לדלג לתוכן

משנה בבא קמא ג ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ג · משנה ז | >>

המבקע ברשות היחיד והזיק כד ברשות הרבים, ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד, ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחרכה, חייבכו.

הַמְּבַקֵּעַ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,

בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד,
בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אַחֵר,
חַיָּב:

המבקע -

ברשות היחיד - והזיק ברשות הרבים,
ברשות הרבים - והזיק ברשות היחיד,
ברשות היחיד - והזיק ברשות היחיד אחר,
חייב.

הודיענו כי המבקע כשהזיק חייב, בין שהוא ברשותו בין שהוא שלא ברשותו, ובין שהזיק במקום שהרבים מצויין בו והוא רשות הרבים, או במקום שאין הרבים מצויין בו והוא רשות היחיד:


המבקע - עצים:

והזיק ברשות היחיד - של אחרים:

ברשות היחיד - שלו:

והזיק ברשות היחיד אחר - של אחרים:

חייב - ואע"ג דברשותיה קעביד ולא שכיחי רבים שם דנימא הוה ליה לעיוני, אפילו הכי חייב:

והזיק. שנתזה חתיכה מן עץ המתבקע. או נשל הברזל מן העץ. נ"י:

ברשות הרבים והזיק ברה"י וכו'. ובגמרא מצרכינן להו דאי אשמועינן מבקע ברה"י והזיק ברה"ר. הוה אמינא משום דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דאי מטיא בקעת התם היה מזיק כיון שרבים מצויין שם. אבל כשמבקע ברה"ר והזיק ברשות היחיד שאין רבים שם אימא לא מחייב. ואי אשמועינן מבקע ברה"ר משום דלא ברשות קא עביד דמאן יהיב ליה רשותא אבל מבקע ברה"י דברשות קא עביד אימא לא מחייב. ואי אשמועינן הני תרתי [הא] משום דשכיחי רבים [והא משום דשלא] (ושלא) ברשות אבל כשבקע והזיק הכל ברשות היחיד אימא לא. צריכא. ומסיים נמוקי יוסף וכי תימא לתני הא. וכל שכן הנך. לא זו אף זו קתני:

חייב נזק שלם. דכחו הוא וכגופו דמי וקיימא לן [סוף פ"ב] אדם מועד לעולם. נ"י:

(כד) (על המשנה) והזיק. שנתזה חתיכה מן העץ המתבקע או נשל הברזל מן העץ. נ"י:

(כה) (על המשנה) אחר. בגמרא מצרכינן להו. דאי אשמעינן מבקע ברה"י והזיק ברה"ר, ה"א משום דהו"ל לאסוקי אדעתיה דאי מטיא בקעת התם היה מזיק כיון שרבים מצויין שם. אבל כשמבקע ברה"ר והזיק ברה"י שאין רבים שם אימא לא מהייב. ואי אשמעינן מבקע ברה"ר משום דלא ברשות קא עביד דמאן יהיב ליה רשותא אבל מבקע ברה"י דברשות קא עביד אימא לא מחייב. ואי אשמעינן הני תרתי הא משום דשכיחי כו' והא כו' אבל כשמבקע והזיק הכל ברה"י אימא לא, צריכא. וכתב הנ"י דלא זא"ז קתני:

(כו) (על המשנה) חייב. נזק שלם. דכחו הוא וכגופו דמי וקיי"ל אדם מועד לעולם נ"י:

המבקע:    ברה"י והזיק בר"ה בר"ה והזיק ברה"י ברה"י והזיק ברה"י אחר חייב כך צ"ל. ובהגהת אשרי הוסיף לחיוב בשם אור זרוע בר"ה והזיק בר"ה אחר חייב. גם בפי' רעז"ל צריך להגיה כך ברה"י שלו והזיק ברה"י של אחרים וכו' ובגמ' וצריכא וכו' ואפשר לע"ד עוד לומר דמרה"י זה לרה"י אחר חייב אשמועי' אפי' שיש לו חלק מועט למבקע ברה"י האחר אפ"ה חייב כך נלע"ד. וכתבו תוס' ז"ל בפ' הפרה דף מ"ח דהא דמשמע מהכא אבל הזיק באותו רה"י פטור הוה ס"ד משום דאיכא תרי ספיקא שמא לא תהא בקעת נתזת וגם שמא לא יבא שום אדם שם ויוזק ואשמועי' רבה התם דאפילו בלאו הכי אם הזיק בעל הבית את הנכנס לחצרו שלא ברשות פטור אם לא ראהו ולא ידע בו:

יכין

המבקע:    עצים:

ברשות היחיד:    שלו, אף שברשות מבקע שם:

והזיק ברשות הרבים:    שניתז בקעת או הברזל לשם:

ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד:    של אחרים אף דלא הו"ל לאסוקי דעתי' שיהיה אדם מצוי שם כבר"ה:

והזיק ברשות היחיד אחר:    אף דב' לטיבותא אדם מועד לעולם [(שו"ע חו"מ, תכא)]:

בועז

פירושים נוספים