משנה בבא קמא ג יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ג · משנה יא | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

שור שהיה רודף אחר שור אחר, והוזק, זה אומר שורך הזיק, וזה אומר לא כי לה אלא בסלע לקה, המוציא מחברו עליו הראיה.

היו שנים רודפים אחר אחד, זה אומר שורך הזיק, וזה אומר שורך הזיק, שניהן פטורין.

אם היו שניהם של איש אחד, שניהן חייבין.

היה אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר גדול הזיק, והמזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק.

אחד תם ואחד מועדלט, הניזק אומר, מועד הזיק, והמזיק אומר לא כי אלא תם הזיק, המוציא מחברו עליו הראיה.

היו הניזוקין [שנים], אחד גדול ואחד קטן, והמזיקים שנים, אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר, גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן, והמזיק אומר לא כי אלא קטן את הגדול וגדול את הקטן.

אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר, מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן, והמזיק אומר לא כי אלא תם את הגדול ומועד את הקטן, המוציא מחברו עליו הראיה.

נוסח הרמב"ם

שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק זה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה המוציא מחברו עליו הראיה היו שנים רודפין אחר אחד זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק שניהם פטורין ואם היו שניהם של איש אחד חייבין היה אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר לא כי אלא תם הזיק המוציא מחברו עליו הראיה היו הניזוקין שנים אחד גדול ואחד קטן וכן המזיקין שנים אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן והמזיק אומר לא כי אלא קטן את הגדול וגדול את הקטן אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן והמזיק אומר לא כי אלא תם את הגדול ומועד את הקטן המוציא מחברו עליו הראיה.

פירוש הרמב"ם

שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק כו': כל זה מבואר וברור ומה שאמר המוציא מחברו עליו הראיה אם לא יביא ראיה אין לו כלום. ואפילו הדבר שהודה בו המזיק אין לו באמרו תם הזיק או קטן הזיק לפי שעיקר הוא בידינו בדינים טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים אבל אם תפש הניזק שיעור מה שהודה לו המזיק זכה בו ואין מוציאים אותו מידו. וכמו כן אם בא ברשות הטוען חטים שיעור מה שהודה לו מן השעורים אין מוציאין מידו:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

בסלע לקה - מתחכך היה בסלע ולקה:

היו שנים רודפין אחר אחד - שני שוורים של שני בני אדם רודפים אחר שור של אדם אחד:

שניהם פטורים - דתרוייהו מדחו ליה:

שניהם חייבים - בגמרא מפרש למתניתין כגון ששניהם תמין, שאין התם משלם אלא מגופו. וכי איתנהו לתרוייהו קמן משתלם הניזק חצי נזקו מבין שניהם לו, אבל ליתנהו לתרוייהו מצי אמר ליה זיל אייתי ראיה דהאי תורא אזקך ואשלם לך לז:

גדול הזיק - ויש בגופו שוה חצי נזק:

קטן הזיק - ודמי הקטן תקח לח, ומותר חצי נזקך תפסיד:

קטן הזיק את הגדול - ואע"פ שחצי נזקו של גדול מרובה, לא תקח אלא קטן שלי. וחצי נזקו של קטן שלך, קח מן הגדול. וכל הנך המוציא מחבירו עליו הראיה דתנינן במתניתין, אם לא הביא ו. איה אין לו כלום ואפילו דמי תם, ואפילו קטן שהודה לו אין לו, שהטוען את חברו חטין והודה לו בשעורים פטור מ אף מדמי שעורים. ואי תפס הניזק מא שיעור מה שהודה לו מב המזיק, לא מפקינן מיניה:

פירוש תוספות יום טוב

לא כי אלא בסלע לקה. פירש הר"ב בסוף פ"ו דשבועות לא כי לא כן היה ע"כ. ואע"ג דהתם בברי. כתב נימוקי יוסף דמצינו לישנא כי האי דאמר לא כי. והויא טענת שמא. במשנה ו' פ"ק דכתובות כמ"ש שם. הלכך מצית למימר דניזק טוען ברי. ומזיק טוען שמא ואפ"ה תנן המוציא וכו'. וא"כ שמעינן מהא מתניתין תרתי. חדא דאפילו היכא דיש רגלים לדבר דהאי תורא אזקיה מדחזיוהו דקא רדיף בתריה. לא אמרינן איהו אזקיה. אפילו ניזק ברי. ומזיק שמא. אלא אמרינן המוציא וכו' ואידך דגרמא בניזקין פטור. דהא הכא דמודה נתבע דבסלע לקה מחמת היאך דהוה קא רדיף בתריה. ואשתכח דאיהו גרם ליה למלקא בסלע ואפ"ה פטור. וכ"כ הרמ"ה ז"ל. ע"כ:

היו שנים רודפים וכו' שניהם חייבים. כתב הר"ב בגמרא מפרש כגון ששניהם תמים וכו' וכי אתנהו לתרוייהו קמן וכו' ודוקא כי איכא סהדי דחד מינייהו אזיק הוא דאמרינן שניהם חייבים אבל היכא דליכא סהדי בהכי אע"ג דמודה מרייהו דחד מינייהו אזיק פטור. דהא אפילו יודה דהאי תורא הוא דאזיק נמי לא מחייב דקיימא לן פלגא נזקא קנסא ומודה בקנס פטור [כמ"ש בסוף פ"ק] נ"י. ומה שכתב הר"ב אבל ליתנהו לתרווייהו מצי אמר ליה זיל אייתי ראיה וכו' ולא אמרינן כיון דיוחלט השור כמ"ש במ"ט. משעת נגיחה קם ליה ברשות הניזק. וממה נפשך אית ליה חלק באחד מהם. ליהוי כשני שוורים של שני שותפין שאם נאבד האחד נאבד לשניהם. קמל"ן דשאני הכא שלא נתברר באיזה מהם ה"ל חלק מצי למימר אייתי ראיה דהאי הוא דאזקך. הרא"ש:

היה אחד גדול וכו'. אסיפא דמתניתין קאי דקתני שאם היו של איש אחד שניהם חייבים. נ"י:

קטן הזיק. לשון הר"ב ודמי הקטן תקח. וכן לשון רש"י. ותמיהני דהא קי"ל יוחלט השור כמ"ש במשנה ט'. וא"כ לא יוכל לסלקו בדמי וכ"כ שם התוספות בהדיא. ולשון נ"י והקטן תקח:

אחד תם ואחד מועד. אשמועינן דאפילו לר' יוחנן דאמר בר"פ המוכר פירות [ד' צ"ג]. גמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו. מודה הכא דלא תלינן במועד כיון דשניהם רצין. תוספות:

המוציא מחבירו עליו הראיה. כתב הר"ב ואם לא הביא ראיה אין לו כלום וכו' שהטוען את חברו בחטים והודה לו בשעורים פטור. כדתנן במ"ג פ"ו דשבועות. ושם אפרש בס"ד. ומיהו באחד תם. וא"נ כששניהם תמים בלאו האי טעמא נמי פטור. דהא מודה בקנס פטור כדאמרן. ומ"ש הר"ב ואי תפס לא מפקינן מיניה. כתב המגיד פ"ט מהלכות נזקי ממון. ואע"פ שמודה בקנס פטור. כבר תירץ הרא"ש ז"ל בפירושיו דפלגא נזקא שאני משאר קנסות שאם תפס אין מוציאין מידו. ע"כ. ומ"ש הר"ב שיעור מה שהודה לו. נראה דהיינו אי תפס בסהדי אבל אי תפס בלא סהדי דאית ליה מיגו דלא היו דברים מעולם. אפילו שיעור תביעתו כשתובע ברי. לא מפקינן מיניה. וכדעת הרא"ש שכתב בטור סימן שצ"ט. אע"ג דלהרא"ש כשאין התביעה על שניהם לא מהניא תפיסה:

היו הניזוקין שנים וכו'. כתבו התוספות דהך סיפא אשמועינן דאי תפיס שקיל כדאמר מזיק. וסיפא דתם ומועד איידי דאיירי בבא דלעיל בגדול וקטן. ותם ומועד. איירי נמי הכא. ע"כ. אבל לפי מה שנראה מדברי הר"ב דבכוליה מהני תפיסה אף ברישא כמ"ש לעיל ליכא למימר דלאשמועינן הא אתא. וצריך עיון:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(לה) (על המשנה) פירוש לא כן היה. ומצינו לישנא דלא כי בטענת שמא הלכך מצית למימר דניזק טוען ברי ומזיק טוען שמא ואפ"ה תנן המוציא מחבירו עליו הראיה. וא"כ שמעינן מהא מתניתין תרתי, חדא דאפילו היכא דיש רגלים לדבר דהאי תורא אזקיה מדחזינהו דקא רדיף בתריה. לא אמרינן איהו אזקיה אפילו בברי ושמא. ואידך דגרמא בנזקין פטור. דהא הכא דמודה נתבע דבסלע לקה מחמת היאך דהוה קא רדיף בתריה, ואשתכח דאיהו גרם ליה למלקא בסלע ואפ"ה פטור. הרמ"ה ונ"י:

(לו) (על הברטנורא) ודוקא כי איכא סהדי דחד מנייהו אזיק הוא דאמרינן שניהם חייבים. אבל היכא דליכא סהדי בהכי אע"ג דמודה מרייהו דחד מנייהו אזיק פטור. דהא אפילו יודה דהאי תורא הוא דאזיק נמי לא מחייב דקיי"ל פלגא נזקא קנסא ומודה בקנם פטור. נ"י:

(לז) (על הברטנורא) ולא אמרינן כיון דיוחלט השור כמ"ש במשנה ט', משעת נגיחה קם ליה ברשות הניזק. וממ"נ אית ליה חלק באחד מהם להוי כשני שוורים של שני שותפים שאם נאבד האחד נאבד לשניהם, קט"ל דשאני הכא שלא נתברר באיזה מהן הוה ליה חלק מצי למימר אייתי ראיה דהאי הוא דאזקך. הרא"ש:

(לח) (על הברטנורא) רש"י. ותמיהני דהא קיי"ל יוחלט השור. וא"כ לא יוכל לסלקו בזוזי. ולשון נ"י, והקטן תקח. תוי"ט. ולי נראה לישב דברי רש"י ז"ל. ע"פ מ"ש לעיל באות ל"ה בשם הנ"י דדוקא כי איכא סהדי דחד מנייהו אזיק כו' א"כ כל הצדדים הנאמרים היינו לחייבו בתשלומין דהרי עכ"פ אחד מממונו הזיק אבל לענין להחליט השור כיון דאין העדים יודעים איזה מהן הזיק אמרינן לענין החלטת הקטן דלמא הגדול הזיק. ולעולם אינו משלם לו רק דמי הקטן. ולשון הנ"י והקטן תקח, אינו לענין החלטת השור שיטלנו בלא חפץ הבעלים אי רוצה לסלקו בדמים אלא שפי' טענת המזיק היא. ואף אי נימא לפרש לשון לא כי שהמזיק אומר ברי שהקטן הזיק, עם כל זה לענין ההוא חיובו דהחלטת השור הוי מודה בקנס דהא מצד העראת העדים אי אפשר להחליט שום אחד מהן עוד זאת דהוי טענו חטין והודה לו בשעורים דהרי הניזק אומר שהגדול נחלט לו ואין לו בגוף הקטן בלום. ודוקא לחייב ממון אמרינן דעכ"פ דמי הקטן יקח. ואכ"מ להאריך:

(לט) (על המשנה) מועד. אשמעינן דאפילו לר"א דאמר בב"ב דף צ"ג גמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו מודה הכא דלא תלינן במועד, כיון דשניהם רצין. תוספ':

(מ) (על הברטנורא) ובאחד תם אי נמי בששניהם תמים בלאו האי טעמא פטור, דהא מודה בקנס פטור:

(מא) (על הברטנורא) ואע"פ שמודה בקנס פטור. פלגא נזקא שאני משאר קנסות, שאם תפס אין מוציאין מידו. הרא"ש:

(מב) (על הברטנורא) היינו אי תפס בסהדי. אבל בלא סהדי דאית ליה מגו דלא היו דברים מעולם אפילו שיעור תביעתו, כשתובע ברי, לא מפקינן מיניה. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

שור שהי' רודף אחר שור אחר והוזק זה אומד שורך הזיק והלה אומר לא כי אלא בסלע לקה והוזק המע"ה וכו':    כך צ"ל. והוזק פי' הנרדף. ומצאתי שכתב בספר מאירת עינים שם ר"ס ת' וז"ל בסלע לקה ואע"פ שנלקה ע"י רדיפת שורו לא הוי אלא גרמא בניזקין ע"כ:

המע"ה:    דלא כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין:

אם היו שניהם של איש אחד שניהן חייבין:    לשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ט חייב לשלם מגוף הפחות שבשניהם בד"א בששני השורים עומדים אבל אם מת אחד מהן או אבד והיה אחד מהן תם אע"פ שהם של איש אחד פטור שהרי אומר לו הבא ראיה שזה העומד הוא שהזיק ואשלם לך ע"כ אבל בטור בששניהם תמין כאשר הוא כאן ונלע"ד דלרבותא נקט הרמב"ם ז"ל אחד מהם תם לומר דאעפ"כ לא אמרינן ישלם ממ"נ ח"נ דאם אותו שמת הוא שהזיק יהיה מועד הרי חייב לשלם נ"ש מנכסיו ואם היה תם לפחות ישלם ח"נ דשמא החי הוא שהזיק. ובגמ' מפרש לה בששניהן תמין ור"ע היא דאמר שותפים נינהו בגוף של שור הלכך אבד השור אבד נזקו הלכך כי הוו שניהם הוא דמחייב ואי ליתנייהו לתרוייהו אלא אי אמר ליה אייתי ראיה דהא תורא אזקך ואשלם לך אבל לר' ישמעאל כיון דאמר ב"ח הוא וזוזי הוא דאסיק ביה אבד האחד לא איבד זכותו כן פי' רש"י ז"ל. ותוס' ז"ל מכח קושיא פירשו דמשום הכי מוקי לה כר' עקיבא משום דלר' ישמעאל אין שום חידוש דפשיטא דאבד את זכותו כשאבד האחד כיון דב"ח הוא אבל לר' עקיבא דשותפי נינהו ס"ד דהוי כאילו האחד מן השנים בחזקת הניזק ומצי למימר ניזק שלך נאבד ולא שלי ע"כ. וז"ל הרא"ש ז"ל פי' אפי' לר"ע דאמר יוחלט השור ומשעת נגיחה קם ליה ברשות הניזק וכו' אייתי ראיה דהך הוא דאזקך וראיתי בספר הרב הברצלוני שפירש בשם הגאון ואם אין שניהם אלא א' מהם הוא מצוי והאחד מת או שברח מצי לדחויי שא"ל טול מזה מה שראוי לך כלומר רביע נזקך או שתביא ראיה שזה המצוי הוא שהזיקך וטול כל מה שראוי לך ולא מסתברא כלל אלא כדפרישית שלא יטול כלום משור המצוי עכ"ל ז"ל:

המע"ה:    ובגמ' דייק הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק ואמאי טענו חטין והודה לו בשעורין הוא דקיימא לן דפטור לגמרי ומוקי לה דקאמר ניזק שמא ומזיק ברי דהשתא ניזק תבע מתרוייהו דהוי כמו טענו חיטין ושעורים דחייב לכ"ע בדמי שעורים הכא נמי כי לא מייתי ראיה שקיל מן הקטן בטענת גדול וקטן או מן התם בטענת מועד ותם והקשו תוס' ז"ל מנא ליה למידק הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק דילמא הא לא מייתי ראיה לא שקיל מידי ותרצו דלשון המוציא משמע במה שבא להוציא צריך להביא ראיה אבל מה שהוא מודה לו לא ולקמן דמשני ראוי ליטול ואין לו היינו בלא תפס אבל בתפס יש לו ולהכי אתי שפיר לשון המוציא ע"כ. עוד דייק בגמ' אבבא דקתני לא כי אלא קטן את הגדול וגדול את הקטן המע"ה דמשמע הא לא מייתי ראיה דשקיל כדאמר מזיק וכדתניא בהדיא בברייתא ואמאי חטים ושעורים נינהו דקיימא לן דפטור לגמרי ומשני ראוי ליטול ואין לו פירשו תוס' ז"ל ראוי ליטול אם תפס ואין לו אם לא תפס ודוקא היכא דיש לו תביעה על שני השורים על הגדול ועל הקטן אם תפס משתלם אבל בבא דלעיל דאין לו תביעה אלא על הגדול אפי' תפס הקטן אין משתלם מיניה ולא שייך לשנויי לעיל ראוי ליטול ואין לו כיון דאם תפס לא משתלם מיניה ובטענו חטים והודה לו בשעורים נראה דאם תפס שעורים לא משתלם וא"ת ואמאי לא משני הכא כדלעיל דקאמר ניזק שמא ומזיק ברי וי"ל דא"כ ה"מ למפרך היינו הך כדפי' בקונטרס. והשתא איכא צריכותא בכולהו באבי דמתני'. דרישא אשמועי' אפי' מזיק שמא וניזק ברי פליגי רבנן עליה דסומכוס ואמרי המע"ה וההיא דקטן וגדול משמיענו אפי' ניזק שמא ומזיק ברי פליג סומכוס ואחד תם ואחד מועד אשמועי' דאפי' לר' אחא דאמר בר"פ המוכר פירות גמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו מודה הכא דלא תלינן במועד כיון דשניהם רצין והך דהניזקין שנים אשמעי' דאי תפיס שקיל כדאמר מזיק וסיפא דתם ומועד איידי דאיירי בבא דלעיל בגדול וקטן ותם ומועד איירי נמי הכא עכ"ל ז"ל. ועיין תו בהרא"ש ז"ל ותוסיף לקח דמשמע שנתן טעם לשבח דבסיפא היו שנים הניזקין וכו' ניחא דלא תני פטור משום דמהניא תפיסה כיון שיש לו תביעה על שניהם משא"כ במציעתא. וכתבתיו בסמוך בלשון ספר הלבוש. ופי' נמוקי יוסף ז"ל היו הניזקין שנים וכו' הך בבא מיירי כולה בדאינא סהדי ובתמין וכגון דהוו שני הניזוקין תרוייהו דחד וכו' והמזיקין נמי תרוייהו דחד והעדים מעידין דשנים המזיקין הזיקו לשנים הנזוקין אלא דלא ידעי הי מינייהו להאי והי מינייהו להאי:

אחד תם ואחד מועד:    הך בבא דאמר מזיק לא כי אלא תם הזיק את הגדול מיירי בדאיכא סהדי שהזיקו המזיקין לשנים הניזקין אלא דלא ידעי וכו' ובבא דאמר מועד הזיק את הקטן אפי' בדליכא סהדי משלם דמועד משלם נזק נ"ש מן העליה וממונא הוא הלכך משלם על פי עצמו ודוקא היכא דמזיק מודה הודאה גמורה דאילו טעין טענת שמא לא מחייב דה"ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור ומשתבע היסת דלא ידע ואי תימא אפי' כי מודה הודאה גמורה והלא טענו חטין והודה לו בשעורין הוא שהניזק טענו נזקי גדול ומזיק הודה לו בנזקי קטן וי"ל דליתא דכיון דניזק טוענו נזקי גדול מן העליה ומזיק מודה לו בנזקי קטן מן העליה ה"ל כטוענו כסות דעבד גדול והלה מודה לו בכסות דעבד קטן (כדלייפי כדאיתא בפ' השואל דף ק') וכן כתב הרמ"ה ז"ל ופירש מועד הזיק את הגדול לומר שיש לו להשתלם כל נזקו של גדול מן העליה עכ"ל ז"ל. וז"ל ספר הלבוש המע"ה ואם לא הביא ראיה ברורה פטור המזיק דה"ל ג"כ כטענו חטים והודה לו בשעורים שנשבע שבועת היסת ופטור אף מדמי שעורים ומ"מ יש חילוק בדין בבבא זו לבבא דלעיל דבבא דלעיל אפי' אם תפס הניזק בפני עדים את התם או את הקטן לא מהני ליה תפיסה ומוציאין מידו ופטור הניזק לגמרי. ובבבא זו אם תפס הניזק ה"ז משתלם לגדול מן הקטן ולקטן מן הגדול כמו שאומר המזיק דבדין שלמעלה כיון שאין התביעה אלא על אחד מהם ועל השני אין לו תביעה שהרי מחל עליו לפיכך אפי' תפיסה לא מהני אבל הכא בסיפא כיון דמ"מ יש תביעה על שניהם מהני ליה תפיסתו להשתלם לפחות כמו שהודה המזיק ואפי' תפס בפני עדים נוטל כמו שאומר המזיק אבל אינו נוטל כפי דבריו כיון שתפס בפני עדים אבל אם תפס שלא בפני עדים שיש לו מגו דלא היו דברים מעולם מהני אפי' בדין שלמעלה ונוטל כמו שאומר הוא וכל זה דוקא שתפס קודם שבא לב"ד אבל אחר שבא לב"ד לא מהני התפיסה אפי' ליטול כדברי המזיק ע"כ:


פירושים נוספים

בבלי לה א  רמב"ם הלכות נזקי ממון ט ו  שולחן ערוך חושן משפט ת א