רמב"ם על קידושין ד

<< · רמב"ם · על קידושין · ד

קידושין פרק ד

• ראו גם: נוסח המשנה קידושין ד רמבם

משנה א

כשעלה עזרא מבבל לא הנית בהם פסול בשום פנים אלא כהנים לוים וישראלים מיוחסים, וכן אמרו לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה. והעלה עמו אלו העשרה משפחות מפני שחשש שמא יתערבו עמם אחר שלא היה שם בית דין הגדול שישתדלו על כך, ולפיכך העלה אותם לירושלים שהיה שם בית דין הגדול שלא יניחו אותם להתערב.

ונתינים - הם הגבעונים שנתגיירו בימי יהושע שנאמר "ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה"(יהושע ט, כז).

משנה ב

אמרו מאי בדוקי - שבודקין את אמו, ואם אמרה לכשר נבעלתי הולד כשר כמו שבארנו בתחילת כתובות.

והלכה כאבא שאול:

משנה ג

האסורין לבא בקהל - הם עמוני, ומואבי, וממזר, ושתוקי שלא נבדקה אמו, ואסופי, וכותי בזמן שלא היה הכותי אצלם כגוי אבל היום בארנו שהם כגוים לכל דבריהם.

ומה שאומר רבי יהודה אוסר - שיעורו ואפילו לרבי יהודה שאוסר גר בממזרת, מתיר גר עמוני בממזרת, לפי שתכלית כוונת רבי יהודה שאומר קהל גרים איקרי קהל, וגר אסור בממזרת אינו אומר אלא כשזה הגר ראוי לבא בקהל, אבל אם היה אסור לבא בקהל הרי זה מותר בממזרת.

והלכה כרבי אליעזר.

ופסק הלכה קהל גרים לא איקרי קהל, וגר מותר בכוהנת ומותר בממזרת:

משנה ד

מה שאמר אם אבי אמה, ואמה - רוצה לומר באומרו "ואמה" אם אם אבי אמה.

וכמו כן מה שאמר אם אבי אביה, ואמה - רוצה לומר אם אם אבי אביה.

וכבר שמתי לך זה בצורה*הערה 1: לנגד העין עד שיתבאר העניין היטב, ונתתי על כל אחת ואחת מאלו השמונה נשים המנויות בזאת המשנה סימן, וכשתעיין זאת הצורה תמצא ארבע נשים מצד האב וארבע מצד האם. ואלו השמונה נשים הם ארבע משפחות, לפי שהיא מגיע עד אם אם אבי אמה ואלו הן ארבע משפחות:

ואשר חייב לבדוק אחר הנשים ואין בודקין אחר האנשים מפני כשהם מתקוטטין בייחוסין הוא דמבזו, לפיכך אילו היה באנשים פסלנות היה נשמע, אבל הנשים כשמתקוטטות בעריות הוא דמבזיין, אם איתא דאיכא מילתא לית לה קלא, ולפיכך מוסיף לבדוק בנשים.

ומוסיף הלוי והישראל בבדיקה משפחה אחת יותר לפי שהתערובות בהם יותר.

וכל זה מחוייב במשפחה שקרא עליה ערער, והוא שיאמרו במשפחה פלונית יש בה פסלנות, אבל משפחה שאין בה חשד אינו צריך לבדוק, לפי שהעיקר אצלנו כל המשפחות בחזקת כשרות עומדות.

ואשר חייב שיבדוק האיש ואז נושא אשה שלא מן המשפחה החשודה, ולא תבדוק האשה, לפי שהעיקר אצלינו לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים, ומותר לכהנת שתנשא לגר או חלל וכל שכן הלויה והישראלית:

משנה ה

נתבאר בסוף מידות שסנהדרי גדולה היו מלאכתן לבדוק הכוהנים, כל כהן כשר עובד, ושנמצא בו פסול מרחיקין אותו. וכמו כן הדוכן שהיו אומרים עליהם הלוים השיר בודקין ואחר כך מעלין. וכמו כן הסנהדרין לא היו אלא כהנים לוים וישראלים מיוחסין. ואנו עתידין לבאר זה במסכת סנהדרין לפי שנאמר בהן "והתיצבו שם עמך"(במדבר יא, טז), בדומין לך בחכמה ובאמונה וביחס.

ושוטרי הרבים - אמנם זה בירושלים, לפי שהם לא היו ממנין על עצמן לדיינים אלא מיוחס, ואפילו לדיני ממונות.

וגבאי צדקה - הם במריבה עם בני אדם תמיד מפני שמטריחים בני אדם בנתינת הצדקה, כמו שהעיקר אצלינו ממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת, ואילו היה בהם פסלנות היו פוסלין אותו בו ויהיה הדבר נשמע.

וארכי הישנה של צפורי - לא היה מעיד בה אלא מיוחס.

ואסרטיא של מלך - פנקס הגייסות שהיו יוצאין למלחמה עם מלכי בית דוד, לפי שהם לא היו מוציאין למלחמה אלא מיוחס, כדי שתהא זכות אבותם מסייעתן:

משנה ו

צריך שנבאר עניין חלל וחללה ואז נדבר על זאת המשנה.

וזהו כשכהן הדיוט בעל זונה או גרושה, וכמו כן כהן גדול כשבעל אלמנה או גרושה או זונה, עשאה "חללה", בין שבעל אותה בעילת נשואין או בעילת זנות באונס או ברצון בזדון או בשגגה. ואפילו נשא אחת מאלו האסורות וגרשה היא תשאר חללה לעולם כל זמן שבעלה הכהן. וכל ולד שיולד לזה הכהן מאלו האסורות הרי הוא "חלל", בין שיהיה זה הילוד זכר או נקבה.

וכמו כן כל כהן שישא חללה או שיזנה עמה כמו שזכרנו כל מה שיולד לו ממנה חללים. וזאת הזונה, שאסורה על הכהן וכשבעל אותה נעשית חללה וזרעו ממנה חללים, היא גיורת ומשוחררת ומי שנבעלה בעילת זנות כמו שנקדם בפרק הששי מיבמות (הלכה ב). ובעילת זנות הוא שיבעול האשה מי שהוא אסור עליה משום ערוה מן העריות, או שיבעול אותה גר עמוני מואבי מצרי ואדומי וכותי ונתין וחלל וממזר וגוי ועבד, בין שהיה זה באונס או ברצון, בשוגג או במזיד, או בנישואין במי שאפשר מהם שיש לו נשואין, נעשית זונה ונפסלה לכהונה, וכשבעלה כהן אחר כך נעשית חללה. ואין הפרש בזאת האשה שנעשית זונה בבעילות אלו בין היותה כהנת או לויה או ישראלית.

ואף על פי שבעילת חלל אינה בעילת זנות, לפי שהעיקר אצלינו לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין ואינו אסור על הכהנת נשואי החלל ולא תאסר היא עליו, עם כל זה יפסול אותה מן הכהונה, וכן מנאוהו מכלל הפסולים. אבל מה שנתחזק אצלי שהוא יפסול אותה, מפני שזרעו ממנו חללים כמו שבאר בזאת ההלכה, לפי כשנשא חלל לבת ישראל ונולד לו ממנו בן, וזה הבן נשא את בת ישראל גם כן ונולד לו ממנו בן, ונשא זה הבן השני בת ישראל ונולד לו ממנו בת, זאת הבת אסורה לכהונה, ואפילו שתגלגל זה עד אלף דורות, וזהו עניין מה שאמרו לעולם. וזאת ההלכה נמשכת על העיקר הניקדם, והוא מה שאמרו כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר.

ואני תמיה מאד איך יפסול החלל לכהנת לויה וישראלית כמו שזכרו כשבא עליה שעושה אותה זונה, שהרי זה סותר העיקר שאמרנו לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין. ושמא תאמר שעושה אותה חללה, זה גם כן אינו אמת, לפי שהעיקר אצלינו אין חללה אלא מאיסורי כהונה, וכוהנת אינה אסורה לחלל. ושמא תאמר כשבא עליה שלא לשם אישות בלבד הוא פוסל אותה מפני שהוא חלל, זה גם כן אינו אמת, לפי שהם אמרו על זכר חלל וחביריו כל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו, וזו ראיה שבנשואין גם כן יפסול אותה.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ז

פסק ההלכה שלכתחילה אין מניחין לישא כרבי אליעזר בן יעקב, אבל אם נשא בת גרים אין מוציאין מידו כרבי יוסי, וזרעו כשר:

משנה ח

הלכה כרבי יהודה.

ועל מנת שלא יהיה לזה הבן הממזר בנים, אבל אם היו לו בנים אינו נאמן האב לפסול בן בנו, לפי שתכלית הכוונה שנאמן האב על הבן מה שנאמר "יכיר"(דברים כא, יז) יכירנו לאחרים, והאם אינה נאמנת.

ואין אנו צריכין לבאר אם אמר האב אין זה בני אלא ממזר הוא, והאם אומרת שהוא מגוי או מעבד שהיא נאמנת והולד כשר, וזה נתבאר בתחילת כתובות:

משנה ט

הוצרך לשתי הבבות ואף על פי שהעניין אחד, לפי שהאב יודע ביחוסין והיא אינה יודעת, והיה אפשר לומר קדושי האב בלבד הם הקיימים אבל קדושיה לעצמה אינן קיימין ואפילו שקדמו. וכמו כן האשה בודקת הראוי לה ואז מתקדשת, אבל האב אינו בודק לה כמו שהיא בודקת, ושמא נאמר היא בלבד קדושיה קדושין אם קדמו אבל האב לא, קא משמע לן שאין הפרש בינה ובין אביה בזה העניין:

משנה י

זה כולו מבואר:

משנה יא

( ראו משנה י ):

משנה יב

פסק ההלכה ואפילו אשה אחת לא תתייחד, וכל שכן שתי נשים ואיש אחד, אלא אם כן היו שתי הנשים שתי צרות או שתי יבמות, או אשה וחמותה, או אשה ובת בעלה, ואשה ותינוקת שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה, לפי שאלו שונאות זו את זו ולא תבעל אחת מהן בפני האחרת כדי שלא תפרסם ענייניה. וכמו כן נערה שהיא קטנה מספרת העניין.

ולא תאסר אשת איש על בעלה משום ייחוד אלא אם קינא לה קודם לכן כמו שבארנו בתחילת סוטה.

ואין מלקין אשת איש על הייחוד ולא מי שנתייחד עמה, גזירה שמא תוציא לעז על בניה. ומלקין על ייחוד פנויה שניהם בכלל. אמנם העיקר שהוא אצלינו במה שאמרו מלקין על לא טובה השמועה, אין הפרש בזה בין פנויה בין אשת איש, או זכור או שאר עריות, עד שרבתה השמועה רעה על שניהם שזנו בזה העניין.

ואינו מותר לבן ישראל שיתיחד עם הערוה מן העריות אלא בבהמה והזכור, לפי שהעיקר אצלינו לא נחשדו ישראל על משכר זכור ועל הבהמה. והותיקין מן החכמים היו מרחיקין כל ייחוד ואפילו ייחוד בהמה עם גודל פרישות עליהם השלום.

ומה שאמר והגדילו - הוא שתהיה הבת משנים עשר שנה ויום אחד והבן משלשה עשר שנה ויום אחד, ועל מנת שלא תהיה בושה לעמוד לפניו ערומה. אבל אם היתה בושה לעמוד לפניו ערומה הרי זו אסורה ואפילו בפחות מאלו השנים:

משנה יג

רווק - מי שלא נשא אשה לעולם. ותרגום "ובחורים"(ישעיה מ, ל) "ורווקים". וזה אסור מפני אימות הנערים שמא יהיה בינו וביניהם שייכות כשהן מביאות בניהן לבית המדרש.

ומזה הטעם לא תלמד אשה - מפני שאביהן באין.

ואין הלכה כרבי אליעזר:

משנה יד

מה שאמר כל שאומנתו בין הנשים לא יתייחד עם הנשים - רוצה לומר שאינו מותר זה בשביל פרנסתו בשום פנים.

וחייב אדם שילמד את בנו אומנות נקיה, לכך אסור שיעשהו ספר.

וכבר בארנו שלא נחשדו ישראל על משכב זכור ועל הבהמה, ולכך אין הלכה כרבי יהודה:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם למסכת קדושין בס"ד

הערות

• הערה 1: אמר המעתיק: זאת היא הצורה שמצאתי בספר הערבי שהעתקתי ממנו, ומצאתי השמות והמילות שבין כל צורה וצורה ושבין כל ענף וענף מאלו הענפים מוטעים מאד, נמצא כתוב בתוך הצורה אביו ואמה ואביה ושיבושין הסותרים שיטת ההלכה, ואדע כי טעות סופר הוא בהכרח. ואני ציירתי הצורה כמו שמצאתי בספר וכתבתי בתוכה ארבע אמהות שהם שמונה, ארבע מצד אביה וארבע מצד אמה, כמו שהן חלוקות. וה' יתברך יצילני מן השגיאות. עד כאן

משנה קידושין, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב