תוספות יום טוב על קידושין ד

<< · תוספות יום טוב · על קידושין · ד

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

עשרה יוחסין כו'. שם היחס הונח על ידיעת האיש לבית אבותיו לדעת ענינו. על איזה דרך שנולד. ולפיכך כל אלו דתנינן ובאו במספר עשרה יוחסין יצדק עליהם שם היחס אחרי שנודעו מי הם אביהם. ועל איזה דרך שנולדו:

עלו מבבל. כתב הר"ב שהפריש עזרא כל הפסולים כו' מדלא תנן עלו לא"י אלא עלו מבבל. לאשמועינן שכולם עלו מבבל. גמ'. ומ"ש מפני שאין [שם] בית דין כלומר סנהדרי גדולה שהיו יושבים ודנין את הכהונה כו' כדתנן בסוף מסכת מדות:

כהני. הנו"ן בחירק כמו שאתה קורא החנוכי הפלואי:

כהני לויי ישראלי. מנלן דסליקו. דכתיב (עזרא ב') וישבו הכהנים והלוים ומן העם המשוררים והשוערים והנתינים בעריהם וכל ישראל בעריהם. גמ':

לויי. והא דכתיב (שם ח') ומבני לוי לא מצאתי שם. תירץ רש"י והתוס' דכל הלוים שעלו עמו היו קצוצי בהונות כשאמר להם נבוכד נצר שירו לנו משיר ציון עמדו וקצצו בהונות ידיהם בשיניהם ואמרו ליה איך נשיר [לא נשיר לא נאמר אלא איך נשיר] אין לנו במה [למשמש בנימי הכנורות ואינם ראוים לשורר שירה של דוכן ע"כ. וזה לדסברי עיקר שירה בכלי. אבל דעת הר"ב במ"ד פ"ב דערכין דעיקר שירה בפה. וכן דעת הרמב"ם כמ"ש במי"ג פ' בתרא דעירובין אין תירוצם עולה דאי משום מום. הא תנן במ"ו פ"ק דחולין דפסול בכהנים דהיינו מומים כשר בלוים. ומפני כן תלה רש"י הטעם שלא יוכל למשמש ולא משום שהם בעלי מומין. ונ"ל דמעיקרא לאו קושיא. דזה שנאמר ולא מצאתי מבני לוי היה בעודו בבבל. כמ"ש שם [ח' ט"ו] ואקבצם על הנהר הבא על אהוא ונחנה שם ימים שלשה ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם ואח"כ כתיב ואשלחה לאליעזר וגו' ויביאו לנו כיד אלקינו הטובה עלינו איש שכל מבני מחלי בן לוי בן ישראל ושרביה וגו' ואת חשביה וגו' מבני מררי. והא דאמרי' שעזרא קנס הלוים מפני שלא עלו עמו כמו שכתב הר"ב בסוף מסכת מעשר שני ובפרק בתרא דסוטה מ"י. היינו לפי שלא נתעוררו מעצמם לעלות עד שהוצרך לשלוח אחריהם ניחא טפי דאילו עלו קצוצי בהונות למה קנס אותם. [*ומיהו אפשר דאע"ג דעיקר שירה בפה. מ"מ תקנה קדומה מימות שמואל הרואה ודוד המלך ע"ה ככתוב בדברי הימים לשורר בכלים ולפיכך קנסום מאחר שלא עלו [אותם] שלא נקצצו בהונותם וזה י"ל בדעת רש"י ותוס' ומ"מ מה שכתבתי נ"ל עיקר ועיין מ"ש ג"כ בסוף מסכת מע"ש]: חללי. גמ' מנלן שנאמר (עזרא ב') ומבני הכהנים וגו' אלה בקשו כתבם המתיחסים ולא נמצא ויגאלו מן הכהונה ש"מ נתחללו מן הכהונה והיינו חללים. ומ"ש הר"ב חללי כו'. כגון אלמנה לכ"ג כו' ולא מני חלוצה משום דד"ס היא וכמ"ש במ"ג פ"ט דיבמות ומ"מ הנולד מחלוצה לכ"ה הולד חלל מדבריהם כמ"ש הרמב"ם בפי"ט מהא"ב. אבל הא קשיא לי שה"ל להר"ב לחשוב חללה עצמה והחללה היא שנולדה מאסורי כהונה כמ"ש הר"ב וכן האסורה לכהונה ונבעלה לכהן בגמ' דף ע"ז וזונה מפורשת במ"ה פ"ו דיבמות ועיין מ"ש שם:

גירי וחרורי. גמ' מנלן דאמר קרא (שם ו') כל הנבדל מטומאת גויי הארץ אליהם:

ממזרי וכו'. גמ' מנלן דכתיב (שם ב') ואלה העולים מתל מלח תל חרשא כרוב אדן אימר ולא יכלו להגיד בית אבותם [וזרעם] אם מזרע ישראל הם. תל מלח אלו בני אדם שדומים מעשיהם למעשי סדום שנהפכה לתל מלח. פירש"י שהיו מגלי עריות דכתיב (בראשית י"ג) רעים וחטאים רעים בגופם וחטאים בממונם ואמר בחלק דף ק"ט דמחי לאתתא דחבריה ומפילה. א"ל תיהוי גבך עד דמעברא. הרי ממזרים לגבי ישראל ע"כ. תל חרשא זה שקורא אבא ואמו משתקתו ולא יכלו להגיד וגו' זה הוא אסופי שנאסף מן השוק:

נתיני. לא אמרו בגמ' מנלן אבל בהדיא כתיב בעזרא [ח'] ומן הנתינים שנתן דוד וגו' מאתים ועשרים. ומ"ש הר"ב גבעונים שמלו בימי יהושע שנאמר (יהושע ח') ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה. וחייבים ישראל למול עבדיהם הכנענים והני הוו בכלל מקנת כספו. ומדין הנתינים אם הם מדאורייתא כתבתי במ"ג פ"ח דיבמות וריש פ"ג דמכות:

לויי ישראלי חללי גרי כו'. אבל כהני בחללי גירי וחרורי לא. שחללה בלאו וגיורת ומשוחררת בחזקת זונה. רש"י. כדתנן במ"ה פ"ו דיבמות. ועיין מ"ש שם:

וחרורי. לשון הר"ן והא דתנא חרורי דמשמע דעבדים לא אליבא דר"ט דקי"ל כוותיה ה"ה לממזרים דמותרין בעבדים. אלא דמשום אינך השנויים במשנתינו שאין מותרים בעבדים תנא חרורי. כולם מותרים לבא זה בזה. לשון הר"ן וא"ת והני כולהו היאך מותרים בנתינים. והא קיימא בלא תתחתן בם דקאי אשבעה עממין בגירותן. [כמ"ש ברפ"ג דמכות ע"ש] [ואיכא] למימר דלא מחייבי בלאו דחיתון אלא היכא דאיכא חששא דכי יסיר לפי שלא חששה תורה *) ליחס אלא המיוחסים אבל הפסולים לא אלא דבגיותן אסירי משום חשש הסרה אבל נתיני שהם גרים וחייבים בכל המצות לאו בני הסרה נינהו ע"כ. ומ"ש הר"ב ושתוקי ואסופי ספק ממזרים כו' דאמרי' בקהל ודאי כו' גמ'. וה"נ איכא למדרש ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא ולשרו בישראל שתוקי ואסופי. וה"נ אמרינן בהדיא בגמ' אלא דחכמים הם שעשו מעלה ביוחסין ולא רצו להכשירם לישראל. אבל זה בזה לא עשו מעלה ולקמן במ"ג חולק ר"א ופסק הר"ב הלכה כמותו וע"ש:

משנה ב

אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי. פי' הר"ב שבודקין את אמו וכו' וכה"ג דתנן בפרק קמא דכתובות מ"ט ועיין לקמן מ"ח. ולא קשיא תנינא חדא זמנא דאבא שאול עדיפא מדר"ג דאי מהתם ה"א התם דרוב כשרים אצלה אבל היכא דרוב פסולים אצלה כגון ארוסה שעיברה או פנויה ורוב העיר פסולין אצלה אימא לא מהימנינן לה צריכא. ומ"ש הר"ב והלכה כאבא שאול הכי אפסק בגמרא ומשמע ודאי דלאבא שאול לכתחילה כשרה. וכבר כתבתי בשם הר"ן והמגיד לחלק בטוב טעם בין אמה דאיירי בה ר"ג התם וכתב הר"ב דלכתחילה לא תנשא לבין בתה דאיירינן בה הכא ולכתחילה תנשא ואפילו לפי מ"ש שם שדעת הר"ב אפשר לפרשו שסובר דגם בתה לכתחילה לא אפ"ה לא קשיא ולא מידי דבין לר"ג בין לאבא שאול אמה ובתה אפילו לכתחילה שריין ושמואל הוא דאמר התם בדר"ג ואת לא תעביד עובדא כו' ומינה יליף לה הר"ב לדין בתה. וכ"כ המגיד בשם מאן דהו בפרק ט"ו מה' אסורי ביאה:

משנה ג

רבי אליעזר אומר כו' ודאן בספיקן כו'. דס"ל עשו מעלה ביוחסין אפי' בהני. ומ"ש הר"ב דהלכה כמותו. משום דרב פסק כן בגמ':

ספיקן בספיקן. אין להגיה בדברי הר"ב חלוקת שתוקי באסופית. לפי שגם רש"י והר"ן השמיטום. דממילא משמע:

משנה ד

הנושא אשה כהנת. כתבו התוס' פי' כהן שבא לישא אשה כהנת וקאמר דצריך לבדוק משום שאנו רוצים שבנה ישמש על גבי המזבח. אבל אין לפרש דמיירי בישראל הבא לישא אשה כהנת ורוצה שיהיה בנה [כלומר ולדה] כשר לכהונה דא"כ אמאי נקט כהנת. אפי' היתה חללה נמי הוי בנה [כלומר ולדה] כשר לכהונה ע"כ. וכדתנן במשנה ו'. והא דכתבו בכהן משום בנו שישמש על גבי המזבח [*וכ"כ עוד בדבור דלקמן המתחיל צריך לבדוק וכו' בשם ספר הישר דדוקא להכשיר בניהם לעבודה. א"נ להכשיר עצמו לעבודה] ונראה דלא כתבו כן אלא למאן דלא מוקים מתני' בשקרא עליה ערעור. אבל הר"ב שמפרש למשנתינו בשקרא עליה ערעור דין הבדיקה משום עצמו היא שלא ישא למוזהר עליה. ואפ"ה אין לפרש משנתינו בישראל מפני שאע"פ שקרא עליה ערעור דממזרות הרי צריכין אנו לפרש דכל שאין כאן פסול חללות לא הצריכו בדיקה אפי' לממזרות ודלא כהמגיד פרק י"ט מה' אסורי ביאה שפי' הנושא כהנת כו' מי שיהיה הנושא אם כהן אם לוי אם ישראל. וידוע הוא שהכהן יש לו לחוש אף לספק חללות ולא האחרים. ע"כ. והוא עצמו הביא לשון רש"י דבסיפא. דעיקר בדיקה משום חללות. ועיין מ"ש לקמן בזה וכן אוכיח בדבור לויה וישראלית. שדעת רש"י והר"ב דמתני' דוקא בכהן:

צריך לבדוק כו'. כתב הר"ב שלא היה בהן אחת מן הפסולות. ולשון רש"י בודקים שלא היו ממזרות או אחת מן הפסולות לקהל. וכן דעת הרמב"ם בפרק י"ט מהא"ב. ועיין מ"ש לקמן. ומ"ש הר"ב שלא נאמרה בדיקה זו אלא במשפחה שקרא עליה ערעור פירש"י שאמרו עליה ב' עדים שמץ פסול ולא שמעידים עדות גמורה אלא יציאת קול. והרמב"ם כתב בפי"ט מהא"ב שיעידו שנים שנתערב בהם ממזר או חלל או שיש בהן עבדות. ומ"ש הר"ב שהאיש בלבד הוא שצריך לבדוק. אבל כהנת כו' שלא הוזהרו כו'. וכבר כתבתי במ"ז דפ"ק דלמי שהוזהר עליה הן ג"כ מוזהרות עליו. ולפיכך כתב רש"י וז"ל וכיון שלא הקפידה תורה עליהם ליוחסים רבנן נמי לא עביד בהו מעלה לאצרכינהו בדיקה ואפי' מחמתממזרות ושתוקות אלא כי אתחזק איסורא ביה. אבל לחששא ולמבדק לא אצרוכינהו ע"כ. וכ"כ התוס' דעיקר הבדיקה ותקנה משום פסול חללות ואגב בדיקה דחללות כו'. אבל גבי איהי דליכא פסול חללות כו'. ע"כ. ואין ספק שבפירש"י שבידיהם לא היה דבור זה שלפנינו ומכאן ראיה למה שכתבתי לעיל. דלעולם אין לפרש משנתינו בישראל הנושא. דכיון שאין בישראל איסור נשואי חללות לא בו ולא בולד הנולד לא הוצרכו לבדוק כמו שלא הצריכו באשה לבדוק באיש. וזה תימה על המגיד שמפרש אף בישראל הנושא כמ"ש לעיל בשמו. ואין לדקדק מלשון רש"י דלא הצריכו לאשה שתבדוק באיש. אלא כשלא הוחזקו וכו' וכלומר אבל כשקרא ערעור אה"נ דבודקת. והמגיד בקרא עליה ערעור קאי ולפיכך פי' דאף ישראל יבדוק. שא"א לומר כן. מפני שאע"פ שאפשר שרש"י לכך נתכוין. וזה לפי שהוא מפרש כן קודם דמוקמינן בקרא עליה ערעור. אבל המגיד א"א שכך היה דעתו. שהרי הרמב"ם פוסק שם בקרא עליה ערעור ופוסק נמי שאשה אינה בודקת. והביא המגיד לשון רש"י והשמיט מלשונו כי אתחזק כו'. והטעם נ"ל דס"ל כמ"ש שרש"י לא כתב כן אלא דאכתי לא איירי בקרא ערעור. אבל כי איירי בקרא ערעור אפילו אתחזק דהיינו קרא ערעור האשה אינה בודקת. וכיון שכן הוא אף הוא אם הוא ישראל שלא הוזהר על החללות. לא נצרכינהו בדיקה. וגם נ"ל שאין להסתייע מלשון הרמב"ם שכתבתי לעיל שכתב שנתערב בהן ממזר או חלל וכו' די"ל לפי שכיון שיש בכהנת צד איסור חלל היכא דנתערב בהו והצריכו בדיקה. לפיכך אף כשאין כאן אלא חשש ממזרות הצריכוה בדיקה מידי דהוה אלויה וישראלית דלקמן בסיפא כמו שאכתוב בשם תוס':

ארבע אמהות שהן שמנה. נקט האי לישנא לפי שמפני בדיקות הארבע צריך לבדוק האחרות שאין הארבע נבדקות יפה אא"כ הוא בודק שלמעלה מהן. הר"ן:

לויה וישראלית. כתב הר"ב וכהן בא לכנסה. וכן ל' רש"י ומכאן ראיה דלא מיירי מתני' לדברי רש"י והר"ב אלא בכהן. ומשום דהכא לויה וישראלית תנן ואיכא למטעי ולומר בין ברישא בין בסיפא. הנושא הוא כמו הנישאת. ורישא דכהנת. הנושא ג"כ כהן. והכא לויה וישראלית הנושא ג"כ לוי וישראל. הלכך פירשו בכאן בהדיא דמיירי בכהן. אבל אי אמרת דרישא בין כהן בין ישראל. א"כ הכא בסיפא אמאי הצריכו כהן לבדוק יותר מישראל. וכתבו התוס'. דאע"ג דלויה וישראלית אין בהם חשש פסול חללות. שאביה הוא לוי וישראל אפילו כשאמה חללה היא כשרה לכהונה כדתנן במשנה ו' מ"מ הואיל והצריכו לכהן לבדוק משום פסול חללות בכהנת דשייכי בה. הלכך הצריכוהו לבדוק היאך דלא שייך אלא פסול ממזרות. כגון לויה וישראלית:

מוסיפין כו'. לפי שהתערובות בהם יותר. הרמב"ם:

משנה ה

אין בודקין לא מן המזבח וכו'. כתב הר"ב התחיל וכו' ומצא שאבי אביה שמש כו' וכן לשון רש"י וה"ה באביה שא"צ לבדוק עוד לא באמו ולא באם [אם] אביה וכן בכל אב:

מן המזבח ולמעלה. הקשו בתוס' למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין שכתבתי במשנה ח' פרק ב' דכתובות דמתני' דלא כוותיה. ותירצו דהכא רבותא קמ"ל דמיירי אפי' בעבודות הכשירות בזרים כגון שחיטה או הפשט. אע"ג דשחיטה כשרה בנשים ובעבדים היינו דיעבד אבל לכתחלה לא עבדי כי אם כשרים מיוחסים ע"כ. ודוחק הוא שא"כ זה שמצאוהו עובד יהיה דוקא לכתחילה ומאין נדע זה. היתכן לומר שמצוים לשחוט ולהפשיט בכל פעם ופעם ובפ"ב דכתובות דף כ"ד תירצו עוד תירוץ אחר דתרומה בכלל מזבח. אבל לשון הר"ב ששמש ע"ג מזבח. וגם לתירוץ הראשון קשיא לשון ע"ג שכתב הר"ב שאין במשמעו אלא עבודות הכהנים שהם ע"ג המזבח. ועוד הקשו שם בתוס' אמאי לא חשיב ספר תורה שקרא בחזקת כהן וי"ל דאיכא למימר תנא ושייר ס"ת ותרומה ונשיאת כפים וכן לשטרות דאיכא דסבר דמכולהו מעלין ע"כ:

[*ולא מן הדוכן ולמעלה. דאמר מר ששם היו יושבין סנהדרי גדולה מיחסי כהונה מיחסי לויה. גמ'. ועיין בסוף מסכת מדות]:

ולא מן הסנהדרין ולמעלה. כתב הר"ב בירושלים ותימה לי דהא תנן במשנה ב' פ"ד דסנהדרין דאין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלח המשיאים לכהונה. וכיון שהסנהדרין היו דנין דיני נפשות כדתנן במשנה ד' פ"ק דסנהדרין א"כ אין הכל כשרים לה וכל עיר שיש בה ק"ך ראויה לסנהדרין כדתנן התם ספ"ק. אלא עיקרא דמילתא דסנהדרין בכל מקום ומקום יהיו מיוחסין. ותנאי דבירושלים לא אמרו בגמ' אלא בשוטרי הרבים משום דבמשנה ב' פ"ד דסנהדרין תנן דהכל כשרים לדון דיני ממונות ומפרשינן ואפי' ממזר. לפיכך מוקמי' מתני' דהכא בירושלים והשתא קרא דוהתיצבו שם עמך לא אתא כלל אשוטרי הרבים דא"כ בכ"מ ומקום. אלא אסנהדרין קאי. ובגמ' הקשו היכי מצי למילף מהאי קרא דוהתיצבו שם עמך דדלמא משום שכינה דלנבואה נאספו כדכתיב (במדבר י"א) ואצלתי מן הרוח וגו'. אבל סנהדרין שהן לדון כגון סנהדרי דיתרו לא ומסיק דילפינן מונשאו אתך בדומין לך דהאי קרא בסנהדרי דיתרו כתיב וכ"פ הר"ב במשנה ב' פ"ד דסנהדרין וכדמסיק נמי התם בגמ'. אבל הרמב"ם בפירושו כתב ג"כ קרא דוהתיצבו וכ"כ עוד הר"ב גם הרמב"ם במשנה ד' פ"ק דהוריות וגם שם בגמ' מסקינן כי הכא. ומצאתי בכסף משנה פ"ב מה' סנהדרין ששם כתב ג"כ הרמב"ם לקרא דוהתיצבו והקשה הכ"מ דהא מהאי קרא ליכא למילף כדדייק בגמ' דדלמא משום שכינה וכתב שאפשר לומר דס"ל דהאי קושיא לא הויא אלא אליבא דרבי יהודה ולא אליבא דרבנן דאמרי בספ"ק דסנהדרין סנהדרי גדולה של ע"א ואמרינן התם ור"י עמך משום שכינה משמע ע"כ. ועיין מ"ש בספ"ק דסנהדרין:

משוטרי הרבים. היינו דפי' הר"ב שדנין דיני ממונות וכן מבואר בפירש"י והרמב"ם:

מי שחתום עד בערכי הישנה. כתב הר"ב שהיו עורכין ומסדרין היוחסין וז"ל רש"י בערכי שהיה כתוב בסדרי הדיינין שהיו רגילין לייחס את הראוים לדון שהיו מיוחסין וכותבין על הסדר פלוני ופלוני מיוחסין הן שאין רגילים בני המקום למנות דיין שאינו מיוחס ע"כ. ונ"ל דלא גרס עד והכי מסתבר דלא אשכחן שיהא ממזר פסול לעדות אבל ל' הרמב"ם וערכי הישנה של ציפורי לא היה מעיד בה אלא מיוחס:

מי שהיה מוכתב באסטרטיא של מלך. דאמר קרא (ד"ה א' ז') והתיחשם בצבא המלחמה גמ'. ומה שפי' הר"ב שתהא זכותן וזכות אבותם מסייעתן. הכי איתא בגמ' ותמיהני מה זכות עצמו ביחס ובפירש"י שתסייעם זכות אבותם. וגם בפי' הרמב"ם שתהא זכות אבותן מסייעתן [*ונ"ל ליישב דמאי דאיתא בגמ' שזכותן היינו לומר דכמו שמצינו דבעינן זכותן. ואליבא דר"י הגלילי. ור' יוסי דמ"ה פ"ח דסוטה. דפירש איש הירא ורך הלבב. זה המתירא מעבירות שבידו וכו'. הכי נמי הצריך דוד המלך ע"ה שיהיה להם ג"כ זכות אבותם]:

משנה ו

בת חלל זכר פסולה לכהונה. עיין במי"ב פרק דלעיל. ומ"ש שם:

לעולם. גמ' מהו דתימא מידי דהוה אמצרי ואדומי. מה להלן לאחר ג' דורות. אף כאן לאחר ג' דורות. קמ"ל:

ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה. יליף בגמ' נאמר כאן (ויקרא כ"א) לא יחלל זרעו בעמיו. ונאמר להלן (שם) לא יטמא בעל בעמיו. מה להלן זכרים ולא נקבות. [כדתנן במשנה ז' פ"ג דסוטה] אף כאן זכרים ולא נקבות. וליכא למילף אולד עצמו הנולד מאיסורי כהונה דא"כ לכתוב בנו. מדכתב זרעו. ש"מ דולד עצמו אפי' נקבות הוי חללה. אלא כי אתא קרא להכשיר הבא מהולד הזה. וליכא למימר להכשיר הבא מהולד בין שהולד הוא זכר או נקבה. מדכתיב זרעו האב והזרע הוזכרו בתיבה זו. הוקש זרעו לו. מה הוא בתו פסולה. אף זרעו בתו פסולה. וכדתנן בת חלל זכר כו'. וכי אהני ג"ש לבת בתו אהני. והיינו ישראל שנשא חללה כו' וכתב רש"י אבל כהן שנשא חללה בתו חללה. דכל ולד הנולד בביאת איסור. כהונה הוי חלל וכדכתיבנא בריש פירקין.

חלל שנשא בת ישראל כו'. גמ' הא תנא לה רישא בת חלל זכר כו' איידי דתנא ישראל שנשא חללה תנא נמי חלל שנשא בת ישראל:

רבי יהודה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר. ובמתני' דלקמן פליגי עליה תנאי ושם אכתוב טעם שלשתם:

משנה ז

ראב"י אומר ישראל שנשא גיורת בתו כשרה כו' ר"י אומר אף גר שנשא גיורת כו'. הרי ג' מחלוקת בדבר. לרבי יהודה דלעיל. בת גר זכר פסולה. ואפי' נשא ישראלית. לר"א איכא צד אחד ישראל מכשיר ומיהו גר וגיורת בתו פסולה. ולרבי יוסי אפי' גר שנשא גיורת בתו כשרה. ומיהו הורתה ולידתה בקדושה בעי. ובגמ' וכולן מקרא אחד דרשו אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל (יחזקאל מ"ד). ר"י סבר עד דאיתא כל זרע מישראל פירש"י כלומר כל עיקר הקרוי זרע היינו מן האב לאפוקי בת גר זכר. ראב"י סבר מזרע ואפי' מקצת זרע פירש"י אפי' זרע כחוש כגון מן האם גר שנשא ישראלית. ר' יוסי סבר משנזרעו בישראל. פירש"י שתהא הורתה בקדושה ע"כ. ואע"ג דרישא דקרא בכ"ג כתיב. דהא אלמנה לא מתסרי לכ"ה הך מזרע בית ישראל בכל כהן כתיב:

[*אפילו עד עשרה דורות. עיין מ"ש בזה בפ"ק דבכורים משנה ה']:

משנה ח

אינו נאמן. כתב הר"ב דקרוב הוא אצלו. ואין קרוב כשר להעיד. וכ"כ רש"י. וכתב הר"ן ותמיהני למה הוצרך לכך. דהא כיון דבחזקת כשרות הוא. אין ערעור פחות משנים. ע"כ. וכתבו הר"ב במשנה ח' פ"ב דכתובות. ולי נראה דמשום עובר שאין לו חזקה דכשרות. כמ"ש הר"ב. והכי איתא בגמ' מש"ה הוצרך לכתוב כן:

רבי יהודה אומר נאמנים. פירש הר"ב יכיר יכירנו לאחרים. כי את הבכור בן השנואה יכיר (דברים כ"א) ופי' הרשב"ם בפ"ח דב"ב דף קכ"ז דיכיר קרא יתירה. ונ"ל דר"ל דכולה קרא כי את הבכור בן השנואה יכיר יתירה הוא דסגי לכתוב לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו'. לתת לו וגו' והא דלא נקט אלא יכיר משום דאלישנא דר"י דנקט יכיר קאי. והיינו דדייק לכתוב קרא יתירה. ולא יתירה בלבד. ובגמ' לרבנן יכיר למה לי. בדצריך היכר כשבא ממ"ה ולא הוחזק שהוא בכור אלא ע"פ אביו ובנכסים שנפלו לאחר מיכן דלית ליה מגו דאי בעי יהיב ליה דאין אדם מקנה דשלב"ל [ומשמע דבמוחזק בבכור פליגי ר"י ורבנן וכן בהדיא בפ"ח דב"ב דף קכ"ו היו מוחזקים בא' שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור נאמן. ואמרי' דרבי יהודה היא ובסיפא פליגי עליה רבנן. ותימה על רש"י שפי' דבבכור ל"פ] וא"ת והא קרא בבכור איירי ואכתי מנלן שיהא נאמן לפסול ותירצו התוס' [*לעיל דף ע"ד ע"א] ובפ"ח דב"ב דיכיר נמי קאי אבן השנואה כלומר בן השנואה יכיר דנאמן לומר שהוא בן שנואה. דהיינו שנואה בנשואיה כדמפרש ברפ"ב דיבמות כגון חייבי לאוין שנשא [כהן] גרושה. ע"כ. וקצת קשה בעיני. דאי הכי דלמא ע"כ לא האמינתו התורה אלא לפוסלו מכהונה. אבל לפוסלו מלבא בקהל דלמא לא האמינתו דעל כרחך שנואה בנשואיה ליתא אלא בדתפסי בהו קדושין ומהכא ילפינן דקדושין תפסו בהו מדכתיב גבה כי תהיין כמ"ש במשנה ז' פ"ב והיא עצמה הסוגיא ההיא דפ"ב דיבמות. [*ובגמ' ברייתא דר' יהודה אומר שנאמן לומר שהוא בן גרושה ובן חלוצה. משמע דאה"נ דדוקא להא נאמן ולא לממזר אבל א"כ ה"ל להגמ' למירמי משנה וברייתא אהדדי] וצ"ל דסברא הוא שאין לחלק אחרי שהאמינתו התורה לומר כי הוא זה. והתוס' כתבו עוד פי' אחר דמדיכול לומר שהבן השני הוא בכור א"כ הראשון ממזר אבל כתבו דבירושלמי משמע דמיכיר יליף [*ובתוס' דפרקין דף ע"ד ע"א כתבו דבירושלמי פירשו כמו הפי' הראשון שכתבתי לעיל בשמם] ומה שכתב הר"ב ואין האם נאמנת כו'. אע"פ שלהכשיר נאמנת כדלעיל במשנה ב' לאבא שאול וכן הלכה וכיון שנאמנת להכשיר היה נראה שכ"ש שנאמנת לפסול. כתב המגיד בפט"ו מהא"ב דלהכשיר דבר תורה אין אנו צריכין לה דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר. וספק ממזר מן התורה מותר גמור לבא בקהל כמ"ש במשנה א'. אלא דרבנן גזרו עליהן. והאמינוה בשל דבריהם. אבל לפסול כיון דמדאורייתא מותר לבא. בקהל ואסור בממזרת ודאית. ואם היו מאמינים אותה ומתירין אותו בממזרת ודאית היו מקילין בשל תורה ולא נתנה תורה נאמנות אלא לאב ואפי' לאב נחלקו חכמים ע"כ. ומ"ש הר"ב שאם היו לבן זה בנים אינו נאמן לפסלם. והואיל ואינו נאמן לפסול לבני הבן. אף אבנו אינו נאמן שאם נאמינהו על הבן ממילא יהיו נפסלין בני הבן. הר"ן. ובית יוסף בשם הרא"ש תוספות והמגיד.

נאמנים. כן הוא בכל הנוסחאות. וכן העתיק הר"ן אבל ברש"י העתיק נאמן. ונראה לי לקיים גירסת הספר דכיון דארישא נמי פליג. וכן כתב רש"י ור"ן. קאי נאמנים אאב האומר בני זה ממזר והיינו דרישא. ואב האומר על העובר כו' והיינו סיפא. ומה שכתב דהלכה כר"י הכי איפסיקבפרק יש נוחלין וכן בפרק החולץ. הרא"ש:

משנה ט

שניהם נותנים גט. אם באת לינשא לאחר. רש"י:

משנה י

אינו צריך להביא ראיה על האשה. פי' הר"ב שכבר נבדקת כשנשאה וכ"כ רש"י והקשו בתוס' מאי קמ"ל מתני' פשיטא דכיון דנבדקה כבר דשוב א"צ להביא ראיה וע"ק אמאי איצטריך לחזור ולמתני [בסיפא ואינו מביא ראיה על האשה] הא תנא ליה ברישא. לכן פר"י א"צ להביא ראיה על הבנים שהן שלו דלא אמרי' שלקחה האשה איש אחר במ"ה ולא על האשה שיהיו בניה כיון דכרוכים אחריה. מתה מביא ראיה על הבנים. פי' [שהן שלו מן האשה שמתה אבל אינו מביא ראיה] שהם מן האשה שהלכה עמו למ"ה דידעינן בה שהיא מיוחסת שהרי כבר בדקניה אלא מאחר שהביא ראיה שהבנים הם מאשתו שמתה במ"ה. א"צ תו להביא ראיה שאותה אשה היתה מיוחסת דאין לחוש שלקח אשה אחרת שם והוליד ממנה אלו בנים. דמסתמא מאשתו שהוציא מכאן הם. מאחר שלא שמענו שנשא שם אשה אחרת. והאשה שהוציא מכאן כבר בדקנוה קודם שהלכה למ"ה. ע"כ. ובאמת שפי' התוס' דחוק. דעל הבנים דסיפא וכן על האשה לא הוי דומיא דברישא גם דחוק מה שפירשו ברישא ולא על האשה שיהיו בניה. ומה שהקשו פשיטא כיון דנבדקת כו'. ועוד אמאי אצטריך לחזור ולמתני כו'. י"ל דאה"נ דכולה מתני' לא איצטריך אלא משום ראיה דעל הבנים דברישא א"צ כיון דכרוכים. ובסיפא כיון דמתה צריך. ואגב נסיב נמי בין ברישא בין בסיפא דא"צ ראיה על האשה. כך נ"ל. ודברי הרמב"ם בפ"ק מהא"ב מטין ג"כ כפירש"י:

ולא על הבנים. לשון הר"ב קטנים שכרוכים אחרי אמן. גמ'. ופירש"י כרוכים. נדבקים אצלה:

מביא ראיה על הבנים. נ"ל דמתני' אפילו לרבי יהודה דמ"ח שסובר דדין תורה האב נאמן לפוסלו. ואם האמינתו התורה לפוסלו כ"ש להכשירו. וכמ"ש שם בשם המגיד דלהכשיר אין כאן אלא להוציאו מספק ממזר. וספק ממזר מותר מן התורה. אבל לפסול ולעשותו ממזר שנמצאת אתה מתירו בממזרת ודאית. נמצא שחומרו קולו. אפ"ה משום מעלה דיוחסין אמרו חכמים שלא להאמינו. וא"ת ולמה לא נאמינהו. ולא עוד אלא שאף בלא דבריו מהיכא תיתי שלא יהא כשר. והא לא אמרו לבדוק אלא בשקרא ערער כמ"ש הר"ב לעיל משנה ד'. אבל בלא ערעור כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות. כבר כתב המגיד בזה בשם יש מן המפרשים אהא דכתב הרמב"ם בפ"ך מהא"ב כהן מיוחס שאמר בני זה כהן. אין מעלין אותו ליוחסין. דה"פ שכל כהן שהוא בודק אינו נושא את בתו. וכן המשפחות הבדוקות כגון של דוכן. ושל מזבח ושל סנהדרין. אינן נבדקות בו כדי שתהא משפחתן בדוקה. אבל אם לא רצו לבדוק ולהחזיק משפחתן לאחד מדברים אלו. הרי הוא נושא שכל אדם בחזקת כשרות עד שיפסל. ע"כ.

משנה יא

ואין צריך להביא ראיה על הבנים. הקטנים הכרוכים אחריה כדאיתא בגמ':

משנה יב

לא יתיחד אדם כו'. גמ' רמז ליחוד מן התורה מנין שנאמר (דברים י"ג) כי יסיתך אחיך בן אמך. וכי בן אם מסית. בן אב אינו מסית. אלא לומר לך בן מתייחד עם אמו [כלומר להכי נקט קרא בן אמך לומר שהבן מצוי אצל האם] ואסור להתיחד עם כל עריות שבתורה. פשטיה דקרא במאי כתיב וכו'. לפי שזה אינו אלא רמז בעלמא. ולכך כתב הרמב"ם פכ"ב מהא"ב ואיסור יחוד העריות מפי הקבלה. וכתב עוד כשאירע מעשה אמנון ותמר גזר דוד וב"ד על יחוד פנויה. ואע"פ שאינה ערוה בכלל יחוד עריות היא. ושמאי והלל גזרו על יחוד כותים. ע"כ. ולכך סתמא תנן לא יתיחד אדם עם שתי נשים. וכל נשים במשמע. ומיהו בראויה לביאה הוא שאסור. אבל בפחות מג' שנים ויום א' לא. כך פירש בירושלמי ופסקו הרמב"ם. ומ"ש הר"ב שמתיחד כששתי הנשים צרות וכו'. לפי שאלו שונאות כו' וטעמא מפורש במשנה ד' פט"ו דיבמות. והתם תנן נמי בת חמותה וכן במשנה ב' פ"ו דסוטה. אבל לשון הר"ב דברי רבא בגמ'. וכן העתיקו הרמב"ם בפירושו אבל בפירוש רש"י נסיב נמי ובת חמותו וכן העתיק הרמב"ם בחיבורו סוף [הלכות] איסורי ביאה. ומ"ש הר"ב או אשה עם תנוקות שיודעת טעם ביאה פירש"י כלומר מה היא ביאה שתדע לספר דברים בשוק ואינה מוסרת עצמה לביאה מתוך קוטנה עדיין לא לבשה יצר אין כאן משום דעת קלה שלא תהא נוחה להתפתות. ומ"ש הר"ב ומלקים על יחוד וכו'. כתב הרמב"ם שניהם בכלל:

רבי שמעון אומר אף איש אחד מתיחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו וישן כו'. הקשו בתוס' מרפ"ב דעבודה זרה דתנן ולא תתיחד אשה עמהם. ומפרשינן אפי' כשאשתו עמו דבישראל שרי כמ"ש שם הר"ב. משמע שאשה אחת מתיחדת עם איש שאשתו עמו. ואילו הכא משמע דר"ש לא התיר באשתו עמו אלא בשתי נשים. וכ"ש לרבנן אפילו אשתו עמו לא התירו. א"כ מתני' דפ"ב דע"ז דלא כמאן. לכך כתבו דה"ג רש"א אף איש אחד מתיחד עם שתי נשים. ובזמן שאשתו עמו ישן עמהם בפונדקי מפני שאשתו משמרתו ואתאן אפי' לרבנן ואפי' עם אשה א'. ע"כ. וכן גירסת הרי"ף בראש משנה בזמן שאשתו עמו ישן כו':

ועם בתו. כדאמר לעיל בן מתיחד עם אמו וה"ה לאב עם בתו. הר"ן:

ואם הגדילו כו'. כתב הר"ב ובזמן שהיא בושה לעמוד לפניו ערומה כו'. פירש"י בידוע שיש בה טעם ביאה כלומר ויש לחוש שמוסרת עצמה לביאה ואין זה כטעם ביאה דלעיל דהתם אינה מוסרת כו'. [*ומשום הכי לעיל אמרי' שיודעת והכא שיש בה]:

משנה יג

לא ילמד אדם כו' כתב הר"ב מפני אמותיהן דאילו תינוקות עצמן לא נחשדו ישראל על הזכור. כדלעיל. וכחכמים דלקמן. גמ':

רווק. תרגום של ובחורים כשול יכשלו (ישעיה ט') הוי רווקים. תוספות. וכ"כ הרמב"ם:

ולא תלמד אשה סופרים. לא תרגיל עצמה להיות ממלמדי תינוקות. רש"י. וטעמא מפרשינן בגמ'. מפני אביהם שבאים להביא את בניהם וכו':

רבי אליעזר אומר אף מי שאין לו אשה. פי' הר"ב שאינה שרויה עמו. גמ'. וכתב הר"ב דאין הלכה כר"א וכן כתב הרמב"ם בפירושו וזה מכריע פי' השני דהמגיד בסוף הא"ב. שדעת הרמב"ם לפסוק כת"ק. ול' הרמב"ם ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר. אלא היא בביתה. והוא מלמד במקומו. ע"כ. ונמצא דהאי שרויה אצלו לר"א. אצלו בבית הספר קאמר. וטעמא דת"ק משום דאע"פ שאינה עמו בבית הספר. מקרי פת בסלו על דרך שנתבאר במ"ז פ"ה דכתובות. נ"ל:

משנה יד

וחכמים מתירין. כתב הר"ב שלא נחשדו ישראל על הזכור. ועל הבהמה. ר"ן ורש"י. [ועיין מ"ש ברפ"ד דזבים]:

כל שאומנתו בין הנשים לא יתיחד כו'. כתב הר"ב בשם הרמב"ם דלא שרינן [אפילו] משום כדי חייו כו'. כלומר דה"א דלשרי להתיחד עם שתי נשים משום כדי חייו ובסוף הא"ב מסיים הרמב"ם. כיצד יעשה. יתעסק עמהן ואשתו עמו. או יפנה למלאכה אחרת:

אומנות נקייה וקלה. בגמ' מחטא דתלמיותא. כלומר תופר בגדים קרועים. והיינו תלמיות שהתפירות עשויות תלמים תלמים שורות שורות כתלמים של מחרישה כן יובן מל' רש"י שבסוף מס' ברכות [ס"ג ע"א] ובערוך ערך תלם. ומסיים הערוך. נקייה מגזל. וקלה דאין בה חסרון כיס:

ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו. לשון רש"י. ואל יאמר בלבו אומנות זו אינה מעשרת אלא יבקש רחמים למי שהעושר שלו. ע"כ:

שלא עניות וכו'. בברייתא [מסיים] שנא' (חגי ב') לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות:

אלא הכל לפי זכותו. וקשיא לי דאם הכל לפי זכותו א"כ תפלה מאי מהניא ליה. שאם זכותו כדאי אין הקב"ה מקפח שכרו. ואם זכותו אינו כדאי הא אמרן הכל לפי זכותו. וניחא לי במה שכתבו התוס' בסוף מסכת שבת ובסוף מסכת מ"ק שהקשו אדאמרי' בשבת אין מזל לישראל מדאמר בסוף מ"ק בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. ותרצו דלפעמים המזל משתנה ע"י זכות גדול כדאי' בפ' החולץ זכה מוסיפין לו כו'. ופעמים שאין משתנה כדאמרי' בתענית [כ"ה ע"א] גבי ר"א בן פדת דאמר ליה ניחא לך דאחריב עלמא ואולי דאברית בעידנא דמזוני. ע"כ. ואומר אני שלענין כזה תועיל תפלתו וצריך לה כיון שהזכות לפעמים אינו משנה המזל. על כן על זאת יתפלל כל חסיד שתועיל זכותו להשתנות המזל. ואני תמה על התוס' דהכא שכתבו וז"ל אלא הכל לפי זכותו. פי' לפי מזלו. דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא עכ"ל. היאך אפשר לפרש זכותו דתנן דהיינו מזלא והם ב' ענינים דלא ראי זה כראי זה. כמו שיורה לשון המאמר שהביאו לראיה ועוד דכ"ש דקשיא מה תועיל תפלתו כיון דבמזלא תליא ועולם כמנהגו נוהג. אלא דבתלוי במזלא לא עסקינן שאם כן כל אומנות שבעולם לא יועילו ולא יזיקו לו. אלא כפי מזלו. שאם הגזירה אמת. א"כ החריצות שקר. והב"ע לומר שאפילו שהמזל לא יורה על הצלחתו וגם הוא עוסק באומנות שאינה כדאי להתעשר. יתפלל למי שהעושר כו' כי הרבה ריוח והצלה לפניו יתברך ומסיים שהכל לפי זכותו. שאם אין זכות. אי אפשר שישתנה המזל. דהא אפילו זכות. כולי האי ואולי שלא ישתנה. כההיא דר"א בן פדת. ולפיכך יתפלל כו' כדי שזכותו תגרום לשנות המזל. כך נראה בעיני:

רבי שמעון בן אליעזר אומר כו'. כלומר ר"מ הביא ראיה מן השכר שאמר למי שהעושר וכו'. ורשב"א הביא ראיה מן העונש:

אלא שהורעתי מעשי וכו'. בברייתא מסיים שנאמר (ירמיה ה') עונותיכם הטו:

ספר. בנוסח ש"ס וכן בירושלמי קדר ופירש"י בעל קרנות. ועיין רפ"ו דב"מ:

רבי יהודה אומר משמו. לשון רש"י של אבא גוריא. החמרים רובן רשעים מפני לסטיות. הגמלים רובן כשרים. שפורשין למדברות למקום גדודי חיות ולסטים ויראים לנפשם ומשברים לבן למקום. הספנים רובן חסידים שפורשין למקום הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלים. טוב שברופאים לגיהנם. אינו ירא מן החולי ומאכלו מאכל בריאים ואינו משבר לבו למקום ופעמים שהורג נפשות ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפא. טוב שבטבחים. ספיקי טרפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן. ע"כ לשון רש"י. ושותפו של עמלק לא ניחא. דמה ענין עמלק למאכיל טרפות. ולכן נראה לפרש טוב שבטבחים הוא אכזרי ומזגו רע. והוא שותפו של עמלק האכזרי שזינב כל הנחשלים. ולא היה אומה ולשון שנזדווגו בישראל אחר שיצאו ממצרים והנסים שנעשו להם. כי אם עמלק ראשונה. וזה מורה על אכזריות לבבו שלא שם אל לבו הנסים והנפלאות שנעשו לישראל והמכות של מצרים במצרים ועל הים אלא אכזריותו וזדונו הכריעו לכך כמ"ש (דברים כ"ה) ולא ירא אלהים:

וקרן קיימת לעולם הבא. עיין מ"ש בסוף פרק קמא. [ופירוש קרן כתבתי בריש פרק קמא דמס' פאה]:

אבל התורה אינו כן. לשון רש"י. שאף הבא לידי זקנה או יסורין ואינו יכול לעסוק בה. הוא אוכל ממתן שכרה. דכתיב עוד ינובון בשיבה. ע"כ. ואע"ג דלא כתיב בתורה אלא זקנה. ה"ה יסורין. דכל שאין יכול לעסוק. מה לי מחמת זקנה מה לי מחמת יסורין. ובברייתא גם ברישא לא תני יסורין. אלא הניחו בממילא דמאי שנא. משום דכיון דבתורה לא כתיב בקרא אלא זקנה. הניחו ג"כ באומנות בממילא. ומתני' פירשה בהדיא היכא דליכא קרא:

אחרית. נ"ל שהוא מענין אחריות שפירושו מיטב. כמ"ש בשם הערוך במשנה ה' פרק קמא. וכן מסיים קרא דשנים ורעננים יהיו:

עוד ינובון בשיבה. יצמחו צמח. ויתיחד שכרן לעת שיבתן דשנים ורעננים יהיו. לשון רש"י בגמ':

סליקא לה מסכת קדושין

משנה קידושין, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב