שניהם אומרים וכן הוא בירושלמי ומפ' בגמרא דלא מבעיא קאמר לא מיבעיא איהו דלא קים ליה אם ממנו נתעברה אם מאחר אלא אפילו איהי דקים לה בגווה לא מהימנא ול"מ על מי שיצא לאויר העולם שהיתה לו כבר חזקת כשרות אלא אפילו על עובר נמי לא מהימנא:

ר' יהודה אומר נאמנין:    ארישא נמי פליג ונראה דרש"י ז"ל גריס ר' יהודה אומר נאמן ואפ"ה פירש דקאי נמי ארישא והלכתא כותיה ומבואר בפ' החולץ שאם יש לבן בנים אינו נאמן ואפילו אבנו נמי לא מהימן דהא בהא תליא. וביד פט"ו דהלכות איסורי ביאה סי' ט"ו ט"ז. ובטור א"ה סי' ד'. ובגמרא מ"ט דר' יהודה דתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן א"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכורי ]הגה"ה פירוש יכירנו לאחרים כלומר על איזה בן מבן הבנים שיכירנו לאחרים ויאמר עליו שהוא בכור ראשית אונו נאמן עליו לתת לו פי שנים ואפילו יאמר על בן השלישי או הרביעי בין הבנים שהוא בכורו נאמן אע"ג דאם כן ממילא הוו הראשונים ממזרים ודאי כך הוא גזרת הכתוב. וכשם שנאמן לומר זה בני בכורי כך נאמן לומר זה בן גרושה ובן חלוצה וחכמים אומרים אינו נאמן א"ל רב נחמן בר יצחק לרבא בשלמא לר' יהודא היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך הכרה למאי הלכתא למיתב ליה פי שנים פשיטא למה לי קרא מגו דאי בעי מיתבא ליה מתנה מי לא יהיב ליה ומשני בנכסים שנפלו לאחר מכאן ולר"מ דאמר אדם מקנה דשב"ל יכיר למה לי שנפלו לו כשהוא גוסס לאחר שהעיד כך אהנו ליה שאם יפלו לו נכסים כשהוא גוסס יטול זה כהן חלק בכורה ואי לאו דהימניה קרא לאב להכירו משום מגו לא זכו בהן ע"כ:

משנה ט[עריכה]

אם שלו קדמו קדושיו קדושין:    דבטליה לשליחותא דשליח:

ואם אינו ידוע:    כך צ"ל:

וכן האשה:    וכו' ר"פ האומר דמכילתין גרסינן אם לא קדשה עצמה וחזרה בה ר' יוחנן אמר חוזרת דאתי דבור ומבטל דבור:

והלכה היא וקדשה את עצמה:    וכו':

ואם אינו ידוע שניהם נותנים גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס:    כך צ"ל:

שניהם נותנים גט אם באת להנשא לאחר:    וביד פ"ד דהלכות אישות סי' ד' כ'. ובטור א"ה סי' ל"ה ל"ז:

משנה י[עריכה]

מי שיצא הוא ואשתו:    וכו' עד סוף סי' י"א פ' עשרים דהלכות איסורי ביאה סי' ו' ז' ח'. ובטור א"ה סי' ג':

מתה ואלו בניה מביא ראיה על הבנים ואינו מביא ראיה על האשה:    פירש בקונטרס שהאשה היתה נבדקת כבר בד' אמהות קודם שהוליכה למדינת הים ובגמרא מוקי לה בכרוכים אחריה וא"ת מאי קמ"ל מתני' דאין צריך להביא ראיה על האשה פשיטא כיון דנבדקת כבר דשוב אין צריך להביא ראיה על האשה ועוד קשה אמאי איצטריך לחזור ולמיתני הא תנא ליה ברישא לכן פי' ר"י אין צריך להביא ראיה על הבנים שהן שלו דלא אמרינן שלקחה האשה איש אחד במדינת הים ולא על האשה שיהו בניה כיון דכרוכים אחריה:

מתה וכו' מביא ראיה על הבנים:    פי' שהן מן האשה שהלכה עמו למדינת הים דידעינן בה שהיא מיוחסת שהרי כבר בדקנוה ומאחר שהביא ראיה שהבנים הם מאשתו שמתה במדינת הים אין צריך תו להביא ראיה שאותה אשה היתה מיוחסת דאין לחוש שלקח אשה אחרת שם והוליד ממנה אלו דמסתמא מאשתו שהוציא מכאן הם מאחר שלא שמענו שנשא שם אשה אחרת והאשה שהוציא מכאן כבר בדקנוה קודם שהלכה למדינת הים תוס' ז"ל:

משנה יא[עריכה]

אשה נשאתי וכו':    ירושלמי תני הביא ראיה על הגדולים יביא ראיה על הקטנים להידה מילה א"ר יונה אני אומר שמא נתגרשה בנתים. ובגמ' אמר ר"ל לא שנו דסמכינן אכרוכים אלא לקדשי הגבול שאם כהן הוא אוכל בקדשי הגבול אבל ליוחסין לא פי' שאם יש בהן בנות אינם נישאות לכהנים עד שיביאו ראיה שהן בנותיה של זו ור' יוחנן אמר אפילו ליוחסין ואפילו לישרף ולישקל זה ע"ג זה פי' שריפה אב על בתו סקילה אם עם בנה אם היה להן חזקה שזה אביה או שזו אמו נסקל או נשרף. וכתב הר"ן ז"ל ולפי מה שכתבתי למעלה דאפילו לרבנן דאמרי כל משפחה בחזקת כשרות הן עומדות אפ"ה כהן צריך לבדוק משום חללות אתיא שפיר הך מתני' וגמ' דילה אבל לדברי האומרים דאפילו כהן אינו צריך לבדוק צ"ע למה צריך להביא ראיה על האשה ואפשר דנהי דס"ל לרבנן דכל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות ה"מ היכא דאיכא חזקת משפחה אבל היכא דליכא חזקת משפחה לא עכ"ל ז"ל:

משנה יב[עריכה]

לא יתייחד וכו':    פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ה.) וסיפא דמתני' בזמן שאשתו וכו' שם בתוס'. וברוב הנוסחאות אני רואה לא יתייחד אדם עם ולשון תמוה הוא אכן מפי' הרמב"ם ז"ל וחבורו נראה דגריס לא יתייחד איש אחד עם שתי נשים. וכן מצאתי מוגה וכן ג"כ הגיהו הר"ר יהוסף ז"ל. אבל בסיפא בכל הנוסחאות מתייחד אדם וכן במימרא דרבא שאעתיק בסמוך גם במימרא דרב אסי מתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו. וביד פכ"ב דהלכות א"ב סי' ד' ח' ובטור אבן העזר סי' כ"ב. ואיסור יחוד דעריות נפקא לן בגמ' מקרא דכי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא לומר לך רמז דבן מותר להתייחד עם אמו כלומר שם מצוי עם אמו ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה:

איש אחד עם שתי נשים:    אפילו לאבא שאול דאמר כל שלשים יום נקבר באיש אחד ובשתי נשים מודה במתני' דשאני שעת אנינות דתבור יצריה ורבנן פליגי עליה בברייתא דאינו נתבר אלא באשה אחת ושני אנשים דסברי דאפילו בשעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו:

אבל אשה אחת מתייחדת:    וכו' גמרא אמר רב לא שנו אלא בכשרים אבל בפרוצים אפילו בי עשרה נמי לא ולא שנו דאשה מתייחדת עם שני אנשים אלא בעיר אבל בדרך עד שיהיו שלשה שמא יצטרך אחד מהן להשתין ונמצא אחד מתייחד עם הערוה. ובגמרא אמר רבא מתייחד אדם עם שתי יבמות עם שתי צרות עם אשה וחמותה עם אשה ובת בעלה עם אשה ותינוקת שיודעת טעם ביאה ואין מוסרת עצמה לביאה ותימה שלא הזכיר ובת חמותה אכן בפירוש רש"י ז"ל נזכרה. וביד בסוף הלכות איסורי ביאה:

רש"א אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים:    וכו'. הקשו התוס' מר"פ שני דע"ז דתנן ולא תתייחד אשה עמהן ומפרשינן אפילו כשאשתו עמו דבישראל שרו משמע דאשה אחת מתייחדת עם איש שאשתו עמו ואילו הכא משמע דר"ש לא התיר בשאשתו עמו אלא בשתי נשים וכל שכן לרבנן דאפילו אשתו עמו לא התירו אם כן ההיא מתני' דלא כמאן והעלו ז"ל דלרבנן (הגה"ה בספרים כתוב דלר"ש) אינו אסור אלא כשאין אשתו עמו דוקא והכי גרסי' ר"ש אומר אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים ובזמן שאשתו עמו ישן עמהם בפונדקי מפני שאשתו משמרתו ואתאן אפילו לרבנן ואפי' עם אשה אחת ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל ר"ש אומר אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו משמרתו וישן עמהם בפונדקי מפני שאשתו משמרתו כך כתוב בנוסחאות וקיימא לן הכי דסוגיין כותיה בפ' אין מעמידין והרי"ף ז"ל גורס ראשי משנה בזמן שאשתו עמו ישן ע"כ. וכן נראה שגורס ג"כ הרא"ש ז"ל. ובפי' תוס' ז"ל אע"פ שאין הגירסא שוה לגמרי. ובית יוסף כתב בטור א"ה סימן כ"ב ובכסף משנה שם פ' כ"ב דאפשר דהרמב"ם ז"ל ס"ל דר"ש לפרושי מילתיה דת"ק אתא ולאו לאפלוגי והעלה דהיותר נכון דגם הרמב"ם ז"ל גורס כמו רב אלפס והרא"ש ז"ל ולאו מדברי ר"ש היא ע"ש:

מתייחד אדם עם אמו:    וכו'. ביד פכ"א דהא"ב סי' ז' וברפכ"ב:

וישן עמהם:    הבן עם אמו והאב עם בתו ובעודן קטנים קאמר כדמפרש ואזיל הגדילו וכו' ע"כ: ומצאתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל הגדילו זה ישן בכסותו וזה ישן בכסותו:

משנה יג[עריכה]

לא ילמד אדם רווק סופרים:    פי' תלמידים רווק הוא אדם פנוי שלא נשא אשה מעולם ותרגום של ובחורים כשול יכשלו הוי רווקים תוס' ז"ל אבל רש"י והר"ן ז"ל פירשו סופרים מלמדי תינוקות ולא ילמד פי' לא ירגיל וכו' ולא תלמד אשה סופרים ג"כ פירשו בו רש"י והר"ן ז"ל לא תרגיל עצמה להיותה מן המלמדי תנוקות מפני אבותיהם של תינוקות שמביאים בניהם לבית הספר ע"כ. פי' אבל משום חשש ינוקי גופייהו מפרש בגמ' דליכא למיחש דלא נחשדו ישראל לא על הזכור ולא על הבהמה. ונלע"ד שהכריחם לרש"י והר"ן לפרש כן מדהוה ליה למיתני לא ילמד אדם רווק ולא תלמד אשה ר' אלעזר אומר אף מי שאין לו אשה לא ילמד. דנראה להם ז"ל דמה לי ללמד תורה או ללמד שוליא דנגרי ושאר מלאכות ולפי פירושם ז"ל גרסינן לא יִלְמַד בנקודת חירק תחת היו"ד ובשו"א תחת הלמ"ד ובפת"ח תחת המ"ם ונראה דס"ל ז"ל דבאקראי בעלמא לכ"ע מותר לרווק ולאשה ללמד. ומשמע דגרסינן ר' אלעזר בלי יו"ד. וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל. ובירושלמי תני ר' אלעזר אומר אף מי שיש לו אשה ובנים ואינם עמו באותו מקום לא ילמד סופרים. פירש באותו מקום בבית הספר באותו מקום שהוא יושב ומלמד. וביד שם פכ"ב סימן י"ג וז"ל שם ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו ע"כ פסק כת"ק. ובטור יורה דעה סוף סימן רמ"ה. ובא"ה סימן כ"ב:

משנה יד[עריכה]

לא ירעה רווק בהמה:    מפני שיש לו תאוה יותר מן האיש האחר שנשא אשה תוס' ז"ל:

וחכמים מתירין:    והלכה כחכמים שלא נחשדו ישראל לא על הזכור ולא על הבהמה. וכתב הר"ן ז"ל דליכא למימר דמתני' סתם ואח"כ מחלוקת היא דברישא תנן מתייחד אדם עם אמו ומשמע דכל שכן עם בהמה מדאמר שמואל בגמרא אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה ואפילו עם בהמה ואקשי עליה בגמרא מהאי מתני' דדילמא רועה שאני מפני שהוא רואה תמיד ברביעתה ומש"ה א"ר יהודה לא ירעה רווק ע"כ:

כל שעסקיו עם הנשים:    כל שאומנותו בין הנשים וכו' כך נראה שצ"ל. בפי' רעז"ל או אפשר דהוה גריס כל שאומנותו:

לא יתייחד עם הנשים:    ואפילו עם הרבה נשים וכו' לשון רעז"ל. אמר המלקט ותוס' מכח קושיא פירשו לא יתייחד אפי' אשתו עמו דשרינן לעיל דכיון דהוי רוכל איכא חששא טפי ע"כ: וביד שם סימן ח'. ומפרש לה הוא ז"ל למתני' הכי (אפילו) כל מי שעסקו עם הנשים לא שרינן אפילו משום כדי חייו וכמו שהעתיק רעז"ל. ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סימן חקפ"ז. וסימן אלף וקע"ח. וכתב הר"ן ז"ל ואחרים פירשו דמשום דתנן ברישא ר"ש אומר אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים קתני הכא דכל שעסקו עם הנשים לא יתייחד עמהן ואפילו הן נשים הרבה ע"כ והלשון שם מוטעה ואפי' כמו שהגהתי לא ניחא לי דא"כ היינו פי' רש"י ז"ל שהביא הוא שם קודם לזה. לכן נלע"ד להגיה כן ואחרים פירשו דמשום דתנן דאשה אחת מתייחדת עם שני אנשים לכ"ע קתני הכא דכל שעסקו עם הנשים לא יתייחד עמהן ואפילו יש שם אנשים הרבה. ולפי זה נ"ל שצ"ל שאלו האחרים אינם סוברים דפי' מי שעסקו עם הנשים אינו ר"ל אומנותו אלא כלומר דרכו וטבעו להיות תמיד מתחבר ויושב בין הנשים אפילו שאינו משום צורך כדי חייו ולהכי קנסי' ליה שכלל כלל לא יתייחד עם הנשים אפילו כשיש שם אנשים הרבה שאם הם ג"כ מפרשים פירוש עסקו אומנותו למה לא יודו שכשיש שם אנשים הרבה שיוכל לישא וליתן עם הנשים בפניהם משום כדי חייו ואפשר דס"ל דגזרינן היכא דיש אנשים הרבה אטו היכא דאין שם אנשים הרבה ודוק:

לא ילמד אדם את בנו אומנות בין הנשים:    כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל וכתב ס"א גרסינן כאן לא ילמד אדם את בנו חמר גמל וכו' עד אומנותו אומנות לסטים ול"ג יותר במשנה ע"כ. ובטור א"ה סימן כ"ב:

ר' מאיר לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה:    י"ג במשנה נקיה וקלה. ופי' הרמב"ם ז"ל יחייב אדם שילמד את בנו אומנות נקיה ולכך אסור שיעשה ספר ע"כ:

אלא הכל לפי זכותו:    פי' לפי מזלו דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא תוס' ז"ל. והם ז"ל כתבו בסוף מס' שבת ובסוף מו"ק דלפעמים המזל משתנה ע"י זכות גדול ע"כ בקיצור. ובירושלמי לא גרסינן להאי אלא הכל לפי זכותו וגם במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל נמחק. ואיתיה נמי להאי דרשא בס"פ הרואה:

ר"ש בן אלעזר:    פשוט שצריך להיות אלעזר בלתי יוד בכל מקום שהוא:

ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני ומה אלו שלא נבראו אלא לשמשני הם מתפרנסין שלא בצער אני שלא נבראתי אלא לשמש את קוני אינו דין:    וכו' כך הוגה במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל וכן היא בברייתא בגמרא ומסיים בה אלא שהרעתי מעשי וכו' שנא' עונותיכם הטו אלה:

אלא שהרעתי מעשי:    כצ"ל:

וקפחתי את פרנסתי:    פירוש אבל שאר בעלי חיים הן וזולתם שלא חטאו על כן הם מתפרנסין שלא בצער. ופירש בתוי"ט ר"מ הביא ראיה מן השכר שכך אמר מן העושר וכו' ורשב"ג הביא ראיה מן העונש ע"כ:

אבא גוריין איש צידן:    [הגה"ה איש מרון] אומר משום אבא גוריא לא ילמד אדם את בנו חמר גמל קרר ספן רועה וחנוני שאומנותן וכו' כצ"ל. ואית דגרסי נמי קדר וספן. וקרר פירשו רש"י והר"ן ז"ל בעל קרונות:

משמו:    של אבא גוריא:

החמרים רובן רשעים:    מפני לסטיות:

הגמלים רובן כשרים:    שפורשין למדברות למקום גדודי חיות וליסטים ויראים לנפשם ומשברים לבן למקום רש"י ז"ל. והקשו תוס' ז"ל בנדה פ' שני דף י"ד דהכא תנן גמלים רובן כשרים וחמרים רובן רשעים והתם תניא בברייתא רוכבי גמלים רובן רשעים וחמרים יש מהן רשעים ויש מהן צדיקים ותרצו דהכא לא מיירי ברוכבים אלא בנותנים סחורה על הגמלים והם הולכים ברגל רחוק במקום סכנה וחמרים עושין רמאות במשא ומתן ע"כ. ומפ' התם בגמרא דהא דקתני בברייתא החמרים יש מהן רשעים כשאין אוכף על גבי החמור אבל כשיש אוכף אינו נקרא רשע כיון שאינו בא לידי חמום מבשר החמור אבל דרך גמלים לרכוב בלא אוכף אלא במרדעת ומתחמם. והתם בההיא ברייתא קתני הספנים כולן צדיקים ע"כ:

כשר שבטבחים:    וכו'. ספקי טרפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן. רש"י ז"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל בפי' התורה גבי שלוח הקן דבפרשת כי תצא שהטעם שצונו ומנענו מלשחוט אותו ואת בנו ביום א' ולשלח את אם קן צפור אינו מצד רחמנות עליהם שאם כן היה אוסר השחיטה אלא הטעם ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא יתאכזר כי האכזריות התפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד ומפני זה אמרו טוב שבטבחים שותפו של עמלק ע"כ:

רבי נהוראי אומר:    וכו' אע"ג דר"מ הוא נהוראי וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים פרק ששי קל לתרץ דלא ליקשי ר' נהוראי דהכא אדר"מ דרישא כשתדקדק בלשונו דלעיל קאמר לעולם ילמד אדם את בנו והכא קאמר אני איני מלמד את בני אלא תורה:

והקרן קיימת לו לעולם הבא ושאר כל אומניות אינם כן אלא כשאדם בא וכו':    כך נ"ל:

יסורין:    ס"א איסורין ה"ר יהוסף ז"ל:

אבל התורה אינה כן:    אלא אף כשבא לידי זקנה או יסורין ואינו יכול לעסוק בה הוא אוכל ממתן שכרה דכתיב עוד ינובון בשיבה פי' יצמחו צמח ויתחדש שכרן לעת שיבתן דשנים ורעננים יהיו רש"י והר"ן ז"ל:

אחרית ותקוה:    לישנא דקרא הוא בירמיה כ"ט מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה:

מצינו שקיים א"א את התורה עד שלא ניתנה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי:    כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל ומחק השאר:

סליק פירקא וסליקא לה מסכת קדושין.

הדרן עלך סדר נשים. בעזרת בורא ארצות ותרשישים. והדרך עלן: שנת ו'ש'כ'נ'ו' בתוך ירושלים: לפרט בריאת ארץ ושמים: מראשית השנה: עד שלהי אדר. החל וגמור פירוש חלק ראשון מהמשנה. בעזרת אל נערץ בקדושה ונאדר: תם ונשלם שבח לאל בורא עולם: