ברטנורא על בבא קמא ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

המניח את הכד וכו' ושברה פטור - לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים :

ואם הוזק בה בעל החבית חייב - ואפילו הפקירה, שכל המפקיר נזקיו שלא היה לו רשות מתחלה לעשותן, כאילו לא הפקירן:

או שלקה בחרסיה חייב - דסבר נתקל פושע הוא ולאו אונס הוא, ולכך חייב:

במתכוין חייב - אם נתבוין לזכות בחרסיה ובמים אחר שנשברה כדו, חייב בהזיקן, דהוי ליה בורו שהזיק. ואם לא נתכוין לזכות בהן, הואיל ועיקרו אנוס הוא, דסבר נתקל לאו פושע הוא, הרי החרסים והמים הפקר לאחר שנאנס, ולפיכך פטור. והלכה כר' יהודה דנתקל לאו פושע הוא. ומאחר דאנוס הוא ולא נתכוין לזכות בחרסים ובמים, הוי כאילו לא היו מעולם שלו ופטור על נזקיהם:

(ב)

השופר מים ברה"ר - אע"ג דברשות קעביד, כגון בימות הגשמים שמותר לשפוך מים ברה"ר אפילו הבי אם הוזק בהן אחר, חייב בנזקו:

המצניע את הקוץ ובו' - ובגון שהצניען ברה"ר. ובן הגודר גדרו בקוצים והפריחן לרה"ר. אבל המצמצם בתוך שלו והוזק בהן אחו. , פטור. שאין דרך בני אדם להתחבך בכתלים:

(ג)

לזבלים - שירקבו התבן והקש ונעשים זבל לזבל שדות וכרמים:

כל הקודם בהן זכה - דקנסינהו רבנן:

כל המקלקלים ברה"ר - ואפילו עושים ברשות , כגון בשעת הוצאת זבלים. אם הזיקו חייבים:

ההופך את הגלל - צואת בקר:

(ד)

הראשון חייב בנזקי שני - וכגון שהיה יכול לעמוד ולא עמד, דפושע הוא. אבל לא היה יכול לעמוד, פטור , דהא קיימא לן נתקל לאו פושע הוא:

(ה)

היה בעל קורה ראשון וכו' פטור - שזה מהלך כדרבו וזה מיהר ללכת:

(ו)

אחד רץ ואחד מהלך וכו' - מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אחד רץ ואחד מהלך בערבי שבתות וימים טובים , או שהיו שניהם רצים בשאר ימות השנה, שניהם פטורים. דבערבי שבתות וימים טובים מי שרץ רץ ברשות, שהולך לדבר מצוה להכין לצרבי שבת. ויו"ט , ומשום הבי פטור. ובשאר ימות השנה בששניהם רצים, הואיל ושניהם משנים, שניהם פטורים:

(ז)

המבקע - עצים:

והזיק ברשות היחיד - של אחרים:

ברשות היחיד - שלו:

והזיק ברשות היחיד אחר - של אחרים:

חייב - ואע"ג דברשותיה קעביד ולא שכיחי רבים שם דנימא הוה ליה לעיוני, אפילו הכי חייב:

(ח)

במותר חצי נזק - שמין מה הזיקו של זה יותר על נזקו של זה ובאותו מותר משלם מי שהזיק יותר, את החצי:

מועד בתם משלם במותר - כלומר אם הוא הזיק את התם יותר ממה שהזיקו תם :

אדם בתם משלם במותר נזק שלם - דאדם מועד לעולם:

ותם באדם משלם במותר חצי נזק - דכתיב (שמות כא) או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו, כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם, מה שור בשור תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם, אף שור באדם תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם:

ר"ע אומר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם - דדריש כמשפט הזה, לדינא דסליק האי קרא מיניה, דבשור מועד מיירי. והכי קאמר קרא, כמשפט הזה של שור מועד שמשלם נזק שלם. יעשה לו לכל שור שנגח את האדם ואפילו הוא שור תם. ואין הלכה כר"ע:

(ט)

וכן הלכה - ודאי כן הלכה דמנה נותן לו דהיינו חצי נזק. אבל אין זה שור האמור בתורה, דקיימת ומכרו את השור החי וגו'. ופלוגתא דר"מ ורבי יהודה הוא בשבח נבלה, כגון שבשעת מיתה לא היתה שוה כלום ונתייקרה אחר כך והיא שוה להאכילה לכלבים או למכרה לנכרי, ר"מ סבר שבח נבלה דניזק הוי, ולא שקיל בה מזיק כלום אלא נותן לו חצי נזקו, והיינו דקאמר ר"מ על זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו, כלומר, שצריך ליתן לו דמי חצי נזקו מדמי שור החי ואינו מנכה לו כלום בעבור השבח שהשביחה הנבלה. ור' יהודה סבר דחצי שבח נבלה דמזיק הוי, וכשבא מזיק לשלם לניזק דמי חצי נזקו, מנכה לו חצי שבח שהשביחה הנבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין, והיינו דקאמר ר' יהודה לרבי מאיר קיימת ומכרו את השור החי ולא קיימת וגם את המת יחצון, שצריך לחלק השבח שהשביח המת ושקל ליה מזיק פלגא. והלכה כרבי יהודה:

(י)

שורו שבייש פטור - דכתיב איש בעמיתו, ולא שור בעמיתו. אי נמי, אין המבייש חייב אלא כשמבייש בכונה, ושור לאו מכוין לבייש הוא:

שורו שסימא את עין עבדו פטור - ואין העבד יוצא בן חורין על ידו:

והוא שסימא את עין עבדו חייב - שנאמר (שמות כא) לחפשי ישלחנו:

שורו שחבל באביו ובאמו חייב - בתשלומי נזק:

והוא שחבל באביו ובאמו פטור - מן התשלומין. שאין אדם מת ומשלם:

שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב - חצי נזק. דמשונה הוא :

(יא)

בסלע לקה - מתחכך היה בסלע ולקה:

היו שנים רודפין אחר אחד - שני שוורים של שני בני אדם רודפים אחר שור של אדם אחד:

שניהם פטורים - דתרוייהו מדחו ליה:

שניהם חייבים - בגמרא מפרש למתניתין כגון ששניהם תמין, שאין התם משלם אלא מגופו. וכי איתנהו לתרוייהו קמן משתלם הניזק חצי נזקו מבין שניהם , אבל ליתנהו לתרוייהו מצי אמר ליה זיל אייתי ראיה דהאי תורא אזקך ואשלם לך :

גדול הזיק - ויש בגופו שוה חצי נזק:

קטן הזיק - ודמי הקטן תקח , ומותר חצי נזקך תפסיד:

קטן הזיק את הגדול - ואע"פ שחצי נזקו של גדול מרובה, לא תקח אלא קטן שלי. וחצי נזקו של קטן שלך, קח מן הגדול. וכל הנך המוציא מחבירו עליו הראיה דתנינן במתניתין, אם לא הביא ו. איה אין לו כלום ואפילו דמי תם, ואפילו קטן שהודה לו אין לו, שהטוען את חברו חטין והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים. ואי תפס הניזק שיעור מה שהודה לו המזיק, לא מפקינן מיניה: