ברטנורא על קידושין ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

עשרה יוחסין עלו מבבל - שהפריש עזרא כל הפסולים שהיו בבבל והוליכן עמו, כדי שלא יתערבו עם המיוחסין, מאחר שאין שם ב"ד :

חללי - כהנים שנולדו מן הפסולות לכהונה, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה חללה זונה לכהן הדיוט:

חרורי - עבדים משוחררים:

נתיני - גבעונים שמלו בימי יהושע, ונאסרו לבא בקהל :

שתוקי ואסופי - מפרש להו ואזיל:

גיורי וחרורי ממזרין כו' כולם מותרין לבא זה בזה - דקהל גרים לא אקרי קהל, ולא הוזהרו ממזרים לבא בקהל גרים. אבל לויי וישראלי בממזרי לא. ושתוקי ואסופי ספק ממזרים הם ומותרין להתערב בממזר ודאי, דאמרינן בקהל ודאי הוא דלא יבא, הא בקהל ספק יבא :

(ב)

שתוקי, כל שהוא מכיר את אמו - שקורא אבא, ואמו משתקתו:

בדוקי - שבודקין את אמו. אם אמרה לכשר נבעלתי, הולד כשר. והלכה כאבא שאול:

(ג)

כל האסורים לבא בקהל - אע"ג דתנינן לה ברישא ממזרי ונתיני וכו' מותרים לבא זה בזה, הא קמ"ל כגון גר עמוני ומואבי עם ממזר שתוקי ואסופי:

ר"י אוסר - מפרש בגמרא דהכי קאמר, אפילו ר' יהודה שאוסר גר בממזרת, הני מילי גר של שאר נכרים שמותר לבא בקהל הוא דאסור בממזרת לרבי יהודה דס"ל קהל גרים אקרי קהל, אבל גר עמוני ומואבי שאסור לבא בקהל מודה רבי יהודה שמותר בממזרת:

ודאן בודאן מותר - כגון ממזרי בנתיני:

ודאן בספיקן - ממזרי ונתיני בשתוקי ואסופי:

ספיקן בספיקן - שתוקי בשתוקיתש ואסופי באסופית, ואסופי בשתוקית. אע"פ שזה ספק וזה ספק אסור, שמא זה כשר וזה פסול. והלכה כרבי אליעזר:

כותי - הוי ספיקייהו, לפי שאין בקיאין בתורת גטין וקדושין. ודאידגא עשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם:

(ד)

ארבע אמהות - ב' מצד האב וב' מצד האם:

' - שהם שמנה. ארבע מן האב. וארבע מן האם. ואלו הן, אמה, אם אמה, אם אבי אמה, אם אם אבי אמה, אם אביה. אם אם אביה, אם אבי אביה, אם אם אבי אביה. בודקים בהם שלא היה באחת מהן מן הפסולות :

ואם היתה לויה וישראלית - וכהן בא לכנסה:

מוסיפין עליהן עוד אחת - אם אחת בכל זוג וזוג. כגון אמה ואם אמה ואם אם אמה, וכן כולם. והא דבדקינן באמהות ולא בדקינן באבות שמא יש פסול באביה או באבי אביה, משום דדרך האנשים כשמגנין זה את זה מתוך קטטה, מגנין ביוחסין, ואם היה שום פסול מצד האבות היה ידוע. אבל הנשים אין זו מגנה את זו בפסול יחס אלא בזנות, וכי איכא בהו מילתא בפסול יוחסין לית ליד קלא. ולא נאמרה חיוב בדיקה זו אלא במשפחה שקרא עליד ערער , אבל משפחה שאין בה חשד אינו צריך לבדוק, שכל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות. ודאיש בלבד דוא שצריך לבדוק כשבא לישא אשה ממשפחה שיש בה חשד, אבל כהנת שבאת לינשא אינד צריכה לבדוק אחר האיש, שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים, וכהנת מותרת לכתחלד להנשא לגר ולחלל, וכ"ש לויה וישראלית :

(ה)

אין בודקין מן המזבח ולמעלה - התחיל לבדוק באמהות ומצא שאבי אביה שימש על גבי המזבח א"צ לבדוק אחר אם אבי אביה. דכיון דבנה שמש ע"ג דמזבח בידוע שמיוחס היה:

ולא מן הדוכן ולמעלה - אם מצא שהיה משורר על הדוכן:

ולא מן הסנהדרין ולמעלה - ודוקא מן הסנהדרין שבירושלים ואפילו מאותן שדנין דיני ממונות בלבד, שלא היו מעמידין מן הסנהדרין בירושלים אלא כהן ולוי וישראל מיוחס, שנאמר (במדבר יא) והתיצבו שם עמך, בדומין לך ביחס ובחכמה:

וגבאי צדקה - כיון דמנצו בהדי אינשי, שממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת, אי הוה בהו מלתא, קלא הוה להו:

בערכי ישנה של צפורי - בסנהדראות של עיר ששמה ישנה, הסמוכה לצפורי:

ערכי - סנדראות שהיו עורכין ומסדרין היחסין :

אסטרטיא של מלך - בחלוקת חודש בחודש לצאת למלחמת בית דוד משפחה פלונית בחודש פלוני. ולא היו יוצאים למלחמה אלא מיוחסין , שתהא זכותן וזכות אבותן מסייעתן:

(ו)

בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם - בת בנו או בת בן בנו, עד) סוף כל הדורות. אבל בת בתו מישראל כשרה לכהונה, דבת חלל עצמה מישראל כשרה לכהונה:

בת גר זכר - אפילו מישראלית, פסולה לכהונה כבת חלל זכר:

(ז)

ר"א בן יעקב אומר כו' - מסקינן בגמרא שהבא לימלך מורין לו כר"א ב"י שלא ישא כהן בת גר וגיורת. אבל אם נשא, הלכה כר' יוסי, ואין מוציאין אותה מידו, וזרעו ממנה כשר:

(ח)

האומר בני זה ממזר הוא אינו נאמן - דקרוב הוא אצלו ואין קרוב כשר להעיד :

ואפילו שניהם - הבעל ואשתו. ולא מבעיא כשהאב לבדו מעיד שהוא ממזר, דלא מרימן, דלא קים ליה בגויה. אלא אפילו אמו דקים ליה בגויה, אינה נאמנת:

אפילו על עובר שבמעיה - שלא היה לעולם בחזקת כשרות:

ר' יהודה אומר נאמנים - טעמא דר' יהודה דכתיב יכיר, יכירנו לאחרים. מכאן שהאב נאמן לפסול את בנו, ואין האם נאמנת על בנה . ודוקא על בנו הוא נאמן, אבל לא על בן בנו שאם היו לבן זה בנים אינו נאמן לפסלם . והלכה כר' יהודה:

(ט)

וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה - אצטריך תנא לאשמועינן באב שעשה שליח לקדש את בתו ובאשה שעשתה שליח לקדש את עצמה. דאי אשמועינן באב, ה"א אב דקים ליה ביוחסין, וכשמצא מיוחס זה קידשה לו, הוא דאמרינן דבטל את השליחש אבל אתתא דלא קים לה ביוחסין אע"ג דקדשה את עצמה לא סמכה על קדושיה ולא בטלה את השליח, דסברה דלמא משכח שליח אדם מיוחס מזה. ואי אשמועינן בדידה, הוה אמינא משום דאתתא דייקא ומנסבא, כי קדשה עצמה בטלה את השליח, אבל אב דלא קפיד על בתו אם תנשא לבעל כל דהו, לא בטליה לשליחות דשליח, והאי דקדים וקדשה, סבר דלמא לא משכח, צריכא:

(י)

אינו צריד להביא ראיה לא על האשה - שהיא מיוחסת, שכבר בדקה כשנשאה :

ולא על הכנים - בבנים קטנים שכרוכים אחרי אמן:

(יא)

' -אין פירוש למשנה זו

(יב)

לא יתיחד איש אחד עם שתי נשים. מפני שדעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות:

אבל אשה אחת מתיחדת עם ששני אנשים - שהאחד בוש מחברו. ופסק הה, לכה, לא תתיחד אשה אחת עם שני אנשים, וכ"ש איש אחד עם ב' נשים. אלא א"כ היו שתי הנשים צרות או יבמות, או אשה ובת בעלה, או אשה וחמותה , או אשה עם תינוקת שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה, לפי שאלו שונאות זו את זו, ומתיראות זו מזו. וכן היא מתיראת מן הקטנה שמא תראה ותגיד. ומלקים על יחוד הפנויה . ועל יחוד עם העריות, חוץ מאשת איש שאין מלקין עליה שלא להוציא לעז על בניה. ומותר להתיחד עם הבהמה ועם הזכר, שלא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה:

הגדילו זו ישנה בכסותה וכו' - והוא שתהיה הבת מי"ב שנה ויום א', והבן מי"ג שנה ויום א'. ובזמן שהיא בושה לעמוד לפניו ערומה, אפילו בפחות מכן ישנים הוא בבגדו והיא בבגדה:

(יג)

רווק - פנוי בלא אשה:

לא ילמד סופרים - לא ירגיל עצמו להיות מן הסופרים, כלומר מלמד תינוקות . מפני אמותיהן של תינוקות שמצויות אצלו להביא את בניהן אל בית הספר:

אף מי שאין לו אשה - אע"פ שאינו פנוי אלא יש לו אשה ואינה שרוייה עמו לא ילמד סופרים. ואין הלכה כרבי אליעזר:

(יד)

וחכמים מתירין - והלכה כחכמים. שלא נחשדו ישראל על הזכור:

כל שאומנתו בין הנשים - שמלאכת אומנתו נעשית לנשים, והנשים צריכות לו:

לא יתיחד עם הנשים - ואפילו עם הרבה נשים. לפי שלבן גס בו ומחפות עליו. ואילו אינש אחרינא עם שתי נשים תנן דלא, שלש וד' שפיר דמי. ורמב"ם פירש דלא שרינן אפילו משום כדי חייו להתיחד עם הנשים הואיל ופרנסתו מהן:

חמר גמל וספן - כל אלו אומנות לסטות, כשלנין בדרכים נכנסים ולוקטים עצים ופירות מן הכרמים. ועוד שנשכרים לבני אדם ומעבירין על תנאם:

רועה - [בהמות שלו] שמעביר הבהמות לרעות בשדה אחרים:

חנוני - מלומד באונאה, להטיל מים ביין, וצרורות בחיטין. שחייב אדם ללמד את בנו אומנות נקיה: